טהורים וקטלניים

מרבית הבודהיסטים מכירים בכך שהציווי לא להרוג, הראשון מבין חמשת הציוויים של הדת, הוא מרכזי לאתוס של מסורות בודהיסטיות שונות. אולם בעשור האחרון, מספר מפתיע של דיונים פופולריים ואקדמיים בנושא הרג ובודהיזם – מן הפרשנות של סלבוי ז׳יז׳ק ועד מאמרו של מייקל ג׳ריסון ״נזירים עם רובים״ –הדגישו את העובדה שבמהלך ההיסטוריה, הבודהיסטים עצמם הפגינו אלימות רבה.

בהיותנו בני אדם, יהיו בינינו כאלה שיבחרו להרוג, מסיבות כאלה ואחרות

בהיותנו בני אדם, יהיו בינינו כאלה שיבחרו להרוג, מסיבות כאלה ואחרות. ורבים מאלה עשויים היו לגדול במסורות בודהיסטיות שונות, מדרום אסיה או מדרום מזרח היבשת, ממרכז וממזרח אסיה ומאז שנות השבעים גם יותר ויותר ממדינות מערביות. שלא במפתיע, ישנם מקרים רבים שבהם בודהיסטים הורגים מן הסיבות הרגילות. בעלי חיים, בעיקר ברמה הטיבטית, ובמקומות אחרים, הפכו למקור קיום מרכזי. לעתים נערכו מלחמות התגוננות שנועדו להציל עיר או מדינה מכיבוש זר. נשים בודהיסטיות בחרו להפיל עוברים לא רצויים. ישנן גם עדויות בכתב, עוד מימיו הראשונים של הבודהיזם, על כך שבמקרים נדירים זכו מקרי התאבדות לתמיכה – כשהמבצעים נחשבו לחכמים במיוחד, חולים במחלה סופנית או כשהם arhat (״מוארים״) – אם להשתמש במונח בודהיסטי קדום. מקרים אלה של התאבדות, להבדיל מכל מקרה אחר, זכו לחנינה מוסרית מן הבודהה עצמו, לא פחות.

יאק: הבודהיסטים משתמשים בו כבהמת משא, נהנים מהשיער ומהחלב, אבל להרוג אותו אסור. תצלום: סרג'ו קפוצימאטי

אולם, לרוב, הרג נחשב על פי יסודות הבודהיזם לבלתי מוסרי. לצד ההטפה לאי-אלימות וחמלה, החוק הבודהיסטי הנזירי הקדום מציג טענות גלויות לגמרי לטובת ענישה באמצעות פעולה קטלנית, וחומרתו מעידה כנראה על היקף של מעשים גרועים פחות או יותר, לפחות בקרב נזירים. אבל אלה אינם מסבירים את עצם מהותם הלא ראויה של המעשיםישנן עוד הצהרות מתמיהות אבל פזורות בנוגע להרג בכתבים מהאלף הראשון של העדויות הכתובות, וההתבטאויות המאוחרות יותר נובעות בעיקרן מן החומר הכתוב הקדום יותר הזה.

מי שהוא כמו מלאך או מעורר השראה, חכם ומלא חמלה במידה יוצאת דופן – אפילו מצווה על פעולות קטלניות כשהן נסמכות על היכולות הבלתי רגילות הללו

ב״מהאיאנה״ ההודית, ובעקבותיה גם במסורות המהאיאנה הטיבטיות והסיניות, המוסר של הבודהיסטווה – מי שהוא כמו מלאך או מעורר השראה, חכם ומלא חמלה במידה יוצאת דופן – אפילו מצווה על פעולות קטלניות כשהן נסמכות על היכולות הבלתי רגילות הללו. אלה כוללות רצח מתוך רחמים, המכונה ״מבשר טוב״, וכן התאבדות דתית ואלטרואיסטית. האחרונה מוזכרת היסטורית בעיקר בבודהיזם הסיני, אבל גם במקרים שאירעו לאחרונה בבודהיזם הווייטנאמי והטיבטי, שם פעולות קטלניות המופנות אך ורק כלפי המבצע נועדו לעורר באחרים השראה, באורח פרדוקסלי מעט, להערכה מוסרית של חשיבות ההקרבה העצמית האלטרואיסטית. כך שאנו פוגשים עוד ועוד דוגמאות של בודהיסטים בטיבט אשר מוסרים עצמם כקורבן למען מטרה, שהיא שכלול וביטול של כל הסבל המודע. אני לא בטוח מה ז׳יז׳ק היה אומר על זה, אבל למרבה ההפתעה הוא עדיין לא הזכיר את הנושא.

״מוסר ההריגה״ של הבודהיסטים לעתיד התפתח אם כך שאורח מקוטע, ומסורות שונות הדגישו סוגים שונים של קבלת החלטות לביצוע מעשים שונים, משום שפרקטיקות אלה שיקפו מוסכמות תרבויות ספציפיות של מגוון קהילות בודהיסטיות. הבודהה עצמו בדרשותיו (suttas) נטה לאמירות כלליות בלבד בנוגע לפעולות קטלניות, ולכן שאלות הנוגעות להרג המותר במקרים מסוימים נותרו ברובן עניין של מוסכמות תרבויות ומנהגים שתרבויות בודהיסטיות אלה עסקו בהם במהלך מאות בשנים.

כאשר בשנת 2011, נראה היה כי הדלאי לאמה ה-14 מוחל להרג של אוסמה בין לאדן בידי סוכנים של ארצות הברית, הדבר הוסיף לדיון דלק רב עוצמה

מבחינה אחת, הדבר הוא בלתי נמנע. אבל הטענה שלפיו הבודהיסטים אימצו בחום את הפרקטיקות הללו, ולא רק הסכינו עמן במקרים מסוימים, היא מטעה. היוצאים מן הכלל הם שמוכיחים את הכלל, ובודהיסטים רבים אינם חושבים שפרקטיקות קטלניות מסוימות וההנחות שמאחוריהן תואמות את הבודהיזם – ממש כפי שמתרגלי טהרוואדה רבים דוחים את מוסר הבודהיסטווה של המהאיאנה (אם כי זה לא מנע לפחות נזיר טהרוואדי אחד, בסרי לנקה, להקריב את עצמו למען המטרה). כאשר בשנת 2011, נראה היה כי הדלאי לאמה ה-14 מוחל להרג של אוסמה בין לאדן בידי סוכנים של ארצות הברית, הדבר הוסיף לדיון דלק רב עוצמה, שהוביל, שנתיים לאחר מכן, לשער מאוד פרובוקטיבי בשבועון ״טיים״ שהוקדש לאוקסימורון ״פניו של הטרור הבודהיסטי״. הנושא של מה שנדמה היה כקשר בודהיסטי מהותי לאלימות קטלנית – ״הטרור הבודהיסטי״, בניגוד לאלימות של מספר אנשים המזדהים כבודהיסטים – זכה לתשומת לב בינלאומית.

מגזין "טיים" בשער חד משמעי: טרור בודהיסטי, ויש לו פנים ספציפיות במיאנמר. תצלום: Media News

לאן נעלם הסיפור הזה בעשורים שלאחר מכן? נדמה שהוא התדרדר קשות. אלימות קטלנית – צבאית ואזרחית – מצדם של בודהיסטים בורמזים בין השנים 2015-2022, הגיעה לרמות כה איומות שהביאו לטבח העם הממשי הראשון במאה ה-21, שבוצע בשנת 2017 נגד המוסלמים בני רוהינגה. גם אם נראה כי ברור שישויות פוליטיות בודהיסטיות מפעילות אלימות מסוגים שונים, על ידי בודהיסטים העושים זאת בכוונה מלאה, וכי לעתים קרובות האלימות מבוצעת בשם זהות בודהיסטית, הרי אין כל ראיות לכך שהבודהיזם תומך במעשים של אלימות קטלנית, ולכן אין טעם לומר שמי שמבצעים אלימות כזו בשם הבודהיזם הם יותר מבודהיסטים בשמם בלבד. מה מצדיק את טענתי?

הבודהה לימד דוקטרינה שחושבת מחדש על טבע הקיום, ועל החיים האנושיים שבתוכו, מלמטה למעלה – ממש כפי שעשו שיטות פילוסופיות רבות שעסקו במציאותי ובאמיתי ובטוב

אני דוחה את הרעיון שלפניו הקטלניות מהותית לבודהיזם, משום שהבודהיזם הוא, קודם כל, חזון פילוסופי של חיים מודעים המבקש לשפר את חיי העולם הזה שכולנו מכירים. הבודהה לימד דוקטרינה שחושבת מחדש על טבע הקיום, ועל החיים האנושיים שבתוכו, מלמטה למעלה – ממש כפי שעשו שיטות פילוסופיות רבות שעסקו במציאותי ובאמיתי ובטוב. כמו רבות מאלה, הבודהיזם מתמקד במה שהפילוסוף האנגלי פיטר סטרוסון (Strawson) כינה בספרו משנת 1959 Individuals בשם ״מטפיזיקה של בחינה מחדש״ (revisionary), בניגוד למטפיזיקה ״תיאורית״: היא ממסגרת את צורת ההבנה המקובלת של חיי האדם במסגרת המנתחת את ההבנה

כבלתי מתאימה. לכן להצעתו של הבודהה יש דבר מה משותף – ושונה – עם הפילוסופיות של אפלטון, אריסטו ואקווינס או דקארט, שפינוזה וקאנט, או הגל – בעומקה ובתובנות על טבע הקיום, התודעה, המודעות, סיבתיות, אמת, מוסר ויכולת החלטה ופעולה מוסרית, ובסופו של דבר עם על חירות מסבל החיים.

כל זה נשמע מצוין, אבל איזו אמירה ייחודית יש כאן על אודות הרג? יתרה מזאת, אם כל הפעולות הקטלניות, מעצם הגדרתן, הן רק מעשים של לקיחת חיים, והאיסור הבודהיסטי על לקיחת חיים אומר לנו שמשום כך הן רעות, קבלה (וכמובן, הכחשה) של האיסור על הרג אינה מסבירה למה חלק מן הפעולות הללו יכולות להיות יותר או פחות שגויות מאחרות. כדי לענות על כך, אנחנו לא רוצים לדעת אם חלק מהפעולות הקטלניות מקובלות כ״בודהיסטיות״ במרחבים תרבותיים מסוימים. אנחנו רוצים להבין מה אמיתי מבחינה נורמטיבית בנוגע לכל מי שמבצע מעשה קטלני, בכל הקשר אנושי, על פי תפישת העולם הבודהיסטית. הדבר נכון בעיקר אם, כפי שהבודהיזם טוען, הבנת התנאים אמיתיים של ההתגלמות האנושית הגופנית קשורה באורח אינטימי למה שמכונה ״הפעולה הנכונה״ ו״הכוונה הנכונה״: כלומר, כוונות ומעשים אינם רק טובים במובן המוסרי אלא גם מתאימים למה שאמיתי, ולא אשלייתי, ועם מה שבסופו של דבר מועיל ואינו פוגע ביצורים מודעים.

ברור שהרג עשוי להשיג מטרות מגוונות; ואף שהוא תמיד בעייתי מבחינה נורמטיבית, רבים טוענים שערכו השלילי מתקזז על ידי גורמים כמו כוונה טובה או מניע שכולו חמלה, או משום שהיתרונות גדולים יחסית, סיום של סבל נורא, מניעה של צורות אלימות אחרות וכן הלאה

ברור שהרג עשוי להשיג מטרות מגוונות; ואף שהוא תמיד בעייתי מבחינה נורמטיבית, רבים טוענים שערכו השלילי מתקזז על ידי גורמים כמו כוונה טובה או מניע שכולו חמלה, או משום שהיתרונות גדולים יחסית, סיום של סבל נורא, מניעה של צורות אלימות אחרות וכן הלאה. גם בהקשר הבודהיסטי, ההצדקה והמעמד הנורמטיבי של פעולות כאלה נמדדים לרוב על פי איכות הכוונות (cetanā) המובילות לפעולה (kamma) והשלכות (vipāka) שהן כנראה טעונות מוסרית. שלוש הקטגוריות הקשורות הללו מספקות את רוב המסגרת המושגית למוסר הבודהיסטי הקלאסי והמודרני: ראו, למשל, את ספרו של דניאן קוואן משנת 1992 The Nature of Buddhist Ethics ואת ספרו של צ׳רלס גודמן משנת 2009 The Consequences of Compassion.

אבל אם ננסה להבין למה חלק מן הפעולות הקטלניות אינן נתפשות תמיד כמוטעות, יתכן כי הדבר לא נובע תמיד מגורמים כמו כוונות או השלכות. ניתן לטעון כי פעולות קטלניות הן יותר או פחות מוטעות רק בזכות הכוונה שמאחורי ביצוען. אבל אולי זה גם משום שמשהו מהותי מבדיל אותן כפעולות מסוג מסוים. במקרה זה, ההצדקה המוסרית לא תישען כולה על הערכה של תנאים סובייקטיביים מקריים כמו כוונות ורגשות נפרדים, חשובים ככל שיהיו, המובילים למעשים מסוימים. במקום זאת, ההצדקה המוסרית תנתח את התנאים הקוגניטיביים האובייקטיביים שהופכים מלכתחילה סוג מסוים של מעשים מכוונים לאפשריים.

זאת סווהילה, בת 20, אלמנה מוסלמית מבני הרוהינגיה. בעלה נרצח בידי בודהיסטים לאומנים במיאנמר והיא פליטה בבנגלדש. תצלום: UN Women/Allison Joyce

באמצעות הניסיון להבין את התנאים הללו, אנו יכולים להתחיל לתפוש מדוע מעשים שהם בבסיסם ״בלתי ראויים״ (akusala) מובנים כלא סתם רעים ברמה המוסרית והערכית, או מעצם מהותם, אלא כיותר מוטעים ברמת האשליה הקוגניטיבית. כללי הבודהה בנוגע להרג, וההתפתחות שלהם במסורת המוקדמת, נסמכו הרי לא רק על תפישה מוסרית של הטוב, אלא על תפישה מטפיזית מבוססת באשר למה אמיתי ומהו אשליה. עם זאת, כמעט שום מחקר על המוסר הבודהיסטי של ההרג אינו מנסח את עמדה בודהיסטית פילוסופית ברורה בנושא. אני עוסק בנושא המוסרי הזה בניתוח שלי את הדרגות העיקריות של הרג בין בני אדם, באמצעות התמקדות בהבדלים בכוונות ולא בהבדלים נושאיים.

כשבוחנים את הקשר בין קוגניציה והפנומנולוגיה המניבה את ההרג, ואת ההשפעות האמיתיות שעולות או לא עולות מתוכן, אנו יכולים להעריך אם עשייה קטלנית עתידית מוצדקת היא קוהרנטית מבחינה רציונלית ובאיזו מידה ניתן להגן עליה

במקום שהרג יימדד, ראשית כל, מבעד לעדשה נורמטיבית (המתמקדת השאלה אם הוא טוב או רע, מותר או אסור) ביחס לקביעות מוסריות חיצוניות, אני ממסגר את ההרג מחדש, במובן המוסרי, באמצעות הבנת מקורו בפעולות הקוגניטיביות שמגדירות באיזה סוג של פעולה מדובר. כלומר, צורות מסוימות של תפישת מושאי הפעולה הן שקובעות את תנאי ההיתכנות, שבלעדיהם לא יכלו לקרות מלכתחילה. הצידוקים והמעמד הנורמטיבי של פעולות קטלניות יכול להיות מוערך אז לא רק על ידי חישוב מוסרי בנוגע לאיכות הכוונות או ההשלכות האפשרויות, אלא גם ביחס להקשר המטפיזי של ״התהוות משותפת שלובה״ (paṭiccasamuppāda בשפת פאלי, pratītyasamutpāda בסנסקריט), או קביעה הדדית של פעולה של סובייקט ואובייקט, שבמהלכה מתרחש הרג נחוץ. במילים אחרות, יש להבין כל פעולה ביחס לאופן שבו יחידים מתקיימים ברמת המציאות שהמטפיזיקה הבודהיסטית מתארת. כשבוחנים את הקשר בין קוגניציה והפנומנולוגיה המניבה את ההרג, ואת ההשפעות האמיתיות שעולות או לא עולות מתוכן, אנו יכולים להעריך אם עשייה קטלנית עתידית מוצדקת היא קוהרנטית מבחינה רציונלית ובאיזו מידה ניתן להגן עליה.

הרג במלחמה הוא כמובן קונבנציה שאנו תופשים כעת כמובנת מאליה

בואו נבחן דוגמה שלמרבה הצער היא נפוצה. הרג במלחמה הוא כמובן קונבנציה שאנו תופשים כעת כמובנת מאליה. אם איננו פציפיסטים, אנחנו לרוב לא שואלים למה בדיוק לאורך ההיסטוריה האנושית אנחנו רואים בכך התנהגות מנורמלת, אף שאנחנו מתחרטים על השימוש בה. למה בעצם? ראשית, יש להבהיר כי במלחמה, יצורים חיים – אישיויות – בעצם מנוצלים לשירות מטרה שמעבר לניצול עצמו: מלחמה אינה פורצת רק כדי לצבור מתים. האמת היא שבמלחמה החיים ״מוקרבים״ (כך אנו אומרים) למען מטרה שהיא לרוב מופשטת יחסית או שולית: בשם האומה או עליונות לאומית, או כדי לשרת שליטה אידיאולוגית, פוליטית או אתנוצנטרית.

במלחמה, גם אם לא תמיד ברור מדוע הורגים ונהרגים, הדבר נחשב נורמלי ומותר: "אביב בחפירות, רידג' ווד 1917" (1918), פול נאש, ה-Imperial War Museum, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

שנית, כמו כל התנהגות מכוונת, הרג במלחמה, בלי קשר לסיבה שבגללה המלחמה מתרחשת, נעשה בתנאים מכוננים מהסוג הקוגניטיבי וההשלכתי גם יחד. כלומר, מעבר לכוונה להשיג תוצאה מקווה כלשהי, כדי שהרג כזה יתרחש, ״האויב״ חייב להיתפש בדרכים מסוימות, כדי שיוכל להתאים להיהרג. הריגת לוחמי ״אויב״ תובעת, בבסיסה, תפישה של אישיויות תחת סוג כללי כזה או אחר: למשל, כבוגדים או כופרים, תומכי מלוכה או פרלמנטרים, קומוניסטים או תומכי הצאר, דמוקרטים או פשיסטים, בני הוטו או בני טוטסי, מוסלמים סונים או שיעים וכן הלאה. כל אלה הן מילים המתארות כיצד דברים מסוימים, במקרה זה בני אדם יחידים, ניתנים לזיהוי באמצעות מאפיינים משותפים (תרבותיים, פוליטיים, דתיים וכדומה). כישויות שאינן ייחודיות, הן יכולות להיות מיוצגות על ידי אישיויות מסוימות רבות. ההגדרות הכלליות הללו אמנם עשויות להיות מוצמדות ליחידים מסוימים במידה כזו או אחת של דיוק, אבל כפועל במלחמה אני בהכרח תופש אותם כאילו הם אך ורק בעליה של זהות המשרתת את המטרה הקטלנית שלי, ואין להם שום מאפייני זהות אחרים.

כאשר החוק מקודד את הייחוס הבלעדי הזה של תיאור כללי ליחידים מסוימים המוכנים להרוג ולמות בשמו, ומסווג אותם כ'לוחמי אויב', יש לנו כעת מבנה מנטלי קולקטיבי שמרשה מבחינה תרבותית וחברתית את ההרג של אותם יחידים

כלומר, אני מצמיד מנטלית קטגוריה כללית ליחיד המגדירה את האדם הזה לחלוטין, כך שהיא הופכת את כל התכונות או האיכויות האחרות שלו לבלתי רלוונטיות. כאשר החוק מקודד את הייחוס הבלעדי הזה של תיאור כללי ליחידים מסוימים המוכנים להרוג ולמות בשמו, ומסווג אותם כ״לוחמי אויב״, יש לנו כעת מבנה מנטלי קולקטיבי שמרשה מבחינה תרבותית וחברתית את ההרג של אותם יחידים. יתרה מכך, הרשות להרוג גולשת תמיד אל אזרחים שאינם לוחמים, אשר תואמים את תנאי הזהות המגדירים אותם כאויבים, גם אם החוק אוסר על הריגתם: מה שאנו מכנים שם ״נזק משני״.

הנושא כאן אינו אם חייל יחיד מסכים או אינו מסכים לממצב העניינים שבו ניתנת רשות חוקית להרוג או להיהרג בשם המדינה. כפי שציינתי, הרג במלחמה הוא התנהגות אנושית מקובלת, שזכתה לאורך הדורות בתהילה. אבל היא גם, כפי שבודהיסטים עשויים לומר, מעורפלת במהותה ואולי אפילו בלתי קוהרנטית. על סמך מה יכולים בודהיסטים לחשוב כך? כל הבודהיסטים, כמו נומינליסטים אחרים, סבורים שהגדרות כלליות אינן קיימות באמת, אלא רק מיוחסות באמצעות שם למשל לאנשים או מדינות או זהויות תרבותיות. בגלל שמכלול התכונות המורכב פי כמה של היחיד כיחיד חורג מתכונותיו השונות, הבודהיסטים יכולים לפקפק בהיגיון של הכפּפה קטלנית של אדם חי להגדרה כללית שאינה-חיה שמעצם הגדרתה תהיה תמיד פחות אמיתית.

לכל צד הייתה דעה שלילית ברורה מאוד על הצד האחר והיה מוכן להרוג את הירב ללא היסוס ומתוך תחושה שזה הדבר הנכון לעשותו: הימלר מבקר במחנה שבויים רוסים בתחום רוסיה (1941). תצלום: הארכיון הלאומי האמריקני, ויקיפדיה

מובן שניתן להגדיר יחידים על פי כל אחד מהתארים הכללים שהם מייצגים, אבל האם זה בסיס מספיק כדי להרוג אותם? אם כן, פירושו שאנחנו מסכימים טקטית לעובדה כי (1) הדבר מצמצם את היחיד לזהות יחידה מופשטת ולכן (2) מעניק ערך רב יותר להגדרה הכללית שאינה קיימת לעומת הקיום המהותי של בני אדם מסוימים, וכך (3) מכפיף לחלוטין את האדם היחיד לאיזו הגדרה כללית אחרת כמעניקה לו זהות או ערך. מבחינת המשימה הבודהיסטית של ביטול הסבל, כל ערך המיוצג בהרג של יחיד מתוקף הגדרתו הכללית אינו יכול להיות שווה ערך מבחינת מוסרית ליכולתו של האדם לשמש בפרויקט השחרור שלו – שהוא סיבת קיומו של הבודהיזם – כאדם מתוקף היותו אינדיבידואל.

מעבר לעובדה הגלויה של לקיחת חיים, הבודהיסט רוצה להציע כי התנאים המטפיזיים והקוגניטיביים המוקדמים למצב עניינים כזה חורגים מאוד מטבעם האמיתי של בני האדם

הדיון הזה עשוי להיראות בלתי מובן לאור המוסר המקובל של מלחמה חוקית. אבל האופן שבו הבודהיזם רואה את התופעה מנסה לרדת לעומקם של דברים ולבחון את הקונבנציה עצמה. מעבר לעובדה הגלויה של לקיחת חיים, הבודהיסט רוצה להציע כי התנאים המטפיזיים והקוגניטיביים המוקדמים למצב עניינים כזה – ואשר תוארו קודם לכן בקווים כלליים – חורגים מאוד מטבעם האמיתי של בני האדם. אלה פרקטיקות שהפכו מקובלות והן תלויות בתהליכים מנטליים קולקטיביים שטועים בתפישת המציאות של בני אדם כתוצרים אינדיבידואליים וחברתיים. אם כך, הבודהיסטים מציעים כי המציאות והחוויה הקולקטיבית שלנו אותה הן שונות, וכי אנו יכולים לשנות את האופן שבו אנחנו תופשים את המציאות.

אחרי הכול, המציאות המקובלת ניתנת לשינוי – לכן אנחנו קוראים לה ״מקובלת״, וזה אכן כל מה שהיא. אם נתעקש, היא יכולה להיות דומה יותר לטבע הקיום האמיתי – ומדובר בסיפור פילוסופי ומוסרי ארוך הרבה יותר שאיני יכול לספר כעת – במקום לחרוג ממנו כפי שאנו רואים ומרגישים לעתים קרובות כל כך. לאור זאת, כדאי לשקול מדוע כמעט על העדים – וגם חלק מן המחליטים והפועלים – במצבי מלחמה כאלה, מרגישים באופן אינטואיטיבי שמשהו מהותי אינו תקין בהתרתם. האמת המטפיזית נתפשת, בעיני הבודהיסטים, במצב עמוק של רווחה, של תואם עם העולם ועם יצורים מודעים אחרים, ולא במאבק עמם. לא מפתיע ש-Satya, המילה הסנסקריטית המרכזית למטפיזיקה הבודהיסטית, מציינת גם ״קיום״ וגם ״אמת״, כך שידע אמיתי מבטא סוג של קיום שבזכות ידע נכון מתקיים גם הוא בצורה נכונה. קיום אחר הוא החמצה של המטרה – במילים אחרות, מדובר בחטא. אם כך, לא רק הפועל הקטלני הוא ש״חוטא״, אלא כלל תת-המבנה של האשליה האנושית שמאפשרת זאת, ומרשה זאת מלכתחילה.

הנה הרשע שרוסיה, במקרה זה, כופה באכזריות על שכנתה אוקראינה: העובדה שאנשים תמימים שמעולם לא עשו כל רע, נאלצים להיכנע לאותו משחק שחוק של טבח הדדי, רק בגלל אזרחותם

אני כותב מילים אלה שמונה חודשים לאחר שמדינה ריבונית שלחה כוחות צבא אל תוך שטחה הריבוני של מדינה שכנה, ובמהלך תקופה זו נהרגו 6370 אזרחים ויותר מ-9770 נפצעו. רבים מאיתנו בוודאי סבורים שזה בלתי נתפש שבמאה ה-21, הרג של בני אדם אחרים באופן כזה נחשב דרך להשגת ערך כלשהו. והתגובה הזו אינה רק נורמלית בנוגע לרשע שרוסיה, במקרה זה, כופה באכזריות על שכנתה אוקראינה: העובדה שאנשים תמימים שמעולם לא עשו כל רע, נאלצים להיכנע לאותו משחק שחוק של טבח הדדי, רק בגלל אזרחותם. טיעון נגד אחד עשוי להסתמך על כך שבגלל טבעה של התקיפה, אין ברירה אלא לשחק שוב ״במשחק ההרג״ ולהגיב בהתאם. החלופה, על פי טיעון זה, גרועה יותר: כניעה פסיבית לעריצות.

להשתתף במשחק ההרג או להיכנע לעריצות? וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה, אוקטובר 2022. תצלום: לשכת נשיא אוקראינה

זה כמובן הגיוני מאוד. אבל בהתחשב בדברים הקודמים, זה הגיוני רק ברמת השיח שמסורת מחדשת כמו הבודהיזם, למשל, מנסה להחליף. האם אין רמה הולמת יותר של שיח שמצביעה על הבלבול הקוגניטיבי, ועל הרוע המוסרי, של תוקפנות כזו? יתכן שכן – עשוי טיעון הנגד להמשיך – אבל אלה הם התנאים שבהם בני האדם מצאו את עצמם. אכן, הבודהיסטים עצמם נדחקים לאותה פינה של קונבנציות, ורבים אף עושים זאת מרצון: הדבר עולה בבירור ממצאים על אודות הרג בני אדם על ידי בודהיסטים שחקר הבודהיזם המודרני חשף לאחרונה.

אבל המסורות הפילוסופיות של הבודהיזם עשויות גם הן להתנגד: צמצום השיח הבודהיסטי לרמת ההבנה האמפירית הזו הוא ייצוג מוטעה של הבודהיזם עצמו וגם של מה שהוא מנסה להשיג. הוא אינו מנסה להכריע בין גישות מוכרות מאוד להתמודדות עם בעיות אנושיות אלה, המסתכמות תחת מונחים כמו ״מוסר של מלחמה״. תפישת המציאות הבודהיסטית מנסה לערער את רמת ההבנה הזו כי היא יכולה להסביר רציונלית שהיא מוטעית, שהיא מובילה לעיוותים נוראיים של יצורים מודעים, ושהיא מובילה רק לבלבול הבא לידי ביטוי בסבל עז – אותו סבל שהמלחמה גורמת.

כשמבינים באמת מה אנחנו – או אפילו טוב מזה – כיצד אנחנו, הרג נתפש כתוצאה של אי הבנה מקרית מצערת מאוד

משום כך גם, בתגובה לחוקרים שגילו ראיות ל״הרג בודהיסטי״ בקנה מידה גדול, בודהיסטים יכולים לטעון: כמובן, אבל הדיון הזה נותר ברמה ראשונית בלבד של תיאור והבנה. במובן זה, בודהיסטים הם בני אדם כמו כולם, שמבצעים כל מיני סוגים של מעשים. אבל זה מה שהופך אותם לבודהיסטים בשם בלבד, במקרה הטוב, ובמקרה הרע אפילו לא זה – מי שאיבדו את זהותם כבודהיסטים: למשל, המשטר הצבאי של מיאנמר, המנסה לטעון ללגיטימיות בודהיסטית-מוסדית של הפשעים המזוויעים שבוצעו נגד ״אחיו״ הבודהיסטים, וגם נגד מוסלמים ונוצרים.

אם ברצוננו לדבר בשם הבודהיזם, אנחנו חייבים לדבר על מה שהוא בעצם מהלל בערכיו, מוסכמותיו וההנחות הפילוסופיות שעומדות בבסיסם: אלה אשר גאוטמה בודהה, לפני כ-2600 שנה, הזמין נשים וגברים לחשוב עליהם. המוסר הבודהיסטי נובע לא ממונחים מסדר ראשון, מקונבנציות ארציות, אלא מהשינוי בהבנה שמספקת הפילוסופיה הבודהיסטית בנוגע לאופן הקיום שלנו, ברמה העמוקה, והתובנות שהיא מציעה בנוגע לסיבות הסבל האנושי. כשמבינים באמת מה אנחנו – או אפילו טוב מזה – כיצד אנחנו, הרג נתפש כתוצאה של אי הבנה מקרית מצערת מאוד.

מרטין קובאן (Kovan) הוא כותב וחוקר מוסר בעל תואר דוקטור בפילוסופיה מאוניברסיטת מלבורן האוסטרלית. ספרו A Buddhist Theory of Killing: A Philosophical Exposition ראה אור ב-2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: נזיר לאומן מפגין למען הנזיר Wirathu, מנהיג הפלג האלים בקרב נזירים בודהיסטים במיאנמר, ינואר 2021. תצלום: SOPA Images, אימג'בנק / גטי ישראל