לאכול פנקייקס בגיהינום

בפיליפינים, הגיהינום הוא מקום אמיתי, יש לו כתובת ודיירים. כיצד שורדים בני-אדם במקום כזה? האם אפשר לדמיין שם גם תקווה לשינוי?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

הגיהינום, כך מספרים, הוא מקום מזוויע למדי. כבשן לוהט של להבות מרצדות, ברזל מלובן ועינויים נצחיים. לעיתים, אנשי דת מפרשים אותו כמרחב מטאפורי, מעין משל או הבטחה, לגמו‏‎ל על חטאים. אבל האם ייתכן שהגיהינום הוא מקום אמיתי?

אם הגיהינום הוא מקום אמיתי, אז ביקרנו בו. הוא נמצא בפיליפינים וקוראים לו פיאטאס (Payatas). זו ארץ רותחת, של נעליים בלי סוליות ואצבעות בלי ציפורניים. בתור מטאפורה, פיאטאס היא הגמול על חטא המעמדות הקדמון. היא הצד האפל של הקידמה העירונית. חצי מיליון הנשמות האבודות שמאכלסות אותה, פנטומים בלי קניין וכתובת, מכנים אותה ההר המעשן או מטמנת הבלהות. הם אוכלים נבלות וכך הם גם מכונים (scavengers).

לוקח זמן להגיע לשם, לפיאטאס. הדרך נמשכת 50 שנים ואולי, 500 שנים. היא מתחילה במשטר הצבאי של פרדיננד מרקוס, הרודן המושחת ובעל הזיכרון הצילומי, שגנב את הבחירות לנשיאות הפיליפינים בשנת 1972, תלה אקטיביסטים, קומוניסטים ומוסלמים מעצי דקל, רכש לאשתו אימלדה, "פרפר הפלדה", אלף זוגות נעליים, ונמלט בשנת 1986 לגלות כפויה בהונולולו. אותו דיקטטור קטן שייעד את העמק המוריק בצפון מנילה למטמנת אשפה ומיקם שם קהילות של עקורים מהאיים הדרומיים.

מקאטי, מנילה, הפיליפינים

מראה כללי של מקאטי, מנילה. תצלום: ליז

ואולי, הדרך לפיאטאס מתחילה בפרדיננד אחר, מזמן אחר. פרדיננד מגלן שבשנת 1521 עגן מול האי הומונהון בסאמאר המזרחית, בישר את הקולוניאליזם הספרדי ונדקר למוות בחניתות במבוק לא הרבה אחר כך, על ידי אלף וחמש-מאות ילידים, כשהוא כורע על ברכיו במים הרדודים, המסולעים, של האוקיינוס השקט. אם כך, הדרך לפיאטאס מתחילה ברקונקיסטה. היא יוצאת מחצי האי האיברי, היא עוברת באינטרמורוס, "העיר מוקפת החומה", הרובע העתיק של מנילה, על מרתפי הצינוק העבשים וחדרי אבק השריפה, שנבנו על ידי הקולוניאליסטים במאה השש-עשרה, ומסתיימת בהר הזבל.

כל מדורי השאול הם יציר כפי אדם ופיאטאס היא גרסה של שאול. אי אפשר להבין אותה בלי ללמוד את מרקוס. בלי לחיות את האינטרמורוס. בלי לשוטט במנילה. פיאטאס היא חלום הבעתה של מנילה. ומנילה של המאה העשרים ואחת היא העתיד הבלתי-נסבל של הפיליפינים ההיסטורית, מדינת 7641 האיים, ששוכנת בחיקו החמים של האוקיינוס השקט.

פעם, הפיליפינים הייתה ניסוי ברב-תרבותיות. כמו סיפורי אלף לילה ולילה של אנטואן גלן, כך היו הפיליפינים מקום של מעשיות ופולקלור, פיראטים ומנורות קסמים, נסיכים וגרדומים. אפשר שהפיליפינים היא נבואה של חורחה לואיס בורחס. בזמנים פרה היסטוריים, נגריטוס (Negritos) התערבבו עם אוסטרונזים (Austronesian) ליצירת קוקטיל אתני, מלזי, פיליפיני. הגירות נוספות מסין, הודו ואינדונזיה עשו שמות בדמוגרפיה המתהווה תמיד. הפלישה המוסלמית לפיליפינים, שהחלה סביב השנה 1300, הובילה להקמת הסולטנות של סולו, מדינת דת שהייתה גם פנטזיית ליל קיץ של שני סוחרים ערבים מלזים. במשך מאתיים שנים האסלאם התפרש באיים בלא מפריע. מנילה עברה איסלאמיזציה סופית בשלהי המאה החמש-עשרה, בהשפעת הסולטנות של ברוניי, שהייתה האימפריה הברונית, שכמעט נשכחה מכתבי התקופה ומהזיכרון. גם היא וגם היא נפלו שלל לספרדים.

במובן מסוים, הפיליפינים תמיד היו איים של מדון ושל זעם

המגוון האתני של האי לוזון קרע את האוכלוסייה הפיליפינית שסעים שסעים. כתות שמאניסטיות, פלגים פונדמנטליסטים, סולטנים, ראג'ות, וואנגים (Wangs), דאטו (הגרסה הפיליפינית לצ'יף), הניעו היסטוריה מקומית של דיאלקטיקה ודם. במאה השש-עשרה, המחלוקות הפנימיות הללו הועילו לקונקיסטדורים במסעם לתפוס את המדינה ולהעביר את הילידים תהליך של "תירבות מחדש".

מנילה, פיליפינים, קתדרלה

הקתדרלה של מנילה, באזור העתיק של העיר. תצלום: פריסנו בוסטרום

בשנת 1543, מגלה הארצות הספרדי רוי לופז דה וילאלובוס קרא לארכיפלג "לאס איסלאס פיליפינאס", או האיים הפיליפינים, על שם מלך ספרד פיליפ השני. הפיליפינים, שנחשבו אז האיים המערביים, הפכו לחלק מהמונרכיה הספרדית למשך 300 שנה. הילידים הפכו לקתולים, ומנילה הפכה לבזאר המערבי של נתיבי הסחר הטרנס-פסיפיים, שחיברו לראשונה את אסיה עם אמריקה (אקפולקו).

אבל אולי, הדרך לפיאטאס נפתחת במקום אחר. אולי הדרך לגיהינום האורבני מתחילה ברקיע השמיים זרוע העננים, בסערות המתחשרות באופק. אולי היא מתחילה במעמקים, בהרי הגעש הקדמונים שעל רצפת האוקיינוס. אלו התחלות בלתי נפרדות.

במובן מסוים, הפיליפינים תמיד היו איים של מדון ושל זעם. האיים שבויים בטבעת האש (Ring of Fire), היכן שלוחות טקטוניים יוצרים קשתות געשיות ופעילות סיסמולוגית נמרצת. יש במדינה הזו יותר מעשרים הרי געש פעילים, המפורסם שבהם הוא רכס פינטובו שבשנת 1991 התפרץ ופלט עשרה מיליארד טון של מגמה ועשרים מיליון טון של דו-תחמוצת הגופרית.

כמו אתר דמיוני, שייתכן שאינו מתקיים במציאות, כבר כתבו את הסיפור של פיאטאס, כבר בישרו אותו: אולי דנטה, אולי קונרד

שבעת אלפים איי הפיליפינים הם אגדה של אסונות טבע ופורענויות מעשה ידי אדם. הגיאוגרפיה גוזרת עליהם טייפונים ושיטפונות, רעידות אדמה והתפרצויות געשיות. מאה מיליון התושבים אוכלים אורז, נוהגים ריקשות, מערבלים שייק מנגו, מתבגרים, מתחתנים, יולדים ומתים, בעין הסערה. אבל אף אחד אינו יודע באמת כמה תושבים יש בה. כמו עונת המונסונים, כך גם המקומיים, כך גם הסטטיסטיקה, נזילה במיוחד בפיליפינים.

לכל הדרכים האלה, לכל ההתחלות, בכל הזמנים, יש רק מאורע אפשרי אחד. אלו שלוש התחלות או ארבע התחלות, או אינספור קווים ונקודות, שמובילים לסוף אחד. כמו מבוך עירוני אינסופי של שדרות ומבואות, קניונים ודרגנועים, שבילי גישה, מרזבים מטפטפים ומחלפים הומים, כל הדרכים של הקידמה מובילות לפיאטאס. כל הדרכים נחתמות שם. זה היעד הסופי של החיתולים המגואלים בצואה, המשקאות התוססים, האריזות המרוחות רטבים ומיונז, כנפי העוף המטוגנות, הכל מתאיין שם, בהר הפסולת. וליד הר הפסולת שוכן מקור המים הגדול של מטרו מנילה, שמורת אגן הניקוז לה מסה. אבל זה כבר עניין אחר.

כמו אתר דמיוני, שייתכן שאינו מתקיים במציאות, כבר כתבו את הסיפור של פיאטאס, כבר בישרו אותו. אם פיאטאס הייתה פואמה היא הייתה התופת של דאנטה אליגיירי. אם היא הייתה יומן היא הייתה לב המאפלייה של ג'וזף קונארד. זה אומר שאי אפשר להבין את פיאטאס בלי מורה דרך.

ישו, Quezon City, פיליפינים

פסל של ישו ב-Quezon City, הפיליפינים. תצלום: קנט קוואשימה

הגיאוגרפיה של התופת

כיאה למוטיב התנכ"י, את מורה הדרך שלנו אנחנו פוגשים ליד הקתדרלה של הקדוש פיטר בשבע בבוקר. הקתדרלה סגורה עכשיו, אז אנחנו ממתינים לו בקפה סטארבקס בקווזון סיטי, כנסייה מסוג אחר. מאבטחים שחומי עור, עבי בשר, ניצבים ברחוב, בכניסה למרכז המסחרי, משרבבים שפתיים ומגירים זיעה אל תוך חולצות הכפתורים שלהם. תור של אנשים לכספומט משתרך מעבר לפינה. כרזות נייר עם אותיות גדולות בטגאלוג מסתירות חנות נטושה שהייתה מרפאה לטיפול בחולי סכרת.

רוי מור נכנס לקפה סטארבקס קצת אחרי השעה שבע. הוא לובש טי-שירט אפורה רחבת מידות. הוא לא גבוה ולא נמוך ולא בינוני. הוא תכול עיניים עם שיער פנים זהוב כעין החיטה. תכליתי, הוא מזמין תה ירוק ומתיישב, פוכר אצבעות ומתבונן בנו. הוא נראה כמו כל אחד אחר. הוא התגלמות של אידיאה ולכן, הוא כמעט מופשט.

רוי הניח רגל במנילה לפני התואר הראשון ושוב, בשנת שבתון אחריו. הוא התנדב בבתי ספר כמורה לאנגלית ועבד בכיתות הפיליפיניות הידועות לשמצה שבהן 70 או 80 ילדים בכיתה. שנת השבתון, הזמן שבו בריטים בהירי שיער נוסעים להודו או לאיביזה, הפכה עבור רוי לנצח. לתכלית.

פיאטאס היא אמבט יוקד של אנשים ופסולת, היא סאונה רושפת של גופרית, הכל מתאדה בה, הכל נאכל, החום מחיש את הכל

רוי בלתי-ניתן להשחתה. הוא עניו, רהוט וסטואי, והוא מונע על ידי ערכים נשגבים וצדקת דרך כמו קאטו הזקן. יש לו בטן מלאה על מה שאנחנו מכנים תרבות המערב, על הציוויליזציה האירופית, מערכת החינוך, האימפריאליזם, תרבות הצריכה ויצירת הביקושים המלאכותיים. אי אפשר איתה ואי אפשר להתנער ממנה, הוא מזדקף בכורסת העור החומה, הסינטטית. הקולוניאליזם מתחיל בבתי הספר, הוא אומר. מערכת החינוך שאנחנו מכירים היא המצאה של המאה התשע עשרה, אבל היא אינה עובדת. חינוך אוניברסאלי הוא לא אוניברסאלי, הוא אמריקני, וכוזב, ואם להודות על האמת, הוא הפסיק לעבוד גם באמריקה. הקושי הוא ההקשר הגלובאלי. ההקשר משנה הכל, רוי ממשיך בשלו, עיקש, תנסו לתת לילד פיליפיני לחשב מכפלות בדולרים, והוא יתקשה, תחליפו את סימן הדולר בסימן של פסו והוא יפענח שאלות מורכבות בלי בעיה. בגלל זה אני כאן, הוא מוסיף. לתקן. הוא לוגם תה. אתם יודעים, יש רק שני מוסדות חברתיים עם חובת נוכחות, בתי כלא ובתי ספר.

ספר לנו על פיאטאס, אנחנו מבקשים ממנו, מזכירים לו למה אנחנו כאן. פיאטאס? הוא תוהה, מה כבר אפשר להגיד על פיאטאס?

פיאטאס היא אמבט יוקד של אנשים ופסולת, היא סאונה רושפת של גופרית, הכל מתאדה בפיאטאס, הכל נאכל, החום מחיש את הכל, את עיכול הזבל, את הבעירה של שלוליות המתאן הרעילות, את חילוף החומרים, את המוות. באופן רשמי גרים בה 120 אלף תושבים. באופן לא רשמי, 500 אלף. זה מספר לכם משהו על פורמליות. הסטטיסטיקה אינה מסתדרת גם במקרה של מטרו מנילה, שמספר התושבים בה נע בטווח המסחרר, הבלתי-מתקבל-על-הדעת, של 12 עד 20 מיליון תושבים. משפחות מתהוות ונעלמות מתחת ליריעות ניילון וסיבי זכוכית משומשים, בסמטאות הצרות שבין משכנות ובניינים, רוי מוסיף, רק צריך להסתכל.

פיאטאס, מנילה, הפיליפינים

בתים בפיאטאס. תצלום: לנון יינ-דה וונג.

אנחנו יורדים אל כביש מספר 170 צפון. הכביש דחוס כלי רכב משומשים, כמו עורק שומני מוכה טרשת, ואנחנו עומדים בתחנת ג'יפני, מחכים לג'יפני לפיאטאס. ג'יפני הוא כלי התחבורה הציבורית הפופולרי כאן. עמוס לעייפה, נטול חגורות בטיחות וצבעוני, הג'יפני הוא ז'אנר אומנותי, וסמל לאומי. רוב הג'יפניס הן משאיות יפניות יד-שנייה, שעברו גריטה חלקית והרכבה מחדש.

ג'יפני פיאטאס עוצר לידנו, אנחנו עולים אליו מהפגוש האחורי, הכניסה היחידה, ונדחפים בין 22 אנשים, חלקם הורים צעירים, חלקם ילדים, אחד קשיש. שני סורגי מתכת עוברים לאורך התקרה הנמוכה, מעין קורות אחיזה לנסיעה הקפצנית. המנוע מקרקש וכלי הרכב הארוך מזנק באבחה אל הכביש. אשנבים קרועים במסגרת המתכת, בלי זגוגיות, מכניסים שאון ופיח. כמו חידת זן, הג'יפני הוא יותר אין מיש: רובו פתחים ורעש.

בחוץ, משאיות צופרות. אנחנו יושבים על חצי ישבן. שני נערים משתלשלים מהפגוש האחורי, הנסיעה עולה 7 פסו ולוקחת אותך למרחק רב. כולם מתחככים בכולם, עורות מיוזעים נמתחים זה על זה, נערות צעירות מסוות את האף בממחטה, ילדים חולים בנגעי עור יושבים בדממה, עיני הזקן מודלקות ומעורפלות.

אין תחושת זמן בג'יפני. רק זרזיף של סירחון מתוק ולחות עוטפת כל. אנחנו פונים ימינה לדרך "באטאסאן", שמאלה לדרך "בור החצץ של מנילה", ממשיכים לדרך "פאיאטאס", והדרך, כמו נהר אדיר, הופכת ליובלים, שהופכים לאשדים, והכביש הסלול נעשה נתיב אפר. אנחנו נמזגים אל תוך השכונה. שלושה עצי ריח, לבן, ורוד ואדום תולים, מתנדנדים מתקרת הג'יפני, בשעה שאנחנו נכנסים למזבלה הגדולה. הלצה מרושעת.

לב המאפליה שלנו איננו ג'ונגל עבות, אנחנו לא שטים בסירה בערוץ נהר הקונגו, ורוי איננו קפטן ווילארד. כאן אין קניבלים. אבל יש יתושי ענק, חולדות, ויער טרופי והביל של אשפה טרייה, מתחמצנת ומצחינה. וגם אלו יחסלו אותך אם רק תיתן להם הזדמנות.

מצבור הפסולת הצריך טיפול, מיון, הפרדה, מיחזור. אז הממשלה החליטה לשלוח לפיאטאס עקורים מהאיים הדרומיים

רוי מסמן לנו מתי לרדת. אנחנו קופצים מהג'יפני מול חצר פנימית קטנה. העיניים צורבות אבקת פחם. בקצה החצר, 17 נשים צולות נתחים של תרנגולת על סבכת ברזל שחוקה, כרעיים, טחול, מעיים, כיסי מרה, ראשים וכרבולות. אנחנו עוברים ישר דרכן, אל פשפש בקיר של לבני בטון מנופצות, מקושקשות, ופונים שמאלה בפרוזדור צר. רצפות האבן מרוצצות והרצפה פתוחה. מתחת, בין החרכים זרזיף של מי ביוב קולח, וכמה פגרי מכרסמים מוטלים על האדמה החשופה. משמאל נפתחת מגרעת לכוך לבנים אפל, קירות חשופים ותקרת פח מחביאים עשרה או אחד עשר גברים מעורטלים למחצה, מסבים בדממה ורואים משחק כדורגל במקלט טלוויזיה ישן. אנחנו יוצאים מהמסדרון הארוך לסמטה. שני ילדים, רוכלי רחוב, חולקים סיגריה ומוכרים נעלי נשים מהוהות. קבוצה של ילדות נושאות ילדות קטנות יותר על הידיים. מסמטה סמוכה בוקע רעש של אופנוע משתנק.

ילדים ברחוב בפיאטאס. תצלום: רוסיו קררו. באדיבות הצלמת

פיאטאס היא ברנגאי (Barangay), היחידה האדמיניסטרטיבית המקומית בפיליפינים. שם נרדף לכפר או למועצה מקומית. בערים הגדולות, ברנגאי נחשבת שכונה. חתיכת שכונה, אין לה ראשית ואין לה סוף, רק רבבות נפשות טועות, נודדות. מקור השם פיאטאס הוא הלחם של פאיאט-סה-טאאס (payat sa taas), טיפוס האדמה העקרה עליה יושבת השכונה, שלא טובה לגידולי אורז.

אנחנו מכירים אותם, את ״הפיליפינים״: הם האנשים שמסיעים את הקשישים שלנו בכסאות הגלגלים, שסועדים את תשושי הנפש בשעה שאנחנו בעבודה

בשנות השבעים, בחסות פרדיננד מרקוס, האוטוקרט הסדיסט, השכונה הופרדה לשני אזורי התיישבות. אזור ב', האזור הגדול, כלל בשעתו 5000 משפחות. זו הייתה השכונה של הנדכאים והחלכאים. דמיינו לכם את העוני החריף ביותר, אומר לנו רוי, זה אפילו לא מתקרב לזה. היחפנות העירונית נוקשה הרבה יותר מהדלות הכפרית.

פיאטאס ידועה לשמצה בתור הבית של מזבלת פיאטאס, כברת אדמה של עשרות אלפי מטרים רבועים באזור ב'. בשנות השבעים גיא עמוק עוד חצה עמק דשן ששיכן התיישבות חקלאית קטנה. בוקר אחד, הממשלה החליטה להפנות את הפסולת העירונית לנקיק. זה היה לפני ארבעים שנה והמטמנה, זה שם מתעתע, שום דבר אינומוטמן פה, הכל מוערם, נוסק לשמיים, מבאיש, הפכה תוך שנים בודדות למזבלה הפתוחה הגדולה ביותר בפיליפינים, ומהגדולות בעולם.

מצבור הפסולת הצריך טיפול, מיון, הפרדה, מיחזור. אז הממשלה החליטה לשלוח לפיאטאס עקורים מהאיים הדרומיים, בכל פעם שאלו חוו קטסטרופה כלשהי, גשמי זלעפות, שיטפונות או רעשי אדמה. מנילה ניפקה זרם קבוע של פסולת. אסונות הטבע ברחבי המדינה סיפקו זרם קבוע של פליטים ומהגרים בכפייה. מטמנת פיאטאס סיפקה הכנסה ודאית, ותעסוקה בלי קץ.

לאסונות טבע יש נטייה לעשות את זה: לייצר מגוון של אומללויות מסדר ראשון ומסדר שני. קודם הטייפון לוקח את הדברים שמגדירים את הזהות שלנו, את נוף הילדות, השפה והניב, האדמה, הרכוש, המקצוע, התפקיד החברתי, ההזדמנויות. אחר כך, חוסר הישע מאפשר דה-הומניזציה והחפצה.

אסונות הטבע התכופים של דרום הפיליפינים, רעידת האדמה בוויסאיאס בשנת 2012, רעידת האדמה בבוהול בשנת 2013, או טייפון יולנדה באותה השנה, שטפו את הכל. בתים, צנרת, קווי מתח, תרנגולות, משפחות שלמות. שיטפון העקורים הזה הגיע למנילה, אבל לא רק. תפוצות העם הפיליפיני כוללות כעשרה מיליון איש, וזו קהילת המהגרים מהגדולות בעולם. אנחנו מכירים אותם, מזהים אותם ברחוב. אנחנו מכנים אותם בשם הלוואי ״הפיליפיני״ או ״הפיליפינית״. הם האנשים שמסיעים את הקשישים שלנו בכסאות הגלגלים, שסועדים את תשושי הנפש בשעה שאנחנו בעבודה. והרי גם זו החפצה. בחו"ל, "הפיליפיני" הוא במעמד של תשומה בתהליך הסעד. אנחנו תלויים בחוסן הנפשי שלו, במוסר העבודה ובאדיבות. בארצו, "הפיליפיני" הוא המפרנס השקוף מרחוק. המשפחה שלו תלויה במשכורת שהוא שולח הביתה .

ילדה ברחוב בפיאטאס. תצלום: רוסיו קררו. באדיבות הצלמת

היכן שיש אנשים יש כביסה מלוכלכת, אומרים בדרום הפיליפינים. והיכן שיש כביסה מלוכלכת – במוסדות הסיעודיים, בדיור המוגן, בצפון, בסינגפור, בהונג קונג, בצפון אירופה, בצפון הרצליה, בצפון מנילה – צריך מישהו שינקה אותה. ככה זה, העולם מלא בלכלוך.

אבל כדי להפיק טרגדיה הומניטארית מושלמת, אסונות טבע אינם מספיקים, צריך התערבות ממשלתית. פיאטאס הגיהינומית היא מוצר רגולטורי. וגם ההחפצה הטוטאלית של תושביה היא קביעה רגולטורית. דה-הומניזציה היא מדיניות ממשלתית מוכחת עם היסטוריה צבעונית של דיכוי מיעוטים, אפליה מגדרית, עבדות, ורצח עם. ההחלטה לשרטט את גבול הפורמאליות סביב פיאטאס, גבול שאחראי בין היתר לעיוותים בסטטיסטיקה הלאומית, יצרה הסדרים מקומיים של עבודות אסורות ותעסוקת ילדים.

את גבול הפורמליות שמקיף את השכונה צולחים בעיקר נהגי משאיות הפסולת של תאגידי הפסולת העירוניים. התאגידים הם חברות פרטיות ונהגי משאיות הזבל הם המועסקים הישירים שלהן. הם העובדים הרשמיים היחידים שמסתובבים בפיאטאס. הם מקבלים משכורת חודשית וסכום כסף נוסף במזומן, ומרגע שהם פוקדים את הרובע הם אנוסים לשלם דמי מעבר, כסף שחור, למקומיים. כנופיה של ילדים אז מסתערת על משאית הזבל. המנהיג מטפס על הקבינה ומתיישב שמה, מעל הנהג, הוא מכונה "רוכב המשאית" והוא מכוון את הנהג במעלה הר בפסולת. חברי הכנופיה האחרים פושטים על תא המטען הטחוב והסרוח ומחטטים בין ערימות השקיות.

אנחנו, אנשי הקידמה, שמגיעים לפיאטאס מרחוק, מגיעים אליה מהעתיד

בתוך ארגז הפסולת, הדבר הראשון שהילדים תרים אחריו הן שאריות מזון. הפיליפינים קוראים לזה פג-פג (pag-pag), בטאגאלוג המשמעות היא "לשפשף את זה", דהיינו, אוכל שצריך לקרצף לפני שאוכלים. למשל, פסולת קותלי חזיר ברוטב ברביקיו. מנה מבוקשת.

הקלוריות הזמינות נותנות לילדי המטמנה כוח להמשיך ולנבור בשקיות האחרות. הם צריכים אנרגיה ושאריות האוכל הן מקור של פחמימות ושומנים. אבל הרבה יותר חשוב מזה, הילדים חייבים לאכול רק כשיש משאית בסביבה. במקרה שהמזון מקולקל הם מוכרחים לתפוס טרמפ עם משאית הזבל בחזרה למרכז מנילה. אם שומרים את שאריות המזון, ביצים, דגים, עוף ובשר חצי-אכול, לסוף היום, ואם האוכל עבש, אם הוא נגוע בחיידקי סלמונלה או אי-קולי, אין מי שיסיע אותך לבית חולים מחוץ לפיאטאס. יש להם משפט פה, בשכונה, על אכילת פסולת. לא אוכלים פג-פג בלי משאית.

בשטח ההפקר הזה, אף אחד ושום דבר אינו פורמלי. אנחנו, אנשי הקידמה, שמגיעים לפיאטאס מרחוק, מגיעים אליה מהעתיד, תופשים את הפורמליות כדבר מה טריוויאלי. אדרבה ואדרבה, אנחנו מתאוננים בתור לביטוח לאומי, מתלוננים על מס הכנסה, לא מתעכבים להגות במספר הזהות שלנו, ברישיון הנהיגה, בפנקס החיסונים. לא חושבים על ביטוח הבריאות או קופות החולים. לרשמיות יש עוצמה. מבינים את זה כשמנושלים ממנה.

אנחנו קרבים ללב השכונה, עוברים מהסמטאות הקטנות לכיכר, מקיפים משאית עם כלוב גדול שחונה ליד שקיות זבל בגובה של שתי קומות, אולי חמישה מטרים. האוויר בצבע חום, מעופש, ערפיחי. אנחנו הולכים עשרים אולי שלושים מטרים, ובגומחה כמו כל הגומחות האחרות, נכנסים לבית קפה. הרצפה מחופה פלסטיק דמוי פרקט, הקירות צבועים אדום וכחול, בר ארוך חוצץ בין המטבח ואזור הישיבה.

פיאטאס: ילדים על גשר מעל נהר של מתאן. תצלום: רוסיו קררו. באדיבות הצלמת

טור הטוהר

מספר עמותות פועלות בפיאטאס להיטיב עם התושבים. לנסות ולמלא את הפער. הנודעת שבהן היא Fairplay For All Foundation. זו העמותה של רוי. העמותה מנהלת תכנית למידה אלטרנטיבית, מרכז ספורט, ובית קפה שבו אנחנו יושבים עכשיו. ביחד, הארגון מציע חבילה של פיתוח אנושי באמצעות יזמות קהילתית, מרחבים מוגנים, וחינוך איכותי.

מועדון הכדורגל זכה ביותר משלושים גביעים במסגרות שונות, בספרייה שלנו יש דוקטור סוס ומובי דיק, אבל ילדים רעבים אינם לומדים לקרוא. ילדים רעבים אינם משחקים בכדור

כל התכניות מופעלות על ידי צוותים מקומיים, חלקם נולדו והתבגרו בעיר, רוי מוסיף. העמותה משרטטת את הדרך החוצה מהשחת. היא הסולם למעלה, מחוץ לפיאטאס. בשנת 2011 העמותה חנכה את מגרש הכדורגל. שנתיים לאחר מכן, היא הסבה קומפלקס נטוש לבית ספר. בשנת 2015 צוות העמותה המיר חדר ישן לבית קפה.

בית הקפה הוא עסק חברתי, רוי אומר, והוא צריך לעמוד במבחן הכלכלי המחמיר ביותר, במקום החמור ביותר. בית הקפה מחויב לייצר מוצרים בריאים במחיר נמוך, כדי לשרת את הלקוחות המקומיים. אנחנו מקבלים שייק קוקוס ואז שייק נוסף בטעם בננה ותפוח, טעים להפליא. רוי מרוקן את הכוס השנייה, מוחה את הפה, ומצהיר שאף אחד אינו מגיע לפיאטאס בשביל מיץ פירות. בגלל זה, אנחנו נפתח סניפים ברחבי מנילה, אבל במחירים של פיאטאס. אם אתה מסוגל למכור מיץ מנגו מעולה בפיאטאס אתה מסוגל למכור אותו בכל מקום.

ילדות זעירות, נראות בנות שבע, מאוחר יותר נגלה שהן בנות 14 – מפאת תת תזונה כרונית הן הפסיקו לגדול – יושבות לשולחן לצדנו, אוכלות אורז עם טופו. אתם יודעים, אומר רוי, מועדון הכדורגל זכה ביותר משלושים גביעים במסגרות שונות, בספרייה שלנו יש דוקטור סוס ומובי דיק, אבל ילדים רעבים אינם לומדים לקרוא. ילדים רעבים אינם משחקים בכדור.

ואז מגיעות החביתיות, שחמחמות, אווריריות, תפוחות. הפנקייקס הטעימים ביותר שאכלנו בחיים. אנחנו אוכלים ושואלים את הבשלניות שאלות על השכונה. כדי להבין את פיאטאס, כדי לדעת אותה באמת, אחת הטבחיות אומרת, צריך היה ללכת לישון בה בתשעה ביולי בשנת 2000.

אחרי שני טייפונים וגשמי המונסון, בעשרה ביולי 2000, הר הפסולת העצום קרס. אלף איש, נשים, גברים וילדים – אין הרבה קשישים בפיאטאס, זה לא מקום להאריך בו ימים – שעבדו ואכלו על ההר, נקברו בחיים תחת מפולת בוץ וזבל. שאלנו את מאי, אמא צעירה מהשכונה, מה היא זוכרת.

המפולת של 2000 הכתה מעט לפני הזריחה. משפחות שלמות ישנו עדיין ונקברו בחיים. הייתי אז ילדה בת שבע, היא מספרת, וכל מה שאני זוכרת זה רעש איום, צווחות עמומות ושורות אינסופיות של גוויות, חברים מבית הספר, חברים לקהילה, בני משפחה, ההורים שלי, כולם מסודרים, גופה אחת אחרי השנייה, ממתינות לזיהוי, לקבורה. וחלקם עדיין קבורים שם, במטמנה, היא מספרת, מתחת לשקיות ולנגני המוזיקה המחלידים של מנילה. איך זה קרה? אנחנו שואלים. מורדות ההר היו בשיפוע של 70 מעלות, אומרת עובדת אחרת בבית הקפה, שאיבדה שני אחים. ההר היה מאוד תלול. היום השיפוע הוא 40 מעלות.

אנחנו חוזרים לדבר על ההקמה של בית הקפה, על ההצלחה שלו, כשקבוצה של שבעה ילדים בני חמש ושש מתפרצת בסערה לחלל הקטן כדי לגעת בזר עם הזקן ובספרדייה עם העור הלבן והמניפה האנדלוסית.

פיאטאס, מנילה, פיליפינים

שביבים של תקווה: ילדים בפיאטאס. תצלום: לנון יינג-דה וונג

מה קרה מאז אסון הפסולת? האם משהו השתנה, משהו השתפר? רוי אומר שלא, לא ממש. הוא מצטט מחקרים בפסיכולוגיה חברתית ובכלכלה התנהגותית, הוא מדבר על מחסור. יש שני דברים שאי אפשר להתגבר עליהם, הוא אומר, רעש כרוני ועוני כרוני. הקהילות פה אינן מסוגלות להפיק עודף, הן עסוקות במידי, בכאן ובעכשיו.

תקראו את מוליינת'ן ושפיר, הוא אומר, ומתייחס לספר מחסור של החוקרים סנדהיל מוליינתן ואלדר שפיר משנת 2013. הם טוענים שמחסור יוצר מנטאליות דומה עבור כל מי שמתמודד אתו: דוחק בזמן, דוחק במשאבים, דוחק בכסף. הדינמיקה של מחסור מקשה על איפוק, על הבלגה ועל אורך רוח, היא מפריעה לריכוז ולהשגת הישגים.

מחסור, והתגובות למחסור, מעצבים את החיים שלנו. המחסור היא הסיבה שעוני הופך להיות עוני כרוני ושארגונים עסוקים בכיבוי שריפות. המחסור היא אספקלריה דרכה ניתן להתבונן על כל הדינמיקה החברתית בפיאטאס, אומר רוי, והמחסור כאן קיצוני מידי, המקום הזה שביר מידי.

פעם בשנתיים מכים פה טייפונים. משום שהבתים מורכבים בוואדיות ועל מתלולים, הנגר העילי שוטף את הכל. הבתים כאן פשוטים, קל להקים אותם ולכן קל להחריב אותם. הם מתפוררים בקלות. אז פעם בשנה, למשך שתיים או שלוש יממות התושבים נודדים במעלה הגבעה לחפש מפלט אצל קרובי משפחה. הקהילה אינה מאמינה בתרומות של עסקים. מקדונלד'ס מבקרים מעת לעת, וגם קנטאקי פרייד צ'יקן, מחלקים סוכריות ג'לי והולכים. לכן אנחנו כאן, יושבים כאן, גרים כאן. העיקרון שמנחה את העמותה הוא עיקרון פשוט, כי כל הדברים החשובים בחיים הם פשוטים, הילדים צריכים לראות פנים מוכרות.

אשפה, מנילה, שריפה

שריפת אשפה במנילה. תצלום: אדם כהן

רוי עובר לדוקטרינה השנייה שלו. ילדים צריכים להתרוצץ. הילדים של פיאטאס צריכים לבעוט במשהו, ועדיף שיבעטו בכדור. אתה חייב לתת להם מקום בטוח לעשות את זה, להשתעשע. אין בזה שום דבר חדש, רוי מוסיף, מתחילים מבסיס היררכיית הצרכים של מאסלו ומטפסים במעלה הפירמידה. ובנוסף, הוא מסיים את החתיכה האחרונה של הפנקייק ומדגיש, אנחנו עובדים הרבה על פיתוח תפישתי, פיתוח תחושת מסוגלות, על העצמה, מפתחים חוסן נפשי בקרב הילדים.

אחרי האוכל, הוא מוביל אותנו לקומה השנייה של בית הקפה. אנחנו עוברים דרך חדר כושר עם משקולות ישנות. יש שם אולי עשרה חתולים פצועים, שכלוב הצלעות שלהם בולט מבעד לגוף הגרום. בקצה חדר הכושר יש מקלחון שהוא גם בית אסלה, גם כיור. אנחנו עולים לקומה השנייה, שם נמצא חדר השינה של רוי ושל בת הזוג שלו, ויוצאים אל מרפסת. המרפסת מוקפת סורגי ברזל וחישורי תיל. מעבר לכביש, מחוץ למרכז הבינגו, נרצח לפני שבוע סוחר סמים במסע ההרג ששוטף את מנילה בחודשים האחרונים, אומר רוי, אז עדיף להיות זהירים. שלוש שורות של אדניות פלסטיק ממלאות את הגזוזטרה. לפני חודש סיימתי להתקין מערכת של טפטפות ובקרוב יהיה פה גן תבלינים, רוי מבשר. זה הניסוי הראשון של פיאטאס בחקלאות הידרופונית.

רוי ניגש לאחת האדניות, מלטף עלים של משהו שנראה כמו תה. תוך כדי הוא אומר שהספרות מספקת לו את ההכשרה האינטלקטואלית שחיי היומיום אינם יכולים. הוא אומר שניסוי המרשמלו המפורסם של ולטר מישל עזר לו להבין את החשיבות העצומה של פדגוגיה שמטרתה בניית יכולת דחיית סיפוקים. אנחנו מטפחים סבלנות וסובלנות אצל הילדים. לסגל ההוראה אני נוהג להראות את ניסוי בנדורה כדי להדגים את המשמעות של למידה חברתית ושל מודל לחיקוי כדי לדכא גילויי אגרסיביות. גם הייתה לנו בובת נחום תקום, רוי אומר (ניסוי בנדורה עושה שימוש בבובה כדי להדגים כיצד ילדים מחקים מבוגרים שנוהגים באלימות), עד שאחד הילדים דקר אותה  במזלג. רוי צוחק. זה היה די אירוני.

אתם יודעים, בסביבות כאלה האמיגדלה מורחבת. הילדים חווים לעיתים קרובות מה שמכנים בעגה המדעית חטיפת אמיגדלה (Amygdala hijack). הם ישנים על מזרון של שלושה מטרים עם עוד עשרה ילדים, חלקם אחים, חלקם שכנים. הם מסלקים מקקים ענקיים באמצע הלילה, וננשכים על ידי חולדות עצומות. הם שרויים בדחק שעות רבות ביממה. קשה מאוד להגיע אליהם כשהם במצבי הקיצון האלה.

רוי מתיישב ליד אחד העציצים, הוא מסתכל על מערכת צינורות הפלסטיק, על שלוליות המים הקטנות שנקוות מתחת לחורים זעירים בצינורות. הוא שומע את פכפוך ההשקיה בעציצים. רואה גבעולים זעירים שצומחים מתוך רגבי האדמה.

אי אפשר לחזור לאנגליה, הוא משיב, ראיתי יותר מידי

אבל שם, הוא אומר לפתע, במקומות האלה, הקשים ביותר, אחרי שנתיים של עבודה, אתה יודע אם הצלחת או נכשלת. הוא נזכר באירוע שהתרחש לפני שנה, כאשר שני ילדים בני שמונה רבו בכיתה. זו הייתה קטטה רצינית מאוד, היינו צריכים להרחיק אותם מהכיתה עד סוף היום. הוצאתי אותם החוצה והילד הקטן מהשניים ברח ונעלם, הוא התחבא באחד הפחונים. הילד הגדול הסתובב בסמטאות עם אבן גדולה כדי לסגור עניין. אחרי חצי שעה גם הוא נעלם. הסתובבתי בפיאטאס לחפש אותם. אחרי חצי שעה ברחובות הלכתי לבית הקפה לשתות מים. נכנסתי ומצאתי שם את שניהם, יושבים ליד שולחן, שותים מיץ קוקוס, לא מדברים, לא זזים, ומחכים.

שלום ילדים, רוי נכנס והגיב בהומור בריטי, אתם מחכים למשהו? ברגעים האלה אתה יודע שעשית משהו טוב בעולם.

ילד, פיאטאס, מנילה, הפיליפינים

ילד בפיאטאס. תצלום: מייק אודוניו

רוי מסיט את המבט וחוזר לבחון חריצים באחת האדניות. חלק גדול מהזמן, הוא אומר, העבודה בפיליפינים, בגלל החום, בגלל הלחות, בגלל התשתיות, בגלל אלף ואחת סיבות, היא עבודה מייגעת. קשה לתכנן, קשה עוד יותר לבצע. אנחנו קוראים לזה זמן פיליפינים. שום דבר אינו קורה בזמן. מחוגי השעון כבדים יותר, הם איטיים כאן, זזים בעצלתיים.

הבעיה הגדולה ביותר של העמותה היא החיים הכפולים שהיא יוצרת לילדים. במחצית שעות היממה הם מתוגברים, זוכים לתחושה שהם חשובים, שהדעה שלהם מכובדת, שמצפים מהם להגיע להישגים, שיש להם ערך בתור אינדיבידואלים. אבל בבית, בבית האב, הילד נתפש כקניין של ההורים. תחושת הערך העצמי שלו, הזהות שלו, ניזונה ומונעת מתפקידו במשק הבית. והתפקיד הזה כולל אספקת אוכל, זחילה במשאיות זבל. להעפלה על הר הפסולת יש ערך חברתי. גם אם המזון מעופש, אספקת אוכל חשובה מבחינה משפחתית וקהילתית. כאשר העמותה פועלת להקנות לילד תפישה של ערך עצמי, לחסל את תפישת עבדות הפרך או העסקת הילדים אנחנו למעשה פורמים את המרקם הביתי והקהילתי.

קשה לנהל שיח עם המשפחות בנושא הזה, קשה לאתגר את זה, קשה לנהל שיחה הגיונית עם אימא ששכלה שלושה ילדים בגלל מחלות זיהומיות והרעלות מזון. קוגניטיבית, נפשית, מוראלית, היא גמורה. היא אינה יכולה להתמודד יותר עם החיים. בבריטניה העסקת הילדים נגמרה אחרי המהפכה התעשייתית, כאן כל החוקים מעוותים. מהסיבה הזו העמותה מתכננת לבנות פנימייה. זה המפעל הבא שלנו. אפרופו בריטניה, אנחנו שואלים, איך אפשר לחזור לאנגליה אחרי זה? אי אפשר לחזור לאנגליה, הוא משיב, ראיתי יותר מידי.

אנחנו יורדים בחזרה אל הרחוב, רוי משתעל, יש לו שיעול של אדם חולה. אדם שבילה שבע שנים בפיאטאס.

ריימונד וג'ימבוי

מתחת למרפסת של רוי אנחנו מכירים את ריימונד, מורה בבית הספר, וג'ימבוי, יליד השכונה, עוזר הוראה, שמשלים הכנסה באיסוף פסולת אלקטרונית במטמנה פעם בשבוע. רוי מפקיד אותנו בידיהם. הם לוקחים אותנו נמוך יותר במדורי השאול, אל השיפולים במורדות ההר המעשן.

אנחנו הולכים בסמטאות, נדחקים במעברים צרים יותר ויותר. אנחנו חולפים על פני סדנת רהיטים מקומית. איש עם מברשת משתמש בדבק חריף להלחים חתיכות מזרון ישנות למזרון חדש. סיגריה תולה בקצה הפה עם גליל אפר תלוי על בלימה. ילדים שורפים גומי שחור. אחרים מפרקים קפיצי מתכת חלודים ממסגרות עץ ישנות.

תשכחו מזה, הוא אומר, זו הגויאבה שלי, אני חולק את הכל, את כל מה שקיבלתי, את כל מה שאני, אבל אני לא חולק גויאבות

מתוך האדמה, בוקעים שורשים, כמו ורידים גדולים, מעוקלים, כמו רקמות מוח כהות, זה פלסטיק שהתאבן ונראה כמו עץ, מפוסל, מקורזל. הנחלים אינם שוקקים חיים, להוציא זחלי יתושים. ענני פסולת רעילה אופפים את תחתית השכונה. העיניים שלנו צורבות והגרון ניחר.

אנחנו מגיעים להר, נוגעים בו. ריימונד מצביע על המדרון, זה סנדוויץ׳ גיאולוגי, הוא אומר, שכבות על גבי שכבות של פלסטיק, ניילונים, צמיגים קרועים, מזרונים, חול, נוזלי גוף, כלבים מתים, אוכל רקוב, הכל הופך למתאן, רעיל ודליק. הוא מצביע על נקיק שחור. נחל של מים עכורים, מי ביוב ומתאן, זורם שם, בין הר הפסולת עצום הממדים והסלאמס. מעת לעת, בחום הגדול, בשרב, הגז מתלקח באופן ספונטאני ובוער.

בסמטאות האלה, תרנגולות חולות מתרוצצות אנה ואנה. תרנגולים זכרים לכודים בכלובי מתכת. כלי רכב חסרי גלגלים פזורים בין הבתים. בכל מקום יש ניילון. כלבות עזובות, עם שק פטמות נפול שמגרד את הדרכים המזוהמות, הולכות באיטיות. כלבים צולעים, כלבים מתגרדים.

אנחנו שואלים את ריימונד וג'ימבוי איך הקהילות מתארגנות אחרי אסונות טבע, הרי זו הסיבה שהרחקנו למטרו מנילה, לצפון יפן, להרי קטמנדו, לנסות ולהבין מנגנוני תגובה קהילתיים לקטסטרופות של העידן המודרני.

לפעמים, בעיקר אחרי אסונות טבע, שיטפונות או מפולות בוץ, רואים יותר פעילות קהילתית, ריימונד אומר. אנחנו מדברים עם קשישה ברחוב ועם ג׳ימבוי שמתרגם מטגאלוג לאנגלית. השכנים עוזרים לחפש נעדרים, לבנות מחדש בתים, לחלק קצת מזון. יש לנו מילה מיוחדת בשביל זה בפיליפינים, גיבור קהילתי, אלו ששורה עליהם רוח הבהאניאן (bayanihan).

הזמן שלנו עומד להסתיים. אנחנו אומרים תודה, לוחצים ידיים, נפרדים מריימונד וג'ימבוי. אנחנו רוצים להיפרד מרוי, וחוזרים לאזור בית הספר. אנחנו מוצאים אותו הולך ברחוב מחזיק כוס קפה וצלחת עם פלחי גויאבות עסיסיים. אנחנו מסתכלים על הגויאבות, ורוי מכיר את המבט שלנו. תשכחו מזה, הוא אומר, זו הגויאבה שלי, אני חולק את הכל, את כל מה שקיבלתי, את כל מה שאני, אבל אני לא חולק גויאבות.

פירות, פיליפינים

פירות לקישוט בפסטיבל עממי בפיליפינים. תצלום: twinkletuason

העדן

לפיאטאס הגענו למטרות מחקר אקדמי. התארחנו באוניברסיטת הפיליפינים דילימאן ובעמותה של רוי. רצינו לבדוק איך קהילות מגיבות למשברים. שאלנו מה בדיוק מתרחש בקהילות מעבר לסיוע הבינלאומי, הממשלתי או העירוני. מה המשמעות והמורפולוגיה של חוסן קהילתי באזורים מוכי אסונות. מה הדינמיקה המקומית, הבלתי-רשמית, של התמודדות עם מחסור ושיבושים באורחות החיים. איך נראות רשתות הקשרים. איזה ארגון משחק איזה תפקיד בקהילה. שאלנו איך יוזמות חברתיות מתהוות ומתייעלות ואילו משאבים הן מושיטות לפרטים ולמשפחות. בפיאטאס מצאנו מקום שהוא אי-מקום ואנשים שמכל בחינה רשמית הם אי-אנשים. זה שטח הפקר ששרוי במחסור דרסטי מידי. כזה שמותיר את האוכלוסייה העירונית חסרת אונים. מעין מצב טבעי, איום ונורא, שקודם לכל הסדר פורמלי. מנהיגים חברתיים רבים במנילה גדלו בפיאטאס, אז אי אפשר לטעון שאין התעוררות חברתית במקומות האלה, אבל זו התעוררות אינדיבידואלית, לא קהילתית, לא חברתית.

בפיאטאס יש תופת, ויש טור טוהר, אבל אין עדן. אם כך, כל דבר שהוא מחוץ לפיאטאס, כל מי שנחלץ ממנה, עולה אל העדן. המצב האנושי במטמנת הפסולת מעלה קבס כי הוא חסר היגיון וחסר הצדקה. אם הגיהינום הוא מקום מיוצר אז הוא נמנע בעליל.

בג׳יפני חזרה אנחנו 25 אנשים, רוב הנוסעים הם תושבים שיוצאים מהשכונה בלילה, מצומקים, מקצתם בלי שיניים, אחרים חסרים אצבעות ברגליים, בקצה יושב אדם במכנסיים ארוכים ומורסות מדממות שמעטרות עורף צרוב שמש, כולם עם מגבות קטנות לזיעה.

תוך מספר רגעים נלך לאיבוד בעיר הבטון האינסופית. בערב, אנחנו סועדים ארוחת ערב עם חואן, יזם ממקאטי. כל הדברים הגדולים היו בהתחלה קטנים, אומר חואן. האוכלוסייה העירונית, הפקקים, העוני, הפירבור, פיאטאס, ההחפצה, הניכור. היום, הפיליפינים המומים מנחשול האוכלוסין, משותקים לחלוטין. שכחנו שפעולות קטנות יכולות לעשות שינוי, אנחנו כבר לא רואים את התועלת שבפעולות עצמאיות, פרטיות. חואן חושב שהמצב האנושי הזה אינו מיוחד לפיליפינים. שהוא אוניברסלי.

אנחנו מבקרים בפיאטאס שבוע ימים ואז חוזרים ללונדון, אל העדן שלנו, לתמלל את הראיונות, לסכם את המסע. אנחנו הופכים את רוי לקדוש, למרטיר, כמו שאנחנו הופכים את פיאטאס לבאר שחת, לגיהינום. כדרכם של מאורעות בלתי מתקבלים על הדעת, אנחנו חייבים להפוך אותם למטאפורות. גם זה וגם זה מעשה של דה הומניזציה. אבל אין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים להאדיר אותם, למצות אותם, להתמיר אותם לאגדה פיליפינית מודרנית. אנחנו מוכרחים לעשות את זה כדי לשכוח מהם. לשכוח שאי פעם הם התקיימו באמת. לשכוח שיש כזה מקום שנקרא פיאטאס, ושהוא אינו במרחק של 500 שנים, או 50 שנים, אלא במרחק של 10 שעות נסיעה. לשכוח שיש אדם בשם רוי מור, ובזמן שאנחנו יושבים בעדן הוא מאכיל ילדים צנומים בפנקייקס, משחק איתם בכדור ומלמד אותם לקרוא.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אסף צחור הוא דוקטורנט למדע, טכנולוגיה, הנדסה ומדיניות, אוניברסיטת לונדון, בוגר במדעים, אוניברסיטת אוקספורד

תמונה ראשית: עיסה לפנקייקס. תצלום: גאל מרסל, unsplash.com

Gaelle Marcel

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אסף צחור.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על לאכול פנקייקס בגיהינום

03
אדם סמית

יש לקוות שאף אחד מאיתנו לא יחיה ככה. המגיב הקודם: שלא תדע, שלא תדע.
תודה על חשיפה של מציאות אחרת. הגהנום קרוב יותר ממה שאנחנו חושבים.

06
חיליק

הייתי בפילפינים שלוש פעמים, אבל אף פעם לא עצרתי במנילה, עכשיו אני מבין למה. מחריד.
המאמר הזה הוא שלט אזהרה להשלכות של פיצוץ האוכלוסין ושל תכנון עירוני קלוקל.

08
נ.ק.

מאמר הנקרא כסיפור דמיוני. אבל הסיפור הוא אמיתי. מציאות מסמרת שיער . האם נתנהל אחרת? האם נסתכל על ״הפיליפינים שלנו״ שונה? האם נעריך יותר את מה שיש לנו? לא בטוח. מה שבטוח זה, שיש גיהנום עלי אדמות. נותר רק לקוות שמישהו גדול, ממשלות או אירגונים בעלי כוח, יעשו משהו להקטנת האסון הזה. יישר כוח לך , הכותב, שהצלחת להעביר את תחושותיך ואת שראו עינייך. נגעת בלבבות

09
יואב

המסמך כתוב כסיפור מתח, דרמה ובו אמיתות היסטוריות מאלפות.לכותב ידע אין סופי וראיה רחבה ומגוונת.'האסון הוא..העתיד' והלוואי ואנשים כמו הכותב יצליחו לשנותו.

12
עדיין מדינת עולם שלישי

"מצאנו מקום שהוא אי-מקום ואנשים שמכל בחינה רשמית הם אי-אנשים. זה שטח הפקר ששרוי במחסור דרסטי מידי. כזה שמותיר את האוכלוסייה העירונית חסרת אונים. מעין מצב טבעי, איום ונורא, שקודם לכל הסדר פורמלי" – דומה מידי למיעוטים בישראל (בדואים, ערבים ישראלים במשולש הדרומי והצפוני, תושבי הפריפריה), על המחסור בתשתיות, המחסור בקניין ובזכויות, הבתים הרעועים, הקרבה לפסולת וזיהומים, הבריאות הירודה. לא צריך לחקור את הפיליפינים מספיק לנסוע שעה ורבע מתל אביב לכל כיוון.