המומחים לסיפוק

בשיחה השישית שלו, הנואם דיון כריסוסטומוס (בערך 40-120 לספירה) מזכיר פרט מעניין בנוגע לפילוסוף הציני דיוגנוס (323-404 לפני הספירה). דיוגנס, כך מספר לנו דיון, חיבב במיוחד את המיתוס על האופן שבו האל פאן גילה את האוננות. דיוגנוס עצמו כבר התפרסם כמאונן בימי דיון, בזכות המפגנים הפומביים שלו. ״אילו רק היה קל כל כך להשביע רעב על ידי ליטוף הבטן,״ מספרים שאמר כשנזפו בו על כך. ״כשדגים מרגישים צורך לפלוט זרע,״ הוא ציין בהזדמנות אחרת, וגם אז בהתגוננות, ״אפילו הם מתנהגים בצורה הגיונית יותר מבני אדם. הם פשוט משפשפים את עצמם על משהו מוצק״. אבל העניין של דיוגנוס באטיולוגיה [חקר גורמי מחלה] של האוננות מציגה בפנינו יותר מהצדקה לפעילות שיש רואים בה מפוקפקת. ברצוני לומר כי מדובר במחווה אקולוגית רבת משמעות.

בעולם של משאבי טבע סופיים, מדולדלים והרוסים, אקולוגיית האוננות היא אתוס שהגיע זמנו

פאן, כך על פי הסיפור, היה מתוסכל מחיזוריו הכושלים אחר הנימפה אקו, ולמד את הטכניקה מאביו, הרמס, ובהמשך לימד רועים כיצד להשתמש בתכסיס כדי לעזור להם להתמודד עם השעות הארוכות שבילו בבדידות בהרים. לטענת דיוגנס, אילו כולם היו פועלים באוטונומיה כזו, העולם היה מקום טוב יותר. ראשית, לא הייתה פורצת מלחמת טרויה, משום שפאריס הנואף לא צריך היה לברוח עם הלנה. דיון מסכם את דבריו של דיוגנס:

״מה שהביא על גברים להמיט על עצמם את הצרות הצרורות ביותר ומביא אותם להוציא הכי הרבה כסף, מה שגרם להרס ערים רבות ולהחרבתן האומללה של אומות רבות, הוא בעצם הדבר שניתן להשיגו במחיר ובמאמץ הקטנים ביותר״.

כמו בנוגע לרבים מן התעלולים הפומביים של דיוגנס – השיטוט ברחבי אתונה לאור היום, כשהוא אוחז בידו מנורה ומצהיר כי הוא מחפש אדם ישר אחד; חיבוק פסל קר בחורף והתגלגלות בחול החם בקיץ כדי להתחסן מפני קיצוניות מזג האוויר; קיבוץ נדבות מפסלים כדרך להתרגל לסירוב – גם הסיפוק העצמי שלו ברבים נועד להעביר מסר גדול יותר, במקרה זה את האוטרקיה, אמנות סיפוק הצרכים העצמית, ההסתפקות במה שזמין. בעולם של משאבי טבע סופיים, מדולדלים והרוסים, אקולוגיית האוננות היא אתוס שהגיע זמנו.

פסל של האל פאן מזדווג עם עז, ב"וילה עם הפפירוסים", הרקולנאום. תצלום: Mary-Lan Nguyen, ויקיפדיה

השאיפה הצינית לאוטרקיה, על אף מה שנדמה, היא קריאה לחירות באמצעות קונפורמיזם – חירות מן המוסכמות המזיקות של החברה באמצעות התאמה לתנאים שניתן למצוא בטבע. הבעיה עם ההומו ספיינס-ספיינס, על פי דיוגנס ותלמידיו, נובעת מן הבלבול המהותי של צרכים עם רצונות. לטענת הציניקנים, הפכנו לתלויים במותרות שאינן חיוניות, שהפכו אותנו חלושים גופנית ומוסרית. איננו מרוצים כשהצרכים שלנו מסופקים, ומשקיעים מאמצים יקרים ומזיקים בחיפוש אחר עונג וחידוש. בעלי חיים שאינם אנושיים, לעומת זאת, חיים בשמחה במגבלות היכולות שלהם – בסביבות שהטבע סיפק להם. הם מבינים את מקומם בעולם ומשלימים איתו.

הציניקים ערכו ניסויים באורח חיים, כדי לבדוק על מה תוכל החברה האנושית לוותר.הפילוסופיה הצינית הגורסת כי 'פחות הוא יותר' וכי יש 'להסתפק ולהסתדר' הייתה גם צורה של הגשמה עצמית

לאור ההבנה הזו, הציניקים ערכו ניסויים באורח חיים, כדי לבדוק על מה תוכל החברה האנושית לוותר. הם התגוררו מחוץ לבית, קוששו או ליקטו מזון וקיבצו נדבות. הם העדיפו לשתות מים על פני יין – את מתת הטבע ולא את הסחורה שיצרה התרבות – וחשו מכך סיפוק. כשנשאל דיוגנס איזה יין הוא מעדיף לשתות, הוא ענה: ״יין של מישהו אחר״. כשנשאר באיזו שעה יש לאכול ארוחת צהריים, הוא אמר: ״אם אתם עשירים – מתי שתרצו. אם אתם עניים – מתי שתוכלו״. במילים אחרות, אפשר לשתות יין, כשאחרים מספקים אותו, אבל אין בו צורך. לאכול אפשר כשיש מזון, אבל אם אין, אפשר להימנע מכך למשך זמן מה. הציניקים לא היו, כמובן, הסגפנים הראשונים בעולם, אבל הם העניקו לנו [לאנגלית] את המילה הזו [ascetics, סגפנות] שמקורה במילה היוונית askēsis, שפירושה המילולי הוא ״תרגול״ או ״אימון״. המטפורה לקוחה מעולם האתלטיקה של יוון העתיקה. הסתפקות במועט היא סוג של אימון, טענו הציניקנים, אימון שיחזק אתכם ויהפוך אתכם לעמידים בפני קשיי החיים.

ועם זאת, הפילוסופיה הצינית הגורסת כי ״פחות הוא יותר״ וכי יש ״להסתפק ולהסתדר״ הייתה גם צורה של הגשמה עצמית. ״האלים הם שמסוגלים לא להזדקק לדבר״, נהג דיוגנס לומר, ״אבל דמוי-האלים יכולים להזדקק למעט בלבד״. צורת ההיקשים החריגה הזו שלהם הניבה גם טיעונים מדומים כאלה:

הכול שייך לאלים.

החכמים הם חבריהם של האלים.

לחברים יש דברים במשותף.

מכאן: הכול שייך לחכמים.

הכול שייך לחכמים– ועם זאת, החכמים צריכים להסתפק בשאריות ופירורים בלבד. או חשבו על הסיכום העתיק הזה של מחשבתם הנפתלת והערמומית:

״אפילו הבוז לעונג הוא עצמו מענג מרגע שהוא הופך להרגל... ממש כפי שמי שהתרגלו לחיים נעימים חשים אומללות כשהם עוברים לסוג חיים הפוך, כך מי שהתאמנו בחיים ההפוכים לכך, נהנים לבוז לעונג בהנאה גדולה יותר משהם חשים מן התענוגות עצמם״.

אפילו התנזרות יכולה להפוך לסוג של סיפוק עצמי.

"דיוגנס" (1873), ז'ול בסטיין-לפאז', תצלום: ויקיפדיה

כאשר הזואולוג ארנסט הֶקל (Haeckel) (1834-191) טבע בשנת 1866 את המילה ״אקולוגיה״, הוא הגדיר אותה כ״היחס בין בעל החיים והסביבה האורגנית והאנאורגנית שלו״. הביולוג יאקוב פון אוקסקול ((Jakob von Uexküll (1864-1944) הרחיב את התפיסה הזו, וכינה את סביבותיו של האורגניזם בשם Umwelt {״סביבה״, בגרמנית], בועה שבתוכה החלל והזמן יחסיים לגמרי, נחווים באורח ייחודי על ידי כל מין בהתאם למורפולוגיה שלו ולקולטני החושים שלו. זהו מושג מכריע בתחום האקולוגיה, ותיקון חיוני להטיה האנתרופית במחקר האנושי. מספרו של אד יונג (Yong) משנת 2002, An Immense World: How Animal Senses Reveal the Hidden Realms Around Us, עולה עד כמה רבה הייתה השפעת התגליות של אוקסול בתחום המחקר הביולוגי. הציניקנים, מצדם, פנו כל העת להתנהגויות ולמצבי הנפש של בעלי החיים כאמת מידה עבור אלה שלהם. אחד התיאורים העתיקים מייחס את המעבר של דיוגנוס לאורח החיים הציני לתצפית שלו בעכבר:

״כשצפה בעכבר מתרוצץ לו – ללא חרדה שמא לא יהיה לו מקום לישון בו, ללא פחד מן החשיכה, וללא כמיהה לכל סוג של עונג לכאורה – הוא גילה דרך להתמודד עם סביבתו״.

הציניקנים מזמינים אותנו לחשוב כיצד החיה האנושית צריכה להתמודד עם הסביבה שלה – במילים אחרות, איך אנו יכולים לחיות בצורה אקולוגית, בהתאם למורפולוגיה ולקולטני החושים שלנו

אנשים גם הם בעלי חיים, כמובן. בפנייתם לטבע של יצורים שאינם אנושיים, הציניקנים מזמינים אותנו לחשוב כיצד החיה האנושית צריכה להתמודד עם ה-Umwelt, הסביבה, שלה – במילים אחרות, איך אנו יכולים לחיות בצורה אקולוגית, בהתאם למורפולוגיה ולקולטני החושים שלנו. אחד ממעריציו בעולם העתיק הסב את תשומת הלב לאמירה חוזרת של דיוגנס שהייתה חביבה עליו״ ״מתוך כבוד לחיים, יש להשתמש בראש או בחבל תלייה״. לבעלי חיים אנושיים יש יכולת לקבל החלטות ולבחור בחירות הגיוניות. הציניקנים רצו להראות לנו שיש בכוחנו לשלוט בתאבונות שלנו ולתעל אותם, לחיות בהתאם לטבע שלנו. הם אמנם לא היו הרציונליסטים המושלמים (כיצד, למשל, ניתן ליישב בין קיבוץ נדבות לבין מילוי צרכים באורח עצמאי?) אבל הם האמיני שההיגיון מגדיר את האינטראקציות שלנו עם הסביבה, ולכן הוא חייב לעמוד בבסיסן, אחרת נהפוך את החיים עצמם לבלתי אפשריים.

כדי להדגיש את טיעוניהם, דיוגנוס וחבורתו, שהיו אמני פרפורמנס, כמובן, נהגו להקצין כל דבר על ידי ביצוע פומבי בדרכים אנטי חברתיות במכוון – הם רצו להראות, לא רק לומר. משם כך המתנגדים שלהם כינו אותם כלבים, ומן מילה היוונית קיניקוס [κυνικός, ״כמו כלב״] הגיע השם ״ציניקנים״. כל מי שביקש באתונה של ימינו ראה בוודאי את הכלבים המשוטטים ברחובותיה, מחטטים בפחי הזבל ונמים בשמש בין חורבות התרבות המפוארת. בדיוק כך עלינו לדמיין את האופן שבו ראו האתונאים העתיקים את דיוגנס. הוא עצמו, באירוניה העצמית האופיינית לו, אימץ את הכינוי, ולקח על עצמו את תפקיד כלב השמירה המוסרי של העיר, הנובח את האמת על מדרכותיה ונושך את עקבי הנבלים. הוא אפילו הרים את רגלו כדי להשתין על בריונים שהקניטו אותו ברחוב, וצעקו לעברו ״כלב״.

דינגו, כלב אוסטרלי משוטט: בזכות דיוגנס הציניקן, לכלב המשוטט יש מעמד בתרבות. תצלום: מאט פרנסי

אוננות, הפתרון של האסכולה הצינית להימנעות מנזקים בין אישיים וחברתיים הנגרמים לעתים תכופות מדחפים מיניים, מיישמת על כן יתרון אבולוציוני המאפשר לבני אדם לפתור את התופעה האבולוציונית המעיקה על החיה האנושית – אובססיה לסיפוק מיני שאינו כרוך בהולדה

לכלבים אין, כמובן, אגודלים. אבל לבני אדם יש. אוננות, הפתרון של האסכולה הצינית להימנעות מנזקים בין אישיים וחברתיים הנגרמים לעתים תכופות מדחפים מיניים, מיישמת על כן יתרון אבולוציוני המאפשר לבני אדם לפתור את התופעה האבולוציונית המעיקה על החיה האנושית – אובססיה לסיפוק מיני שאינו כרוך בהולדה. לטענת הציניקנים, זהו מקור לא אכזב לצרות. הם לא היחידים שחשבו כך. בדיאלוג משעשע שכותרתו ״הנוחר [כחזיר]״, פלוטרכוס (בערך 45-120 לספירה), שלא היה ציני, שם בפיו של אחד מאנשי אודיסיאוס, אשר האלה הקוסמת קירקה הפכה אותו לחזיר, את הטיעון הבא, הבא להגן על מעלות בעל החיים:

״הנקבות שלנו אינן ביישניות ואינן משתמשות בתחבולות, דברי כיבושין או סירוב. הזכרים שלנו אינם נטרפים מתאווה. בעלי חיים אינם רוכשים בתשלום את פעולות הרבייה, העבודה או העבדות. לעומת זאת, שני הצדדים מתאחדים באיחוד מיני ללא ערמה וללא תשלום, המעורר את תאוותנו בעונת האביב, כמו פריחת הצמחים, ולאחר מכן נעלם מיד: הנקבה אינה מקבלת את בן זוגה לאחר שהרתה, והזכר אינו מנסה לעלות עליה. כה חלש וקטן הוא בעינינו העונג. הטבע, לעומת זאת, הוא בראש דאגותינו״.

הטבע הוא בראש דאגותינו. אפשר להעריץ את הציניקנים על נחישותם וההוגנות שלהם, גם בלי שתהיה להם עקביות לוגית. הם היו בזמנם, מעל לכול, ספקי בידור נפלאים. אבל אם מבייתים אותם מעט, הרעיונות המרכזיים של הכלב הפילוסוף מתגלים כמתאימים להפתיע גם היום. חלק גדול מכך עשוי לנבוע מן האקולוגיה של האוננות. הנה דוגמאות מספר.

לזכות הציניקנים יש לומר כי הפרספקטיבה הקיצונית שלהם על סיפוק צרכים עצמי ספוגה בדאגה ליכולת סיפוק הצרכים העצמית של אחרים

לזכות הציניקנים יש לומר כי הפרספקטיבה הקיצונית שלהם על סיפוק צרכים עצמי ספוגה בדאגה ליכולת סיפוק הצרכים העצמית של אחרים. הציניקנים הבינו היטב את מה שכלכלנים מכנים כיום ״עלויות חיצוניות״, או תופעות לוואי מזיקות ועלויות לאדם ולסביבה בכל הקשור לייצור או רכישת סחורות. בדיאלוג שמיוחס לכותב הסטירי לוקיאנוס מסמוסאטה, דובר ציני ששמו אינו מצוין משווה את האל האחראי לעולם זה ל״מארח טוב בארוחה חגיגית":

״׳הוא מגיש לנו מגוון גדול של מאכלים, כדי שנאכל מה שמתאים לנו – חלק מן הדברים נועדו עבור הבריאים, אחרים עבור החולים, חלק עבור החזקים וחלק עבור החלשים – לא כדי שכולנו נשתמש בהכול, אלא כדי שכל אחד מאיתנו ישתמש בעצמו במה שנופל בחלקו ובדברים שאנו זקוקים להם יותר מכול. ׳ואילו אתם׳, ממשיך הציניקן כשהוא פונה אל בני שיחו, ׳מתנהגים בדיוק כמו אדם שחוטך הכול מתוך תאווה וחוסר איפוק. אתם חושבים שראוי להשתמש בכול, כולל טובין מכל מקום ולא רק מה שנמצא בסביבתכם. אתם לא חושבים שהאדמה והים שלכם מספיקים, אלא מייבאים תענוגות מקצווי העולם ותמיד מעדיפים את מה שזר על מה שמיוצר בסביבתכם, מה שיקר על פני מה שהוא זול, ומה שקשה להשיג על פני מה שקל למצוא... הטובין היקרים הרבים שאתם חושבים שדרושים לאושרכם, שעבורם אתם יוצאים מגדרכם, מגיעים לידיכם רק באמצעות אומללות וסבל. הזהב שאתם מתפללים כל כך להניח עליו את ידיכם, הכסף, הבתים היקרים, הבגדים המחויטים היטב, וכל העיטורים המלווים את הדברים הללו: בכמה מאמץ הם עולים? כמה עבודה וסכנה לבני אדם, או כמה דם אנושי, מוות והרס? אנשים רבים אבדו בים כדי לספק את הדברים הללו, ואנשים שיוצאים לחפשם או לייצר אותם סובלים סבל נורא״.

עבור נוחותנו, במחיר סכנה, דם, מוות והרס: מכרה ליתיום במדבר המליחה באזור חוחוי, צפון ארגנטינה. תצלום: Earthworks

ההשלכות של הבחירות שלנו – ולכן המחויבות שלנו לסביבות שלנו ואלה לאלה – הן רחבות היקף וכוללות כיוונים רבים. בלית ברירה אנו 'אזרחי העולם' ואנו חייבים לנהוג ככאלה

ההכרה בעלויות החיצוניות וההעדפה של סחורות ושירותים מקומיים על פני מוצרים מיובאים מרחיבה את משמעות הקוסמופוליטיות, מילה ורעיון נוסף שהציניקנים המציאו: ההשלכות של הבחירות שלנו – ולכן המחויבות שלנו לסביבות שלנו ואלה לאלה – הן רחבות היקף וכוללות כיוונים רבים. בלית ברירה אנו ״אזרחי העולם״ ואנו חייבים לנהוג ככאלה.

מושג ה״טכנולוגיה הראויה״ פותח על ידי ארנסט פרידריך שומאכר, מחבר הספר ״קטן זה יפה – כלכלה שבה יש משמעות לבני אדם״ (משנת 1973). הוא הגה את הרעיון בשנת החמישים והשישים, בעת שעבד ככלכלן ראשי במועצת הפחם של בריניה, וכיועץ למושבות הבריטיות לשעבר בדרום אסיה. שומאכר הושפע רבות מגנדי, שאגודת הטווים ההודית שהקים ניסתה לייסד כלכלה הודית שלא תהיה תלויה בבריטניה, באמצעות ייצור וצריכה מקומיים של סחורות בקנה מידה קטן ובשיטה של סיפוק צרכים עצמי, שהבדים הנטווים בבית באורח מסורתי סימלו אותה. שומאכר עצמו השתמש במונח ״טכנולוגיית ביניים״, שמשמעותו טכנולוגיה המתעלה על הכלים והפרקטיקות הבסיסיים והלא יעילים, ועם זאת היא עדיין ״פשוטה יותר, זולה יותר וחופשיה יותר מטכנולוגיית העל של העשירים״. בבסיס הרעיון עומדת התפישה הגורסת כי אין להשתמש לעולם ביותר ממה שצריך לביצוע משימה, מבחינת עבודה או חומרים, ועל ידי כל למנוע בזבוז וגם הוצאות מיותרות. נראה כי דיוגנס צפה את כל זה. כפי שאחד הביוגרפים מן העולם העתיק מתאר את התגלית שלו:

״פעם, אחרי שצפה בילד שותה מים מידיו, דיוגנס השליך את הספל שלו ואמר, ״הילד הביס אותי בפשטות!״ הוא השליך גם את הקערה שלו, כשראה באותו אופן, ילד ששבר את צלחתו ונשא את העדשים שלו בגוש של לחם שתוכנו הוצא״.

זוהי הצהרה מרשימה, בהתחשב בכך שדיוגנס היה מלכתחילה בעל חפצים מעטים בלבד. הוא זכור לרוב כמי שחי בתוך חבית או גיגית. אומרים כי ביום שמשי אחד ביקר את דיוגנס העני אלכסנדר הגדול, והציע להעניק לו כל מה שירצה. ״זוז הצידה, בבקשה״, ביקש דיוגנס, ״אתה מסתיר לי את השמש״. האמת היא שדיוגנס התגורר בפית׳וס (כד טרקוטה גדול ממדים), שהוא הפך לבית. מאחר שכדים כאלה שימשו לעתים קרובות לקבורת מתים, כמו ארון קבורה, הבחירה שלו העידה לא רק על חסכנות ותושייה, אלא הייתה גם הצהרה בדבר תפישתו את החיים כחזרה לקראת המוות. מישהו אמר היפרדות וסילוק חפצים מיותרים? מרי קונדו לא המציאה דבר שהציניקנים לא ידעו לפניה.

בעידן שלנו, עידן של גאדג׳טים בזבזניים, מיותרים וזוללי אנרגיה, טכנולוגיה ראויה היא הפתרון.

"דיוגנס" (1882), ג'ון ויליאם ווטרהאוס. תצלום: ויקיפדיה

ראויה או לא, הטכנולוגיה מוגבלת ביכולתה לעזור. כפי שטען גארת הרדין (Garrett Hardin) במאמרו משנת 1968, The Tragedy of the Commons, בעיות הכרוכות במשאבים משותפים כמו אדמה, אוויר, מים מתוקים והים אינן נגרמות על ידי טכנולוגיה, ולכן אינן ניתנות לתיקון באמצעים טכנולוגיים. אנו נוטים להאשים רכבות, מטוסים ומכוניות במשבר האקלים שלנו. אבל בעצם רצונות, תשוקות ושיפוט לקוי של בני אדם הם מקור האסון שלנו.

אף שקצב הגידול של אוכלוסיית העולם, רמות הזיהום ודלדול משאבי הטבע גדל אקספוננציאלית בגלל לולאות של היזון חוזר, היכולת הטכנולוגית שלנו לתקן את הבעיות הללו מוגבלת להתקדמות לינארית בלבד. לכן אנחנו חייבם להאט. גם כאן יש לציניקים מה ללמד אותנו

בשנת 2022 מלאו חמישים שנה לספר The Limits to Growth. כתב האישום פורץ הדרך הזה בדבר העודפות וההתפשטות המוגזמת של בני האדם, ראה אור לראשונה בשנת 1972, ונחשב לתנ״ך של התנועה לשמירה על איכות הסביבה. בכל הנוגע למשטר האקלים החדש שלנו – התחממות כדור הארץ – הוא נותר מדויק ובלתי מעורער, גם אם אינו חסין מפני טעויות בפרטים הקטנים. מחברי הספר – דונלה מדוז (Meadows) ועמיתיה החוקרים מהמכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס וארגון הפעילים Club of Rome) – השתמשו בהדמיית מערכות כדי להראות כי אף שקצב הגידול של אוכלוסיית העולם, רמות הזיהום ודלדול משאבי הטבע גדל אקספוננציאלית בגלל לולאות של היזון חוזר, היכולת הטכנולוגית שלנו לתקן את הבעיות הללו מוגבלת להתקדמות לינארית בלבד. במילים אחרות: לעולם לא נוכל להדביק את הקצב. לכן אנחנו חייבם להאט. גם כאן יש לציניקים מה ללמד אותנו. הם הגורואים של ההתנגדות לצמיחה הבלתי פוסקת (degrowth).

יש לציין כי בתקופה שלפני אמצעי המניעה, אוננות שימשה גם כדי לווסת את גודל האוכלוסייה האנושית. הרדין דחק בנו לעצור, ברמה הסוציופוליטית, את ההתרבות האנושית, באורח דמוקרטי, על ידי ״שכנוע הדדי, בהסכמה הדדית על ידי רוב בני האדם המושפעים מכך״. בעולם שמשאביו מוגבלים ופועלים בו שווקים חופשיים, הוא טען, החופש להתרבות יצור בסופו של דבר תנאים שיהפכו את החירות האנושית לבלתי אפשרית. הוא ציטט את הגל (אך בעצם היה זה פרידריך אנגלס שאמר את הדברים): ״חירות היא ההכרה בהכרח״. יש בטיעון הזה נימה צינית, אם כי הציניקנים עצמם היו מיזנתרופים יותר בהקשר זה: ״מי שהולך בדרכנו יישאר רווק״, התנה דיוגנס. ״מי שאינם הולכים בדרכנו״, הוא הודה, ״יגדלו ילדים. ועם זאת, אם המין האנושי ייכחד, החרטה שהדבר יעורר דומה לזו שתתעורר עקב היכחדות הצרעות או הזבובים״. מנקודת המבט של הביוספרה (והתנצלותי בפני הצרעות והזבובים), הדבר ללא ספק נכון, מה שמקובל לקרוא בשם אנתרופוקן אינו ראוי להימשך. עולם פוסט-אנושי הוא כנראה עולם שהציניקנים יכלו לדמיין ולהשלים עמו.

היו בין הציניקנים שכן נישאו. ברחובות תבאי אפשר היה לצפות בזוג הציניקנים הנודעים היפרכיה וקראטס מממשים את הזוגיות שלהם, וזו הייתה אטרקציה עבור העוברים ושבים. סיפור האהבה שלהם היה מדהים למדי. על אף שגדלה במשפחות אריסטוקרטיות, היפרכיה הייתה תלמידתו של קראטס מתבאי (בערך 365-285 לפני הספירה), שהיה תלמידו של דיוגנס. היא נישאה לו ושניהם חיו בהתאם לתורה הצינית. אפיקטטוס הסטוקיאן (בערך 50-135 לספירה) ס בר כי הזוגיות שלהם הייתה היוצאת מן הכלל המוכיחה את הכלל של דיוגנס, משום שלדבריו קראטס והיפרכיה בסך הכול מצאו את העצמי העצמאי שלהם זה בזה. באיגרת פסאודאפיגרפית ישנו תיאור מדומיין של הולדת ילדם והאופן שבו הם מגדלים אותו: ״רחצי אותו במי אמבט קרים״, יועץ קראטס להיפרכיה בסוג של הסגברה, ״והאכילו אותו בחלב, מספיק, אבל לא יותר מדי״.

היפרכיה ניגשת לקראטס, מאותתת שהיא מוכנה להינשא לו. פרסקו בווילה פרנזינה, רומא, המאה הראשונה לספירה. תצלום: ויקיפדיה

באשר לציניקנים, מוטב לא לראות בהם מופת למעשיות, או אפילו הגיוניות, אלא דמויות או סמלים של מה שאפשרי מבחינה אנושית

אפלטון, שהיה אויבו הגדול של דיוגנס, התייחס במידה גדולה יותר של מורכבות למערכות יחסים, ובוודאי היה קצת יותר מציאותו כשכתב ב״המדינה״ כי עיר נבנית משום שאיש מאיתנו אינו מסוגל לספק את צרכיו בעצמו. ליכולת הסיפוק העצמית יש גבול. בני אדם הם בעלי חיים חברתיים וגם מיניים, ושני ההיבטים הללו אינם מנותקים זה מזה. ״היתכן,״ תוהה אפלטון, ״שהצדק עצמו שוכן באיזה צורך של בני האדם זה בזה?״ עם זאת, אפילו בקהילה הפרימיטיבית  האידיאלית של אפלטון, מה שאחד המשוחחים ב״המדינה״ מכנה ״עיר החזירים״ משום שהיא חסרה מטבח גורמה, האזרחים מתאפיינים במתינות ואיפוק (כאן בתרגום יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן):

״... ולהזנתם יכינו להם גריסים מהשעורה וקמח מהחיטה, מזה יאפו מאפה ומהללו יגבלו רקיקים. יערכו על גברי קנה סוף או עלים נקיים מצות שתהיינו אצילות בפשטותן וכיכרי לחם, יסבו על גבי מצעים מרופדים טכסוס והדס, וכך יסעדו המה וילדיהם, זרים בראשיהם ובפיהם מזמורים לאלים, והם נזקקים זה לזה בנעימים, אך אינם מולידם ילדים למעלה מכפי רכושם ונזהרים מעוני וממלחמה... כך יחיו כל ימי חייהם בשלום, ומסתבר שיהיו בריאים ויגיעו לשיבה טובה. ובמותם ימסרו אף ליוצאי חלציהם חיים שכך טיבם״.

אין זה אלא תיאור מדויק של  חיים אקולוגיים בני קיימא.

ובאשר לציניקנים, מוטב לא לראות בהם מופת למעשיות, או אפילו הגיוניות, אלא דמויות או סמלים של מה שאפשרי מבחינה אנושית. בעולם העתיק, לא הייתה עיר הלניסטית שלא היה בה תושב ציני משלה, ואורח החיים הזה נמשך לפחות 800 שנה, לפני שהומר בנזירות הנוצרית. פרנסיס הקדוש מאסיסי (בערך 1811-1226 לספירה) במיוחד, שאותו כינה פעם [ההיסטוריון האמריקני] לין וייט הבן ״המלאך השומר של האקולוגים״, דומה מאוד לדיוגנס הכלב. המסר של הציניקן נותר בעינו, למרות שוני העתים. והמורשת האקולוגית שלהם נמשכת גם היא, לא רק באנשים כמו פרנסיס, שומאכר והרדין (אשר היו לו, אגב ארבעה ילדים), אלא גם בפילוסופים כמו פרידריך ניטשה והנרי דייוויד ת׳ורו (שנותרו רווקים כל חייהם), וגם בסקוט והלן נירינג – בני הזוג שהטיפו בימי השפל הכלכלי הגדול לחזרה אל האדמה – הלא הם קראטס והיפרכיה של המדינה שבה נולדתי, ורמונט.

מ.ד. אשר (Usher) הוא פרופסור לשפות קלאסיות ושפרות באוניברסיטה של ורמונט, וחקלאי המגדל כבשם. בין ספריו: Plato’s Pigs and Other Ruminations: Ancient Guides to Living with Nature (משנת 2020), How to Say No: An Ancient Guide to the Art of Cynicism (משנת 2020) ו- How to Care About Animals: An Ancient Guide to Creatures Great and Small (שיראה אור ב-2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "דיוגנס יושב בחבית שלו" (1860), ז'אן-לאון ז'רום, מוזיאון וולטרס לאמנות, בולטימור. תצלום: ויקיפדיה