מעצבים עולם טוב פחות

לפתרונות עיצוביים, כמו מסך המגע ומכונית היברידית, יש השלכות רחבות יותר משנדמה לנו. האם המעצבים נוטלים די אחריות מוסרית ליצירותיהם?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אם פגשתם מעצב, הרי שפגשתם אופטימיסט. בקרב אנשי המקצוע ישנה הסכמה שבשתיקה, שבכל זאת הם מדברים עליה לעתים קרובות: מעצבים מגלמים חיוביות יצירתית שפניה לעתיד. אמנם ביקורת והטלת ספק הם חלק בלתי נפרד מתהליך העיצוב, אך תוצאות התהליך מעידות על ימים מאושרים שעוד יבואו. לא כל מעצב שתפגשו בורך במזג נעים, אבל קהילת המעצבים מאמינה שבפעולת העיצוב יש דבר מה אינהרנטי שמבטיח דברים טובים יותר.
יצירה של דברים, הענקת תוכן וצורה חומרית לרעיונות עובריים, משמעותן להאמין שאותם רעיונות טריים יובילו לעתיד משגשג, מהנה, יעיל או צודק יותר. היסטורית, מעצבים העניקו צורה יפה או מעשית לספרים, כתבי עת, מטפי כיבוי אש, גורדי שחקים, שמלות, ממשקים ואף ערים; הם עיצבו מחדש את עולמנו החומרי בהתאם לאופן שבו הם צפו את הצרכים והרצונות שלנו, ועל הדרך עזרו לייצר תרבות פורחת של שפע מתמשך. אבל מה משמר את בועת האופטימיות כשתפיסת העולם הזאת מותקפת מדי יום על-ידי קריסה פוליטית, אי-שוויון כלכלי מזעזע, עריפות ראשים מחרידות באינטרנט ושינוי אקלים קטסטרופלי? אנסח זאת בצורה נוקבת יותר: איך תיתכן אופטימיות כזאת כשאפשר לטעון שרעיונות טריים עלולים להוביל בעצמם, ישירות או בעקיפין, לאותן תוצאות הרסניות? גופי העיצוב והמעצבים המקצועיים חולפים בשריקה על פני בית הקברות, אך בינתיים נהיה קשה יותר ויותר להתעלם מן המלמול העולה מתוך הקברים.

ניקח לדוגמה את המכונית: מגע ידו של המעצב ניכרת בקימורים החיצוניים, בריהוט הפנימי, בחרטום האופייני. מעצבים השפיעו גם על מערכת הכבישים המהירים, ועזרו להקל עלינו את הניווט. רבים מאיתנו מנהלים חיים של ניידות מופלאה וחירות גיאוגרפית בזכות המכונית והתשתיות שעומדות לרשותה. אך למרות שאין בעיה מוסרית בעיצוב פורד, או טויוטה, או לנד רובר, האם אין למעצב אחריות מסוימת על כך שארגון הבריאות העולמי מדרג את הקטגוריה "תאונות דרכים" במקום התשיעי ברשימת גורמי המוות המובילים בין 2000 ל-2012, או שהסוכנות האמריקאית להגנה על הסביבה מעריכה שלפחות עשרה אחוז מגזי החממה בעולם מקורם בפליטות מתעשיית התחבורה?

אנו נכנסים לעידן שבו כל אחד יכול להדפיס בבית רובים קטלניים במדפסות תלת-ממד. עיצבנו את התנאים ואת האמצעים להתרחשותן של טרגדיות אנושיות וסביבתיות. אבל האם היינו יכולים לעצור זאת?

בין שנודה בכך ובין שלא, מכוניות הורגות, ומעצבים נושאים במידה מסוימת של אחריות לכך. גם צעצועים הורגים, פוצעים או הורסים חיים, ישירות או בעקיפין, וזה נכון גם לבניינים לא בטוחים, הוראות שלא הודפסו כראוי, טלפונים ניידים בידיהם של נהגים, מכסי בטיחות קשים לפתיחה של בקבוקי תרופות, פיג'מות דליקות, החלפי חדלות פירעון על משכנתאות ואס-אם-אסים בריוניים. וכעת אנו נכנסים לעידן שבו כל אחד יכול להדפיס בבית רובים קטלניים במדפסות תלת-ממד. עיצבנו את התנאים ואת האמצעים להתרחשותן של טרגדיות אנושיות וסביבתיות. אבל האם היינו יכולים לעצור זאת? התוצאות אינן אך ורק באחריות המעצבים, אך אין ספק שטביעות אצבעותינו ניכרות בהן. השפעתו ההיסטורית של המעצב בסביבות תאגידיות בקנה מידה גדול הייתה מזערית, קטנה הרבה יותר מהשפעתם של כוחות השיווק, החשבונאות והניהול. לא ברור כיצד עלינו לאמוד את אחריות המעצב בתוך מערכות סוציו-טכניות רחבות יותר – הכוללות לא רק מעצבים, אלא גם מהנדסים, עורכי דין, אנשי כספים, אנשי מכירות, מפרסמים ואף נהגים. אם כולם אחראים, האם זה אומר שבעצם אף אחד לא אחראי?

איצטדיון זאהה חדיד

אילוסטרציה של אצטדיון אל וואקרה בקאטאר, שעיצבה הארכיטקטית זאהה חדיד. האיצטדיון עלה לכותרות בתחילת 2014 לאחר שמתו מאות פועלים באתר הבנייה. צילום: יח״צ

המעצבים נבלעים ברקע העיצוב המסחרי: הם מסתתרים באלמוניות יחסית בבתי דפוס, במפעלים או מאחורי צגי מחשב (מובן שיש כמה יוצאי דופן, כגון פרנק לויד רייט, קוקו שאנל או ג'וני אייב). הם לאו דווקא ידעו איך להתמודד עם בחינה מעמיקה של עבודתם כשיידרשו היום לצאת מהצללים לאור הזרקורים. בחממת התרבות היזמית של המאה ה-21 – שהגלובליזציה, הקישוריות וריבוי הנתונים המריצו וזעזעו בעת ובעונה אחת – תעשיות גדולות כקטנות צמאות לרעיונות חדשים וחשיבה רעננה. בה בעת, המפגש בין פרקטיקות הניהול החדשות וההיבטים המוחשיים-פחות של תהליך העיצוב (סיעור מוחות, שינוי נקודות מבט, ניבוי, שקלול משתמשי הקצה במערך השיקולים) יצר גישת כלאיים חדשה שזכתה לכינויים כמו "עיצוב אסטרטגי" או "חשיבה עיצובית". בזכות גישה זו, שמתמקדת בעיקר בתמונה הכוללת (לא בפריט מסוים) והתקבלה בחום על-ידי תרבות חדשה ורעבתנית של "חדשנות" עסקית, העפילו המעצבים לישיבות הדירקטוריון, תפקידי הסמנכ"לים והמשרדים הממשלתיים. המעצבים עברו מהשולחן של הקטנים לשולחן של הגדולים, וזכו לכוח ולהשפעה רבים בהקשרים שונים ומגוונים, כמו עסקים, מדיניות ממשלתית, בריאות ופיתוח בינלאומי. בנוסף, החזרי ההשקעה בחברות בעלות אופי עיצובי – נקרא לזה "אפקט אפל" – מעודדים את היצירתיות המאורגנת של המעצבים, שנוכחת לפתע בדרגים הגבוהים ביותר. ועם העלייה במידת השפעתם תבוא גם הביקורת הקפדנית.

ב-2010 פרסם צבא ארצות הברית את "מדריך שדה 5-0: תהליך המבצעים". בפסקת הפתיחה כתוב:

הסביבה שבה אנו עורכים מבצעים מתאפיינת בארבע מגמות ברורות: אי-ודאות גוברת, שינוי מהיר, תחרותיות עזה וביזור רב... בפרסום מדריך זה ובשילוב רעיונות עיצוביים בדוקטרינה שלנו, אנו מעוניינים להבהיר כמה חשוב להבין בעיות מורכבות לעומק לפני הניסיון לפתור אותן בעזרת כלי התכנון הרגילים שלנו. עיצוב אינו תהליך או רשימת מטלות, אלא מתודולוגיית חשיבה יצירתית שעוזרת למפקדים להבין את הסביבה, לנתח בעיות ולשקול גישות אפשריות כדי שיוכלו לנצל הזדמנויות, לזהות פגיעויות ולצפות שינויים במהלך המערכה.

הטקסט המדהים הזה כאילו נלקח מדו"ח שנתי של חברה מסחרית או ציבורית כלשהי. הוא משקף את הלשון של המאה ה-21, בסגנון פיטר דרוקר, עגת מנהלים. המסגור של ההקשר העיצובי; הדגש על מורכבות, שינוי מהיר וביזור – כל זה נשמע דומה להפליא לדברים שכתבתי על עיצוב בעל השפעה חברתית. יש משהו מטריד בכך שמנהיגים צבאיים, בדיוק כמו מנהיגים בתעשייה, משתמשים בכלי העיצוב.

עיצוב הוא מוסרי כמו פטיש. אפשר להשתמש בו לכל מטרה. כפי שפטיש מסוגל לבנות בית או לשבור חלון, המעצבים מקבלים החלטות בכל פעולה עיצובית. אין כל הכרח שהבחירות המוסריות האלה יובילו לתוצאות מוסריות

עיצוב הוא מוסרי כמו פטיש. אפשר להשתמש בו לכל מטרה. כפי שפטיש מסוגל לבנות בית או לשבור חלון, המעצבים מקבלים החלטות בכל פעולה עיצובית. אין כל הכרח שהבחירות המוסריות האלה יובילו לתוצאות מוסריות. הרי זה בלתי אפשרי. מאז ה"הרס היצירתי" של יוזף שומפטר, אנחנו יודעים שמהלכים עיצוביים המונחים על-ידי דרישות השוק זורעים הרס בתהליך היצירה. זהו מאפיין פשוט ומוכר של הקפיטליזם. העיצוב הורס אורחי חיים (סנדלרים, טכנאי מכונות כתיבה); אידיאולוגיות פוליטיות (קומוניזם וסוציאליזם); ומערכות אמונה תרבותיות (של אוכלוסיות ילידיות, למשל). אפילו בניית בית – אם הוא שוכן בביצה, או מאלץ אותנו לזלול דלקי מאובנים בדרך לעבודה – הורסת לא פחות משהיא יוצרת.

עיצוב אסטרטגי ולחימה אינם זוג מוזר כל כך כפי שאולי נדמה במבט ראשון. בדיקה גנאלוגית מהירה של המונח "אסטרטגיה" מראה שמקורותיו בתכנון הצבאי. לעתים קרובות אנו מתעלמים מההיסטוריה המורכבת של המונח ומצמצמים אותו למשמעות השכיחה יותר: שימוש מאורגן במשאבים להשגת יעד מתוכנן. אנו שוכחים שזהו מונח אנטגוניסטי לחלוטין, שבדרכים רבות קשור בצורה עמוקה לדמויות כגון סון דזה וקרל פון קלאוזביץ יותר מאשר לוויליאם אדוארדס דמינג או וולטר פפקה. הביטוי "אמנות המלחמה", המגדיר לעתים את האסטרטגיה, קושר בין היעדים הערמומיים יותר של הכיבוש הצבאי לבין יצירתיות, כושר המצאה ודמיון. אם בתי חולים, בנקים וסוכנויות לסיוע בשעת אסון מטמיעים במודע עקרונות עיצוביים, ייתכן שלא צריך להיות מופתעים כשגם הצבא עושה זאת.

אם בתי חולים, בנקים וסוכנויות לסיוע בשעת אסון מטמיעים במודע עקרונות עיצוביים, ייתכן שלא צריך להיות מופתעים כשגם הצבא עושה זאת

הדבר המדהים ביותר הוא כמה מעט הוטרדה קהילת המעצבים עצמה מהתפקיד שהיא ממלאת – או אינה ממלאת – במצוקות המודרניות שלנו. יתרה מזו, מעצבים רבים עדיין טוענים שהם מצייתים למין שבועת היפוקרטס שמחייבת אותם להימנע מגרימת נזק. לפני 40 שנה היו אלה תוכחותיו של ויקטור פפנק, מבקר העיצוב ומתסיס ההמונים, שפקחו בכוח את עיני המעצבים ועימתו אותם עם ההשפעה האמיתית שלהם. בספרו הנוקב "עיצוב לעולם האמיתי" (Design for the Real World) הוא כתב:

ישנם אך מעט מקצועות מזיקים יותר מאשר העיצוב התעשייתי".

הנקודה שלו, בזמנו, הייתה שמעצבים משקיעים את מרצם בקישוט מוצרי מותרות לא חיוניים בשביל אלה שיש להם, ומתעלמים בצורה חסרת תקנה מצרכיהם המוחשיים ביותר של אלה שאין להם. ה"עולם האמיתי" שפפנק חרת על דגלו כלל את המוחלשים-כלכלית, את הנכים, את הזקנים ואת הסביבה. פפנק גינה את המעצבים על חטא ההזנחה: הם התעלמו מהבלתי נראים, מחסרי המשאבים ונטולי הקול לטובת העשירים והמיוחסים. אגודת מעצבי התעשייה של אמריקה גינתה אותו על התפרצות לעומתית זו ועל התפרצויות אחרות. מאז פפנק לא נשמעו קולות ביקורתיים רבים, והמקצוע ועיתונאיו חזרו לחלק סופרלטיבים נדיבים ותשבחות עליזות.

אך ההתעלמות מצרכי המקופחים היא בכל זאת דבר שונה לחלוטין מעיצוב דברים שגורמים נזק, במודע או לא במודע. מה שפפנק ראה ויצא נגדו – חטא ההזנחה – הוא רק היבט אחד של הבעיה. האם עלינו להאשים מעצבים טובי-כוונות ופותרי-בעיות? אין ספק שאדם בודד לא מסוגל לנבא את כל ההשלכות של מוצר כלשהו בעולם מורכב ובעייתי. במאמרו המכונן משנת 1936, "ההשלכות הבלתי צפויות של פעולה חברתית תכליתית", חקר רוברט קינג מרטון את הסוגיה הזאת בדיוק. הוא זיהה חמישה גורמים עיקריים שמובילים לתוצאות בלתי רצויות או בלתי צפויות: היעדר ידע מספיק לגבי ההשפעה האפשרית או התעלמות ממנה; שיקול דעת מוטעה; "דחיפוּת-אינטרסים", או העדפת יעדים קצרי טווח על יעדים ארוכי טווח; ערכים פונדמנטליסטיים שכופים על שחקן מסוים לפעול בהתעלם מההשלכות; ונבואות המכשילות את עצמן, שגורמות לכך שעצם חיזוי ההתנהגות העתידית משנה את התנאים.

נשים לרגע בצד את הפונדמנטליזם המקצועי, את הנבואות המכשילות-את-עצמן ואת הטעויות בשיקול הדעת, כיוון שאלה מקרים רלוונטיים פחות למעצבים, ונבחן את שני ההסברים הנותרים: התעלמות מהשלכות וחשיבה לטווח קצר. כל אחד מהם מסביר באופן חלקי את המצב שהמעצבים נקלעו אליו.

שמונים שנה חלפו מאז מאמרו של מרטון, והעולם לא נעשה פשוט יותר. פעולות ותגובות מורגשות כיום בצדו השני של הגלובוס תוך שבריר שנייה, ומועצמות על-ידי רשתות דינמיות ומדיה חברתית מדבקת. ציוצים הופכים להתמרדויות שהופכות למהפכות. משכנתאות הופכות לכלים פיננסיים שהופכים למיתון עולמי. וקוד הופך לנוזקה שהופכת לטרור קיברנטי. קנה המידה הזמני והמרחבי של ההשלכות גדול הרבה יותר משהיה לפני 20 שנה בלבד. שינוי מתרחש כמעט בן רגע, וממדי השפעתו בלתי צפויים. קשה יותר לגבש חזון בהיר, קצר או ארוך טווח, מאחורי מסך הערפיח של הנתונים. התערבויות קטנות יוצרות אפקט דומינו אינטרנטי שמייצר השלכות אדירות ממדים; את התופעה הזאת מכנים אנשי תורת הכאוס בשם "אפקט הפרפר".

קיים תחום מקצועי בר-השוואה, שבניגוד למעצבים מתייחס ברצינות להשלכות פעולותיו, וממנו אפשר ללמוד משהו: בריאות הציבור. בתחום זה אפשר למצוא מודל שמאפשר לנווט באי-הוודאות במידה מסוימת של ראיית הנולד ואחריות

אבל קיים תחום מקצועי בר-השוואה, שבניגוד למעצבים מתייחס ברצינות להשלכות פעולותיו, וממנו אפשר ללמוד משהו: בריאות הציבור. בתחום זה אפשר למצוא מודל שמאפשר לנווט באי-הוודאות במידה מסוימת של ראיית הנולד ואחריות. לאנשי בריאות הציבור יש מתודות קפדניות המאפשרות להם לדאוג שההשלכות של הפעולות והחידושים שלהם לא יחרגו מתחום ההשפעה הידוע להם. ניסויים אקראיים מבוקרים וצוותי הערכה מבצעיים מולטי-דיסציפלינריים, הכוללים רופאים, אחיות, מנהלי בתי חולים, אנליסטים עסקיים ואפילו חוקרי אתיקה או גורמים המגנים על זכויות המטופל, מנסים להוכיח באופן מדעי את יעילותו של שינוי מסוים ולוודא שההשלכות ארוכות הטווח שלו תואמות את יעדי המהלך. הצוותים האלה מעריכים תוצאות ותהליכים של התנסות וחדשנות כדי לזהות הטיות, הזנחה, ניצול לרעה של כוח ושגיאות. אנשי בריאות הציבור עוברים קורסים באתיקה של הבריאות כדי לפתח מסגרות שיאפשרו להם להעריך "השלכות" לאשורן. התחום הזה אינו חסין לבעיות, אבל אי אפשר לומר שתחום העיצוב בנה תשתית מקבילה שתעזור למעצבים למזער את נזקי פעולותיהם. ישנם צעדים ברורים – כמו פיתוח קורסי אתיקה והקמת גופי רגולציה ופיקוח – שאפשר לנקוט כבר עכשיו כדי לעבור מעיוורון עיקש לפקיחת עיניים.

אבל ניבוי הוא משחק מסוכן. יהיה זה אופטימי מדי להאמין שאפשר לִצְפּוֹת, לאורך זמן, את ההשלכות של כל פעולותינו. מעטים הצליחו לתאר את הבעיה הזאת בתמציתיות רבה יותר מאשר דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה האמריקאי לשעבר. בתדריך עיתונאים מפורסם שנערך בעקבות תקיפות מזל"ט קטלניות ומאמצים לדיכוי התקוממות באפגניסטן לאחר התקפות ה-11 בספטמבר, תיאר רמספלד את ההקשר בצורה הבאה: "כידוע, ישנם ידועים ידועים – כלומר הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים, ישנם לא-ידועים ידועים – כלומר, הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. אבל ישנם גם לא-ידועים לא-ידועים, כלומר הדברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים". אם נתעלם לרגע מהאירוניה המגוחכת שבציטוט דונלד רמספלד במאמר המנסה לקשר מחדש בין עיצוב למוסר, אפשר להודות שההגיג שלו מצליח להבהיר את ההשלכות האפיסטמולוגיות של ידיעה ושל אי-ידיעה. המעצבים חייבים לאמץ את ה"הלא-ידוע הידוע" אם ברצונם לאזן את ההתעלמות שמרטון כתב עליה, או את ההטיות שהשיטות המיושמות בבריאות הציבור מנסות למנוע. אנו המעצבים צריכים להודות בדברים שאנחנו לא יודעים על השלכות עבודתנו. רק בעזרת השלב הרפלקטיבי הראשון הזה, קרי ההודאה באי הידיעה, נבין שיש צעדים שאפשר לנקוט כדי למזער את ההשלכות הבלתי ידועות האלה. אפשר לצפות שמכונית תפלוט פחמן שיזרז את שינוי האקלים, גם אם מידת השינוי הזה אינה ברורה. או שעיצוב ממשק אינטואיטיבי יותר לשיתוף קבצים גדולים יקל על פיראטים, גם אם אנחנו לא בטוחים מה עמדתנו לגבי סוגיית הזכויות הדיגיטליות. אלה לא-ידועים ידועים. כשקיימות ראיות, הטענה לאי-ידיעה היא בלתי מוסרית.

ייתכן שנצליח להתגבר על הבורות שלנו בעזרת טיפול מונע, אבל את הנוגדן לחשיבת קצרת-טווח – "דחיפות האינטרסים" של מרטון – קשה יותר למצוא. להחלטות רעות יש השלכות ארוכות טווח, ומעצבים סובלים לעתים מקוצר ראייה חמור. מכיוון שפני העיצוב לעתיד, השלכותיו כוללות לא-ידועים ידועים, אך גם לא-ידועים לא-ידועים. בסדרת ספרים שבוחנת את השפעת העיצוב על שינוי האקלים ומציעה גישות לשינויים בפרקטיקה העיצובית, טוען טוני פריי, מבקר עיצוב ופילוסוף אוסטרלי, שהעיצוב הוא פעולה של "שלילת העתיד". כלומר, העיצוב לא מניב אך ורק דברים ואת ההשלכות הברורות שלהם; עיצוב ממשיך לעצב, הוא אומר. כשאנו מעצבים אובייקטים או מערכות מסוימות, אנו מונעים מעצמנו העתידיים את האפשרות לחלופות פונטציאליות. לעיצוב יש עלות אלטרנטיבית. עיצוב מסוים של בניין מזכוכית, פלדה ועץ, למשל, הוא מחויבות לעשרות ואף מאות שנים של כוח עבודה, חומרים, שירותים אקולוגיים ומרחב. אם בעוד עשר שנים נגלה דרך אחרת, חסכונית יותר באנרגיה, לבנות בניינים, לא נוכל לבטל את הבניין בלי השקעות משמעותיות נוספות בהריסה ובניהול פסולת. יתר על כן, הבניין, כפי שנבנה, ידרוש תשתית בלתי ידועה של שירותים כדי להמשיך לפעול, וגם אותה אי אפשר להעלים, גם אם נרצה בכך. הלא-ידועים הלא-ידועים האלה כובלים אותנו לעתיד שאינו בר קיימא.

מפתה ללחוץ "סטופ", לעצור את כל הפעילות הזאת כדי שנוכל לחשוב היטב על פעולותינו לפני שנגרום נזק נוסף לבריאות, לקהילות ולאקלים שלנו. יש קשר הדוק בין עיצוב לצורות שונות של אלימות, כמו כילוי האנרגיה והמשאבים הנדרשים לייצור, או ההשפעות המשחיתות של אורח החיים ההיפר-צרכני. אבל זה לא כל הסיפור, כמובן. העיצוב אחראי למגוון של נסים קטנים שמחליקים באלגנטיות את המהמורות של חיי היומיום. ועיצוב גם מציל חיים. אבל זה לא יכול להיות עוד הסיפור היחיד שאנו מספרים לעצמנו. בחיים המקצועיים, כמו בחיים בכלל, אנו מפגינים בגרות כשאנו מודים בחסרונות ובטעויות שלנו ומשנים את דרכנו. גם אם המעצבים יודו בטעויות שלהם ובאחריות שלהם לפעולות שיצאו משליטתם, הם לא יישלחו בחזרה לשולחן של הקטנים. עולם עיצובי חזק ובריא יותר יוכל להתמודד באופן פומבי ופרואקטיבי עם הבעיות המוסריות והקיומיות שאנו יוצרים. כיצד הוא יעשה זאת? זה, מן הסתם, לא-ידוע ידוע.

ג'יימר האנט הוא מנהל התוכנית הטרנס-דיסציפלינרית לעיצוב בבית הספר לעיצוב פרסונס. הוא יצר, יחד עם פאולה אנטונלי, את הפרויקט Design and Violence.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימר האנט, RSA.


תגובות פייסבוק