להסתכל למפלצת בעיניים

הסטיגמה החזקה שדבקה בתופעת ההתעללות המינית בילדים מערפלת נושא קשה ומבלבל ממילא, ועלולה למנוע מאנשים לקבל עזרה לפני שהם גורמים נזק. עבריין מורשע ומשפחתו משתפים את סיפורם האישי
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

באחד מערבי שישי של ספטמבר 2009 הופיעו שני בלשים בביתה של אוולין, מורה להתעמלות, וביקשו לדבר עם בעלה, יוג'ין. אוולין, אישה שקטה בעלת לחיים ורודות ופוני ישר, אמרה להם שהוא נמצא בשדה התעופה הקטן מרחק קילומטרים ספורים מביתם, שם הוא עובד כמדריך טיס במשרה חלקית. הם לא היו מוכנים לומר מדוע הם רוצים לדבר איתו, וביקשו ממנה לא להתקשר אליו. כיוון שאוולין תמיד הפגינה כבוד לגורמי סמכות, היא הזמינה את השוטרים להיכנס ולחכות לבעלה.

בעוד הם יושבים שם בשתיקה מביכה, ניסתה אוולין ללא הצלחה לשער בנפשה במה מדובר. יוג'ין היה דמות מכובדת בקהילה – חוקר לשעבר בחיל הים, שלאחר שחרורו הפך לכומר מתודיסט. כולם הכירו אותו כאדם רחום המסייע לבני כנסייתו בתקופות קשות, כיועץ טוב לב לצעירים, כבעל ברית תומך לעמיתיו, וכאב אוהב לתאומים שלו ושל אוולין, שהיו אז בשנות ה-20 לחייהם. הוא היה שקט ועניו – יכולתם להכיר אותו שנים ולא לדעת שפעם הנחה את טקסי התפילה של הנשיא רייגן בקמפ דייוויד.

אוולין נתקפה חרדה איומה. היא שאלה את עצמה אם ביקור השוטרים קשור להיתקלות המוזרה של יוג'ין עם רשויות החוק שנתיים קודם לכן, לאחר שפרש מהכמורה וחזר לאחת מתשוקותיו הראשונות, הטיס. מישהו הגיש נגדו תלונה על התנהגות בלתי הולמת עם אחד מתלמידיו, נער בן 14. הנער אמר למשטרה שכשהם היו באוויר, יוג'ין נגע בירכו, ובמקרה אחר ניסה לנשק אותו. התלונה הופנתה לתובע המחוזי, שסירב לקחת אותה למשפט מפאת העדר ראיות מספיקות. יוג'ין אמר לאוולין שזו הייתה אי הבנה – במטוס חד-מנועי יש מעט מאוד מקום, והוא בסך הכול ניסה לעזור לנער, שאמר כי רגלו התכווצה. ובכל זאת, ההאשמה שברה אותו, ולבקשתה של אוולין הוא פנה לשירות ייעוץ נוצרי כדי לקבל עזרה. הוא שוחח עם יועץ וסיפר לו במעורפל על תחושות של חרדה ודיכאון.

מעטים הפשעים שמעוררים תרעומת מוסרית אדירה כמו התעללות מינית בילדים. המקרים האלה, שבמשך זמן רב היו עטופים בשתיקה, יצאו מן הצללים בשנות ה-80 בזכות תרבות פתוחה מתמיד שהפצירה בקורבנות לדבר

אוולין שמעה מכונית חונה בחוץ. יוג'ין בן ה-64, מטופח וכסוף שיער, נכנס הביתה דרך המוסך. הוא קפא במקומו כשראה את הבלשים, שאותם זיהה מעבודתו ככומר מתנדב במשטרה. הבלשים הודיעו שיש להם צו חיפוש ולקחו את הטלפון הנייד, המצלמה הדיגיטלית, המחשבים והדיסק-און-קי שלו. הם ביקשו שיבוא איתם לתחנה; הוא לא התנגד. לפני שיצא מהבית הוא עמד מול אוולין למשך רגע טעון אחד ואמר לה ישירות שהוא ניהל יחסים בלתי הולמים עם נער בן 13, בנו של אחד מחבריהם, לאחר שבשנה האחרונה התפתח ביניהם קשר מיוחד הכולל שיעורי טיס ובילויים משותפים. הדלת נטרקה ואוולין פרצה בבכי תמרורים.

"ברגע שראיתי את השוטרים ידעתי למה הם באו", אמר לי יוג'ין שש שנים לאחר מכן. "הייתי שבור, אבל חלק ממני חש הקלה עמוקה שכל הסיפור הזה הולך סוף סוף להיגמר".
אחרי שעזב את הכמורה הוא החל לשים לב כי הוא נמשך למתבגרים צעירים, משיכה שגרמה לו "אי-נוחות גדולה", הוא אמר. זו הייתה תחושה שהבליחה במעמקי תודעתו בעבר, מין פיתוי מעורפל שמעולם לא הוביל להתנהגות בלתי הולמת. אך לפתע הוא מצא את עצמו מבלה עוד ועוד זמן עם נערים מסוימים והחל לפתח אובססיה כלפיהם. הוא התקדם לעבר קו אדום שהוא ידע שאסור לו לחצות.

"זה הלך ונבנה", הוא אמר לי. "בזמנו לא הבנתי מה קורה, אבל ידעתי בתוכי שמשהו לא בסדר. אני לא יכול לומר לך כמה פעמים אמרתי לעצמי, 'יוג'ין, אתה בן 64. מה אתה רוצה מנער בן 13?', אבל הייתי כמו אלכוהוליסט שנכנע לדחף להנאה. ולאן הייתי יכול לפנות לעזרה? במי יכולתי לבטוח? ידעתי איך החברה מסתכלת על פדופילים. ממילא התביישתי עד עמקי נשמתי, וכל הסיפורים ששמעתי רק גרמו לי להתבייש עוד יותר".

בתחנת המשטרה הוצגה בפניו רשימת האישומים: הנער המדובר אמר לרשויות שבכמה מקרים, כשיצא עם יוג'ין ל"קמפינג" באוהל שהקימו בהנגר בנמל התעופה, הם ישנו זה לצד זה; יוג'ין היה עירום לחלוטין והוא נגע בישבנו. הנער הוסיף שיוג'ין צילם תמונות שלו בתחתונים וטי שירט בלבד – תמונות שהתגלו על הדיסק-און-קי של יוג'ין. לאחר שאישר את טענות הנער, יוג'ין נעצר והואשם במעשה מגונה, התערטלות וקיום יחסי מין עם קטין.
מהדורות החדשות המקומיות דיווחו על מעצרו תוך זמן קצר. חבריו ועמיתיו בשדה התעופה היו המומים, וכמוהם גם כל חברי הכנסייה שלו (הוא נהג להגיע באופן קבוע לטקסים של יום ראשון והיה משתתף פעיל בקבוצת לימוד התנ"ך). הוא השתחרר בערבות, הסתגר בביתו ושקע בייאוש תהומי, אובדני כמעט. אוולין שקעה גם היא בדיכאון. היא התייסרה ושאלה את עצמה איך לא הבינה שמשהו לא בסדר, למה לא התערבה. "ראיתי שהוא מבלה יותר ויותר זמן עם חלק מהנערים, ובמובנים מסוימים זה תמיד נראה לי אובססיבי", אמרה לי. "אבל לא היה לי מושג מה מתרחש. קל יותר לחשוב דברים טובים על אנשים, עד שנחשפים לדברים הרעים".

בינתיים המשטרה פתחה מחדש את החקירה המקורית נגד יוג'ין, וזו הובילה לאישום נוסף. הרשויות לחצו גם על הנער השני וחילצו ממנו עוד מידע, כולל תיאורים של מין אוראלי ואוננות שהובילו לאישומים חדשים חמורים יותר. בדצמבר ערך התובע המחוזי מסיבת עיתונאים טלוויזיונית שבה ביקש מכל מי שילדיו היו בקשר עם יוג'ין לבוא ולהעיד. "זוהי קריאת השכמה לכל ההורים בקהילה שלנו", הוא אמר. "דעו איפה ילדיכם נמצאים, כי יש בינינו עוד תוקפים כמוהו".

מי, למה ואיך?

מעטים הפשעים שמעוררים תרעומת מוסרית אדירה כמו התעללות מינית בילדים. המקרים האלה, שבמשך זמן רב היו עטופים בשתיקה, יצאו מן הצללים בשנות ה-80 בזכות תרבות פתוחה מתמיד שהפצירה בקורבנות לדבר. הייתה זו הפעם הראשונה שהבנו את ממדי התופעה ואת השלכותיה ההרסניות. הזעם שטף את הציבור, ותקיפה מינית הפכה מתופעה שאנשים מתעלמים ממנה לפשע שאנשים מגנים בחריפות.

ברחבי ארצות הברית הוחלו שורה של הנחיות בנושא עברייני מין, בעיקר בתגובה לכמה מקרים מזוויעים של חטיפות ורציחות ילדים על רקע מיני שעלו לכותרות והטילו אימה על הורים. הפשעים האלה נדירים ביותר, אך הפחד העז שהם מעוררים הקל על קובעי המדיניות ליצור מרשמים פומביים של עברייני מין ולהחיל על התוקפים מגבלות חריפות בניסיון להבטיח את שלום הילדים.

שיעורי הפשיעה החוזרת בקרב עברייני מין נמוכים יותר מאשר כל שאר סוגי הפשעים המרכזיים, ובאופן כללי נמוכים הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב

המבקרים טוענים שהאסטרטגיות האלה מובילות לפחד מופרז מזרים, וכך עוזרות להסוות את רוב מקרי ההתעללות המינית: ב-95 אחוז מהמקרים הידועים, התוקף הוא מישהו שהקורבן הכיר היטב ובטח בו; בשליש מהמקרים מדובר באחד מבני משפחתו של הילד. "התוקפים הם למעשה אנשים שנמצאים סביבנו", אומרת אליזבת לטורנו, מנהלת מרכז מור למניעת התעללות מינית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. "קל מאוד לומר שהם מפלצות, אך זה בדיוק מה שמונע מאיתנו להבין מה קורה כשאנשים קרובים לנו מתנהגים בצורה בלתי הולמת".

המבקרים טוענים גם שהצעדים שננקטו מייצרים תפיסה מוטעית: שתקיפה מינית היא פשע ייחודי שאי אפשר למנוע. אך בפועל, שיעורי הפשיעה החוזרת בקרב עברייני מין נמוכים יותר מאשר כל שאר סוגי הפשעים המרכזיים, ובאופן כללי נמוכים הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב. משרד המשפטים מצא שרק שלושה אחוז מהעבריינים שנכלאו בגין תקיפה מינית של ילדים תוקפים שוב בשלוש השנים שלאחר שחרורם, וניתוח-על של מאות מחקרים הראה כי מרגע שהעבריינים נחשפים, רובם לא מבצעים תקיפה מינית נוספת.

אין הסבר פשוט להתנהגות הזו. פדופיליה היא חלק מהעניין אף על פי שרק 40 אחוז מעברייני המין המורשעים עומדים בקריטריונים האבחנתיים להפרעה זו, המתאפיינת במשיכה מינית עזה, חוזרת ובלתי רצונית לילדים (ושבמקרים מסוימים היא בעלת שורשים ביולוגיים). סריקות מוח מראות שיש לפדופילים פחות "חומר לבן", הרקמה המקשרת של המוח ומחקר אחד לפחות הראה שבהשוואה לשאר האוכלוסייה, שיעור גבוה יותר של פדופילים ספגו פציעות ראש בילדותם.

יהיו הגורמים אשר יהיו, החוקרים מדגישים כי המונח "פדופיליה" מתייחס רק לעצם המשיכה לקטינים, ולא להתנהגות כלשהי. "יש פדופילים שלא עושים כלום", אומרת ג'יל לווינסון (Levenson), מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בארי בפלורידה, שמטפלת בעברייני מין וחוקרת אותם. "פגשתי אנשים שנמנעו ממימוש התשוקות המיניות שלהם כי הם ידעו שזה לא בסדר, כי הם לא רצו לפגוע בילדים וכי הם מבינים איך זה ישפיע על המשפחות שלהם ושל הקורבנות".

אצל רוב עברייני המין, הדחף להתעלל נובע מעירוב מעורפל של גורמים סביבתיים, חברתיים ופסיכולוגיים, ולא מפדופיליה (או לא רק מפדופיליה). לווינסון משווה זאת לאלכוהוליזם. "אנחנו יודעים שלא כל מי שהורשע בנהיגה בגילופין עומד בקריטריונים לאלכוהוליזם", היא אומרת. "יש אנשים שעלולים לטעות בשיקול דעתם, או עוברים תקופה שבה הם שותים הרבה כדי להתמודד עם המצוקות שלהם. וזה נכון גם לפשעי מין. העבריינים מבצעים את הפשעים האלה ממגוון סיבות, ולא כולן קשורות לסטיות מיניות".

אחת הסיבות האלה היא שעבריינים רבים סבלו בעצמם מהתעללות מינית כילדים, והתקיפה שהם עברו עלולה לשמש כחוויה מַתְנָה בהתפתחות המינית שלהם. לאחרים יש בעיות של ויסות התנהגותי, והכפייתיות שלהם עלולה להפוך להתעללות מינית בנסיבות המתאימות, גם אם לרוב הם לא נמשכים לילדים. ומחקרים מראים שלרבים מהם יש תחושות עזות של השפלה, דחייה, חוסר התאמה, פחד, אשמה והערכה עצמית נמוכה, וההתעללות הופכת לצורת התמודדות חריגה עם הכאב הרגשי שלהם.

"זוהי הצטברות של אירועים שליליים", אומרת לטורנו. "אנחנו רואים את זה הרבה אצל מורים, כשהיבטים אחרים של חייהם קורסים ומשהו גורם להם לפקפק בערכם העצמי, ואז הם מבלים יותר ויותר זמן עם ילדים שחשים כלפיהם הערצה וחיבה ללא סייג. הם משכנעים את עצמם שהם מתאהבים. לא נראה שזה עניין של העדפה מינית. נוצרות נסיבות ייחודיות מאוד שמכשירות את הקרקע לתקיפה".

כשהדחפים המטרידים של יוג'ין בעבעו בו, הוא התבייש יותר מדי ולא העז לומר מילה לאף אחד. למעצר היה היבט חיובי אחד עבור יוג'ין: סוף סוף הוא יכול לדבר על כך בחופשיות. הוא נפגש עם פסיכולוג קליני במשך חצי שנה, ובמהלך הפגישות האלה הבין שלמרות שהוא עדיין אוהב את אוולין, הם התרחקו זה מזה עד לרמה שבה הם מנהלים חיים נפרדים, והוא נותר ללא עוגן רגשי. הוא הבין שהגבולות הנוקשים של הצבא והכנסייה מנעו ממנו לעבור את הגבול עוד בשלב מוקדם יותר, אך כמדריך טיס הוא נהנה מקרבה רבה מתמיד לילדים וממידה של פרטיות שלא הייתה לו בעבר. ההערצה התמימה שלהם כלפיו כטייס מוכשר שיכרה אותו. וייתכן שהדבר החשוב ביותר מבחינתו בפגישות עם הפסיכולוג הייתה האפשרות לבחון את החינוך שקיבל במשפחה הדתית הנוקשה שלו, ואת חוסר הביטחון העמוק שהנחיל בו אביו, שהתעלל בו מילולית ורגשית. "התחלנו רק לגרד את פני השטח, אבל זה עזר מאוד", הוא אומר. "הלוואי שידעתי אפילו חלק קטן מהדברים שלמדתי בפגישות האלה לפני שעשיתי מה שעשיתי".

אף על פי שרוב הגברים הסובלים מתחושת ערך עצמי נמוכה לא יתעללו בילדים, ישנו לעתים קרובות מכנה משותף אצל גברים שמרגישים רע עם עצמם ברמה מהותית ומפתחים קשרים רגשיים קרובים עם קטינים

לווינסון אומרת כי אף על פי שדרכים רבות מובילות לעבריינות מין, ואף על פי שרוב הגברים הסובלים מתחושת ערך עצמי נמוכה לא יתעללו בילדים, ישנו לעתים קרובות מכנה משותף אצל גברים שמרגישים רע עם עצמם ברמה מהותית ומפתחים קשרים רגשיים קרובים עם קטינים. "לאנשים רבים אין הזדמנויות טובות לפתח הערכה עצמית, ונראה שהם מתאהבים בילד מסוים שגורם להם להרגיש מיוחדים וחשובים. אין לו ציפיות של מבוגר והוא לא שופט אותם כמו מבוגר", היא אומרת. "אני לא מנסה להצדיק עבריינות מין, אבל חשוב להבין שהתהליך דומה מאוד לאופן שבו שאר האנשים חווים מערכות יחסים. זה עניין של אינטימיות רגשית שמתפתח בה פן מיני".

רוב התוקפים נבלמים רק לאחר שהם חצו את הקו האדום ופגעו בילדים. האתגר כאן הוא להבין שאפשר למנוע את חציית הקווים ולהציע לתוקפים נתיבים אחרים מבעוד מועד.
"דברים לא 'סתם קורים'", אומר צ'רלס פלינטון (Flinton)" פסיכולוג פורנזי מסן פרנסיסקו שמעניק טיפול לעברייני מין מטעם בית המשפט ומבצע הערכות שקובעות את רמת הסיכון שלהם. "זה נבנה לאורך זמן. בואי נאמר שמישהו מגלה שהוא נמשך מינית לילדים. הוא עלול להתחיל להביט במגזינים או קטלוגים של ילדים בבגדי ים. הוא חושש, אבל בסופו של דבר נעשה אדיש לחשש. הוא עלול להתחיל להעלות בראשו טיעונים שונים, שזה בסדר להכניס את עצמו לכל מיני סיטואציות עם ילדים או להרגיל אותם להרגיש נוח בחברתו במצבים שאחרת יעוררו בהם אי-נוחות. עם כל צעד נוסף הוא מתקדם לתקיפה. רובם מזהים את הנקודה שבה הם מגיעים לצומת דרכים וניצבים בפני החלטה".

אך בניגוד לסוגים אחרים של התנהגות מסוכנת, אופייה החשאי של המשיכה שלהם לא מאפשר התערבות, קל וחומר אמפתיה למאבק הפנימי שהם מנהלים. יתר על כן, הסטיגמה העמוקה שאופפת את תופעת הפדופיליה רק מעודדת את ההתנהגות שהיא מגַנָה. זה מלכוד-22 בעל השלכות מחרידות. "אנשים הנמשכים לילדים לא מקבלים קריאות השכמה מהעולם החיצון", אומר פלינטון. "כמו בכל תחום, גם בנושא המיני אנחנו מקבלים החלטות על-ידי התייעצות עם אחרים לגבי הדילמות שלנו. אבל האנשים האלה מבודדים לגמרי, וזה רק מגדיל את הסיכון שהם יממשו את הדחפים שלהם. הם מתבצרים בחיים כפולים שקשה להימלט מהם".

בסופו של דבר, הבידוד הזה מסוכן יותר מאשר התחושות עצמן, אומרת ג'ואן טבצ'ניק, מראשי וועדת המניעה של ההתאחדות לטיפול בעברייני מין. "התעללות מינית פורחת בבידוד, והבושה מקבעת את הבידוד", היא אומרת. "אם נצליח להתחיל להפריד את הבושה מהבידוד, יהיה לנו סיכוי הרבה יותר טוב להתערב בשלב מוקדם יותר בתהליך ולנטרל את התנאים שמאפשרים להתעללות המינית לצמוח".

הסטיגמה ככדור שלג

במרץ 2010 הופיע יוג'ין בפני שופט בבית המשפט המחוזי והסכים להסדר טיעון. הוא נשפט ל-8-20 שנות מאסר. הוא גם הוגדר חוקית כתוקף מיני אלים – לאחר ריאיון של 12 דקות עם מומחה פורנזי – מה שאומר שלאחר שישוחרר, בגיל 73 לכל המוקדם, יופיע שמו במרשם עברייני המין למשך שאר חייו. בבית המשפט היו באותו יום בני משפחתו וחבריו, כולל כמה מעמיתיו הטייסים והכמרים שהכירו אותו במשך עשרות שנים והעידו כי אף על פי שפשעיו נוראים ורחמיהם נכמרים על הקורבנות, היוג'ין שהם הכירו הוא אדם מוסרי מיסודו שעשה אינספור מעשים טובים במשך 60 שנה. אחד מחבריו אמר כי ליוג'ין יש "רצון עז להביס את המחלה שלו". האחרונה שעלתה להעיד לטובתו הייתה אוולין. "הייתי יכולה לנטוש את בעלי בקלות, ויש נשים שעושות זאת", היא אמרה. "המשפחה שלנו עומדת לצדו כיום בגלל לקח שלמדתי בחיי. כולנו טועים. לכולנו יש דחפים. לכולנו יש צד שאנו מפחדים להראות לאחרים, וכולנו זקוקים לחמלה ומחילה".

הסטיגמה הכבדה סביב נושא ההתעללות המינית לא רק מונעת חמלה מתוקפים פוטנציאליים, אלא גם מציבה מכשולים שמונעים מהם לקבל עזרה

הסטיגמה הכבדה סביב נושא ההתעללות המינית לא רק מונעת חמלה מתוקפים פוטנציאליים, אלא גם מציבה מכשולים שמונעים מהם לקבל עזרה. לווינסון סקרה עבריינים מורשעים לגבי המכשולים האלה, ו"הדבר הראשון שהם אומרים הוא שלא היה להם מושג לאן לפנות", היא אומרת. "הם רואים את כל ההודעות הבריאותיות האלה: 'אם יש לכם בעיית סמים, או בעיית הימורים, או שאתם חושבים שיש לכם HIV, התקשרו למספר הזה והזה'. אבל אף פעם לא רואים אוטובוס שעליו מודעה שאומרת: 'אם אתם מודאגים לגבי המשיכה שלכם לילדים, התקשרו למספר הזה'. סיבה נוספת היא הבושה והפחד שישפטו אותם – 'אם אני אפתח בפני מישהו, מה הוא יחשוב עלי?'".

נוסף לכך, אנשים הנמשכים לקטינים מפנימים את המסר שאומר כי הם לא יכולים להחלים. "כשהם פותחים עיתון או מדליקים את הטלוויזיה, הם שומעים אותו מסר שאת ואני שומעות – שעברייני מין הם מפלצות שתמיד יתקפו שוב", אומרת לוונסון. "האם יש אנשים שנמשכים לילדים? כן. האם אפשר לשנות את המשיכה הזאת? אצל חלק מהם, לא, למרות שהם יכולים להחליט לא לממש אותה. אבל אם מישהו מאמין שהוא מקרה אבוד, הוא לא הולך לבקש עזרה".

המכשול הסופי, שעליו מדברים כמעט כולם, הוא הפחד המוחשי מההשלכות המשפטיות. ישנה חקיקה המחייבת דיווח ודורשת מאנשי מקצוע מורשים, כולל רופאים, מורים, פסיכותרפיסטים ועובדים סוציאליים לדווח לרשויות הרווחה על מקרים פוטנציאליים של התעללות בילדים או הזנחה. אלה חוקים פדרליים בארה"ב, ואף על פי שיש הבדלים מסוימים בין תחומי השיפוט השונים, הכוונה והדרישה זהות בכל מקום ואין ספק כי המטרה טובה: להגן על ילדים. במדינות רבות, אי-דיווח הוא בפני עצמו עבירה שעליה אפשר להיענש במאסר או קנסות.

חוקי הדיווח אחראים לירידה המתחוללת בכל סוגי ההתעללות וההזנחה כבר כמה עשרות שנים. אך בכל הקשור להתעללות מינית הם יוצרים את ההשפעה ההפוכה ומקשים מאוד על אנשים הנמשכים לילדים, ואולי אף מתקדמים בנתיב המוביל להתעללות – אנשים הצופים בפורנוגרפיה של ילדים, למשל, או נוגעים בירך של נער, כמו יוג'ין – לבקש עזרה בלי להסתכן בקלון. "יצר השימור העצמי נכנס לפעולה", אומרת לווינסון. "אפילו אם הם מעולם לא מימשו את הדחפים שקיימים בהם, גברים שמודאגים לגבי ההעדפות המיניות שלהם חוששים לפנות לטיפול כי הם פוחדים שידווחו עליהם".

גם במסגרת טיפול פסיכולוגי, בחסות הסודיות הרפואית, מעטים האנשים שמתוודים; הם מבולבלים ופוחדים. "אם מישהו בא ואומר, 'הסתכלתי בתמונות של ילדים בבגדי ים בקטלוג של מייסי'ס', זה לא משהו שמחייב דיווח בדרך כלל", מסבירה לווינסון ומוסיפה כי לעתים קרובות, באקלים ההכפשה והענישה השורר כיום, המטפלים לא מקפידים על התנאים המוגדרים בחוקי הדיווח (במדינות רבות הדרישה היא שיהיה מידע על ילד ספציפי הנתון בסכנה). אנשים מפחדים להתוודות, ולא משנה אם ההודאה שלהם באמת מצריכה דיווח. "אין ספק שיש אנשים שהתחילו להתקדם בדרך לעבריינות ורוצים לעצור", אומרת לטורנו. "הם לא פונים לעזרה כי בין חוקי הדיווח למרשם עברייני המין, ההשלכות נראות להם קשות מדי".
נתיבים בטוחים

רבים מהמטפלים המנסים לגבש גישה יעילה למניעת התעללות מינית, פונים ליוזמה גרמנית בשם "Kein Täter werden". התוכנית הזו, שהושקה ב-2005, מנסה למנוע מקרים של התעללות על-ידי הגשת טיפול אנונימי לאנשים שנמשכים לנערים וילדים. התוכנית מקודמת בעזרת קמפיינים אלגנטיים במדיה החברתית. באחת מפרסומות הטלוויזיה שלה, שורה של גברים במסכות ובמגוון בגדים – חליפה, אימונית, אפודה של סבא – מקריינים דיאלוג פנימי: "ברור לי מה אתם חושבים על אנשים כמוני. חולה נפש! סוטה! חלאה! זה מה שגם אני חשבתי פעם. בטיפול למדתי שאי אפשר להאשים אף אחד על העדפות מיניות, אבל כל אחד אחראי להתנהגות שלו". הגבר האחרון מסיר את המסכה וחושף אדם רגיל למראה. "אני לא רוצה להיות עבריין!" הוא מכריז.

מעל ל-5,000 איש פנו לתוכנית בבקשת עזרה, וכעת יש לה בגרמניה כבר 11 מרפאות המשתמשות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי כדי ללמד את הפונים כיצד לשלוט בדחפים המיניים שלהם. המרפאות מציעות גם טיפולים תרופתיים, כולל – במקרה הצורך – תרופות להפחתת טסטוסטרון שמורידות את החשק המיני. התוצאות הראשוניות של הפרויקט מבוססות על דגימות קטנות, ובכל זאת נראות חיוביות: המשתתפים שיפרו את יכולת הוויסות העצמי שלהם ומיתנו את כל אותן התנהגויות שמעודדות מגע מיני עם ילדים. הדבר המהותי ביותר, אומרת לטורנו, הוא מה שמלמד אותנו מספר הפונים לתוכנית: "יש קבוצה של אנשים שאוכלים את עצמם למרות שהם מוכנים לומר שהם רוצים וצריכים עזרה, וזה מאשש לפחות את הפוטנציאל הטמון בטיפול מניעתי".

השירותים הציבוריים לא מפרסמים הודעות המפנות פדופילים למסגרות שיעזרו להם להתמודד עם הדחפים שלהם. ויש לא מעט מטפלים שמתחמקים מלקוחות פוטנציאליים המעוניינים בעזרה כי הם חוששים בנוגע לאחריות המשפטית המוטלת עליהם

אחד ההיבטים השנויים במחלוקת של התוכנית הוא שבגרמניה אין חובת דיווח, ולכן גם אם מישהו ניגש ומודה שהוא מתעלל בילד מסוים, הוא יכול לקבל עזרה ולשמור על האנונימיות שלו. אף אחד לא מציע ברצינות לבטל את חובת הדיווח בארצות הברית, אף על פי שיש החושבים שיש לשנות אותם כך שיעודדו אנשים לקבל עזרה בשלב מוקדם הרבה יותר בתהליך ההידרדרות שלהם. אך כלל לא ברור לאן האנשים האלה אמורים לפנות. כפי שאומרת לווינסון, השירותים הציבוריים לא מפרסמים הודעות המפנות פדופילים למסגרות שיעזרו להם להתמודד עם הדחפים שלהם. ויש לא מעט מטפלים שמתחמקים מלקוחות פוטנציאליים המעוניינים בעזרה כי הם חוששים בנוגע לאחריות המשפטית המוטלת עליהם או לא בטוחים מה החוק מחייב אותם לעשות.

"עברייני מין רבים שעבדתי איתם ידעו שיש להם בעיה עוד לפני שתקפו; הם ניסו לפנות לעזרה ללא הועיל", אומר פלינטון. "המטפלים אומרים להם, 'אני לא יכול לעבוד איתך', או 'אתה לא יכול לספר לי את הדברים האלה'. זה מרתיח כי הם היו יכולים למנוע פשע, והאנשים האלה היו יכולים למצוא בעזרתם את הדרך לנהל חיים פרודוקטיביים".

בשנים האחרונות פלינטון עצמו מקבל יותר ויותר פניות מגברים הנמצאים במצב הזה: "הם מתקשרים אלי ואומרים, 'יש לי פנטזיות מיניות על ילדים, ואני רוצה שהן ייפסקו – מה לעשות?'. ולעתים קרובות פונות אלי נשים או חברות מודאגות. הן אומרות שבן הזוג שלהן מרוחק, שהוא לא מבלה הרבה זמן עם המשפחה או מעביר שעות מול אתרי פורנו, ונראה להן כאילו הוא בונה חיים כפולים". ב-2013 פתח פלינטון מרפאה בשם “Blue Rock Institute” באזור המפרץ. למרות שהמרפאה קיבלה רק כ-100 מטופלים עד כה, היא טומנת בחובה תקווה לגבי עתידן של תוכניות יזומות למניעת התעללות מינית. המרפאה אמנם מקפידה לדווח כנדרש בחוק כשיש צורך בכך, אך מטרתה העיקרית היא להגיע לגברים שמתארים פנטזיות סוטות אך עדיין לא עברו על החוק. המודל הטיפולי דומה מאוד למודל הטיפול בהתמכרות, מסביר פלינטון: לעתים קרובות, התעללות מינית היא משהו שאנשים עושים כדי להדחיק רגשות שליליים. הפוקוס של המרפאה הוא טיפול בגורמים היסודיים לרגשות האלה, שקשורים לעתים קרובות לדינמיקה בחיי המשפחה או חוויות טראומטיות מוקדמות. המרפאה מנסה גם לעזור לאנשים להתגבר על הבושה שלהם, להבין איך דפוסי חשיבה מעוותים מעודדים התנהגויות מיניות לא בריאות וללמוד איך לספק את הצרכים שלהם בצורה בריאה.

"אנחנו רוצים שהאנשים האלה ירגישו בטוחים לבחון את עצמם ולהבין את הבעיה שלהם", אומר פלינטון. "לעתים קרובות יש להם כוח פנימי רב. העניין הוא לזהות את הכוח הזה ולנצל אותו, אך בה בעת לגרום להם להבין שעליהם לקחת אחריות על המעשים שלהם. המטרה שלנו היא למנוע תקיפה. ולשם כך אנחנו צריכים להביא את הגברים האלה לטיפול".

לאחר שיוג'ין קיבל את עונשו, הוא בילה שנתיים בכלא המחוזי לפני שהועבר למתקן כליאה גדול. פעם בשבוע אוולין נוסעת שעתיים כדי לבקר אותו, ובבוקר קיצי יפהפה התלוויתי אליה. נסענו בדרך צרה שלצדה קניונים ומפעלים, עד שהגענו לשדה רחב של דשא מטופח ועצי מורן שמזכיר קמפוס אוניברסיטאי. במרכזו עמד מתקן של מבנים ריבועיים המוקפים במגדלים וגדרות תיל.

פניו של יוג'ין, שהופיע בסרבל חום-אדמדם ומשקפיים דקות-מסגרת, זרחו כשהוא נכנס לחדר המבקרים וראה את אוולין. הם התנשקו והתחבקו ארוכות. "הוא עדיין אותו אדם שאיתו התחתנתי לפני 33 שנה, אותו אדם שאני מכירה ואוהבת", היא אמרה. "העובדה שאנחנו יכולים לדבר על מה שקרה היא צעד בכיוון הנכון. אם לא נוכל לדבר על זה, לא תהיה אפשרות לשינוי".

הם עשו סיבוב בין מכונות החטיפים השונות שבחדר והצטיידו באספקה הקבועה שלהם – בייגלה, כריכים עטופים, משקאות מוגזים – ולאחר מכן התיישבנו בפינה כדי לאכול. יוג'ין דיבר בהתלהבות על עבודתו כעוזר בתוכנית הטיפול בעברייני מין של הכלא. הוא בעצמו בוגר התוכנית, וכעת הוא עובד עם פסיכולוג כמה ימים בשבוע ועוזר לנהל מפגשים קבוצתיים שבמהלכם התוקפים מתארים את תהליך ההידרדרות שלהם, עושים תרגילים לבניית אמפתיה כלפי הקורבנות, לומדים טכניקות לשינוי התנהגותי ומגבשים תוכניות למניעת הישנות. בעקבות ההאזנה לסיפוריהם וההתעמקות במקרה האישי שלו פיתח יוג'ין מידה מסוימת של קנאות לגבי הצורך לעזור לאנשים עוד לפני שהם עושים דברים שמביאים אותם לכלא.
"אני מקבל אחריות מלאה על מעשיי", הוא אמר. "כן, אני עבריין מין. כן, אני חי עם התשוקה הזאת. אני אחיה איתה כל חיי. אבל אני בטוח שאפשר לייצר איזושהי מסגרת שתעזור לגברים כמוני ותמנע מהם לפגוע בילדים ולהגיע לכלא".

אחד המוסדות שבהם מנסים לייצר מסגרת כזו הוא הכנסייה שלו. פניו של יוג'ין האדימו ועיניו התלחלחו כשהוא סיפר לי על שיחת טלפון שקיבל מגורם בכנסייה שאחראי על הענקת תמיכה חשאית לכמרים המתמודדים עם משיכה לילדים – פרויקט שהושק לאחר המקרה המפכח של יוג'ין עצמו. האיש אמר לו שלאחרונה פנו אליו כומר ותלמיד כמורה וביקשו עזרה. "כששמעתי את זה הרגשתי שמשהו טוב יצא מכל הסיפור", אמר יוג'ין. "אם המקרה שלי יעזור למנוע תקיפה נוראית, הרי שלא נכלאתי לחינם".

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC.
Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ניפר בלאייר, Psychology Today.


תגובות פייסבוק