"יותר כסף משכל"

בשנים האחרונות הפכה סין לאומה שמבזבזת הכי הרבה כסף על חופשות מחוץ למדינה. הם רועשים, נרגשים ולא מנוסים: הכירו את הדור הראשון של "הסיני המכוער"
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

עוד לפני שהגענו לכבשׁ הספינה, הרגשתי את זה: האווירה שהסינים מכנים "רנאו", מילה שכמעט אי אפשר לתרגם. לזרים, משמעותה היא "רועש וכאוטי", לסינים היא המהות של כיף: שוקק חיים, מלהיב וכן, גם רועש. הסינים חושבים שיש ליהנות מהמרחבים הפתוחים עם קצת מוזיקת פופ: פארקים משתמשים במערכות הגברה, ואפילו תיירות המקדשים מלווה במעט מוזיקה. ולכן נראה הגיוני ששיט התענוגות שלנו יתחיל עם רמקולים שמפציצים ברקע.

שאו פאנג ומשפחתו היו בין הראשונים לעלות לספינה, וייצגו במובנים רבים את המעמד החדש של הסיני המטייל. הוא קצין לשעבר בצבא שחרור העם שעבד באינטל וב-IBM, נקי, מסודר ולובש חולצה שמכופתרת עד למעלה. הוא, אשתו, אמו ובנו היחיד באו לטייל כמו שמעמד הביניים הסיני עושה בימינו: עם סבתא.

"הבן שלי בגיל חמש, והוא יתחיל בית ספר יסודי ויהיה מאוד עסוק אז," אומר שאאו, 41, שחי בבייג'ינג. ולכן לפני שהדור המבוגר יותר נעשה מבוגר מדי, והדור הצעיר נעשה לחוץ מדי מרוב לימודים, מגשימה משפחת שאאו את החלום החמקמק ביותר של מעמד הביניים: מעט זמן איכות משפחתי.

רק בשנה שעברה יותר מ-83 מיליון תיירים סינים הוציאו יותר ממאה מיליארד דולר בנסיעות לחו"ל, מה שהופך אותם לאומה שמבזבזת הכי הרבה כסף על נסיעות מחוץ למדינה

חוקרים סינים שטו בים עוד לפני כריסטופר קולומבוס, בספינות גדולות יותר מהנינה, הפינטה והסנטה מריה גם יחד. מאז לא מבלים הסינים יותר מדי זמן בים. אבל התשוקה העצורה התפרצה בזכות מוסד התיירות האופייני ביותר של מעמד הביניים: שיט התענוגות. אנשי יבשה שמעולם לא היו בים, ממהרים לעלות על כבש הספינה כדי לראות עולם דרך אשנב משלהם.

מדי שנה בסין, מיליוני אנשים עושים את הטיול האמתי הראשון בחייהם: לא נסיעה באוטובוס מסריח אל עיר ילדות רחוקה לכבוד ראש השנה הירחי, אלא טיסה ראשונה בחייהם לאתר הנופש הראשון בחייהם, או ביקור ראשון בפריז או בלונדון. רק בשנה שעברה יותר מ-83 מיליון תיירים סינים הוציאו יותר ממאה מיליארד דולר בנסיעות לחו"ל, מה שהופך אותם לאומה שמבזבזת הכי הרבה כסף על נסיעות מחוץ למדינה. בשביל קרוב ל-60 אחוז מהם, זאת הייתה הנסיעה הראשונה מחוץ לסין.

תיירים סיניים בלובר. בשנה האחרונה יותר מ-83 מיליון תיירים סינים הוציאו יותר ממאה מיליון דולר בנסיעות לחו"ל, מה שהופך אותם לאומה שמבזבזת הכי הרבה כסף על תיירות. צילום: "בלומברג"

תיירים סיניים בלובר. בשנה האחרונה יותר מ-83 מיליון תיירים סינים הוציאו יותר ממאה מיליארד דולר בנסיעות לחו"ל, מה שהופך אותם לאומה שמבזבזת הכי הרבה כסף על תיירות. צילום: "בלומברג"

אני, הילדים בני העשרה שלי וכאלף אנשים אחרים שלהם זה השיט הראשון, הפלגנו לווייטנאם על ספינת התענוגות הראשונה של סין, MS Henna, ספינה בת 27 שהשתייכה בעבר לחברת Carnival Cruise Lines והותאמה לשוק הסיני. היו עליה רק שני נוסעים לבנים חוץ מאיתנו (אחד מהם הוא הצלם של הפייננשל טיימס). כולנו הפלגנו להיות זרים יחד.

בשביל אמריקאית שהתבגרה על רקע גופות שחוזרות הביתה מווייטנאם, מעולם לא חלמתי שאני אפטפט עם קצין לשעבר מהצבא האדום במהלך שיט בספינה מלאה בקומוניסטים. אלא שהם נראו יותר כמו אנשים משיט של דיסני: הרבה משפחות מדור הסנדביצ'ים, עם ילד יחיד וסבא או סבתא; להקות של עובדות משרד צעירות שבאו לבילוי; גברים כרסתנים עם נערות בכובעים רחבי שוליים; אחיות בגיל העמידה במסיבת פיג'מות למבוגרות. בת 78 קטנטנה, עם פנים שמעידות על שנים של מחסור – ותת-תזונה חמורה כל כך עד שהיא בקושי הגיעה לגובה בית השחי שלי – התרגשה בבירור מהטיול הראשון שלה לאן שהוא. גבר זקן מקומט במידה בלתי נתפסת שלבש כובע צמר וחליפה של איכר, נתמך בבתו, ולא רחוק משם, גבר בגיל, העמידה במדים של יזם סיני בקנה מידה קטן (עם תיק צד שמלא במזומנים ושער שצבוע בצורה רעה ומסורק מעל לקרחת) , צילם את עצמו בלי הפסקה עם אייפון.

היו גם נשואים טריים – קלישאת השיט האולטימטיבית – שלבשו בבגדי הוואי תואמים ולא הפסיקו להתגפף. מעמד הביניים הסיני החדש, על כל גווניו.
תחנה ראשונה: ארוחת צהריים. מכיוון שזאת ספינה סינית, שייפתי את הצ'ופסטיקס שלי בהכנה לאורגיה של מנות טעימות, גם אם לא מוכרות. אבל מה שקיבלנו, לארוחה הראשונה שלנו, היה לחם לבן ונקניק, שהוגשו על צלחות פלסטיק עם חיקוי סיני למשקה קל. אפילו הנדבך המרכזי של החיים הסיניים – מים חמים בשביל תה – הוגשו פושרים ממכונת נסקפה. אין פאר כמו פאר סיני, ולכן ציפיתי למשהו כמו נברשות בדולח ושולחנות עמוסים בגביעים נוצצים. קשה להיכנס לאווירה הרומנטית המתאימה לשיט כשאוכלים נקניק ומיונז במה שנראה כמו חדר אוכל קיבוצי.

ואז נעשה תרגול בטיחות – שתרם לא מעט לאווירת הרנאו. התאספנו בעמדותינו וציפינו שיראו לנו איך להשתמש בחגורות הצלה ולהימלט מהספינה – אבל גילינו שאנחנו לא יכולים לשמוע דבר מעל לצעקות הנרגשות שצעקו הנוסעים לתוך הטלפונים שלהם. כבת לדור ראשון של "אמריקאים מכוערים", אני ממליצה לתיירים הסינים לזנוח את ההרגל הזה, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר: צרחות לתוך טלפון נייד בשפה זרה הוא משהו ששאר העולם ינטור עליו טינה בשמחה (דיבור בקול רם יותר מאשר המקומיים הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהאמריקאים זכו לתווית ה"מכוערים" מלכתחילה).

 בסין נהוג לקחת חופש כמעט אך ורק בחגים הלאומיים, ולא היה ברור לגמרי איך רוב התיירים הצליחו לצאת מהעבודה ולהגיע לשיט

בזמן שניסינו להבין מהי ספינת ההצלה שלנו, פיתחנו תיאבון, ולכן ירדנו למסעדת הספינה שעוצבה ברוח שנות השמונים, ושם המלצר הווייטנאמי הראשי דיווח בסיפוק ש"בימים האלה הסינים משתדרגים – הם שותים הרבה". בשולחן שלידינו ישב זוג עם בקבוק קוניאק גדול מולו (בחנות הדיוטי פרי של הספינה, בקבוק גדול של קוניאק גרנד שמפיין לואי השמיני תוצרת רמי מרטן עולה 31,888 דולר הונג קונג [2,750 ליש"ט], אבל צוות המכירות דיווח שהנוסעים בדרך כלל קונים את בקבוקי הקוניאק והוויסקי ה"זולים" יותר שנעים בין 2,000 ל-4,000 דולר הונג קונג לבקבוק).

גם כאן האוכל לא היה מזהיר: דג תפל, נתח חזיר בינוני בבישול אדום (מנה אופיינית ממטבח שנחאי שקשה לפשל) ומנה מוקפצת חסרת חיים. סמנתה וונג – שבעבר עבדה בספינת שיט אירופאית והייתה כנראה היחידה על הסיפון שהפליגה לפני כן – סיכמה את זה יפה: "האוכל לא מערבי מאוד ולא סיני מאוד."

יכול להיות שסמנתה מנוסה בהפלגות, אבל אמא שלה, ג'אנג מין, 54, מעולם לא הייתה מחוץ לסין לפני כן, וכמובן שלא היתה בשיט תענוגות. אבל כשהספינה עשתה את דרכה ביום שלמחרת בין פסגות קרסטיות דרמטיות ועגנה בהלונג ביי שבצפון וייטנאם לשעבר, סמנתה ואמה לא הצטרפו לסיורים הקבוצתיים הקלישאתיים כל כך של התיירים הסינים בחו"ל. גם משפחת שאאו לא הצטרפה אליהם. בימינו, יותר ויותר סינים בוחרים לשבור את השגרה התיירותית ולחקור ארצות זרות ללא מדריך.

תוך זמן קצר הגיעה נקודת השיא החברתית של הטיול: הנשף, או "ארוחת הערב של הקפטן" – כולל הופעה של קפטן הספינה הנורווגי הנאה. קיוויתי לדבר איתו לעומק על השיט בים סין הדרומי, אבל מה בדיוק חשבתי לעצמי? סקנדינבים בלונדיניים הם תמיד סחורה חמה בקרב תיירים סינים. לאורך השיט, הנוסעים ביקשו שוב ושוב להצטלם עם הצלם של הפייננשל טיימס, איטלקי בגיל העמידה. וכשניצב בפניהם בחור צעיר ונאה, גבוה וצהוב שער, במדי קפטן מלאים, הם השתגעו.

ארוחות הערב צייתה לקוד הלבוש האקלקטי שתקף בסין גם על היבשה – ומונע מרוב הסינים לקבוע מי עשיר ומי לא בסין של ימינו. בקצרה, העשירים לפעמים מתלבשים כמו איכרים והאיכרים כמו בעלי אדמות – וכולם באותם מותגים.

בין שמדובר בנשף ובין שמדובר ביום במשרד, טווח הביגוד המתקבל על הדעת נראה רחב הרבה יותר מאשר במערב: אחדים הגיעו לארוחת ערב רשמית למחצה במכנסיים קצרים, ואחרות בשמלות נשף. ג'אנג ווייהאנג, מזכ"ל אגודת תעשיית השיט והיאכטות של סין, אומר שהקבוצה שלו מתכננת להשיק "כנס נוסעים תרבותיים" כדי לתת למי שנוסע בפעם הראשונה קורס מזורז באטיקט השיט. "נציג כללים כמו 'בלי כפכפים בארוחת ערב רשמיות'," הוא אומר.

ג'אנג תומך בנוהג שאומץ על-ידי חברות שיט זרות מסוימות, שבמסגרתו יש לוודא שלפחות חצי מהנוסעים אינם סינים. "אם בשיט יש רק סינים, לא קל לטפח תרבות שיט וללמוד אטיקט של שיט," הוא מסביר. באופן אישי, קוד הלבוש על הספינה Henna נראה לי משחרר. נראה כאילו חלק מהנוסעים המבוגרים יותר לא יצאו מהפיג'מות לאורך כל השיט. הם התהלכו בהן על הסיפון והפגינו, כמו ביבשה, כמה נוח הם מרגישים להופיע בפומבי – ברחוב, במכולת, אצל הספר – בבגדי שינה.

סבתות בפיג'מות היו רק אחד מהדברים שגרמו לספינה להרגיש כמו סין על המים. למשל, לא היה אף אחד בבר. כמו מערביים רבים, חשבתי ששתייה היא אחת הסיבות המרכזיות לצאת לשיט, אבל הלן וונג מחברת השיט MSC Mediterranean בשנחאי, אומרת, "לסינים אין 'תרבות בר'." אבל הם כן אוהבים קניות והימורים. "המערביים לא עושים הרבה קניות ולא מבלים הרבה זמן וכסף בקזינו," היא אומרת.

אני לא מתכוונת לומר שהתיירים הסינים מתנזרים – הם פשוט לא משתכרים על כיסא ליד הבר. אבל אם הם לא מבלים בבר, איפה הם כן מתכנסים? ג'אנג, מאגודת השיט, אומר ש"הם מעדיפים לשחק מה-ג'ונג". ולכן אגודת השיט הוסיפה עוד שולחנות שחמט וקלפים – וסילקה חלק מכיסאות הנוח שעל הסיפון. נראה שהשתזפות היא עוד אחד מהמנהגים הברבריים האלה שעדיין לא תפסו בסין. "בשיט מערבי תמיד חסרים כסאות נוח בשביל כל האנשים שרוצים להשתזף – במיוחד אנשים מצפון אירופה," אומר ג'אנג. "אבל הסינים, במיוחד הנשים, לא נהנים מזה."

בין שהסינים בוחרים לדבר, לשתות, לאכול או לשחק, כדאי שחברות השיט של העולם יתרגלו לזה. אחרי ככלות הכול, זאת שנת התיירות הימית בסין, ותוכנית החומש האחרונה של בייג'ינג קובעת שיש לעודד שיט. לסין כבר יש חמישה מסופי שיט לספינות נוסעים גדולות, שלושה נוספים בתהליכי בנייה ועוד חמישה או שישה בתכנון. בשנחאי עצמה יש שניים, מהסיבה המצוינת שאחרי שנבנה מסוף "הסכר הצפוני" המסוגנן ב-260 מיליון דולר, התגלה גשר שימנע מספינות שיט גדולות להגיע לעיר. עלתה האפשרות להרוס את הגשר, או להפוך אותו לגשר מתרומם או מנהרה, אבל בסופו של דבר נבחר פתרון אלגנטי – בניית מסוף חדש בהמשך הנהר. וייתכן שזה מאפיין נוסף שמשותף לסינים ולאמריקאים: יותר כסף משכל.

במחיר של 2,588 יואן (285 פאונד) עד 15,888 יואן (בשביל הסוויטה הנשיאותית) על שיט של שלוש לילות – והנחה משמעותית של 35 אחוז – ה-Henna אמורה לפנות למעמד הביניים ומטה

אם נשים את הגשרים בצד, תעשיית השיט הסינית, שכמעט ולא היתה קיימת רק לפני שבע שנים – כשספינת הנוסעים הראשונה מזה יותר מחצי מאה הפליגה משנחאי – הצליחה לגדול ולהפוך למפעל שהוציא יותר מחצי מיליון איש לשיט בשנת 2011. אבל זה בכל זאת רק אחוז קטן מכלל הסינים שנוסעים לחו"ל, מספר שעשוי להגיע בקרוב למאה מיליון.

ואם אפשר להאמין לכלי התקשורת של המדינה, לחלק מהנוסעים הייתה סיבה מעניינת לצאת לשיט: העיתון שנחאי דיילי מצטט את לונה שו, אשת יחסי ציבור בחברה צרפתית, שאמרה כי היא רצתה לצפות בשקיעה מהסיפון, לצד החבר שלה, "בדיוק כמו בסצנות מהסרט 'טיטניק'." נראה שמראות מהסרט 'טיטניק' הם כוח גדול להפליא בתעשייה: מספנה סינית אמורה להתחיל לבנות בקרוב העתק מדויק של הספינה (אף על פי שלא נחתם עדיין חוזה עם קלייב פאלמר, הטייקון האוסטרלי שאחראי לפרויקט הזה, המכונה 'טיטניק 2').

אך על סיפון ה-Henna לא היו הרבה אנשים שהזכירו את לאונרדו וקייט: רובם היו משפחות, או קבוצות של רווקים. בסין נהוג לקחת חופש כמעט אך ורק בחגים הלאומיים, ולא היה ברור לגמרי איך רוב התיירים הצליחו לצאת מהעבודה ולהגיע לשיט. אשת שיווק צעירה אמרה שהיא פשוט אמרה לבוס שלה ברגע האחרון ואז נעלמה – והחליטה להתמודד עם הזעם שלו כשתחזור. אחרים היו בתקופת מעבר בין עבודות. אבל נראה הגיוני שרבים מהם היו למעשה הנובורישים הסינים של ימינו, כולל איכרים לשעבר שמכרו את אדמתם לממשלה המקומית ונעשו יזמים מצליחים. הם ככל הנראה האנשים שלא רצו לומר לי מה הם עושים למחייתם.

במחיר של 2,588 יואן (285 פאונד) עד 15,888 יואן (בשביל הסוויטה הנשיאותית) על שיט של שלוש לילות – והנחה משמעותית של 35 אחוז – ה-Henna אמורה לפנות למעמד הביניים ומטה. אבל אחרים בתעשייה אומרים שהספינה קרובה יותר לגבול המחירים העליון – והגבול התחתון של איכות המתקנים. יואן יואן, מנהל השיווק של HNA Tourism Cruise and Yacht Management, בעלת הספינה, לא מוכן לומר כמה כסף הושקע בשיפוץ הספינה – ומציין רק שהרוב הלך על "השבחת המכונות והמנועים" ולא על עיצוב מחדש של הספינה, שבהחלט נראית כמו ספינה בת 27.
כמובן, רוב הזמן לא היינו על הסיפון אלא בערי היעד שלנו, הלונג ביי שבצפון ודאנאנג שבדרום. דאנאנג היה שם שכנראה שמעתי עוד לפני פקין (כמו שהיה נהוג אז לקרוא לבייג'ינג). זה היה המקום שהגופות הגיעו ממנו: בסיס של צבא ארצות הברית 85 קילומטר בלבד מדרום לאזור המפורז.

הנוסעים האחרים ואני הגענו משני צדי המלחמה ההיא, שבה עמדה המדינה שלי מול זו שלהם בעימות שכמעט והחריב לחלוטין את וייטנאם. אבל נראה שזה לא מטריד אותם. "אנחנו בשיט! בואי לא נחשוב על זה עכשיו," אמר לי איש מבוגר וידידותי. "אנחנו היינו עסוקים בבעיות משלנו בתקופה ההיא," הוא אמר, בהתייחסות ביישנית למהפכה התרבותית.

וכך גם היום. המדריכה הצפון וייטנאמית שלנו בקושי הזכירה את המלחמה. היא חילקה שיעורים במיקוח ואזהרות לגבי מוצרים מזויפים, והתעקשה שניסע באוטובוס את 200 המטרים שבין המסעדה הסינית שבה אכלנו צהריים לשוק המקומי – בטענה שהכבישים הווייטנאמיים מסוכנים (וזה אומר משהו בהתחשב ברמת הנהיגה בסין). היא אף הזהירה אותנו לא לאכול אוכל מקומי מפחד ש"הוא לא יהיה הטעם שלנו."

ואז באמת הבנתי: מנקודת מבטה, הסינים הם "האמריקאים המכוערים" החדשים. הם לא אוכלים את האוכל, הם לא שותים את המים, והמטבע שלהם חזק כל כך עד שהם משתמשים בו בשוק בלי להמיר אותו למטבע המקומי. כשיצאנו מהמסעדה – אחרי ארוחה שאחת הנשים העשירות כינתה "סצ'ואן וייטנאמי" – הרוכלים המקומיים התעלמו מאיתנו לחלוטין וניגשו היישר אל הסינים. כמו האמריקאים לפניהם, הם נעשו מעצמה בעולם התיירות. אחרי 600 שנה על יבשה חזרה סין אל הים הפתוח.

 כל הזכויות על הגירסה העברית שמורות לאלכסון Copyright The Financial Times Limited 2013

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פאטי וולדמייר, Financial Times.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על "יותר כסף משכל"

01
אביגיל הירש-אסא

לא מצאתי בכתוב דבר מלבד גיבוב של אמירות גזעניות. כל זאת בניסיון מעורר גיחוך להביא את הדברים תחת איצטלה של ניתוח תהליכים ותמורות מדיניות/כלכליות/חברתיות. מס השפתיים בצורת "האמריקאי המכוער" לא קנה אותי. בושה קולקטיבית, אמביוולנטיות הכרוכה בשנאה עצמית ביחד עם טראומה היסטורית לא פתורה -אישית ו/או קולקטיבית לא הופכת את הכתוב לדברי טעם. הזדעזעתי.

02
יבגני בזדומני בלאטוב

ככה זה כשנובורישית דור שני מבקרת נובורישים דור ראשון, ומשעשע במיוחד האיזכור ל"אמריקאי המכוער" שמוכר יותר מספרם של לדור ובורדיק בשם זה, ומסמל את האמריקאי החכם האנושי והרב תרבותי.

03
דוד

מה את מזדעזעת, הסינים הם עם גס וקולני, במיוחד המעמד הבינוני - גבוה שיכול להרשות לעצמו לטייל. אין להם שום מודעות לדברים שישראלים הבינו כבר לפני 20 שנה כמו לא לצעוק ולא לעשות גרעפסים באמצע מסעדה. לא צריך להיות צדקנית רק כי אפשר.

05
אביגיל הירש-אסא

אופס, שכחתי שאנחנו "אור לגויים". במיוחד הקטע שאנחנו לא עושים גרעפסים במסעדות. יש לסינים מה ללמוד מאיתנו. ובנתיים שימשיכו לגלגל מיליונים למערב מהתיירות שלהם, אבל שישארו בבית עד שידעו כיצד להתנהג- למשל: לא להסתובב בחוץ במה שנראה לאדם המערבי כפיג'מה, אם שותים אז בבר, לא לשחק מה ג'ונג אלא לשבת על הדק לשיזוף מסרטן ועוד שאר מידות טובות.