אלכסון קלאסיק סודות המוח היצירתי

האם יצירתיות עוברת במשפחה? מה הקשר בין גאונות למחלות נפש? האם אוניברסיטאות מדכאות רעיונות גדולים? לאחר שחקרה את מוחם של כמה מהאנשים הכי יצירתיים בעולם, המדענית ננסי אנדריאסן מציעה תשובות
X זמן קריאה משוער: 36 דקות

כפסיכיאטרית ומדענית מוח שחוקרת יצירתיות היה לי העונג לעבוד עם לא מעט נבדקים מחוננים ידועים לאורך השנים, אבל קורט וונגוט – קורט וונגוט היקר, המצחיק, האקסצנטרי, האהוב, המעונה – לעד יהיה אחד האהובים עליי. בשנות ה-60 היה קורט חבר סגל בסדנת הסופרים של איווה (תוכנית כתיבה ידועה באוניברסיטת איווה) והשתתף במחקר הגדול הראשון שעשיתי במחלקת הפסיכיאטריה של האוניברסיטה. בחנתי את הקשר האנקדוטי בין יצירתיות למחלות נפש, וקורט היה חקר מקרה מצוין. הוא היה מדוכא לפרקים, אבל זאת רק ההתחלה. אמו סבלה מדיכאון והתאבדה ביום האם, כשקורט היה חייל בן 21 וחזר הביתה לחופשה בעת מלחמת העולם השנייה. אצל מארק, בנו, אובחנה במקור סכיזופרניה, אבל למעשה ייתכן שיש לו הפרעה דו-קוטבית (מארק, רופא פעיל, מספר את חוויותיו בשני ספרים – The Eden Express ו-Just Like Someone Without Mental Illness Only More So – שבהם הוא מגלה כי בני משפחה רבים נאבקו בבעיות פסיכיאטריות. "אמי, בני דודיי ואחיותיי לא היו במצב מזהיר," הוא כותב. "היו לנו הפרעות אכילה, תלות הדדית, צווי מעצר, בעיות של סמים ואלכוהול, בעיות בזוגיות ובתעסוקה, וכל מיני צרות אחרות."

קורט ונגוט במדי צבא ארה״ב

קורט ונגוט במדי צבא ארה״ב

אמנם אין ספק שמחלות נפש הן עניין שכיח אצל משפחת וונגוט, אבל גיליתי שגם יצירתיות יש להם בשפע. אביו של קורט היה אדריכל מחונן, ואחיו הגדול ברנרד כימאי פיזיקלי מוכשר וממציא בעל 28 פטנטים על שמו. מארק הוא סופר, ושתי בנותיו של קורט הן אמניות חזותיות. ומובן שאין צורך להציג את פועלו של קורט עצמו. אצל רבים מהנבדקים שלי באותו מחקר ראשון – כולם חברים בסדנת הסופרים של איווה – מחלות נפש ויצירתיות הלכו יד ביד. הקשר אינו מפתיע. "הגאון המטורף" הוא טיפוס מוכר שהופיע כבר בתקופה הקלאסית, כשאריסטו אמר: "לכל האישים אשר התבלטו בפילוסופיה, בפוליטיקה, בשירה ובאמנויות היתה נטייה למלנכוליה." זהו דפוס החוזר גם במחזותיו של שייקספיר, לדוגמה כשתזאוס, ב"חלום ליל קיץ", אומר: "המשוגע, המשורר והאוהב, שלושתם, בנויים ונוֹצָקים רק מדמיון."1 ג'ון דריידן העלה טיעון דומה בקופלט הרואי: "התבונה והטירוף זו בזה כרוכים / ביניהם חוצץ גבול דקיק כקורים."2

לעומת גאונים יצירתיים רבים לאורך ההיסטוריה, וונגוט, שמת מוות טבעי, יצא בזול. בין אלה שנכנעו למחלות נפש והתאבדו נמנים וירג'יניה וולף, ארנסט המינגוויי, וינסנט ואן גוך, ג'ון ברימן, הארט קריין, מארק רותקו, דיאן ארבוס, אן סקסטון וארשיל גורקי. העניין שלי בדפוס הזה נובע מהזהות הכפולה שלי כמדענית וכחוקרת ספרות. עוד בשלב מוקדם הלכתי בדרך מקבילה לסילביה פלאת', סופרת שהערצתי: למדתי ספרות ברדקליף ואז המשכתי לאוקספורד עם מלגת פולברייט; היא למדה ספרות בסמית' ולמדה בקיימברידג' עם פולברייט. משם התפצלו דרכינו, והיא הצטרפה לרשימה הטראגית שהצגתי לעיל. העניין שלי בגורלותינו השונים עיצב את הקריירה שלי. אני קיבלתי דוקטורט בספרות ב-1963 והצטרפתי לסגל אוניברסיטת איווה כדי ללמד ספרות רנסנס. באותה תקופה הייתי האישה הראשונה שמחלקת הספרות האנגלית של האוניברסיטה שכרה במסלול לקביעות, ולכן הקפדתי לפרסם תחת שם ללא שיוך מגדרי מובהק, נ' ג' ק' אנדריאסן.

ננסי אנדריאסן

ננסי אנדריאסן

זמן קצר לאחר מכן, ספר שכתבתי על המשורר ג'ון דאן התקבל לפרסום בהוצאה של אוניברסיטת פרינסטון. במקום לחוש התעלות הרגשתי מעין בושה ויהירות. למי יעזור הספר הזה? ומה אם אתעל את כל הכוחות והמרץ שהשקעתי בספר לקריירה שתתרום להצלת חייהם של אנשים? תוך חודש קיבלתי החלטה להפוך למדענית חוקרת, אולי בתחום הרפואה. התחלתי ללמוד רפואה בבית הספר של אוניברסיטת איווה במחזור שבו למדו רק חמש נשים נוספות, והתחלתי לעבוד עם מטופלים הסובלים מסכיזופרניה והפרעות מצב רוח. נמשכתי לפסיכיאטריה כי בליבה שוכן האיבר המעניין והמורכב ביותר בגוף האדם: המוח.

לאורך רוב הקריירה התמקדתי בהיבט המוחי שבבסיס מחלות הנפש, אבל בעשורים האחרונים החלטתי להתמקד בתחום שאפשר לכנות "מדע הגאונות," וניסיתי לזהות איזה שילוב של אלמנטים מוליד מוחות יצירתיים במיוחד. בקיצור, מהי מהות היצירתיות? לאורך חיי חזרתי שוב ושוב לשתי שאלות צרות יותר: אילו הבדלים, תורשתיים וסביבתיים, מסבירים מדוע אנשים מסוימים סובלים ממחלות נפש ואחרים לא? ומדוע רבים מהמוחות היצירתיים ביותר בעולם הם אלה שסובלים יותר מכול? המחקר האחרון שלי, שבמסגרתו סרקתי את מוחותיהם של כמה מהמדענים, המתמטיקאים, האמנים והסופרים המהוללים ביותר של ימינו, התקרב יותר מכל מחקר אחר לפיצוח השאלה השנייה הזו.

הניסיונות הראשונים לחקור את הקשר בין גאונות לאי-שפיות היו אנקדוטיים בעיקרם. בספרו משנת 1891, The Man of Genius, סיפק צ'זארה לומברוזו (Lombroso), רופא איטלקי, תיאור רכילותי נרחב של תכונות המקושרות לגאונות – שמאליות, פרישות, גמגום, בכירות וכמובן, נוירוזה ופסיכוזה – והוא קישר אותן לאנשים יצירתיים רבים, כולל ז'אן-ז'אק רוסו, סר אייזק ניוטון, ארתור שופנהאואר, ג'ונתן סוויפט, צ'רלס דרווין, לורד ביירון, שארל בודלר ורוברט שומאן. לומברוזו העלה מגוון השערות לגבי הגורמים לטירוף ולגאונות, כולל תורשה, עיור, אקלים ומופעי הירח. הוא טען כי קיים קשר הדוק בין גאונות לדגנרציה וכי שתיהן תורשתיות.

רוב האנשים היצירתיים הם חכמים למדי, אבל הם לא חייבים להיות עד כדי כך חכמים, לפחות לא לפי המדידות של מבחני מנת המשכל המקובלים

פרנסיס גולטון (Galton), בן דודו של צ'רלס דרווין, נקט גישה דקדקנית יותר. בספרו מ-1869, Hereditary Genius, השתמש גולטון בתיעוד קפדני – כולל אילנות יוחסין מפורטים המציגים את כל המוזיקאים הבולטים במשפחת באך (יותר מ-20), שלוש הסופרות הידועות של משפחת ברונטה, וכולי – כדי להראות שבגאונות יש רכיב תורשתי חזק. הוא גם היה הראשון שחקר לעומק את התרומות היחסיות של תורשה וסביבה להתפתחות הגאונות. עם השיפורים במתודולוגיות המחקריות צברה תפיסת הגאונות התורשתית עוד ועוד תמיכה. כהכנה למחקרו משנת 1904, Study of British Genius, סקר הרופא האנגלי הבלוק אליס את 66 הכרכים של The Dictionary of National Biography פעמיים. בסקירה הראשונה הוא זיהה אנשים שהוקדשו להם ערכים של שלושה עמודים ומעלה. בסקירה השנייה הוא פסל את אלה ש"לא הפגינו יכולת אינטלקטואלית גבוהה" והוסיף את בעלי הערכים הקצרים שהראו סימנים המעידים על "יכולת אינטלקטואלית ברמה גבוהה." הרשימה הסופית שלו כללה 1,030 אנשים, מתוכם 55 נשים בלבד.

בדומה ללומברוזו, הוא בחן כיצד תורשה, בריאות כללית, מעמד חברתי וגורמים אחרים תורמים לייחוד האינטלקטואלי של נבדקיו. אף על פי שאליס הפגין תושייה רבה במחקרו, הדגימה שלו הייתה מוגבלת – נבדקיו היו מפורסמים יחסית אבל לא בהכרח יצירתיים מאוד. הוא מצא ש-8.2 אחוז מהדגימה שלו סבלו ממלנכוליה ו-4.2 אחוז מאי-שפיות. מכיוון שהוא הסתמך על נתונים היסטוריים שסיפקו הכותבים של The Dictionary of National Biography ולא על קשר ישיר, סביר להניח שמחלות נפש היו נפוצות יותר בדגימה שלו ממה שהוא עצמו הסיק.

לואיס טרמן

לואיס טרמן

גישה אמפירית יותר אפשר למצוא אצל לואיס מ' טֶרְמן (Terman), פסיכולוג מסטנפורד, שכתב בתחילת המאה ה-20 מחקר רב-כרכים בשם Genetic Studies of Genius שצבר מאז מעמד אגדי בפסיכולוגיה האמריקאית. הוא ערך מחקר אורך – כלומר עקב אחרי קבוצה של נבדקים לאורך זמן – דבר חדשני נכון לאותה תקופה. הפרויקט הפך למחקר המתמשך הארוך ביותר בעולם. טרמן עצמו היה ילד מחונן, והעניין שלו בחקר הגאונות נבע מחוויותיו האישיות (חצי שנה לאחר שהתחיל את הלימודים בבית הספר, בגיל 5, הוקפץ טרמן לכיתה ג' – דבר שלא נחשב חיובי באותם ימים; האמונה הרווחת הייתה שבכירות אינה נורמלית ושהיא גורמת בעיות בבגרות). טרמן קיווה גם לשפר את צורות המדידה של "גאונות" ולבחון את השערתו של לומברוזו, קרי את הקשר בין גאונות לדגנרציה. ב-1916, כחבר במחלקת הפסיכולוגיה בסטנפורד, טרמן פיתח את מבחן מנת המשכל הראשון בתולדות אמריקה על בסיס גרסה של הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה. המבחן הזה, הידוע בשם "סולם המשכל של סטנפורד-בינה", תרם להתפתחות ה-Army Alpha, מבחן שערך הצבא האמריקאי במלחמת העולם הראשונה כדי להעריך את התאמתם של טירונים למשימות שונות ולקבוע אם הם ראויים לקצונה.

בסופו של דבר השתמש טרמן במבחן סטנפורד-בינה כדי לבחור תלמידים בעלי מנת משכל גבוהה למחקר האורך שלו, שהתחיל ב-1921. מטרתו בטווח הארוך היתה לגייס לפחות 1,000 תלמידים מכיתות ג' עד ח' שייצגו את האחוזון החכם ביותר של האוכלוסייה העירונית של קליפורניה בקבוצת גיל זו. הוא דרש נבדקים בעלי מנת משכל גבוהה מ-135 לפי מבחן סטנפורד-בינה. תהליך הגיוס היה אינטנסיבי: ראשית בחרו מורים מועמדים מכיתותיהם. לאחר מכן עברו התלמידים מבחנים שונים ובסופו של דבר גם את מבחן סטנפורד-בינה. לאחר כמה תהליכים נוספים – הוספת חלק מהאחים של הנבדקים, למשל – התקבל דגימה של 856 בנים ו-672 בנות. אחד הממצאים הראשונים שהתקבלו הוא קשר חזק בין הגיל הנמוך ביותר בכיתה למנת משכל גבוהה (כדאי לזכור זאת כיום, כיוון שהורים בוחרים לעתים שלא לקדם את ילדיהם כדי שלא יהיו הצעירים ביותר בכיתה).

הילדים האלה נבדקו תחילה במגוון דרכים. החוקרים בחנו את ההיסטוריה ההתפתחותית המוקדמת שלהם, תיעדו את המשחקים שמעניינים אותם, ערכו בדיקות רפואיות – כולל 37 מדידות אנתרופומטריות שונות – ורשמו כמה ספרים הם קראו בחודשיים האחרונים כמו גם את מספר הספרים הזמינים להם בבית (נתון זה נע בין אפס ל-6,000, עם ממוצע של 328). הילדים המחוננים האלה עברו הערכות נוספות בנקודות שונות לאורך חייהם. "הטרמיטים", כפי שנודעו נבדקיו של טרמן, הפריכו כמה סטריאוטיפים וחשפו כמה פרדוקסים חדשים. לדוגמה, רובם היו במצב פיזי טוב יותר מזה של חברי קבוצת הביקורת – גבוהים יותר, בריאים יותר, אתלטיים יותר. הליקוי הפיזי היחיד שאפיין אותם היה קוצר ראייה (לא מפתיע). הם היו גם בוגרים יותר מבחינה חברתית ובאופן כללי בעלי כושר הסתגלות טוב יותר. והדפוסים החיוביים האלה נמצאו אצל הילדים האלה גם לאחר שהתבגרו. רובם נהנו מנישואים מאושרים ומשכורות גבוהות. וכך הופרכה התפיסה הרווחת בימי ילדותו של טרמן: "מי שמבשיל מוקדם, מרקיב מוקדם."

אבל למרות השלכות המחקר, מנת המשכל הגבוה של הטרמיטים לא ניבאה הישגים יצירתיים רבים בהמשך החיים. רק מעטים מהם תרמו תרומות יצירתיות רבות חשיבות לחברה; אף אחד מהם לא הפגין רמות גבוהות ביותר של יצירתיות, כאלה שמזכות אנשים בפרסים גדולים, כגון הנובל (יש לציין שוויליאם שוקלי בן ה-12, תושב פאלו אלטו ב-1922, לא התקבל למחקר משום מה, אף על פי שהוא יזכה בהמשך בפרס הנובל לפיזיקה על המצאת הטרנזיסטור). 30 אחוז מהגברים ו-33 אחוז מהנשים כלל לא סיימו את חוק לימודיהם באוניברסיטה. מספר מפתיע של נבדקים בחר במקצועות צנועים, כגון מלאכות הדורשות הכשרה חלקית או משרות פקידותיות. עם התפתחות המחקר לאורך השנים, המונח "מחונן" התחלף ב"גאון". אף על פי שאנשים רבים המשיכו להקביל בין אינטליגנציה לגאונות, אחת המסקנות המכריעות ממחקרו של טרמן היא שמנת משכל גבוהה אינה מעידה בהכרח על יצירתיות רבה. מחקרים עוקבים של חוקרים אחרים איששו את מסקנותיו של טרמן והולידו את "היפותזת הסף," שאומרת כי מעל רמה מסוימת, אינטליגנציה כבר לא נושאת השפעה משמעותית על יצירתיות: רוב האנשים היצירתיים הם חכמים למדי, אבל הם לא חייבים להיות עד כדי כך חכמים, לפחות לא לפי המדידות של מבחני מנת המשכל המקובלים. מנת משכל של 120, המיוחסת לאנשים חכמים מאוד אך לא בצורה יוצאת דופן, נחשבת בדרך כלל מספיקה לגאונות יצירתית.

מה זה אומר ליצור?

אם מנת משכל גבוהה לא מעידה על גאונות יצירתית, מה כן? ואיך אפשר לזהות אנשים יצירתיים במסגרת מחקר? גישה אחת, המכונה לעתים מחקר של יצירתיות מסוג little c, כלומר creativity, היא לפתח הערכות כמותיות ליצירתיות – משימה שנויה במחלוקת בהכרח, מכיוון שהיא דורשת שנתפשר על הגדרה ליצירתיות. הקונספט הבסיסי ששימש חוקרים בפיתוח המבחנים האלה הוא מיומנות המכונה "חשיבה מסתעפת" - היכולת למצוא תשובות רבות לשאלות או חקירות שנבחרו בקפידה. זאת לעומת "חשיבה מתכנסת" - היכולת למצוא את הפתרון הנכון לבעיות בעלות פתרון אחד בלבד. לדוגמה, החוקרים עשויים לשאול את הנבדקים, "כמה שימושים אתם מצליחים למצוא ללבנה הזאת?" אדם מוכשר בחשיבה מסתעפת ימצא תשובות שונות ורבות, כגון בניית קיר; תיחום גינה; נשק קהה, כדור ברזל מאולתר, תומך ספרים. בדומה למבחני מנת משכל, גם את הבחינות האלה אפשר לערוך לאנשים רבים. בהנחה שיצירתיות היא תכונה המצויה אצל כל אחד במידה משתנה, אפשר להגדיר את בעלי הציונים הגבוהים ביותר במבחנים אלה כאנשים יצירתיים באופן יוצא מן הכלל, ולקחת אותם למחקרי המשך.

אמנם זו גישה כמותית ואובייקטיבית יחסית, אך חולשתה טמונה בהנחות מסוימות שעליה להניח: שחשיבה מסתעפת היא מהות היצירתיות, שיצירתיות ניתנת למדידה במבחנים ושהאנשים בעלי הציונים הגבוהים ביותר הם היצירתיים ביותר. אפשר לטעון שכמה מההישגים היצירתיים ביותר של האנושות נבעו מחשיבה מתכנסת – תהליך שבעזרתו זיהה ניוטון את הבסיס הפיזיקלי לכבידה, ואיינשטיין את E=mc². גישה נוספת להגדרה היצירתיות היא "מבחן הברווז": אם זה נראה כמו ברווז ונשמע כמו ברווז, זה חייב להיות ברווז. הגישה הזאת כוללת בדרך כלל בחירת קבוצה של אנשים – סופרים, אמנים חזותיים, מוזיקאים, ממציאים, יזמים חדשניים, מדענים – שזכו להכרה על הישג יצירתי כלשהו, לרוב בפרס גדול (נובל, פוליצר וכו'). מכיוון שהגישה הזאת מתמקדת באנשים שזכו להכרה אשר מבדילה ביניהם לבין הציבור הרחב, הגישה הזאת מכונה לעתים big C. הבעיה בגישה הזאת היא הסובייקטיביות האינהרנטית שלה. למשל, מה זה אומר שמישהו "יצר" משהו? האם אפשר להשוות בין יצירתיות באמנות ליצירתיות במדע או בעסקים, או שמא יש לחקור את הקבוצות האלה בנפרד? והאם מלכתחילה יש להחשיב חדשנות במדע ובעסקים כיצירתיות?

אף על פי שאני מכירה בערכם של מחקרי little c, אני חסידה חסרת בושה של מחקרי big C. בגישה הזאת השתמשתי לראשונה באמצע שנות ה-70 ושנות ה-80, כשערכתי את אחד המחקרים האמפיריים הראשונים בנושא יצירתיות ומחלות נפש. זמן לא רב לאחר שהצטרפתי לסגל הפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת איווה, נתקלתי בראש המחלקה, פסיכיאטר בעל הכוונה ביולוגית הידוע בלשונו הגסה ובשוביניזם שלו. "אנדריאסן," הוא אמר לי, "יכול להיות שיש לך תארים ברפואה ובספרות, אבל הדוקטורט הספרותי הזה שווה לתחת, והוא לא יעזור לך לקבל קידום." הייתי גאה מאוד ברקע הספרותי שלי והאמנתי שהוא הופך אותי לקלינאית ומדענית טובה יותר. לכן החלטתי להוכיח לראש המחלקה שהוא טועה ולהשתמש בהכשרתי הספרותית כנקודת כניסה למחקר מדעי על גאונות ואי-שפיות. אוניברסיטת איווה היא ביתה של סדנת הסופרים, תוכנית הכתיבה היצירתית הוותיקה והידועה ביותר בארצות הברית (אונסק"ו הכתיר את איווה סיטי כאחת משבע "ערי הספרות", לצד דבלין, אדינבורו ואחרות). הודות לזמן שביליתי במחלקת הספרות האנגלית של האוניברסיטה, הצלחתי לגייס למחקר שלי נבדקים מחברי הסגל הקבועים והאורחים של הסדנה. במהלך 15 שנה חקרתי לא רק את קורט וונגוט אלא גם את ריצ'רד ייטס, ג'ון צ'יבר ו-27 סופרים מוכרים נוספים.

גאונות יצירתית אינה שקולה למנת משכל גבוהה. אז אם מנת משכל גבוהה אינה מקור היצירתיות של הסופרים האלה, מה כן?

בתחילת המחקר ביססתי את ההשערות שלי על אנשים מפורסמים שידעתי כי הם או בני משפחתם סבלו ממחלות נפש. לג'יימס ג'ויס, למשל, הייתה בת שסבלה מסכיזופרניה, ולו עצמו היו תכונות שמיקמו אותו בספקטרום הסכיזופרני (הוא היה מרוחק ואף אכזרי לאנשים הקרובים אליו, וכתיבתו הלכה ונעשתה יותר ויותר מנותקת מהקהל שלו ומהמציאות - תופעה שהגיעה לשיא בנאולוגיזמים והאסוציאציות הרופפות של Finnegans Wake). לברטרנד ראסל, פילוסוף שאת עבודתו אני מעריצה, היו קרובים רבים הסובלים מסכיזופרניה. בנו של איינשטיין סבל מסכיזופרניה, ולאיינשטיין עצמו היו כמה קשיים חברתיים ובין-אישיים המיוחסים למחלה. בהתבסס על הרמזים האלה העליתי את ההעשרה שבקרב בני משפחתם של נבדקיי יהיה שיעור גבוה מהרגיל של סכיזופרניה, אבל שמצבם שלהם יהיה טוב יחסית. שיערתי גם שייתכן כי יצירתיות עוברת במשפחה, בהתבסס על התפיסה הרווחת שאומרת שיש קשר חזק בין הנטייה לפסיכוזה לנטייה לפיתוח רעיונות יצירתיים ומקוריים.

התחלתי בתכנון ריאיון סטנדרטי לנבדקים שלי, וכיסיתי בו נושאים כגון היסטוריה התפתחותית, חברתית, משפחתית ופסיכיאטרית, וכן הרגלי עבודה וגישה לכתיבה. בהסתמך על מחקרי היצירתיות של האפידמיולוג הפסיכיאטרי תומס מקניל, הערכתי יצירתיות בקרב בני המשפחה בצורה הבאה: לבעלי קריירות יצירתיות מצליחות מאוד הענקתי את הדירוג A++ ולאלה שעסקו בתחומי עניין או תחביבים יצירתיים את הדירוג A+. האתגר האחרון שעמד בפניי היה בחירת קבוצת ביקורת. לאחר ששקלתי את האפשרות לבחור קבוצה הומוגנית מתחום שאינו נחשב יצירתי, כמו עריכת דין, החלטתי שמוטב לבחון קבוצה הטרוגנית יותר ממגוון מקצועות, כגון אדמיניסטרציה, ראיית חשבון ועבודה סוציאלית. התאמתי את קבוצת הביקורת לקבוצת הסופרים לפי גיל ורמת השכלה. בהתאמה לפי השכלה קיוויתי לייצר התאמה לפי מנת משכל, והדבר עבד היטב; לשתי הקבוצות הייתה מנת משכל ממוצעת של כ-120. התוצאות איששו את ממצאיו של טרמן, לפיהם גאונות יצירתית אינה שקולה למנת משכל גבוהה. אז אם מנת משכל גבוהה אינה מקור היצירתיות של הסופרים האלה, מה כן?

80 אחוז מהסופרים שבדקתי סבלו מהפרעת מצב רוח כלשהי במהלך חייהם, בהשוואה ל-30 אחוז בלבד מחברי קבוצת הביקורת – רק מעט פחות מהשיעור בקבוצת גיל זהה בכלל האוכלוסייה

כשהתחלתי לראיין את נבדקיי הבנתי במהרה שאני לא אצליח לאשש את השערת הסכיזופרניה שלי. לו הייתי מקדישה תשומת לב רבה יותר לסילביה פלאת' ולרוברט לוואל, אשר סבלו שניהם מהפרעת מצב רוח, מאשר לג'יימס ג'ויס וברטרנד ראסל, ייתכן שהייתי חוזה זאת. בזה אחר זה באו הסופרים למשרדי ובילו שלוש או ארבע שעות בהעלאת סיפורים על מאבקם בהפרעות מצב רוח – בעיקר דיכאון, אך לעתים גם הפרעה דו-קוטבית. 80 אחוז מהם סבלו מהפרעת מצב רוח כלשהי במהלך חייהם, בהשוואה ל-30 אחוז בלבד מחברי קבוצת הביקורת – רק מעט פחות מהשיעור בקבוצת גיל זהה בכלל האוכלוסייה (בתחילה הופתעתי שכמעט כל הסופרים שאליהם ניגשתי היו נלהבים כל כך להשתתף במחקר שעורכת מרצה צעירה ובלתי מוכרת – אבל במהרה הבנתי למה הם מעוניינים כל כך לדבר עם פסיכיאטרית). התברר לי שמשפחת וונגוט היא משפחת סופרים מייצגת, עם שיעור גבוה במיוחד של הפרעות מצב רוח אך גם של יצירתיות – וכמו במשפחת וונגוט, גם במשפחותיהם של הסופרים האחרים היו סופרים נוספים אך גם רקדנים, אמנים חזותיים, כימאים, אדריכלים או מתמטיקאים. ממצא זה תואם את ממצאיהם של מחקרים אחרים. כשהפסיכולוגית קיי רדפילד ג'יימיסון (Jamison) בחנה 47 סופרים ואמנים מפורסמים בבריטניה, היא גילתה שיותר מ-38 אחוז מהם עברו טיפול בהפרעת מצב רוח; ההפרעה הייתה נפוצה יותר מכול בקרב מחזאים, ולאחר מכן משוררים. כשג'וזף שילדקראוט (Schildkraut), פסיכיאטר מבית הספר לרפואה של הרווארד, חקר קבוצה של 15 ציירים מזרם האקספרסיוניזם המופשט באמצע המאה ה-20, הוא גילה שלחצי מהם יש מחלת נפש כלשהי, לרוב דיכאון או הפרעה דו-קוטבית; וכמעט חצי מהם מתו לפני גיל 60.

אמנם מחקר הסדנה שלי ענה על כמה שאלות, אך בה בעת העלה כמה אחרות. מדוע יצירתיות עוברת במשפחה? מה בדיוק עובר? כמה מזה נובע מתורשה וכמה מסביבה? האם סופרים מועדים במיוחד להפרעות מצב רוח כי כתיבה היא עיסוק בודד ואינטרוספקטיבי במהותו? מה אגלה אם אחקור קבוצה של מדענים?

השאלות האלה פעפעו במוחי במשך שבועות, חודשים, ובסופו של דבר שנים לאחר המחקר. ככל שהתמקדתי עוד ועוד בהיבט הנוירו-ביולוגי של מחלות נפש חמורות, כולל סכיזופרניה והפרעות מצב רוח, נראה לי דחוף פחות לחקור את טבעה של היצירתיות – חשובה ככל שתהיה – מאשר לחפש דרכים לשכך את סבלם של אנשים שנפגעו מאותן הפרעות מוחיות נוראיות ואף קטלניות. במהלך שנות ה-80 הופיעו טכניקות דימות מוחי חדשות ואפשרו לחוקרים לחקור ישירות את מוחם של מטופלים, גישה שאני עצמי התחלתי להשתמש בה כדי לבדוק איך ומתי משתבשים המבנה והפעילות התפקודית של המוח אצל אנשים הסובלים ממחלות נפש קשות.

ככל שעבדתי יותר ויותר עם טכנולוגיות דימות מוחי, לא יכולתי שלא לתהות מה נגלה אם נשתמש בהן כדי להביט בתוך מוחם של אנשים יצירתיים מאוד. האם נראה ג'יני קטן שלא קיים בראשם של אנשים אחרים? כלי הדימות המוחי של ימינו מציגים את מבנה המוח בדיוק המתקרב לזה של בדיקות רקמה לאחר המוות; כך יכולים חוקרים לבחון קשרים שונים בין מדידות מוחיות לתכונות אישיות. לדוגמה, אנו יודעים שנהגי מוניות לונדוניים, שמשננים בעל פה את מפות העיר כדי לקבל רישיון למונית, יש היפוקמפוס מוגדל (ההיפוקמפוס הוא אזור מפתח בכל הקשור לזיכרון), כפי שרואים בבדיקות דימות תהודה מגנטית, או MRI. (והנהגים יודעים זאת היטב: בביקור שערכתי לא מזמן בלונדון, כמה וכמה נהגים שונים סיפרו לי את הפרט הזה בגאווה). מחקרי דימות של נגנים בתזמורת סימפונית הראו שיש להם אזור בְּרוֹקָה מוגדל (אזור בהמיספרה השמאלית הקשור לשפה) וכמה חריגות נוספות. בעזרת טכניקה נוספת, דימות תהודה מגנטית תפקודי, או fMRI, אנו יכולים לראות כעת איך המוח מתנהג כשהוא שקוע במחשבה.

אבל נעשה יותר ויותר מסובך לתכנן מחקרי דימות מוחי מכיוון שקשה מאוד להתביית על תהליכים שכליים. יש המוני נוירונים במוח וכל אחד מהם מקושר לנוירונים אחרים בעזרת מיליארדי שלוחות המכילות סינפסות שמשתנות ללא הרף בהתאם למה שהנוירונים למדו לאחרונה. באופן בלתי נמנע, איתור פעילות מוחית בעזרת טכנולוגיות דימות מוביל להפשטות-יתר, כפי שאפשר ללמוד לעתים מדיווחי חדשות על חוקר שזיהה את מיקומו של דבר כלשהו – אהבה, אשמה, קבלת החלטות – באזור מסוים במוח.

אאורקה!

מה בעצם אנחנו מחפשים כשאנו מחפשים ראיות ל"יצירתיות" במוח? אף על פי שליצירתיות יש הגדרה המקובלת על רבים – היכולת לייצר דבר חדשני או מקורי ובה בעת שימושי או אדפטיבי – מציאת ה"דבר" הזה היא תהליך מורכב, כזה שמתואר לעתים במונחים של התגלות פתאומית, או "אאורקה". הנרטיב הזה קוסם לנו – למשל, "ניוטון פיתח את מושג הכבידה בסביבות 1666 כשתפוח נפל על ראשו בזמן שישב שקוע בהרהורים תחת עץ." האמת היא שעד 1666 כבר השקיע ניוטון שנים רבות בלימוד עצמי של מתמטיקה בת זמנו (גיאומטרי אוקלידית, אלגברה, קואורדינטות קרטזיות) ובפיתוח החשבון האינפיניטסימלי כדי שיוכל למדוד מסלולים של כוכבי לכת ואת השטח שתחת עקום. הוא המשיך לעבוד על תיאוריית הכבידה שלו בשנים שלאחר מכן והשלים את המאמץ רק ב-1687, אז פרסם את "העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע". במילים אחרות, נדרשו לניוטון יותר מ-20 שנה לנסח את קונספט הכבידה, תהליך שדרש רכיבים רבים: הכנה, "דגירה", השראה – מין גרסה של חוויית האאורקה – וייצור. צורות רבות של יצירתיות, מכתיבת רומן ועד לגילוי מבנה הדנ"א, דורשות תהליך מתמשך וחזרתי.

נדרשו לניוטון יותר מ-20 שנה לנסח את קונספט הכבידה, תהליך שדרש רכיבים רבים: הכנה, "דגירה", השראה – מין גרסה של חוויית האאורקה – וייצור

עם fMRI אנו מסוגלים לאתר פעילות מוחית לרגעים קצרים בלבד, בשעה שהנבדקים מבצעים מטלה כלשהי. למשל, הצפייה בפעילות מוחית בזמן שהנבדקים מביטים בתמונות של קרוביהם עשויה לעזור לנו לברר אילו חלקים במוח נמצאים בשימוש כשאנשים מזהים פרצופים מוכרים. אך מובן שאת היצירתיות אי אפשר לזקק באותה צורה לתהליך שכלי יחיד, ואי אפשר ללכוד אותה ברגע אחד – ובנוסף, אנשים לא יכולים לייצר תובנה או מחשבה יצירתית לפי דרישה. במשך שנים רבות ניסיתי לתכנן מחקר דימות שיזהה את המאפיינים הייחודיים של המוח היצירתי.

רוב התפקודים הגבוהים של המוח האנושי נובעים משש שכבות הנוירונים והדנדריטים שלהם, המוטמעים בפני השטח העצומים שלו, קליפת המוח. את קליפת המוח אנו מסוגלים לשאת על כתפינו כי היא עברה תהליך של דחיסה אשר נקרא gyrification – יצירת קפלים רבים. חלק מאזורי המוח מיועדים למטרות ספציפיות מאוד: הם מקבלים מידע חושי מהעיניים, האוזניים, העור, הפה או האף שלנו, או שולטים בתנועותינו. לאזורים אלה אנו קוראים אזור הראייה הראשוני, אזור השמיעה הראשוני, האזור התחושתי הראשוני והאזור המוטורי הראשוני. הם אוספים מידע מהעולם סביבנו ומבצעים את פעולותינו. אבל אנחנו נהיה חסרי אונים, ואף בלתי אנושיים, אם מוחותינו יכללו רק את האזורים האלה.

למעשה, האזורים המפותחים ביותר במוח האנושי נקראים האזורים האסוציאטיביים. אלה עוזרים לנו לפרש את המידע שהאזורים הראשוניים אוספים ולהשתמש בו. לדוגמה, כשאתם קוראים את המילים האלה על המסך, או על דף, הן נקלטות כשורות שחורות על גבי רקע לבן באזור הראייה הראשוני שלכם. אם התהליך יעצור כאן, אתם למעשה לא תקראו כלל. כדי לקרוא, המוח שלכם צריך לבצע תהליכים מורכבים להפליא שמדענים עדיין מנסים לפענח ולהעביר את האותיות השחורות האלה לאזורים אסוציאטיביים כגון ה- angular gyrus, שם מתווספת להן משמעות; ומשם יש להעבירן לאזורים האסוציאטיביים הקשורים לשפה, באונות הטמפורליות, כדי שהמילים יקושרו לא רק זו לזו אלא גם לזיכרונות המיוחסים להן, ויקבלו משמעויות עשירות יותר. אחד ההבדלים בין סופר דגול כמו שייקספיר לבין סוחר מניות ממוצע הוא גודלו ועושרו של הלקסיקון המילולי שבאזורים האסוציאטיביים הטמפורליים שלו, וכן מורכבות הקשרים של אזורים אלה עם אזורים אסוציאטיביים אחרים באונות הפרונטליות והפריאטליות.

מחקר דימות מוחי שערכתי ב-1995 בעזרת טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET) עזר לי באופן בלתי צפוי להבין את תפקידם של האזורים האסוציאטיביים בתהליך היצירתי. מחקר ה-PET הזה נועד לבחון את מערכות הזיכרון השונות של המוח, אשר זוהו על-ידי הפסיכולוג הקנדי הדגול אנדל טולווינג (Tulving). אחת המערכות, זיכרון אפיזודי (או "אירועי") היא אוטוביוגרפית – היא כוללת מידע הקשור לחוויות האישיות של האדם. היא נקראת זיכרון "אפיזודי" מכיוון שהיא כוללת מידע עוקב מבוסס-זמן, כגון אירועים שהתרחשו ביום החתונה של אותו אדם. הצוות שלי ואני השווינו את המערכת הזאת לאחרת, מערכת הזיכרון הסמנטי, המהווה מאגר של מידע כללי שאינו אישי ואינו מבוסס-זמן. במחקר זה חילקנו את הזיכרון האפיזודי לשני תת-סוגים. כדי לבחון את הזיכרון האפיזודי הממוקד ביקשנו מנבדקים להיזכר באירוע ספציפי שהתרחש בעברם ולתאר אותו בעיניים עצומות. ובחנו גם את המצב שכינינו מחשבה שקטה אפיזודית אקראית (REST – random episodic silent thought): ביקשנו מהנבדקים לשכב בשקט בעיניים עצומות, להירגע ולחשוב על כל מה שחולף במוחם. למעשה הם יהיו במצב של "אסוציאציה חופשית," ויתנו למחשבותיהם לנדוד. ראשית התיבות REST ("מנוחה") הם אירוניים במכוון; חשדנו שאזורי האסוציאציה של המוח יהיו פעילים מאוד במצב הזה.

החשד הזה התבסס על מה שלמדנו לגבי אסוציאציה חופשית מהגישה הפסיכואנליטית להבנת המוח. אצל פרויד ופסיכואנליטיקאים אחרים שימשה האסוציאציה החופשית – כלומר אמירה ספונטנית של כל מה שחולף במוח ללא צנזורה – ככלי להבנת תהליכים לא מודעים. בהתבסס על ראיונותיי עם הנבדקים היצירתיים של מחקר סדנת הסופרים ושיחות נוספות עם אמנים, ידעתי שתהליכים לא מודעים כאלה הם רכיב חשוב ביצירתיות. למשל, ניל סיימון אמר לי: "אני לא כותב באופן מודע – אפשר לומר שיש לי מוזה על הכתף," ו-"אני גולש למצב של ניתוק מן המציאות" (דוגמאות מההיסטוריה מאששות זאת. סמואל טיילור קולרידג' תיאר פעם איך הגה שיר בן 300 שורות על קובלאי חאן בעודו תחת השפעת אופיום, במצב דמוי-חלום, והתחיל לכתוב אותו מיד כשהתעורר; הוא אמר שרוב השיר אבד לו כשהפריעו לו וקראו לו לבצע מטלה – ולכן השיר הגמור שפרסם היה רק פרגמנט מתוך זה שהתגבש במוחו בעודו במצב דמוי-החלום).

במשך שנים שאלתי את עצמי מה מיוחד במוחותיהם של חברי סדנת הסופרים. ואז חוויתי מין אאורקה משלי: אנשים יצירתיים טובים יותר בזיהוי מערכות יחסים, יצירת אסוציאציות וקשרים, וראיית דברים בצורה מקורית

בהתבסס על כל זה, שיערתי שעל-ידי התבוננות בפעילות המוח בזמן אסוציאציה חופשית וזיהוי החלקים הפעילים ביותר נלמד על הבסיס העצבי של היצירתיות. ומה גילינו? שהאזורים האסוציאטיביים אכן פעילים מאוד בזמן REST.
הבנתי, כמובן, שלא אוכל לזהות את כל התהליך היצירתי – אבל אוכל להתביית על אזורי המוח שבזכותם היצירתיות אפשרית. ברגע שהגעתי לרעיון הזה, היה ברור לי כיצד עלי לתכנן את מחקרי הדימות: יש להשוות בין מוחותיהם של אנשים יצירתיים מאוד לבין אלה של חברי קבוצת ביקורת בזמן שהם עוסקים בפעילויות שמערבות את האזורים האסוציאטיביים.

במשך שנים שאלתי את עצמי מה מיוחד או ייחודי במוחותיהם של חברי סדנת הסופרים. ואז חוויתי מין אאורקה משלי והבנתי סוף סוף את התשובה: אנשים יצירתיים טובים יותר בזיהוי מערכות יחסים, יצירת אסוציאציות וקשרים, וראיית דברים בצורה מקורית – ראיית דברים שאחרים לא מסוגלים לראות. כדי לבחון את היכולת הזאת היה עלי לחקור את אזורי המוח שמשתגעים כשאנחנו נותנים למחשבות לנדוד. היה עלי להתמקד באזורים האסוציאטיביים. בנוסף ל-REST, אוכל להביט באנשים בעודם מבצעים משימות פשוטות שקל לעשות בתוך סורק MRI, כגון אסוציאציות מילוליות, דבר שיאפשר לי להשוות אנשים יצירתיים מאוד – אלה שיש להם "ג'יני במוח" – לחברי קבוצת הביקורת הזהים להם בגיל, השכלה ומין - אנשים בעלי "יצירתיות רגילה". ניגשתי לתכנון מחקר היצירתיות גרסה 2.0, Creativity Study II.

אנשים עם ג'יני במוח

הפעם רציתי לבחון דגימה מגוונת יותר של יצירתיות, מהמדעים ולא רק מהאמנויות. המוטיבציות שלי היו אנוכיות למדי – רציתי הזדמנות לדון בתהליך היצירתי עם אנשים שחושבים ועובדים בצורה שונה, וחשבתי שאלמד לא מעט מהשיחה עם אנשים מתחומים מדעיים מסוימים. ככלות הכול, כל אחד מהם הוא יהלום ייחודי – מחקר מרתק בפני עצמו. עכשיו כשעברתי כחצי מהמחקר, אני מוכנה לומר שזה בדיוק מה שקרה. היהלומים שלי כוללים, בין היתר, את הקולנוען ג'ורג' לוקאס, המתמטיקאי זוכה מדליית פילדס ויליאם ת'רסטון, הסופרת זוכת הפוליצר ג'יין סמיילי, ושישה חתני פרס נובל מתחומי הכימיה, הפיזיקה, הפיזיולוגיה והרפואה. מכיוון שזוכי הפרסים החשובים ביותר הם לרוב מבוגרים למדי ומכיוון שרציתי לכלול כמה אנשים צעירים, גייסתי גם זוכים של פרסים אחרים במדעים ובאמנויות, כגון ה- National Institutes of Health Pioneer Award.

המאי ג׳ורג׳ לוקאס מימין ליד דארת׳ ודר, מסרטיו ״מלחמת הכוכבים״. צילום: littlelostrobot

המאי ג׳ורג׳ לוקאס מימין ליד דארת׳ ודר, מסרטיו ״מלחמת הכוכבים״. צילום: littlelostrobot

מלבד שמותיהם, אין לי רשות לחשוף מידע אישי על נבדקיי. ומכיוון שהמחקר עדיין בעיצומו (לעתים נדרשת שנה שלמה לגייס נבדק, ולכן ההתקדמות אטית), עדיין אין לנו מסקנות נחרצות – אף על פי שיש לנו תחושה ברורה לגבי כיוון ההתקדמות של המחקר. מלבד ההיסטוריה המשפחתית והאישית של הנבדקים אנו חוקרים גם את המאפיינים המבניים והתפקודיים של מוחותיהם, וכך לומדים הרבה מאוד על האופן שבו יצירתיות מתרחשת במוח. בנוסף, אנו מנסים לראות אם אצל המדענים והאמנים האלה קיימים הקשרים האישיים או המשפחתיים למחלות נפש שהתגלו אצל נבדקי סדנת הסופרים.

על כל נבדק לבלות שלושה ימים באייווה סיטי, כיוון שחשוב לערוך את המחקר בעזרת אותו סורק MRI. נבדקיי ואני מתוודעים זה לזה בארוחת ערב בביתי (בעזרתו האדיבה של בקבוק בורדו מהמרתף), ובסיור טרקטורונים בשטחי הטבע שלי, שגודלם 160 דונם, ובהם אנו צופים בחיות הבר. מכיוון שעומד לפנינו יום וחצי של סריקות מוח ושיחות לא פשוטות, כדאי שנלמד להרגיש בנוח זה עם זה. אנחנו מתחילים את המחקר עצמו בסריקת MRI שבמהלכה מבצעים הנבדקים משימות שונות בנוסף ל-REST: אסוציאציות מילוליות, אסוציאציות בתמונות וזיהוי דפוסים. לאחר כל משימה ניסויית באה משימת בקרה; במהלך האסוציאציות המילוליות, למשל, הנבדקים רואים מילים על מסך ומתבקשים לחשוב על המילה הראשונה שחולפת במוחם (אסוציאציה מילולית) או לחזור ללא קול על המילה שהם רואים (משימת הבקרה). הדיבור משבש את תהליך הסריקה כך שהנבדקים מודיעים לנו שהם השלימו את המשימה בלחיצה על מקש.

לעתים קרובות אנשים יצירתיים הם אנשי אשכולות המתעניינים בתחומים רבים – תכונה רווחת בקרב משתתפי המחקר שלי

המשחק באסוציאציות מילוליות בתוך צינור חלול גדול וחורק עלול להיראות שונה מאוד מתהליך הגילוי הספונטני והנפתל שאנו מייחסים ליצירתיות. עם זאת, זה הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לדימוי החוויה הזו, מלבד REST. אי אפשר לכפות יצירתיות – כל אדם יצירתי יאמר זאת. אבל תמצית היצירתיות היא יצירת קשרים ופתרון בעיות. משימות ה-MRI האלו מאפשרות לנו לתאר מה קורה במוח היצירתי כשהוא עושה את הדברים האלה. כפי ששיערתי, במהלך כל ארבעת המשימות התגלתה אצל האנשים היצירתיים פעילות רבה יותר באזורים האסוציאטיביים מאשר אצל חברי קבוצת הביקורת. הדפוס הזה התגלה אצל אמנים ומדענים גם יחד, מה שמעיד כי ייתכן שתהליכים מוחיים דומים אחראים לספקטרום רחב של יצירתיות. אם נשים לרגע בצד את הסטריאוטיפים הנפוצים לגבי אנשים עם "מוח ימני" ו"מוח שמאלי", ההקבלה הזאת הגיונית; לעתים קרובות אנשים יצירתיים הם אנשי אשכולות המתעניינים בתחומים רבים – תכונה רווחת בקרב משתתפי המחקר שלי.

שניים מתוך 13 הנבדקים במחקר הנוכחי שלי חוו התאבדות של הורה – שיעור גדול פי כמה וכמה משיעור ההתאבדות באוכלוסייה האמריקנית הכללית

לאחר הסריקות אני יושבת עם הנבדקים לראיון עומק. לעתים ההכנה לראיונות האלה מהנה (למשל, צפיתי מחדש בכל הסרטים של ג'ורג' לוקאס וקראתי את כל הספרים של ג'יין סמיילי) אך לעתים גם מאתגרת (היה עלי להתמודד עם המאמרים המתמטיים של ויליאם ת'רסטון). בפתיחת הריאיון אני שואלת את הנבדקים על חייהם – איפה הם גדלו, איפה למדו, באילו פעילויות הם עסקו. אני שואלת על ההורים – ההשכלה, העיסוק, סגנון ההורות – ועל אופי הקשר המשפחתי. אני לומדת על אחים, אחיות וילדים ומנסה להבין מי עוד במשפחות הנבדקים הוא יצירתי ואיך טופחה היצירתיות הזו בבית. אנו מדברים על אופן ההתמודדות של הנבדקים עם אתגרי ההתבגרות, ועל תחומי העניין והתחביבים שלהם כילדים (ובייחוד אלה הקשורים לפעילויות היצירתיות שבהן הם עוסקים כמבוגרים), דפוסים רומנטיים, החיים באוניברסיטה על כל שלביה, נישואים וגידול ילדים. אני מבקשת מהם לתאר יום שגרתי בעבודה ולחשוב איך הם הגיעו לרמה גבוהה כל כך של יצירתיות (דבר אחד שלמדתי משאלות אלה הוא שאנשים יצירתיים עובדים הרבה יותר קשה מהאדם הממוצע – לרוב כי הם אוהבים את עבודתם).

אחד החלקים האישיים ביותר – ולעתים הכואבים ביותר – בריאיון הוא החלק שבו אני שואלת על מחלות הנפש של בני משפחותיהם של הנבדקים ושלהם עצמם. הם מספרים לי על חוויות ילדות כגון התאבדות של אם או אלימות בין הורים אלכוהוליסטים, ועל הצלקות שהחוויות האלה הותירו בהם (שניים מתוך 13 הנבדקים במחקר הנוכחי שלי חוו התאבדות של הורה – שיעור גדול פי כמה וכמה משיעור ההתאבדות באוכלוסייה האמריקאית הכללית). כשאני משוחחת עם נבדקים שסובלים ממחלות נפש בעצמם, אני לומדת כיצד המחלה השפיעה על עבודתם וכיצד הם למדו להתמודד איתה.

עד כה, הקשר שהתגלה במחקר זה – שכלל 13 גאונים יצירתיים ו-13 חברי קבוצת ביקורת – בין מחלות נפש ליצירתיות, דומה לקשר שזיהיתי במחקר סדנת הסופרים. בקרב הנבדקים היצירתיים וקרוביהם יש שיעור גבוה יותר של מחלות נפש מאשר בקרב חברי קבוצת הביקורת וקרוביהם (אף על פי שהוא אינו גבוה כמו במחקר הראשון שערכתי), ושיעור זה דומה למדי בקרב אמנים ומדענים. האבחנות השכיחות ביותר הן הפרעה דו-קוטבית, דיכאון, הפרעת חרדה או פניקה ואלכוהוליזם. מצאתי גם ראיות התומכות בהשערה הראשונה שלי, שאמרה כי הסיכוי שלאנשים יצירתיים ביותר יהיה קרוב משפחה מדרגה ראשונה הסובל מסכיזופרניה, גבוה מזה של חברי קבוצת הביקורת. יש לציין שכשהרופא והחוקר ג'ון ל' קרלסון (Karlsson) בחן את קרובי המשפחה של אנשים שהופיעו ברשימת אישים בולטים באיסלנד בשנות ה-40 וה-60, הוא מצא שיעור סכיזופרניה גבוה מהממוצע. לאונרד הסטון (Heston), פסיכיאטר ואחד מעמיתיי לשעבר באייווה, ערך מחקר חשוב בנוגע לילדים של אימהות סכיזופרניות שגודלו מינקות אצל הורים אומנים או מאמצים; הוא גילה שיותר מעשרה אחוזים מהילדים האלה פיתחו סכיזופרניה, בהשוואה לאפס אחוז בקבוצת הביקורת. ממצא זה מעיד על רכיב גנטי רב-עוצמה בסכיזופרניה. הסטון ואני דנו באפשרות שאנשים יצירתיים חבים את כישרונם לווריאנט תת-קליני של סכיזופרניה המשחרר את הקשרים האסוציאטיביים במידה שמגבירה את היצירתיות שלהם אך לא מספיקה כדי לעורר אצלם מחלת נפש.

חצי מהנבדקים מגיעים ממשפחות הישגיות שבהן לפחות אחד מההורים הוא דוקטור. רובם גדלו בסביבה ששמה דגש על למידה והשכלה

כמו במחקר הראשון, גיליתי גם שיצירתיות עוברת לא אחת במשפחה ולובשת צורות שונות. כאן יש לסביבה תפקיד משמעותי. חצי מהנבדקים מגיעים ממשפחות הישגיות שבהן לפחות אחד מההורים הוא דוקטור. רובם גדלו בסביבה ששמה דגש על למידה והשכלה. כך תיאר אחד הנבדקים את ילדותו:

הערבים המשפחתיים שלנו – כולם פשוט ישבו ועבדו. כולנו היינו באותו חדר, ו[אמי] הייתה עובדת על המאמרים שלה ומכינה מערכי שיעור, ולאבי הייתה ערימה עצומה של מאמרים וכתבי עת... זה היה לפני עידן המחשב הנייד, לכן הכול היה בנייר. ואני הייתי יושב שם עם שיעורי הבית, ואחיותיי היו קוראות. וכך היינו מבלים כמה שעות מדי ערב במשך 10 או 15 שנה – ככה זה היה. פשוט עבדנו יחד. בלי טלוויזיה.

אז למה האנשים המחוננים האלה סובלים ממחלות נפש יותר מהממוצע? בהתחשב בכך ש(כקבוצה) יש במשפחתם שיעור גבוה יותר של מחלות נפש מאשר בכלל האוכלוסייה או בקבוצה בת-השוואה, עלינו לחשוד שהתורשה ממלאת כאן תפקיד – שפרנסיס גולטון ואחרים צדקו לגבי תפקיד גורמי התורשה בנטייתם של אנשים ליצירתיות ומחלות נפש גם יחד. אפשר רק לשער מהם אותם גורמים, ובכל זאת ניתן לדלות כמה רמזים מהאופן שבו אנשים אלה מתארים את עצמם ואת סגנון חייהם.

אחד הגורמים האפשריים הוא סגנון אישיותי המשותף לרבים מנבדקיי היצירתיים – הם הרפתקנים וסקרנים. הם נוטלים סיכונים. בייחוד במדע, המחקרים הטובים ביותר מתרחשים במחוזות חדשים. עליהם להתמודד עם ספקות ודחייה, ובכל זאת עליהם להתמיד כי הם מאמינים בכל ליבם בערכה של עבודתם. גישה זו עלולה לייצר כאב נפשי הבא לעתים לידי ביטוי כדיכאון או חרדה, ועלול לדחוף אנשים לנסות להפחית את האי-נוחות שלהם בעזרת משככי כאבים כגון אלכוהול.

אף על פי שרבים מהם סובלים מהפרעות מצב רוח וחרדה, הם מקשרים בין כישרונם לאושר והתלהבות עזים

נדהמתי מכמות האנשים המתייחסים לרעיונות היצירתיים ביותר שלהם כ"מובנים מאליהם." מכיוון שמבחינת רוב האנשים, רעיונות אלה הם ההיפך המוחלט מ"מובן מאליו," אותם גאונים יצירתיים עלולים להיתקל בספק והתנגדות כשהם מנסים לקדם אותם. כפי שאמר לי אחד האמנים, "הדבר המצחיק ביותר בכישרון הוא שאתה עיוור לכישרונך שלך. כשיש לך את זה אתה פשוט לא מבין מה זה... כשיש לך כישרון ואתה רואה דברים בצורה מסוימת, אתה נדהם שאחרים לא רואים אותם באותה צורה." ההתמדה לנוכח ספקות ודחייה עלולה להיות מסע בודד, וייתכן שבדידות זו מסבירה חלקית למה אמנים ומדענים מסוימים סובלים ממחלות נפש.

במהלך שיחותיי עם הנבדקים לגבי התהליך היצירתי התגלה פרדוקס מעניין: אף על פי שרבים מהם סובלים מהפרעות מצב רוח וחרדה, הם מקשרים בין כישרונם לאושר והתלהבות עזים. "עשייה מדעית טובה היא פשוט הדבר המהנה ביותר שיש," אמר לי אחד המדענים. "זה כמו סקס טוב. זה מעורר את כל הגוף וגורם לך להרגיש שלם וכל-יכול." הצהרה זו מזכירה דברים שאמרו גאונים יצירתיים לאורך ההיסטוריה. לדוגמה, כך כתב צ'ייקובסקי, המלחין, באמצע המאה ה-19:

תהיה זו יהירות לנסות לבטא במילים את תחושת האושר העילאי ששוטפת אותי כשרעיון חדש מתעורר בי ומתחיל ללבוש צורה שונה. אני שוכח הכול ומתנהג כמשוגע. כל איבר בתוכי מתחיל לפעום ולרטוט; ומשהתחלתי סקיצה חדשה, לא עובר רגע והמחשבות באות בזו אחר זו.

נבדק נוסף, מדען מוח וממציא, אמר לי:

"אין אושר גדול יותר בחיי מהאושר שאני חש כשיש לי רעיון טוב. כשהוא צץ במוחי, זה כל כך מספק... גרעין האקומבנס שלי בטח משתולל כשזה קורה" (גרעין האקומבנס, השוכן בלב מערכת התגמול של המוח, מופעל על-ידי הנאה, בין שמקורה בארוחה טובה ובין שמקורה בקבלת כסף או נטילת סמים מעוררי-אופוריה).

ובנוגע לאופן לידתם של רעיונות, כמעט כל נבדקיי סיפרו שרגעי האאורקה מגיעים לרוב אחרי תקופות ארוכות של הכנה ו"דגירה", ושהם מכים בך כשאתה נינוח – במצב שאנו מכנים REST. "לעתים קרובות זה קורה כשאתה עושה דבר אחד ולא חושב על מה שהמוח שלך עושה," אמר לי אחד האמנים במחקר. "אני רואה טלוויזיה, או קורא ספר, ונוצר שם קישור... וזה לא בהכרח קשור למה שאני עושה באותו רגע; איכשהו אתה רואה משהו, או שומע משהו, או עושה משהו שמייצר את הקישור הזה."

נבדקים רבים סיפרו על רעיונות שזינקו למוחם בעת מקלחת, נהיגה או התעמלות. אחד מהם תיאר משטר בלתי רגיל הכולל נמנום של אחר הצהריים: "במהלך הנמנום הזה אני עושה חלק גדול מהעבודה שלי. גיליתי שרעיונות באים אליי כשאני נרדם, באים אליי כשאני מתעורר, באים אליי אם אני יושב באמבטיה. בדרך כלל אני לא עושה אמבטיות... אבל לפעמים אני פשוט נכנס כדי לחשוב."

אנשים מסוימים רואים דברים שאחרים לא מסוגלים לראות, והם צודקים, ואנחנו קוראים להם גאונים יצירתיים. אנשים מסוימים רואים דברים שאחרים לא מסוגלים לראות, והם טועים, ואנחנו קוראים להם חולי נפש

חלק מהממצאים השכיחים האחרים שעולים ממחקריי הם:

אנשים יצירתיים רבים הם אוטודידקטים. הם אוהבים ללמד את עצמם, ולא לספוג מידע או ידע במסגרות חינוכיות מקובלות. ידוע היטב ששלושה גאונים יצירתיים מעמק הסיליקון נשרו מהלימודים באוניברסיטה: ביל גייטס, סטיב ג'ובס ומארק צוקרברג. סטיב ג'ובס – בעיני רבים האב-טיפוס של האדם היצירתי – הפיץ את המוטו Think different ("חשבו אחרת"). מכיוון שצורת חשיבתם אכן אינה שגרתית, הנבדקים שלי אומרים לא אחת שדרכי הלמידה וההוראה המקובלות לא תמיד עוזרות, ולפעמים אף מסיחות את הדעת, ושהם מעדיפים ללמוד בעצמם. רבים מנבדקיי לימדו את עצמם לקרוא עוד לפני שהתחילו ללמוד בבית הספר, ורבים מהם קראו רבות לאורך חייהם. לדוגמה, במאמרו "On Proof and Progress in Mathematics" כותב ביל ת'רסטון:

ההשכלה המתמטית שלי הייתה עצמאית ואידיוסינקרטית למדי, כיוון שבמשך כמה שנים למדתי דברים בכוחות עצמי ופיתחתי מודלים שכליים אישיים של חשיבה מתמטית. דבר זה הקנה לי לעתים קרובות יתרון גדול כי קל ללמוד בשלב מאוחר יותר את המודלים השכליים המקובלים בקרב קבוצות של מתמטיקאים.

לנקודה זו יש השלכות חשובות על חינוכם של ילדים בעלי כישרון יצירתי. יש לאפשר להם, ואף לעודדם, "לחשוב אחרת" (כמה נבדקים סיפרו לי שהם נהגו להסתבך בבית הספר כי הם תפסו את המורים בטעויות; אחד מנבדקיי תיקן את המורה שלו בכיתה ב' כשהיא הסבירה לו שאור וקול הם גלים שנעים באותה מהירות. היא לא קיבלה את זה יפה). אנשים יצירתיים רבים הם אנשי אשכולות, בדומה לגאונים היסטוריים כגון מיכאלאנג'לו ולאונרדו דה וינצ'י. לא זו בלבד שג'ורג' לוקאס קיבל את המדליה הלאומית לאמנויות ב-2012, אלא שהוא קיבל גם את המדליה הלאומית לטכנולוגיה ב-2004. תחומי העניין של לוקאס כוללים אנתרופולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, מדעי המוח, טכנולוגיה דיגיטלית, אדריכלות ועיצוב פנים. איש אשכולות אחר, אחד המדענים, תיאר את אהבתו לספרות:

אני אוהב מילים ואני אוהב מקצבים וצלילים של מילים... [כילד קטן] בניתי לי במהירות מאגר עצום של סונטות שייקספיריות, קטעי סולילוקווי, שירה מכל המינים... כשהלכתי לאוניברסיטה הייתי פתוח לקריירות רבות. למען האמת, לקחתי קורס של כתיבה יצירתית בשלב מוקדם. שקלתי ברצינות קריירה כסופר או משורר כי אני כל כך אוהב מילים... [אבל מבחינת] האקדמיה, העניין הוא לא יופיין של המילים. זה אכזב אותי, ולקחתי כמה קורסים בביולוגיה, כמה קורסים בתורת הקוונטים. התחברתי מיד לביולוגיה. זה נראה כמו מערכת מורכבת, צייתנית, יפה, חשובה. ובחרתי בביוכימיה.

האמנויות והמדעים נתפסים כמסלולים נפרדים, והאוניברסיטה מעודדת סטודנטים לבחור באחד ולא באחר. אם אנו רוצים לטפח סטודנטים יצירתיים, ייתכן שזו טעות חמורה. אנשים יצירתיים רבים הם עיקשים, גם כשהם נתקלים בספקנות ובדחייה. כששאלתי את אחד הנבדקים מה נדרש כדי להיות מדען מצליח, הוא השיב:

התמדה... כדי להשיג את החופש לגלות דברים, עליך להתמיד... גם כשלא קיבלת מענק למימון מחקר אתה קם למחרת, שם רגל אחת לפני השנייה, וחוזר חלילה... אני עדיין לוקח דברים אישית. אם אני לא מקבל מימון ו... אני עצבני במשך ימים שלמים. ואז אני מתיישב וכותב שוב בקשה למענק.

ואולי לאנשים יצירתיים פשוט יש יותר רעיונות? האם ההבדל בינם לבין האדם הממוצע הוא כמותי או איכותי? אחד הנבדקים, מדען מוח וממציא, השיב לשאלה הזו בצורה מעניינת – הוא הציג את העניין במונחים של עפיפונים וחוטים:

בתחום המו"פ, אנחנו מחלקים אנשים לאחת משתי קטגוריות גסות: ממציאים ומהנדסים. הממציא הוא העפיפון. יש לו טריליון רעיונות בראש והוא ממציא את האב-טיפוס הנהדר הראשון. אבל בדרך כלל הממציא הוא... לא אדם מסודר. הוא רואה את התמונה הכוללת... {הוא} כל הזמן מחבר דברים שלא בדיוק עובדים. המהנדסים הם החוטים, בעלי המלאכה [שבוחרים רעיון טוב] והופכים אותו לדבר שימושי. אז טיפוס אחד מייצר רעיונות טובים, והטיפוס האחר... הופך אותו לרעיון שימושי.

מובן שכמות מופרזת של רעיונות עלולה להיות מסוכנת. אחד הנבדקים, מדען שאפשר להגדיר כעפיפון וחוט בעת ובעונה אחת, סיפר לי על "נכונות ליטול סיכונים אדירים עם כל הלב, הנשמה והשכל, כשאתה יודע שההשפעה – אם הדבר יעבוד – תחולל שינוי מהותי." ה"אם" הזה חשוב ביותר. כשאתה רואה קשרים שאף אחד אחר לא מסוגל לראות, אתה עלול לראות גם קשרים שכלל לא קיימים. "לכולם יש דברים משוגעים שהם רוצים לנסות," אמר לי אותו נבדק. "חלק מהיצירתיות הוא לבחור את הבועות הקטנות שצצות במוח המודע שלך, להחליט למי מהן אתה מאפשר להתנפח ולמי מהן אתה מעניק גישה לחלקים נרחבים יותר במוח שלך, ואז לתרגם את זה לפעולה."

בספר "נפלאות התבונה," הביוגרפיה שכתבה סילביה נסאר על המתמטיקאי ג'ון נאש, היא מתארת כיצד אחד מעמיתיו של נאש ביקר אותו כשהיה מאושפז בבית החולים מקלין. "איך אתה, מתמטיקאי, אדם המסור להיגיון ולאמת לוגית," שאל העמית, "מסוגל להאמין שחייזרים שולחים לך מסרים? איך אתה מסוגל להאמין שאתה מגויס על-ידי חייזרים מהחלל החיצון להצלת העולם?" לכך ענה נאש: "כי הרעיונות שלי לגבי ישויות על-טבעיות באו אליי באותה צורה שבאו הרעיונות המתמטיים. אז התייחסתי אליהם ברצינות." אנשים מסוימים רואים דברים שאחרים לא מסוגלים לראות, והם צודקים, ואנחנו קוראים להם גאונים יצירתיים. אנשים מסוימים רואים דברים שאחרים לא מסוגלים לראות, והם טועים, ואנחנו קוראים להם חולי נפש. ואנשים מסוימים, כמו ג'ון נאש, הם שני הדברים גם יחד.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ננסי אנדריאסן היא חוקרת בתחומי מדעי המוח והנוירו-פסיכיאטריה מאוניברסיטת איווה.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2014 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-16 ביולי 2014

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ננסי אנדריאסן, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על סודות המוח היצירתי

01
ד.

נקודות למחשבה:
אפשר להיות מאוד יצירתי וגם מאוד מאוזן. את האקסצנטריות קל להראות, את האיזון לא. אדם יצירתי בריא ומאושר איננו סיפור מעניין.

וייתכן שאחד הגורמים לכך שאיננו יכולים להצביע על יוצרים רבים שהיו או הנם מאוזנים מאוד היא שהם בוחרים שלא להתעקש ולתקן את שגיאות המורה שלהם, לאחר אפיזודה בכיתה ב' כפי שתוארה לעיל. הם אותם גאונים שהבינו מהר באיזה עולם הם חיים, והסירו מסדר-יומם את הלהיטות לזכות באישור המורה או עמיתיהם שעדיין מתמודדים עם לימוד הקריאה.

    02
    חני

    תודה, רווח לי כשקראתי את תגובתך. ללא ספק יצירתיים מאוזנים אולי יוצרים פחות כי הם תמיד נתונים במתח של הדחף ליצור והאיזון השוקל את המציאות, התגובות, המהלך כולו וכד'. כאן נכנסת לתמונה הסביבה, המשפחה והמערכת. הם צריכים לשמור על חלון החופש של "היוצר המאוזן" ולדרבן אותו לא להיעצר על הסף המאוזן והשקול.

    03
    מיכה

    מיכה - אין צורך להתגונן, זה בסדר להיות יצירתי ומאוזן, אבל היא מצביעה לא רק על המיתאם הידוע והמוכר אלפי שנים, אלא גם על סיבה מוחית אפשרית. זה מזכיר אימרה המיוחסת לבן גוריון - אינך חייב להיות מטורף כדי להיות ציוני, אבל זה עוזר.

    04
    ד.

    באשר ל"סיבה מוחית אפשרית" - אנו עדיין רחוקים מהבנת המכלול הזה. אם כי ברור שכל תופעה התנהגותית יושבת על תשתית פיזית, הרי שחוסר הידע הנוכחי שלנו אינו מאפשר לנו להסיק מסקנות כל שהן מן התשתית הזו אל ההתנהגות. כל עוד זה המצב - גם הסקת המסקנות מן ההתנהגות אל התשתית הפיזית אינה אלא ספקולציה. בביטוי "סיבה מוחית אפשרית" גלומות גם סיבות אפשריות אחרות וגם האפשרות שההתנהגות שתיארנו - יצירתיות, למשל - בעצם איננה מה שאנו חושבים שהיא.

    הביטוי "המיתאם הידוע והמוכר אלפי שנים" מצביע בבירור על הבעיה: חיפוש אישוש לרעיונות עתיקים במקום לבחון את המציאות ולברר אותה נכוחה. כאשר מחפשים משהו, ומחפשים אותו ורק אותו אזי כל מה שנמצא יהיה מה שידענו שנמצא. בנסיבות כאלו המדע הוא ריטואל, ולא פורץ דרך.

    05
    נעם

    אין בעיה עקרונית בבחינה של רעיונות עתיקים, המדע הוא אינו אופנה וגם לא אומנות, תפקידו לא לחדש אלה לתת ביטוי מדויק ככל האפשר של המציאות. בחינה של רעיונות ישנים בכלים חדשים יכולה להביא לתוצאות פורצות דרך ולתיאוריות חדשות המסבירות את הממצאים הקיימים.
    החוקרת משתמשת במתודה מדעית, ישנה קבוצת ביקורת. אומנם הקבוצה אותה היא בוחנת נשמעת קטנה מכדי שיהיה אפשר להסיק ממנה(תוצאות קיצוניות יכולות להתקבל בקבוצה קטנה בלי שיהיה כל קשר סיבתי, וגם כמובן יש את הבעיה שקשר סטטיסטי לא בהכרח מצביע על סיבתיות..) אבל זאת התחלה. האפשרות עם הטכנולוגיה המודרנית לבחון התרחשות של רעיונות יצירתיים והבחינה שלהם בהקשר של מחלות נפש הוא רעיון מרתק.

06
יוסף כהן

היי... ברפואה הסינית הדברים מוצגים בצורה מאוד מענינת :
אצל כל אחד מאיתנו קיים ציר של "עץ - מתכת" :
אלמנט העץ הוא האלמנט השואף לחופש ולצמיחה בכל הכיוונים , יצירתיות וכו' ואלמנט המתכת מאזן אותו וגוזם אותו. הוא אוהב דיוק , גבולות ברורים , קפדנות , ביקורת וכו'.
האיזון בינהם הוא קריטי - יצירתיות שאיננה מגובה ב"גיזום" , תהיה יצירתיות רחפנית ומתנותקת מהקרקע. רק היכולת לגזם נכון ולפסול את מה שאינו ראוי , יכולה בסופו של דבר להביא "עוצמה" בתוך הרעיונות. ואילו גיזום יתר וביקורת יתר יביאו לחניקה של היצירתיות.
לכן לא צריך להתמקד ב"חופש" מצד אחד , וגם לא בקפדנות מצד שני , אלא באיזון בינהם. המפתח ליצירתיות נמצא שם.
מנסיוני ומהבנתי , הדרך הכי טובה לעבוד על האיזון בינהם היא דרך המשחק. משחק היא הדרך הטבעית בה המוח בונה קשרים יצירתיים , ומצד שני גם לומד לפסול "מה שלא עובד" , או שלומד כל הזמן למצוא דרכים טובות יותר לבטא את עצמו. וכשאני אומר "משחק" אני מתכווין גם לנגינה , לריקוד וכיוצא בזה.
פעילויות כגון אלו לא נחשבות בחברה שלנו כפעילויות "רציניות" וחשובות , ובגיל מסוים האנשים נעשים מקובעים עד כדי חוסר יכולת לשחק , וחבל.

07
חוצפית המתורגמן

יופי של מאמר.

נקודה אחת שמבוססת על מחקרו המפורסם של טרמן ואשר לכדה את תשומת לבי היא ש"אחד הממצאים הראשונים שהתקבלו [במחקר של טרמן - הבהרה שלי] הוא קשר חזק בין הגיל הנמוך ביותר בכיתה למנת משכל גבוהה".

בספרו מצוינים (outliers) גולדוול מסביר ומדגים כיצד הילדים הבוגרים ביותר בכל שכבה (ילידי ינואר-מרס) מצליחים יותר מעמיתיהם. לא הגיוני שיש קשר הפוך בין מנת משכל לבין הצלחה...

האם ייתכן שמדובר במתאם ללא שום קשר סיבתי; כלומר - שהילדים הקטנים ביותר הם אלו שקפצו כיתה ולכן הם גם אלו שנהנים ממנת משכל גבוהה במיוחד?

אגב, הערת עריכת לשון קטנטנה: ארבע המשימות. לא ארבעת המשימות.

    08
    טל וענונו

    יש את העניין שאנשים שנולדו בחודשי החורף נוטים יותר לפתח מחלות נפש. לדעתי עצם השוני של האנשים האלה מאלץ אותם להיות חזקים בתחומים לא שגרתיים ולפתח יצירתיות חזקה מהרגיל.

09
ניר

הכותבת מעניינת ונשואי המחקר מעניינים.
השאלה שבבסיס המחקר על הקשר שבין שיגעון לגאון חשובה, אבל יותר חשוב הוא לימוד המרכיבים של המוח היצירתי. הבעיה במאמר היא בבחירת נשואי המחקר. בחירתה של הכותבת עשוי לגרום הטיות.
פרט למח יצירתי, הצלחה כיוצר מחייבת חיבור של עוד כמה תכונות:
להוציא החוצה: צריך תמריץ לשתף את העולם ביצירתו. כמה אנשים יצירתיים יש שכותבים סיפור בראשם, מציירים בדימיונם, ומהמהמים מוזיקה שיצרו לעצמם? התהליך שגורם לאמצאה ולהברקה כלל אינו מספיק וצריך להיות מלווה בתהליך של הוצאה מהדמיון לעולם המקושר.
כלים: אותו תהליך של הוצאת יצירה מהכח לפועל מחייב כלים. כלים כמו חינוך, תרבות, ידע, חברה, אבל גם כלים חמריים לגמרי כמו מכחולים לצייר ומעבדה לכימאי. רכישת כלים כאלו תלוייה הרבה ברולטת מקום הלידה: איווה סיטי היא כנראה מקום שהנולד בו, צפוי, אולי, לקבל כלים טובים יותר (לביטוי יצירה ספרותית באנגלית) ממי שנולד באסמרה.
בבחירת נשואי המחקר, הכותבת נוקטת בגישת BIG C, וכמו שהיא עצמה מעידה: "הבעיה בגישה הזאת היא הסובייקטיביות האינהרנטית שלה".
בחירה ביוצרים שהם גם סלבס מפורסמים היא מנגנון סינון משולש:
הנבחר חייב להיות גם יצירתי, גם בעל רצון להוציא את היצירה וגם בעל המזל להוולד במסגרת שמאפשרת לו לפרסם ולהתפרסם.
לכן כשבודקים ב FMRI נשואי מחקר כאלה צריך לקחת בחשבון שהסינון כלל כמה תכונות פרט למוח יצירתי ומכאן יכולה להגרם ההטייה.
אולי השגעון הוא ברצון להתפרסם?

12
מיכה אנקורי

חלק מההשערות הוליכו למסקנות מעגליות. למשל התגלית שאנשים יצירתיים טובים יותר בראיית דברים בצורה מקורית. נו...
הבעיה העיקרית עם מחקרים מסוג זה היא שהמחקרים העתידיים יעלו ממצאים הפוכים. זה קורה חדשות לבקרים.

14
הילה כהן

יופי של מאמר. מקווה שהחוקרת תמשיך בכיוון הנ"ל. הקשר הדוק וקיים בין יצירתיות , וגם במדעים , לבין חשיבה יוצאת דופן. והלוואי שיימצא מזור למחלות הנפשיות בכלל דרך הקצה של אותם מוכשרים סובלים.