מחפשים עובדים עם נראוּת מתאימה

אילו בעל עסק היה אומר לעובדת שלו שהיא לא תקבל בונוס אלא אם היא תרזה, היינו זועמים. במרבית מקומות העבודה, המראה שלנו אמור להיות לא רלוונטי להתאמתנו לתפקיד או לשכרנו. הדברים החשובים הם כישורינו לתפקיד והאופן שבו אנחנו משתמשים בהם. עם זאת, אפליה על רקע מראה (lookism) היא נפוצה ומשמעותית במקומות עבודה. האם ניתן אי פעם להצדיק אפליה כזו במקום עבודה? ואם לא, האם יש לחוקק חוקים שימנעו אותה?

מתי ההופעה באמת קובעת את מידת התאמתנו לתפקיד?

נראה שקל יותר לענות על השאלה הראשונה, כלומר אפשר להצדיק ״לוּקיזם״ רק כאשר המראה מכשיר אותנו לעבודה, כלומר כשיש לו השפעה של ממש על יכולתו של אדם לבצע את העבודה או לבצע אותה היטב, כמו בדוגמנות או בחלק מתפקידי המשחק. אבל בכך ישנה רק הדחקה של הבעיה. עלינו לשאול: מתי ההופעה באמת קובעת את מידת התאמתנו לתפקיד? ואפילו: האם תמיד יש להתחשב בכישורים או שיכולות להיות סיבות מוסריות להתעלם מהם?

אילו כישורים נדרשים כדי לשמש שגריר(ת) תכנית האו"ם להגנה על הסביבה? תשאלו את דוגמנית העל ג'יזל בונדשן. תצלום: בוב בקיאן

שאלות דומות עולות בקשר לגזע ומגדר. ישנם מקרים שבהם כל אחד מאלה נתפש, במידה רבה של הגיון כ״דרישה אמיתית של התפקיד״, למשל ״להיות אישה״ כשמדובר במסייעות לפליטות במצוקה. אבל ברור לא פחות שהתכונה ״להיות גבר״ אינה מוצדקת כדי לעבוד כרופא, אפילו אם יש מטופלים שיעדיפו לקבל עצה רפואית מגבר, כי מסיבות סקסיסטיות הם מעריכים יותר את כישורי הרפואה של גברים. והדבר נכון, אף שבמובן מסוים להיות גבר הוא באמת כישור רלוונטי לתפקיד, שבו רופא זכר עשוי להיות מסוגל לטפל טוב יותר בצרכי החולה אם לזה האחרון יש דעות קדומות שבגללן הוא בוטח בו יותר ולכן יהיה פתוח יותר לקבל ממנו עצה. במילים אחרות, ישנם כישורים של ממש שלא ראוי להתחשב בהם.

חשבו על שני מקרים שקשורים ליחס אל עובדים במקום עבודה, ומעלים חששות ברורים בנוגע לתפישה של מראה חיצוני כתנאי להתאמה לתפקיד. המקרה הראשון מתייחס להערכת ביצועים של עובדת בשם קורטני בחברת אופנה קנדית, שלדברי המנהל שלה המראה שלה משפיע על יכולתה לבצע את העבודה. כשרואיינה בשנת 2022 בבי בי סי, קורטני אמרה:

״הוא אמר לי בפירוש שהוא חושב שאני שמנה מדי לתפקיד שאותו אני ממלאת. הוא אמר לי שהוא נבוך מכך שאני נמצאת בישיבות עם ספקים שלנו, ושהדבר הורס את המוניטין שלו״.

המנהל יעץ לקורטני להתחיל להתאמן בחדר כושר ולהימנע מללבוש בגדים צמודים. שלא במפתיע, קורטני הייתה המומה. כתוצאה מכך, חרדות המראה שלה השפיעו באורח שלילי על עבודתה, כי הדאגות בנוגע לדעתם של עמיתיה עליה הסיחו את דעתה.

בקרב מגישים בטלוויזיה וברדיו, נשים נמצאות תחת לחץ גדול יותר מגברים בני אותו גיל להיראות צעירות מגילן, כי נשים נשפטות על פי מראה וכי כדי להיות מושכות הן צריכות להיראות צעירות

המקרה השני קשור להאשמה שהשמיעה בשנת 2020 כתבת הרדיו הבריטית ליבי פרבס (Purves) נגד הבי בי סי. פרבס טענה כי, בקרב מגישים בטלוויזיה וברדיו, נשים נמצאות תחת לחץ גדול יותר מגברים בני אותו גיל להיראות צעירות מגילן, כי נשים נשפטות על פי מראה וכי כדי להיות מושכות הן צריכות להיראות צעירות. במאמר דעה שפרסמה ב״רדיו טיימס״, היא כתבה:

״את סוּ ברקֶר זרקו מהתוכנית A Question of Sport אחרי 23 שנה. היא בת 64. ג׳ני מארי וג׳יין גארבי נפרדו מרצונן מ-Woman’s Hour, כשהן בנות 70 ו-56. הן הוחלפו על ידי אמה ברנט, בת ה-35 בלבד. מה זה? האם אנחנו מפונות כגרוטאות בעוד גברים זוכים לכבוד כזקני השבט, הפטריארכים המקודשים, בעלי השיבה המושכת?״

בגיל 52, באולימפיאדת לונדון (2008), סו ברקר עוד הבינה בספורט ויכלה לשדר ולפרשן, אבל עם הגיל - היא נפסלה, "משום מה". תצלום: סטיב פנטר, ויקיפדיה

בשני המקרים, נראה כי מדובר בלוקיזם מעורב באפליה על רקע מין או מגדר, ובמקרה השני, גם באפליה גילנית. מכאן אנו עשויים ללמוד כי אפליה על רקע מראה חיצוני היא בעייתית רק כשהיא שלובה בסוג אחר של אפליה, וכי אין סיבה לדאגה כשהיא מופיעה לבדה. אבל זו כנראה טעות. אפליה על רקע מראה היא משמעותית בזכות עצמה, והיא אכן פועלת בדרכים רבות הזהות לצורות אחרות של אפליה שאנו מחויבים למגר, כמו אפליה גזעית. בדיוק כפי שדעות קדומות משפיעות על התנהגות באורח מודע ושאינו מודע בכל הקשור לאפליה גזעית, כך הן משפיעות במודע ושלא במודע על לוקיזם. התגובות שלנו למראם של אחרים כרוכות לעתים קרובות בקישורים שאינם מוצדקים – לחיוב או לשלילה – בין מראה לבין תכונות אופי. הקישורים הללו עשויים לפעול כהטיות סמויות, או לעתים כסטראוטיפים שאנו מאמצים במידות שונות של מודעות.

נשים במיוחד נתפשות לעתים קרובות כעצלות או חסרות משמעת עצמית אם הן נחשבות בעלות משקל עודף. אבל אף שבחירות הקשורות לאורח חיים משפיעות על הגזרה, הרעב שאנו חווים והמשקל שלנו נקבעים לעתים קרובות על ידי חילוף החומרים או הפיזיולוגיה. כך שהרעיון כי כל, או אפילו רוב בני האדם שמשקלים גבוה יותר הם נעדרי שליטה אינו עומד במבחן הראיות. בספרה Unshrinking: How to Fight Fatphobia (משנת 2024), קייט מאנה (Manne) מגיעה למסקנה כי ״להשמנה יש בסיס גנטי חזק... לפחות 70 אחוזים מההבדלים במסת גוף שאנחנו מוצאים באוכלוסייה האנושית נובעים כנראה מגנטיקה״.

חיצוניות נאה נוטה להועיל במגוון עבודות בשל התגובות של אחרים. צופים עשויים להעדיף להתבונן בקרייני חדשות מושכים קוראים את הידיעות, אולי בחלקו משום שהם מקשרים את מראה הקריינים לתכונות אופי רצויות, כמו אמון.

לא רק מי שבוחנים אותנו לעבודה עשויים, כמובן, ללקות בהטיות. חיצוניות נאה נוטה להועיל במגוון עבודות בשל התגובות של אחרים. צופים עשויים להעדיף להתבונן בקרייני חדשות מושכים קוראים את הידיעות, אולי בחלקו משום שהם מקשרים את מראה הקריינים לתכונות אופי רצויות, כמו אמון. לקוחות עשויים להירתע מאינטראקציה עם עובדים שנראים להם שמנים כי הם חושבים שאינם מושכים או שהם שופטים אותם כחסרי כוח רצון. מסיבות שכאלה יופי חיצוני עשוי אכן להיות כישור חשוב לעבודה בתפקידים שיש בהם מגע עם לקוחות, אף שנשאלת השאלה אם מוצדק להתחשב בכך.

כישורים כאלה נקראים לעתים קרובות ״כישורי תגובה״, כלומר כישורים שנובעים מתגובת הלקוחות למאפיינים של העובדים. כתוצאה מכך, אפילו למי שצריכים לבחור עובדים ואינם חולקים את הטיות הלקוחות, עשויות להיות סיבות למנות אנשים שיש להם תכונות שהלקוחות יעדיפו, ולדחות את מי שמראם לא יהיה לטעמם של הלקוחות. לעומת זאת, כשלשם ביצוע עבודה נדרשים כישורים טכניים, ההכרה באלה כמשמעותיים לתפקיד לרוב אינה נסמכת על תגובות של אחרים. כל מה שחשוב הוא שהכישורים ישמשו לייצור מוצר שאנשים רוצים או אספקת שירות שהם צריכים. למשל, הכישורים של מתן עצה משפטית ראויה הוא כישור נדרש לעבודה כעורכי דין, בלי קשר לתגובתם של אחרים לכך.

לאילו תפקידים יאמרו לה במחלקת משאבי אנוש שהיא "פחות מתאימה"? תצלום: AllGo

בנוסף לקישור בין משקל גבוה ועצלות או היעדר שליטה עצמית, אנשים מרבים לקשור קישורים אחרים הנוגעים למראה חיצוני. גברים נמוכים נתפשים לרוב כקוצניים או נוטים לתוקפנות בגלל תסביך נחיתות. צלקות על הפנים, ומה שעוד נחשב ״עיוות בפנים״, מקושרים לעתים קרובות לאופי לא נעים או לרשעות – חשבו על הרשעים של הוליווד. שוב, לא ניתן להוכיח את הקישורים הללו בעובדות. כאשר כישורי תגובה נובעים מקישורים שאינם מוצקים, האם זה הוגן להתחשב בהם? אנחנו לא חושבים שראוי מוסרית להתחשב בכישורי תגובה כשאלה נובעים, למשל, מדעות קדומות של לקוחות נגד נשים או אנשים מגזע מסוים, אז למה שנחשוב שהם ראויים מוסרית כשהם נעוצים בדעות קדומות של לקוחות נגד מראה חיצוני מסוים?

אפילו כשתפישותיהם של לקוחות באשר ליופיו של עובד וגם השקפותיהם של מי מגייסי עובדים אינן כרוכות בדעות קדומות או קישורים בלתי מוצדקים, הן לרוב תוצר של נורמות מראה 'מופנמות' – כלומר, כללים הקשורים למראה הרצוי שלנו, ואשר משקפים העדפות אסתטיות מוסכמות

אפילו כשתפישותיהם של לקוחות באשר ליופיו של עובד וגם השקפותיהם של מי מגייסי עובדים אינן כרוכות בדעות קדומות או קישורים בלתי מוצדקים, הן לרוב תוצר של נורמות מראה ״מופנמות״ – כלומר, כללים הקשורים למראה הרצוי שלנו, ואשר משקפים העדפות אסתטיות מוסכמות. חלק מן הנורמות הללו התבססו לאורך דורות רבים, כתוצאה מכך שאנו בוחרים על פיהן בני זוג מיניים, ומכאן שיש להן יתרון אבולוציוני, כפי שננסי אטרוף טוענת בספרה ״הישרדותם של היפים ביותר״ (משנת 2000). יתכן כי הדבר נכון בנוגע לנורמות המעדיפות עור חלק או פנים סימטריות. אבל נורמות מראה אחרות המבטאות העדפות אסתטיות צמחו מפרקטיקות ייחודיות לתרבויות מסוימות, ועשויות אפילו לנבוע מהבדלים בכוח ופריבילגיה. למשל, את הופעת נורמות הרואות בשיער מקורזל מאוד שיער שאינו מסודר, או מעדיפה אף צר על פני אף רחב, או גווני עור בהירים על פני עור כהה, אפשר כנראה להסביר במלואה באמצעות האופן שבו אלה משקפות ומתחזקות היררכיות גזעיות – כלומר, נורמות אלה אומצו כי הן מעניקות לגיטימציה לכוח ופריבילגיה שנצברו על ידי חברות בקבוצות גזעיות מסוימות. אפילו כאשר נורמות אינן תוצר של כוח ופריבילגיה, היישום שלהם עשוי להועיל לאנשים שכבר אוחזים ביתרונות, ולקפח עוד יותר את מי שכבר עתה הם מוחלשים. חשבו על נורמות הנוטות נגד נשים או קשישים או גם וגם, כמו המוסכמות הרואות בנעורים חלק מלהיות איש מושכת, ואשר פרבס סבורה כי הן משפיעות על החלטות המתקבלות בתאגיד השידור הבריטי.

"שלום, נעים מאוד, אני הבנקאי החדש שלך" - תצלום דייויד בקסנדייל

אבל אי אפשר לחמוק מן העובדה שהתעלמות מהעדפות של לקוחות עלולה להזיק לעסקים. אי לכן, כישורי תגובה הנובעים מהעדפות כאלה מעניקים הצדקה מסוימת להחלטות בנוגע לגיוס עובדים המתבססות עליהם. לעומת זאת, כאשר מגייסי העובדים, ולא הלקוחות, מושפעים מן המראה החיצוני, אין לכך כל הצדקה. אנחנו לא יודעים אם ספקים אכן נרתעו מן המראה של קורטני או רק המנהל שלה הוא שהתקשה להתמודד. אבל ברור שזה אינו הוגן כלפי מועמד לעבודה, כשההחלטה של מנהל לשכור (או לקדם) אותו מושפעת ממראה העובד, ולא מדובר אפילו בכישורי תגובה. ואכן, בדרך כלל אין זה הוגן להתחשב במראה או בגזעו של אדם כשלאלה אין שום קשר ליכולתו לבצע את העבודה.

דעות קדומות וקישורים שליליים בנוגע למאפייני מראה שונים מקטינים באורח בלתי הוגן את מגוון הזדמנויות העבודה של אנשים בעלי מראה כזה. הדבר תורם בתורו לחלוקה בלתי הוגנת של משאבים, ועשוי לתחזק אי צדק מבני

דעות קדומות וקישורים שליליים בנוגע למאפייני מראה שונים מקטינים באורח בלתי הוגן את מגוון הזדמנויות העבודה של אנשים בעלי מראה כזה. הדבר תורם בתורו לחלוקה בלתי הוגנת של משאבים, ועשוי לתחזק אי צדק מבני. על פי ניתוח הנתונים מארצות הברית שביצע דניאל המרמֶש, ואשר התפרסם בשנת 2011 ב-Beauty Pays, ״תועלת היופי״ הכוללת עבור נשים שנחשבות נאות יותר מן הממוצע, לעומת נשים הנחשבות נאות פחות מן הממוצע, עומדת על 12 אחוזים; עבור גברים נאים מן הממוצע, בהשוואה לגברים הנחשבים נאים פחות מן הממוצע, מדובר ב-17 אחוזים. יתכן שמראה חיצוני הוא כישור לגיטימי למשרות מסוימות, כמו דוגמנות, ואז לא כל אי השוויונות אינם מוצדקים, אבל לעתים קרובות נדמה כי לוקיזם מקביל לאפליה גזעית, וראוי לגנות אותו מאותן סיבות.

אבל ישנם גם מקרים של לוקיזם השונים מאפליה גזעית כי הם כרוכים בתגובה למאפייני מראה נבחרים, כמו קעקועים, תספורת ופירסינג. מפתה לומר שאם אדם מופלה בגלל מאפיין מראה שהוא עצמו בחר, בדעה צלולה שהדבר ישפיע על סיכוי העסקתו, אז אין כאן אי צדק. אבל אפילו כאן, לקוחות עשויים להתנגד למאפיינים כאלה בלי הצדקה, למשל כשהם מקשרים, שלא בצדק, בין קעקועים לתוקפנות או לקשיי נפש. האם הוגן, בשוק העבודה, להפלות אדם בגלל בחירות שעשה, כשהאפליה משקפת דעות קדומות של מגייסי עובדים או לקוחות המגיבים באורח שלילי למאפיינים שהעובד בחר ואולי אפילו הפכו לחלק מזהותו?

תקבלו אותו לכל משרה? תצלום: סטיבן אריקסון

אנשים גם עשויים לקבל החלטות שנועדו לשפר את סיכוייהם בשוק עבודה מסוים, למשל, הם עשויים לעבור שאיבת שומן, זריקות בוטוקס או השתלת שיער, לרוב כדי להיראות צעירים יותר. הדבר נכון בעיקר בתקשורת המצולמת, כפי שפרבס מציינת, שם הדבר נחשב לחלק ממאפייניה של אישה מושכת או צעירה. קל יהיה לתאר את הדברים הללו כבחירה, אבל זה לא תמיד בדיוק כך. החלטות לבצע משהו מכל אלה הן לעתים קרובות תוצר לא רק של ניסיון לשפר את הזדמנויות התעסוקה, אלא גם תוצאה של פרקטיקות ביוש-גוף. ואכן, הת׳ר וידוז (Widdows) טוענת בספרה משנת 2018 Perfect Me, כי נורמות של מראה יוצרות אידיאל מוסרי, ומי שאינם מצייתים נתפשים לא רק כבלתי מושכים אלא כפגומים מוסרית, כי הם נתפשים כמי שאינם ממלאים את החובה להגשים את עצמם באופן הטוב ביותר. האידיאל הזה הפך להיות תובעני כל כך עד שעבור רבים הוא דכאני, בעיקר עבור נשים וגברים צעירים. כשמשרות ניתנות בצורה שמתגמלת אנשים המצייתים לנורמות הללו, הנורמות מחוזקות, והלחץ לציית להן גדל יותר ויותר.

מאפייני מראה מועדפים או דחויים בשוק העבודה עשויים גם להיבחר על ידי אנשים באורח שמשקף את המחויבות המוסרית שלהם ולא מוסכמות מראה מקובלות. למשל, יש נשים הבוחרות לא להתאפר כי הן רוצות להתנגד לראיון של נשים כחפץ מושך אסתטית

מאפייני מראה מועדפים או דחויים בשוק העבודה עשויים גם להיבחר על ידי אנשים באורח שמשקף את המחויבות המוסרית שלהם ולא מוסכמות מראה מקובלות. למשל, יש נשים הבוחרות לא להתאפר כי הן רוצות להתנגד לראיון של נשים כחפץ מושך אסתטית. כפי שכותבת קלייר צ׳יימברס (Chambers) בספרה Intact (משנת 2022), הן מאמצות את עקרון הגוף שאינו עובר שינויים – שלפיו גופנו מוצלח כפי שהוא. כהתנגדות לפרקטיקות ביוש-הגוף של ימינו, אנשים עשויים להימנע במודע משינויים בגוף ולעמוד בלחצים המופעלים עליהם באמצעות הערות, שהן לרוב מרושעות. אחרים עשויים להיות מחויבים לעקרונות מוסריים הנובעים מדתם והתובעים מהם צייתנות לנורמות מראה או לבוש לא רגילים.

כך שמאפייני מראה עשויים לבטא עמדות המוטבעות בנו עמוקות, בנוגע לאורח החיים הראוי. כאשר יש לחברות אתוס המשקף עמדות כאלה, והן מפלות באופן הבחירה שלהן כדי לקדם את האתוס הזה, לעתים קרובות נדמה שהדבר ראוי. נניח, למשל, שלחברה יש אתוס המשקף מחויבות להימנעות מאיפור, והיא תובעת מעובדיה לאמץ ״מראה טבעי״ כתנאי להעסקתם. הדבר נראה בעייתי בהקשר של חברה שבה, במגוון גדול של משרות, ישנה ציפייה שנשים יתאפרו. עם זאת, במקרים אחרים כללי ההופעה עלולים להפלות בני דת מסוימת, אפילו אם הדבר אינו נעשה במתכוון. למשל, כללי לבוש האוסרים על עובדת לעטות כיסוי ראש נראים בעייתיים מוסרית, משום שהם מפלים נשים מוסלמיות.

מתי לבוש דתי רלוונטי? מה הוא אומר לנו? ומה הוא אומר עלינו? תצלום: סטיב אוונס

לוקיזם בתחום התעסוקה הוא לכן מעורב. ישנם מקרים שכנראה מעורבים בהם אותם מנגנונים כמו אפליה גזעית, ובכלל זה דעות קדומות המשפיעות על ההחלטה את מי לקבל לעבודה. את אלה יש לגנות מוסרית מאותן סיבות. וישנם מקרים שנדמה כי הם אחרים. הם שונים כי הערכים הקשורים למראה חיצוני שמבטאות החברות הללו בפרקטיקות הקבלה שלהן לעבודה אינן משקפות דעות קדומות ואינן מונעות שוויון בסיסי מאנשים שונים. או שהם שונים כי אי אפשר להתנגד למאפייני מראה שנראים למגייסי העובדים חשובים בכלל שהם כישורי תגובה, אולי בחלקו משום שמאפיינים אלה תלויים בעצם בבחירתם של המועמדים לעבודה.

במקרים שבהם לוקיזם הוא בעייתי מוסרית, מה עלינו לעשות בנוגע אליו? האם אלינו לחשוב שיש כאן בעיה מוסרית גדולה די הצורך המצדיקה ניסיון למנוע אותה באמצעות חקיקה? או שטוב יותר להתמודד איתה בלי לפנות למערכת המשפט? ישנן ראיות לכך שלוקיזם בתחום התעסוקה הוא דומה מבחינת תפוצתו והנזקים שהוא גורם לצורות אחרות של אפליה, ובכלל זה אפליה גזעית. על סמך ניתוח הנתונים שביצע, המרמש טוען כי בארה״ב:

״החיסרון שנובע מעגילים אצל גברים ממוצא אפריקני – אחרי שקלול התועלת שמביאים העגילים בשוק העבודה – דומה לחיסרון שחווים בדרך כלל עובדים גברים שמראם פחות יפה מן הממוצע לעומת עובדים גברים יפים יותר מן הממוצע״.

ישנם, כמובן, הבדלים בין אפליה גזעית לבין אפליה של מראה שעשויים להשפיע על הטיעון בעד הגברת החקיקה שנועדה למנוע אותו, ולא רק העובדה ש(להבדיל מגזע) ישנם מאפייני מראה שנבחרו. חברות בגזע מסוים לרוב מועברת מדור לדור, ואילו התורשה של מאפייני מראה היא פחות חד משמעית. האופן שבו אפליה גזעית תורמת ומשחזרת אפליות מבניות באמצעות פרקטיקות של הפרדה, מעוררת בעיה ברורה בהתמודדות איתן. עם זאת, חלק מאותן סיבות המחזקות את הטיעון בעד איסור על אפליה גזעית תקפות גם בנוגע לאפליה על בסיס מראה.

האם עלינו להפוך 'מראה' או מאפייני מראה כמו גובה, משקל והבדלים בתווי פנים למאפיינים מוגנים, ממש כפי שבמדינות כמו בריטניה, הגזע, המין, הנטייה המינית, נכות, דת וגיל הם 'מאפיינים מוגנים', כלומר אפליה על בסיס אלה היא מנוגדת לחוק?

הפתרון ארוך הטווח לאי הצדק של הלוקיזם כרוך בנקיטת צעדים להפחתה של המשקל העצום הניתן בדרך כלל בחברה שלנו להופעה חיצונית, וניסיון לשנות את נורמות המראה החיצונית כך שהן יהפכו למכילות יותר. אבל בהתחשב בגודלה של הבעיה, עלינו להתייחס ברצינות לרעיון שלפיו יש כאן מקום גם לחקיקה. האם עלינו להפוך ״מראה״ או מאפייני מראה כמו גובה, משקל והבדלים בתווי פנים למאפיינים מוגנים, ממש כפי שבמדינות כמו בריטניה, הגזע, המין, הנטייה המינית, נכות, דת וגיל הם ״מאפיינים מוגנים״, כלומר אפליה על בסיס אלה היא מנוגדת לחוק?

יתכן כי די בחקיקה נגד אפליה ״עקיפה״, כלומר נגד קווי מדיניות ופרקטיקות שמשפיעות אנשים בעלי מאפיינים מנוגדים באורח שלילי אך שלא במתכוון, כדי להפוך אפליות מראה כאלה בכל הקשור להחלטות קבלה לעבודה או קידום לפליליות, ולספק דרך שאין משתמשים בה די הצורך כדי להילחם בכך. נניח שנורמות מראה והנחיות לבוש מוטים נגד אנשים בעלי שיער מקורזל מאוד, או בעלי גווני עור כהים יותר, או מי שפניהם או גופם אינם סימטריים, או מי שעורם מקומט, או נגד מי שרואים בלבוש צנוע מצווה של דתם, או נגד נשים המתנגדות להכרח להתאפר או לנעול נעלי עקב. אז בחירת אנשים על בסיס הציות שלהם לנורמות הללו (או נכונותם לציית להן) תזדקק להצדקה בכל מערכת חקיקה התובעת שאפליה עקיפה על בסיס גזע, מין, נכות, גיל או דת  תהיה אמצעי מידתי למטרה לגיטימית. אבל לא ברור שחקיקה נגד אפליה עקיפה תספיק כדי להתמודד כראוי עם האתגר המוסרי שמציב הלוקיזם בשוק העבודה.

זו תהיה ההצעה שלי: נהפוך את האפשרות לדחות אדם על בסיס מראהו או על בסיס מאפייני מראה מסוימים לבלתי חוקית, כשאר לא ניתן לטעון שום טיעון משכנע כי מאפיינים אלה כישורים הנדרשים למשרה המדוברת – כאשר היותו של אדם בעל המאפיינים הללו אינה יכולה להיראות אפילו כציות לאתוס של החברה או משיכה של לקוחות. נוכל להוסיף לדרישה זו אין להתחשב בכישורי תגובה, כלומר כישורים שנשענים על תגובות של לקוחות, אם הם נסמכים על דעות קדומות של לקוחות בנודע למאפייני מראה, כשהדעות הקדומות הן הכללות או קישורים שאינם ניתנים להוכחה על ידי ראיות הזמינות לציבור. ונוכל לבסס את ההנחה כי כאשר תרבות הרקע ספוגה הדעות הקדומות הללו בנוגע למאפיין מראה מסוים, אז כישורי תגובה הקשורים למאפיינן בזה צריכים להיתפש כבלתי לגיטימיים, אלא אם ניתן להביא הוכחה למחשבה כי העדפות הלקוחות למאפיין זה אינן קשורות לדעות קדומות אלה.

וינסטון צ'רצ'יל: נבחר לתפקיד והצליח בו למרות משקל עודף. תצלום: zaphad1

יתכן כי התפקיד העיקרי של חקיקה נגד אפליה על רקע מראה יהיה לשלוח מסר למעסיקים, ולחברה בכלל, שלוקיזם אינו בא בחשבון

יש מי שיפקפקו באפשרות שחקיקה נגד לוקיזם תוכל להיות אפקטיבית, ומסיבות טובות. חלק מהבעיה בחקיקה בתחום כזה הוא שקרוב לוודאי שתהיה התנגדות לשימוש בה – מי רוצה להודות שאחרים רואים בו אדם שאינו מושך? יתרה מכך, עשוי להיות לא קל לאתר או לנטר אפליה על בסיס מראה חיצוני. החקיקה עצמה לא תדרוש מאיתנו לבצע שיפוטים אובייקטיביים בנוגע למידת המשיכה של אנשים. עלינו יהיה רק לדעת שמגייסי העובדים הושפעו מהופעתו החיצונית של המועמד, או ממאפיין מראה מסוים שלו, בעוד שלאלה אין כל קשר ליכולתו לבצע את העבודה. אבל אנחנו כן צריכים להיות מסוגלים לנטר חברות שונות כדי לראות אם ישנה סיבה כלשהי לחשוב שהן אינן מצייתות לחקיקה. בכל הקשור לגזע או מגדר אנחנו יכולים לבחון את החלק היחסי בכוח העבודה ואת תהליכי המנויים. אבל כיצד נוכל לעשות זאת בקשר להופעה חיצונית מושכת?

ישנה מידה רבה להפתיע של הסכמה אינטר-סובייקטיבית בנוגע לשיפוטים של משיכה חיצונית, ויתכן שדי היה בכך כדי לאסוף את הנתונים הדרושים למטרות פיקוח. כך שאני חושבת שההתנגדויות לחקיקה נגד אפליה על רקע מראה אינן בלתי ניתנות להפרכה. זה אפשרי, ולא פחות רצוי מצורות אחרות של חקיקה הנוגדת אפליה. אבל יתכן כי התפקיד העיקרי של חקיקה נגד אפליה על רקע מראה יהיה לשלוח מסר למעסיקים, ולחברה בכלל, שלוקיזם אינו בא בחשבון, ולתת לחברות סיבה לבדוק את הפרקטיקות שלהן ולשנות אותן אם הן מעודדות לוקיזם או מפנות לו מקום לפעולה. אנו עשויים אפילו להחליט שכדאי כי מועמדים לעבודה יעמדו מאחורי וילון, כפי שלעתים נעשה באודישנים של מוזיקאים. בהקשר של תעסוקה לפחות, עלינו להילחם במה שפרנצ׳סקה מינרבה מכנה ״האפליה הבלתי נראית״  שמתרחשת ממש לנגד עינינו. במשך זמן רב מדי היינו שאננים מדי בנוגע ללוקיזם במקום העבודה.

אנדרו מייסון (Mason) הוא פרופסור לתאוריה פוליטית במחלקה למדעי המדינה ולימודים בינלאומיים באוניברסיטה של ווריק, בבריטניה. בין ספריו: Living Together as Equals: The Demands of Citizenship (משנת 2012) ו- What’s Wrong with Lookism? Personal Appearance, Discrimination, and Disadvantage (משנת 2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: טייס, דיילים ודיילות - מפגינים כישורים רלוונטיים לתפקידיהם? תצלום: andresr, אימג'בנק / גטי ישראל