ילדים זה תלוי

אנחנו בעלי חיים אופורטוניסטיים בעלי כושר המצאה והסתגלות, ואין דרך "טבעית" או "נכונה" לגדל את ילדינו
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

האימהוּת מעולם לא הייתה עבורי טבעית. אף פעם לא הצטיינתי בהבנת הצרכים של התינוקות שלי או בפענוח הבכי שלהם, זאת בשעה שהורים אחרים הבינו את התינוקות שלהם בלי יותר מדי מחשבה. "היא סתם עייפה," הם אמרו. או: "אם היא בוכה ככה, אז היא רעבה". לי לא היה מושג, והרגשתי שאני כישלון.

ואם לא די בכך, לא אהבתי את התחושה של התינוקת המחוברת אליי. הייתי אמביוולנטית לגבי הנקה;לא שנאתי את זה, ולפעמים אפילו נהניתי להיניק, אבל מידת התלות של הילדה בי הייתה לי למעמסה כבדה.

זאת קלישאה לומר שלא קל להיות הורה, אבל מה שקשה אפילו יותר הוא הביקורת שאת סופגת מאנשים אחרים – הורים ולא-הורים גם יחד

זאת קלישאה לומר שלא קל להיות הורה, אבל מה שקשה אפילו יותר הוא הביקורת שאת סופגת מאנשים אחרים – הורים ולא-הורים גם יחד. כשסיפרתי על חוויותיי בכתבות ובבלוג שלי, ביטוי אחד חזר שוב ושוב לתיאור תחושותיהן של אימהות כמוני: לא טבעיות.

גישות עכשוויות להורות מלמדות אותנו לשחזר את סגנון גידול הילדים של פרימטים אחרים, כגון גורילות ושימפנזים, או לקבל דוגמה מאבותינו הציידים-לקטים, כפי שעושים שבטים מודרניים בכל העולם. בגישות האלה, הנטועות לכאורה באבולוציה, בפסיכולוגיה ובחקר המוח, תומכים אתרי אינטרנט כמו "הורות אבולוציונית", שאומרים לנו "לחקות תהליכים ביולוגיים" לטובת רווחתם של הילדים.

אבל מה זה אומר, בעצם? דמיינו לכם אמא שימפנזה המתקיימת בהרמוניה ובאושר עם תינוקהּ – האֵם מדלגת מענף לענף בחיפוש אחר אוכל כשהתינוק תלוי על גבה. הזוג הזה הוא בלתי תלוי, מקיים את עצמו. הם אינם זקוקים לעזרתו של אף אחד. כאילו שניהם יחד נגד העולם (ויכול להיות שזה באמת המצב). לפי חוקרים ומומחי הורות רבים, האמא השימפנזה הזאת משמשת דוגמה לכל בנות האדם. היא חפה מהשפעות התרבות, מצייתת אך ורק לדחפיה. היא טבעית. המומחים הללו מוסיפים ואומרים שגם אנו בני האדם נהגנו לגדל כך את ילדינו. ואנחנו צריכים לחזור לגישה הזאת, אחרת הילדים שלנו לא יגדלו היטב. ללא קשר אנושי חם. ללא עוגן.

שימפנזה, אמא, אימהות

ביחד עם אמא. מי צריך יותר? תצלום: קיטי טרוולבק.

חוקרים רבים כתבו על טיב מערכות היחסים בין הורים לילדים, והבולט שבהם הוא ג'ון בולבי (Bowlby), פסיכולוג בריטי שטיפל בילדים יתומים אחרי מלחמת העולם השנייה. ילדים, טען בולבי, זקוקים לקשר בטוח עם מטפל מרכזי, לרוב האֵם, אחרת הם יסבלו מהשלכות חמורות, כגון חוסר יכולת לקיים מערכות יחסים חברתיות, ואף הידרדרות למחלות נפש שונות.

ב-1970, במסגרת ניסיונה לבחון את סוגי ההתקשרות השונים ברחבי העולם, פיתחה הפסיכולוגית האמריקנית-קנדית מרי איינסוורת (Ainswarth) כלי מדידה בשם "סיטואציית הזר". אֵם ותינוקה נמצאים יחד בחדר, אבל אחרי זמן מה מופיע מישהו שהתינוק אינו מכיר (הזר) ומבקש מהאם לעזוב. תגובתו של התינוק בעת חזרתה של האם היא שקובעת את סוג ההתקשרות ביניהם. תינוקות בעלי "התקשרות בטוחה" בוכים כשהאם עוזבת אבל מרשים לזר להרגיע אותם עד מהרה;תינוקות אלה גם שמחים לראות את האם חוזרת. לעומתם, יש שני סוגים של תינוקות בעלי "התקשרות לא בטוחה": "חרדים-נמנעים", תינוקות שאינם מגיבים לזר ואף אינם מתרגשים משובה של האם;ו"חרדים-אמביוולנטיים", תינוקות שמפגינים מצוקה ניכרת כשהאם עוזבת, ותלותיות קיצונית כשהאם חוזרת.

ואז, בתחילת שנות השמונים, רופא הילדים האמריקני ויליאם סירס (Sears) קרא את "עקרון הרצף", ספרה של ג'ין לידלוף (1975), הנשען על עקרונות ההתקשרות של בולבי. לידלוף ראתה שהתינוקות הילידיים שאותם חקרה בוונצואלה נישאים כל הזמן על-ידי אימהותיהם, ושהם נוטים לבכות פחות מאשר תינוקות מערביים. היא הסיקה שההורים האמריקניים מרוחקים מדי, וכפועל יוצא, גם התינוקות שלהם גדלים להיות אנשים מרוחקים מדי. כפתרון היא הציעה לאימהות לשאת את תינוקותיהן על גופן, להיניק אותם כל אימת שהם רוצים, ולהגיב לכל צורכיהם באופן מידי.

ברוח נוסטלגית, אנו כמהים לחזור לימים שבהם כל המשפחה ישנה במיטה אחת, הילדים ינקו עד גיל ארבע, ואימהות ילדו ללא משככי כאבים

סירס השתית את התיאוריה שלו – שאותה כינה בהמשך attachment parenting(בעברית היא נקראת לעתים "הורות מקושרת") – על עקרון הרצף, וייעץ לאימהות ללדת ללא משככי כאבים או כל סוג של התערבות רפואית אחרת, להיניק את תינוקותיהן כל אימת שהם דורשים זאת, ולשמור איתם על קשר רציף. הוא טען שגישה זו תעזור לחזק את הקשר בין ההורים לתינוקות, והוסיף שלא זאת בלבד שזאת הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אלא שכך תמיד גידלנו את ילדינו. במילים אחרות, זוהי הדרך הטבעית לגדל ילדים, וכך היה מאז תקופת האבן.

דמיינו את התמונה המשפחתית הבאה: אם משבט של ציידים-לקטים סוחבת את תינוקה במתלה, ובתהּ בת הארבע, שנגמלה לאחרונה מחלב אם, מפטפטת עם הסבתא בקרבת מקום. אף אחד אינו גוער בילדות האלה ברגעים הנדירים שבהם הן מתפרעות. החברה כולה מתגייסת לספק את צורכיהן – ואגב, זוהי חברה שוויונית להפליא, והשוויון שורר בין כל המגדרים והדורות. אמא, סבתא ותינוקת – שלושתן חלק משבט של 20-200 פרטים המספק מזון ומחסה לכל חבריו וחברותיו. כולם תורמים לרווחת כולם על-ידי איסוף פירות וגרגירים או ציד בשר, וכן על-ידי ביצוע משימות אחרות כמו אריגה. יש החושבים כי התמונה האידילית הזאת היא היא מורשתנו, האופן שבו האבולוציה דחפה אותנו לגדל את ילדינו לפני שהתרבות, הטכנולוגיה והחקלאות שינו הכול לנצח. ברוח נוסטלגית זו אנו כמהים לחזור לימים שבהם כל המשפחה ישנה במיטה אחת, הילדים ינקו עד גיל ארבע, ואימהות ילדו ללא משככי כאבים.

מנשא, תינוק, פרו, אנדים, Awayu

מנשא לתינוק (Awayu), עשוי מצמר, מנהג קדום בהרי האנדים. תצלום: שון הרקווייל

אבל לי קשה לקבל את זה. האם הטבע באמת תכנת סגנון הורות אחיד עבור בני האדם, ממש כמו אצל הקופים? או שמא גידול ילדים – בדומה לזוגיות, אהבה, מבנה המשפחה – הוא נגזרת של תרבות, סביבה ונסיבות, המשתנה ממקום למקום, ממש כמו החברה עצמה?

אמנם השימפנזים הם בני דודינו הקרובים ביותר, אבל בכל הקשור להורות אנחנו קוף מסוג שונה לחלוטין. למעשה, אנחנו דומים יותר לציפורים. כדי לרדת לשורש העניין, יצרתי קשר עם הפרימטולוגית שרה בּלאפֶר הֶרְדי (Hrdy), שב-2001 חוללה שערורייה בקהילה המדעית כשטענה שהמשפחה הגרעינית האנושית מעולם לא הייתה הנורמה. נאלצנו לשנות את מועד הריאיון כמה וכמה פעמים, בעיקר בגלל הפרש השעות (היא גרה בקליפורניה, אני בהולנד) ובגלל חיי הכאוטיים: אני אמא לשלושה עם עסק משלי, ובעל שגם הוא עובד. למרבה השמחה, הצלחנו לבסוף למצוא זמן שיתאים לשתינו.

התינוק האנושי נולד עם מוח גדול, גוף שברירי והיעדר מוחלט של מיומנויות. ואם התינוקות שלנו תלותיים כל כך, איך תוכל אמא אחת לבדה לטפל בתינוקה?

וכשאנחנו מדברות, בלאפר הרדי מספרת לי שהתינוק האנושי נולד עם מוח גדול, גוף שברירי והיעדר מוחלט של מיומנויות. ואם התינוקות שלנו תלותיים כל כך, איך תוכל אמא אחת לבדה לטפל בתינוקה? בלאפר הרדי טוענת שהאבולוציה הפכה את בני האדם למגדלי ילדים שיתופיים, או cooperative breeders – מונח שנלקח מתחום חקר העופות, ופירושו שהורים תמיד קיבלו עזרה בגידול הילדים. יתרה מזאת, היא אמרה, שיתוף הפעולה הזה בין בני אדם בעלי מערכת רגשות מודרנית, הוא שעזר לנו לפתח את מוחותינו העצומים.

"מוחות מצריכים טיפול יותר משטיפול מצריך מוח," היא אמרה לא אחת. אין דבר כזה "אמא ותינוקהּ". יש רק – כפי שאומרת הכותרת של אחד מספריה הרבים – "אימהות ואחרים" (Mothers and Others, 2009).

לדברי בלאפר הרדי, אף שבני האדם חולקים יותר מ-95 אחוז מהגנים שלהם עם השימפנזים, סגנון ההורות שלנו דומה יותר לסגנון השיתופי של קופים אחרים, כגון בבונים, מרמוסטים, טמרינים או בונובו. בנוסף, הצורך הזה בעזרה אינו נתון לבחירה – הוא חיוני להישרדות. אצל מרמוסטים, למשל, "כשאמא אינה מקבלת סיוע, היא נוטשת את התינוק שלה", מסבירה בלאפר הרדי. ועתידו של גור מרמוסטים נטוש אינו ורוד.

אצל בני האדם, בדומה לכך, אחת הסיבות האפשריות לדיכאון אחרי לידה היא היעדר תמיכה לאימהות חדשות. לב העניין אינו היקף התמיכה שהאֵם מקבלת, אלא התפישה שלה בנוגע לתמיכה שהיא מקבלת. "גם מעט עזרה יכולה לעשות הבדל גדול כי היא סימן לתמיכה חברתית", אומרת בלאפר הרדי.

קופים, קבוצה

קבוצת תמיכה טבעית. תצלום: דילן מאלינס

לא זאת בלבד שהחלוקה בנטל עזרה לאימהות לטפל בתינוקות, אלא שהיא עזרה להן גם להמשיך לתרום לחברה. בעיני בלאפר הרדי, אין שום היגיון בטענה המסורתית לפיה האבא הלך לצוד בזמן שהאמא נשארה בבית (או במערה), שמרה על הילדים וחיכתה שהגבר שלה יחזור עם הבשר.

להיפך: בחברות ציידים-לקטים רבות, הנשים, כולל האימהות, הן שהיו אחראיות לאספקת הצרכים הקלוריים היומיומיים של השבט. הרי בשר היה מצרך קשה להשגה, וגברים רבים מתו או נפצעו אנושות בזמן הציד. לכן נשים לא יכלו להסתמך רק על הגברים כדי להאכיל את בנות ובני השבט. הן נאלצו לערוך סידורים משלהן, כמו למשל להביא קרובות משפחה לשמור על הילדים, או אפילו לשלוח את הילדים לחסותם של בני משפחה אחרים במידה שאין להן עזרה שוטפת.

אפילו בתרבויות שנותנות מענה מידי לכל צורכי הילדים ומתייחסות אליהם בכבוד, ישנה מציאות אפלה שאנו מעדיפים להתעלם מקיומה. בחלק גדול מהתרבויות הטבעיות-כביכול, היילודים עצמם נמצאים "על תנאי" בתחילת חייהם

זאת הסיבה שבלאפר הרדי חוללה שינוי במושג ההתקשרות של בולבי. לטענתה, ילדים יכולים להתקשר למטפלים רבים לאורך חייהם בלי לסבול מחרדה או בעיות פסיכולוגיות כתוצאה מכך. היא אף מציינת שהפעוטונים והגנים הזולים הזמינים במדינות אירופיות רבות הם אחד ההיבטים החיוביים ביותר של גישת ההורות המודרנית. היא שואלת אותי על חוויותיי שלי עם הפעוטונים, ואני מתחילה מיד להרעיף שבחים על הפעוטונים ההולנדים ששלושת ילדיי פרחו בהם. אין לי אלא להסכים: לא הייתי מסתדרת בעצמי. ההורות המסייעת הזאת – בין שהמסייעים הם בני משפחה או עובדי הפעוטונים והגנים – היא חשובה. אבל היא אינה כל הסיפור כולו.

אפילו בתרבויות שנותנות מענה מידי לכל צורכי הילדים ומתייחסות אליהם בכבוד, ישנה מציאות אפלה שאנו מעדיפים להתעלם מקיומה כי היא אינה עולה בקנה אחד עם גישת "טבעי הוא טוב". גם אהבת אם אינה אהבה ללא תנאים. ולא זאת בלבד, אלא שבחלק גדול מהתרבויות הטבעיות-כביכול, היילודים עצמם נמצאים "על תנאי" בתחילת חייהם.

הורים רבים נהגו להיפטר בשקט, בזריזות, מילדים שנולדו חולניים, מעוותים, "מוזרים" (הגדרה הכוללת טווח רחב של תופעות, החל מ"קולני מדי" וכלה ב"שעיר מדי"). דייוויד פ' לאנסי (Lancy), פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת יוטה סטייט, כתב על הנוהג לבודד את האם והתינוק משאר החברה. לדבריו, לא רק שהנוהג הזה נתן לאֵם את ההזדמנות לנוח ולשהות בפרטיות עם התינוק הרך, אלא שהוא נתן לה גם את האפשרות להחליט אם לשמור אותו. זאת מחשבה מזוויעה כל כך, שבלאפר הרדי מבקשת ממני לא להזכיר אותה. "אם תכתבי על זה, אנשים יזדעזעו", היא אומרת לי.

הגר וישמעאל, פרנסואה-ז'וזף נאווז

"הגר וישמעאל" (1820), פרנסואה-ז'וזף נאווז. תצלום: ויקיפדיה

קשה להאמין, אבל רצח תינוקות הוא תופעה נפוצה להחריד ברחבי העולם, והייתה נפוצה גם בהיסטוריה של אירופה. בספרו, The Anthropolgy of Childhod: Cherubs, Chattel, Changelings (משנת 2008), מעריך לאנסי שהתופעה הזאת הייתה קיימת בשמונים אחוז מהחברות האנושיות. רצח תינוקות נפוץ גם בקרב יונקים אחרים, כגון ארנבים, ואפילו שימפנזים – ולהזכירכם, אלה בני דודינו הקרובים ביותר. אם ככה, נטישת יילודינו אינה פחות טבעית מכל מיני פעולות אחרות – האכלתם, למשל.

כדי לשמוע עוד על היבט זה של ההורות, קבעתי שיחת וידאו עם לאנסי (גמעתי את ספרו ומצאתי בו נחמה רבה). במהלך הריאיון, הבן שלי הצליח להפריע לשיחה אחת למספר דקות על-ידי הצצה למצלמה, ושתי בנותיי התלוננו בלי הרף על שעמום.

טבעי אינו תמיד טוב. התקשרות אינה "ללא תנאים". אימהות עובדות הן הנורמה. בעצם, אין נורמה

"את משלבת עבודה עם אימהות, וזאת תופעה נפוצה", אומר לי לאנסי, אף שעקרת הבית עדיין נחשבת בארה"ב לאֵם האידיאלית, זאת לפי סקר מ-2012 שערך מכון PEW. אבל אמא כזו לא התקיימה מעולם. נשים תמיד נאלצו לעבוד, ואף לעבוד קשה. "הרבה יותר נדיר למצוא חברה, או משפחה בתוך החברה, שבה האֵם אינה מטפלת בילדים ובמקביל גם מלקטת אוכל או עוסקת בעיסוקים אחרים – אורגת, מתפרנסת", אומר לאנסי.

דבריו הלמו בי: טבעי אינו תמיד טוב. התקשרות אינה "ללא תנאים". אימהות עובדות הן הנורמה. בעצם, אין נורמה.

חברות ציידים-לקטים מודרניות, כמו האינואיטים, נתפשות כמודל לחיקוי עבור ההורים המודרניים, אך אל לנו לחשוב שהתרבויות האלה הן אחידות בגישתן. התנהגותם של הורים בתרבויות הללו משתנה משבט לשבט. ה-!kung ממדבר קלהארי [מי שכונו בידי הלבנים "בושמנים"] עולים בקנה אחד עם תפישת ההורות המקושרת שלנו – האימהות בשבט זה נושאות את תינוקותיהן בכל שעות היממה ועונות ללא דיחוי על כל צורכיהם – ואילו ההאָשֶה מדרום אמריקה נוקטים את גישת "ההורות הניידת", שבמסגרתה האישה מקיימת יחסי מין עם גברים אחדים, כדי להבטיח שהילד או הילדה יפורנסו היטב. אנשי הקוסה מדרום אפריקה מעודדים בנים בני שלוש להילחם זה בזה כדי שיהיו קשוחים יותר.

אין ביכולתנו להצביע על חברת ציידים-לקטים מסוימת אשר קרובה יותר מאחרות לסגנון ההורות של אבותינו. כדוגמה הפוכה לאידיאל ההורות המקושרת של השבטים הילידיים, לאנסי מציין את שבט ההָדְזָה, שילדיו זוכים ליחס מחמיר יותר מברוב התרבויות: ההדזה מצפים מהילדים להיות עצמאיים מגיל צעיר מאוד.

המאר, ילדים, הפקרה, טומאה

ילדה בת שבט המאר באתיופיה: השבט מאמין שילדים לא טהורים, בעלי פגם פיזי או אחר, יזיקו לקבוצה ולכן נהוג להטביעם או להפקירם לחיות היער. תצלום: טרבור קול

"חברות ציידים-לקטים מודרניות שונות מאוד זו מזו במזון, בחלוקת העבודה בין גברים לנשים, בסגנון ההורות, ובאינספור מאפיינים אחרים של חיי היומיום", מסבירה הביולוגית האבולוציונית מרלן זוּק (Zuk) בספרה Paleofantasy (משנת 2013). האבולוציה לא הובילה אותנו לאורח חיים מסוים או לתזונה מסוימת. האמת היא שאנחנו משתנים ללא הרף. הציידים-הלקטים המודרניים אינם מאובנים חיים מעברנו. העולם מתפתח, וכל בני האדם מתפתחים יחד איתו. במילים אחרות. איננו יודעים איך אבותינו גידלו את ילדיהם. אנחנו יכולים לדעת רק איך אנחנו מגדלים את ילדינו עכשיו – כבני אדם הכבולים לזמן נתון, למקום נתון ולתרבות נתונה.

יש סכנה שהאדם הפרימיטיבי המיתולוגי יהפוך למין דף חלק שעליו אנחנו יכולים לשרטט את ההשקפות שלנו

אבל מאיפה הגיע בכלל סיפור ההורות הילידית הזה, אני שואלת את עצמי ומתקשר לשרלוט פֵיירְקְלוֹת' (Faircloth), מרצה לסוציולוגיה של המגדר ביוניברסיטי קולג' לונדון. זה הריאיון היחיד שאני זוכה לבצע בשלווה, כי אני יכולה לראיין אותה בשעה שבה ילדיי בבית הספר.

"יש סכנה שהאדם הפרימיטיבי המיתולוגי יהפוך למין דף חלק שעליו אנחנו יכולים לשרטט את ההשקפות שלנו", היא אומרת לי. "אבל כשאנחנו מחפשים בשרטוט הזה תרבות קיימת או פרט קיים, הם לא נמצאים שם".

ואף על פי כן אנו מתעלמים מהאמת הזאת כי "היא לא מתיישבת עם הנרטיב הרווח בנוגע ל[הורות] הטבעית". אנחנו בוררים את סגנונות ההורות שלנו באופן המאשש את ההטיות שלנו. גישת ההורות טבעית משקפת את השאיפות שלנו, ולא את המציאות.

לאורך ההיסטוריה המתועדת, בכל פעם שהנסיבות השתנו, סגנון ההורות השתנה עמן. לדוגמה, בעידן החקלאי, שהביא עמו יציבות באספקת המזון, התחילו אימהות לגמול את ילדיהן מהנקה בגיל מוקדם, וגם הביאו לעולם מספר רב יותר של ילדים כדי שישמשו כידיים עובדות בשדות. בכל פעם שהיו בהישג ידינו מזונות המאפשרים גמילה מוקדמת מהנקה, ניצלנו אותם. נוסף לכך, אימהות בחברות ציידים-לקטים ישנו יחד עם ילדיהן כדי להיניק ביתר קלות, אבל גם בגלל היעדר מקום, וכשהבתים גדלו, הילדים קיבלו מיטות משלהם, ועם הזמן אפילו חדרים משלהם.

בקיצור, סגנון ההורות האנושי אינו קבוע היסטורי. הוא תמיד היה תלוי ב"אתנו-תיאוריות", כפי שאמרו צ'רלס סוּפֶּר (Super) ושרה הַרקנֶס (Harkness) מאוניברסיטת קונטיקט. כלומר, הוא תלוי בהשקפות התרבותיות של ההורים בנוגע לגידול ילדים. לנו יש אתנו-תיאוריות משלנו, ולציידים-לקטים המודרניים יש אתנו-תיאוריות משלהם. וסביר להניח שגם לאבותינו היו אתנו-תיאוריות משלהם.

אמיש, ילד, עבודה, חווה

ילדי האמיש גדלים לעבוד בחווה מגיל מוקדם, כערך חברתי-מוסרי. תצלום: סקוט גריפית'

כשאני שואלת את לאנסי אם יש משהו משותף לכל האנשים בעולם, הוא חוכך בדעתו כיצד לענות. "אני חושב שהשורה התחתונה היא שאימהות בכל העולם מגיבות לצורך של תינוקותיהן במזון", הוא אומר. "וזהו זה". אבל גם התגובה הזאת עשויה ללבוש צורות שונות, מהנקה ואיסוף גרגירי יער ועד יציאה לעבודה במטרה להרוויח כסף ולקנות בו אוכל. כל שאר היבטי גידול הילדים – מי מטפל בתינוקות, כמה זמן מיניקות אותם, איך מתייחסים אליהם, ומה מצפים מהם להיות מסוגלים לעשות – מצויים בשינוי מתמיד. אחדים מהשינויים האלה נובעים משינוי בנסיבות. אבל אחרים נובעים משינויים בתרבות האנושית ובהתנהגות האנושית עצמה.

בלאפר הרדי אומרת שאנחנו "אופורטוניסטיים" ו"גמישים" בכל הקשור להסדרי הורות. הפזמון החוזר שלה לאורך כל הריאיון שלנו, המענה שהיא נותנת לרבות משאלותיי, הוא "תלוי".

אבל אם אין הורות "טבעית", ואם האהבה ההורית אינה "ללא תנאי", ואם הציידים-לקטים המודרניים בכל זאת אינם הורים מושלמים, אז אולי אנחנו אמורים להטיל ספק לא רק בהורות המקושרת, אלא בתיאוריית ההתקשרות עצמה?

ואכן, היידי קלר (Keller), פסיכולוגית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, חקרה את תיאוריית ההתקשרות בתרבויות שונות והחלה להטיל ספק במודל הדומיננטי של איינסוורת. לפי מחקריה של קלר, התקשרות "בטוחה" אינה בהכרח הדרך היחידה לבריאות נפשית איתנה. לדוגמה, ילדים משבט בֶּנג (Beng) שבחוף השנהב או משבט נסו (Nso) שבקמרון נוטים לקבל בשלווה את נוכחותם של זרים – סימן להתקשרות לא בטוחה, לפי מבחן סיטואציית הזר. אבל קלר מצאה שמידת החרדה תלויה בהקשר – באופי התרבות המדוברת.

מונחים מוסרניים כמו "מיומנויות חברתיות" ו"תגובתיות" הכשירו שיפוטיות כלפי הורים הסוטים מהנורמה, שתאמה – ולא במקרה – את האופן שבו הורים מערביים נהגו לגדל את ילדיהם

בעקבות מחקרים אלה ואחרים החלו להתגלות סדקים בתיאוריית ההתקשרות הקלאסית. כשאיינסוורת ובולבי העריכו את האופן שבו הורים גידלו את ילדיהם והשוו אותו לאידיאל, הם השתמשו במונחים מוסרניים כמו "מיומנויות חברתיות" ו"תגובתיות". בפועל, הם הכשירו שיפוטיות כלפי הורים הסוטים מהנורמה, שתאמה – ולא במקרה – את האופן שבו הורים מערביים נהגו לגדל את ילדיהם. וכיום הורחבה התיאוריה הקלאסית הזאת, והלחץ המופעל על ההורים להיות תגובתיים להפליא ודרוכים תמיד, גדל אף יותר.

אין זה צירוף מקרים שבולבי התמקד בהתקשרות בין אם לילד, שכן גישה זו תאמה את ההשקפה שלו בנוגע להתנהגות הראויה לאימהות. אבל עד כמה ההורים חשובים בפועל? התקשרתי לאנתרופולוגים האמריקנים שרה ורוברט לוין (LeVine), שספרם Do Parents Matter? (משנת 2016) בוחן את השאלה הזאת לעומק.

בשנות השמונים מצאו את עצמם בני הזוג לוין בניגריה, לשם הם נסעו כדי לחקור ילדים המתגוררים בדרום מדבר סהרה. שרה לוין נזכרת: "הזדעזעתי מהיחס של אימהות לתינוקות שלהן – בייחוד מהנוהג של אימהות מסוימות לא להביט בתינוקות שלהם". לאור הכשרתה בפסיכולוגיה וכל מה שלמדה על התקשרות, היא חשבה שהילדים האלה יגדלו להיות אוטיסטיים, אבל התברר שהם התפתחו בסדר גמור.

ילד, דיג, ניגריה, רשת, סירה

באגם בניגריה ילד עובד בדיג, מסייע למשפחה. תצלום: הבילה מזוואג'ה

בתרבות ההורוּת האינטנסיבית של ימינו, שלפיה ההורים אחראים כמעט לכל דבר שקורה לילדיהם, לטוב ולרע גם יחד. הציפיות האלה מבלבלות, מתישות ומאמללות הורים רבים - ולא בטוח שהן יעזרו לילדים שלנו

"ההורים חשובים עד גבול מסוים", היא אומרת. ומי שלא מאמין שההקשר חשוב, כדאי שיפנה את תשומת לבו להורים מהגרים. כשהם עוברים עם משפחותיהם למדינה אחרת, קשה להם יותר ויותר להמשיך לגדל את ילדיהם באותו אופן. שרה ורוברט לוין חוו זאת על בשרם כשאחת מבנותיהם נשארה בארה"ב ואילו האחרת עברה לברלין, שבה היא מתגוררת עד היום. שני הנכדים שלהם הפכו להיות אנשים שונים מאוד זה מזה. הנכדה האמריקנית ישירה ופתוחה ומודעת עד מאוד לאינדיבידואליות שלה. בגרמניה, לעומת זאת, מצפים מילדים להיות מנומסים יותר, אבל בו בזמן הם נראים, כפי שרוברט לוין מגדיר זאת: "צעירים לגילם".

מובן שלהתקשרות יש חשיבות. לדוגמה, כשילדים מופרדים מהוריהם בגבול ארה"ב, הטראומה שהם חווים חמורה. הילדים האלה עלולים לסבול במשך כל חייהם אלא אם הם מוחזרים להוריהם, וגם אז ייתכן שיידרשו להם שנים של טיפול כדי להחלים.

אבל זה לא קשור לתרבות ההורוּת האינטנסיבית של ימינו, שלפיה ההורים אחראים כמעט לכל דבר שקורה לילדיהם, לטוב ולרע גם יחד. הציפיות האלה מבלבלות, מתישות ומאמללות הורים רבים – ולא בטוח שהן יעזרו לילדים שלנו בשורה התחתונה.

מחקר שנערך לאחרונה בשימפנזים מלמד שגם להם יש קבוצות בעלות תרבויות שונות המתבססות על האופן שבו השימפנזים מפצחים אגוזים ומעבירים את המיומנות הזאת לגוריהם. אם השימפנזים זכאים לשונוּת תרבותית כזאת, למה שבני האדם לא יהיו זכאים לה גם כן? כאמא במשפחה המשלבת תרבויות, שפות ומסורות שונות, הייתי צריכה לדעת לא להקשיב למומחים שאמרו לי שאני טועה בגדול רק כי איני רוצה ללבוש את ילדיי כעור נוסף לגופי. אני מגדלת את הילדים בדרכי, והם בסדר גמור.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אולגה מֶקינג (Mecking) היא בלוגרית, כותבת ומתרגמת. ילידת פולין, אך מתגוררת בהולנד עם בעלה הגרמני ושלושת ילדיהם התלת-לשוניים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: אני מסתכל עליכם וגדל. תצלום: Maartje Van Caspel / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אולגה מֶקינג, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ילדים זה תלוי

02
הגר

מאמר מרתק. מה בנוגע לכל המחקרים הפסיכולוגיים במאה השנים האחרונות הקובעים נחרצות ששלושת השנים הראשונות הן קריטיות לגידול ילד שמח ובריא בנפשו, וסה קיים רק אצל ילדים הגודלים עד גיל שלוש צמוד לאמא או לסבתא? מה עם החינוך המשותף בקיבוצים בו הופרדו הילדים מהאם מיד לאחר הלידה ועברו לטיפול המטפלות בבתי התינוקות?

    03
    סמדר א

    בדיוק. רק מראה שהמחקרים אולי טובים לאוכלוסיות שדומות לחוקרים וגם זה בקושי. צריך להסתכל במקומות ותרבויות שונים. מאמר חשוב. ועל הקיבוצים... ראינו את הנזקים.

    04
    אריאל

    רוב מי שגדלו בלינה הקיבוצית מגדירים את עצמם כפגועי נפש...

    בקשר לכתבה: בסיטואציית הזר שבדקו בולבי ואיינסוורת' ייתכן וזה תואם רק את המבנה של הפסיכולוגיה המערבית. על כן הבדיקה הזו תקפה לנו.
    ההיקשרויות החרדה והאמביוולנטית מצביעות אכן על שיפוטיות - לפי פרמטרים הוריים מערביים, ההורים שליחדיהם היקשרויות חרדות ואמביוולנטיות אכן כשלו.

    והרבה לפני שהחברה המערבית התקיימה, יש לנו כמין ציפיה להיות מגודלים בצורה מסויימת. למשל הציפייה למגע - קיימת ושרירה - לא משנה כמה שינויים תרבותיים נעבור במשך הדורות. מי שלא תקבל מגע בילדותה, רווחתה הרגשית תיפגע.
    ממש כמו אותם נפגעי הלינה הקיבוצית.

    מבינה את הנסיונות של הורים חדורי אשמה בחברה המערבית להמעיט בערך הראיות האלו לציפייה אבולוציונית של תינוקות וילדות, אבל די עם כיפוף העובדות בשביל לענות על רגשי האשמה שלנו. יש את האמת - שהיא מגע, וחום וטיפול צמוד בשנים הראשונות - וגם אם יש שונות פה ושם בין החברות השונות, זה מה שהכי חשוב.