עם כל הכוונות הטובות

את הכרך הראשון של זיכרונותיו ממלחמת העולם השנייה הקדיש צ'רצ'יל לסקירת הנסיבות שהובילו לפתיחת המלחמה. את נושא הכרך הוא בחר להציג כך (כאן בתרגום אהרון אמיר): "איך באיוולתם, בקלות דעתם ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי-האנגלית לרשעים לחדש את חימושם". על אותה איוולת וקלות דעת נכתבו כבר ריבואות מלים. אך בכל זאת, נראה שניתן להאיר על הנושא מכיוון נוסף, שיעורר אותנו למחשבה על בעיה מרכזית של המשטר הדמוקרטי הרלוונטית גם לזמננו.

איוולת וכוונות טובות

עם תום מלחמת העולם הראשונה היו המעצמות המנצחות נחושות בדעתן למנוע הישנותה של מלחמה נוראה כל כך. הביטוי 'המלחמה לסיום המלחמה' היה על כל שפתיים, וננקטו אמצעים להפיכתו למציאות

עם תום מלחמת העולם הראשונה היו המעצמות המנצחות נחושות בדעתן למנוע הישנותה של מלחמה נוראה כל כך. צ'רצי'ל כתב על כך: "הביטוי 'המלחמה לסיום המלחמה" היה על כל שפתיים, וננקטו אמצעים להפיכתו למציאות", אולם המנצחים כשלו במשימתם. כשראה המרשל פוש, שהיה המפקד של כוחות בעלות הברית באירופה בסיום המלחמה, את חוזה השלום שנחתם בוורסאי, הוא חיווה את דעתו בדייקנות מופלאה: "לא שלום הוא זה, זאת היא שביתת נשק לעשרים שנה". לאחר עשרים שנה ועוד חודשיים פרצה מלחמת העולם השנייה.

שלום? קץ המלחמות? כוונות טובות שהשיגו רק שביתת נשק - מתוך "חתימת השלום באולם המראות בוורסאיי" (1919), ויליאם אורפן. תצלום: ויקיפדיה

וינסטון צ'רצ'יל מבקר בספרו את הכשלים של חוזה ורסאי בחריפות. מאידך הוא כותב: "בכל זאת נותרה ערובה אחת מוצקה לשלום. גרמניה הייתה מפורקת מנשקה". על קריסתה של ערובה זו יסופר בהמשך.

בקיץ 1938, כאשר התבררו כוונותיו של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה, עצרה אירופה את נשימתה. מלחמה גדולה נוספת נראתה באופק. בניסיון להתמודד עם הסכנה, החליט ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין לטוס לגרמניה ולהיפגש פנים אל פנים עם היטלר. צ'רצ'יל מביא בספרו את הציטוט הבא של צ'מברליין:

"למרות הקשיות והקשיחות שדימיתי לראות בפניו, קיבלתי את הרושם כי זהו איש שאפשר לסמוך עליו כשהוא אומר דבר מה" (ההדגשה במקור).

האמון שנתן צ'מברליין בהיטלר הביא לשרשרת אירועים הרסנית. ב-30 בספטמבר 1938 נערכה במינכן ועידה של ארבע מעצמות (בריטניה, צרפת, איטליה וגרמניה) שבה הוסכם כי חבל הסודטים, שהיה מאוכלס ברובו גרמנים, יסופח לגרמניה. היטלר הצהיר כי בכך בא על סיפוקו ואין לו דרישות טריטוריאליות נוספות מצ'כוסלובקיה. היטלר לא עמד בהסכם. מספר חודשים לאחר שעיכל את חבל הסודטים הוא פלש לצ'כוסלובקיה. מכאן נפתחה הדרך למלחמת עולם נוספת, שפרצה לאחר פלישתו של היטלר לפולין בספטמבר 1939.

הסכם מינכן, שכונה לאחר מכן גם בשם 'חרפת מינכן', הפך למשל המציג כיצד כוונות טובות של מנהיג תמים מנוצלות על ידי רודן חסר מעצוריםהסכם מינכן, שכונה לאחר מכן גם בשם "חרפת מינכן", הפך למשל המציג כיצד כוונות טובות של מנהיג תמים מנוצלות על ידי רודן חסר מעצורים. אמירתו של צ'רצ'יל על ההסכם "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה" הפכה לאמירה המייצגת את האיוולת שבהסכם. מן הצד השני עולה השאלה: כיצד פוליטיקאי ממולח ומנוסה כמו צ'מברליין נפל בפח. קשה להאמין שרק תמימות המלווה בכוונות טובות עומדת ביסודו של הכשל. אכן, כאשר מעמיקים לחקור בסיפור המעשה מגלים כי לפנינו סיפור מורכב, שגם אם אינו מנקה את צ'מברליין מאשמה, הוא מציג את התנהלותו באופן השונה מהתפישה המקובלת אצל הקהל הרחב. לבירור הדברים כהווייתם אפנה תחילה לשנת 1933, השנה שבה מונה היטלר לקנצלר של גרמניה.

על חששות פקידי משרד החוץ הבריטי מעלייתו של היטלר כתב ההיסטוריון איאן קרשו (בתרגום סמדר מילוא) כי הם התקשו "לגבש את עמדתם כלפי היטלר. האם הוא השטן של מיין קאמפף, ששלטונו אינו רק בבחינת מטרד דיפלומטי אלא גם מלחמה בבוא העת? ואולי המדיח והמסית יירגע עם הזמן ויהפוך לפוליטיקאי 'נורמלי' בענייני חוץ?" (ההדגשה במקור).

אכן, ספרו של היטלר "מיין קמפף", שפורסם בשני חלקים בשנים 1925 ו-,1926 ראוי לכינוי "שטני". בספר זה, שעמוס בביטויים אלימים, פירט היטלר את עקרונותיו הפוליטיים ואת תוכניותיו לעתיד. בפרט מתוארות שם דעותיו הגזעניות והאנטישמיות ושאיפותיו להתפשטותה של גרמניה באירופה כדי להבטיח "מרחב מחיה" לגזע הגרמני העליון. לאורך כל דרכו כקנצלר של גרמניה, לא סטה היטלר מהמתווה שהציג בספרו.

לעובדה ש'המדיח והמסית' אינו מתכוון להירגע ולהפוך לפוליטיקאי 'נורמלי' סיפק היטלר הוכחות מהרגע שעלה לשלטון

לעובדה ש"המדיח והמסית" אינו מתכוון להירגע ולהפוך לפוליטיקאי ״נורמלי״ סיפק היטלר הוכחות מהרגע שעלה לשלטון. הדברים החלו באלימות הקשה שנקטו תומכיו בבחירות ב-1933, בהשתלטותו הכוחנית על המשטר בגרמניה ובמעשי הרדיפה נגד היהודים, שהראשון בהם התרחש ב-1 באפריל 1933, וזעזע את דעת הקהל העולמית, כפי שמציין ההיסטוריון טים בוברי בספרו ״לפייס את היטלר״.

אדולף היטלר. תצלום: Tallapragada

סימני האזהרה הלכו ותכפו בקצב מהיר. באוקטובר 1933 פרשה גרמניה מחבר הלאומים. התהליך של חימושה המואץ של גרמניה (הנוגד את הסכמי וורסאי) נפתח כבר ב-1933. ב-9 במרץ 1935 הוכרז רשמית על הקמת חיל האוויר הגרמני, וב-16 לחודש הוכרז על גיוס חובה. כל ההפרות האלו של ההתחייבויות של גרמניה בחוזה וורסאי לא זכו לתגובה הולמת. ב-17 במרץ 1936 פלש היטלר לחבל הריין. כותב בוברי (בתרגום כרמית גיא): "לא הייתה כאן רק הפרת חוזה שהוטל בכוח הנשק במלחמה, ושל חוזה לוקרנו, שנחתם בשלום ובאין אונס, אלא גם ניצולו של פינוי חבל הריין שבוצע על ידי בעלי הברית מתוך רוח ידידות שנים אחדות לפני בוא מועדו". נבהיר כי פירוז חבל הריין נקבע בהסכמי וורסאי כאמצעי הגנה על צרפת, שנחיתותה מול גרמניה בכוח אדם הייתה משמעותית. על כך כתב צ'רצ'יל: "בצרפת, היה הזעזוע איום. ה"ה טארו ופלאנדן הסיתם יצרם להגיב מיד בגיוס כללי. אילו התרוממו לגובה השעה, כי אז אמנם עשו זאת; ובכך היו מאלצים את כל האחרים להיספח אליהם. בעיה חיונית הייתה זו לצרפת, אבל נראה שאין הם מסוגלים לזוז בלי הסכמתה של בריטניה".

עדיין יכלו בריטניה וצרפת לעצור את היטלר תוך שימוש בכוח. בוודאי שיכלו לעשות זאת לפני כן. אך מכך הן נמנעו. בריטניה יכלה לפחות להתחיל בתהליך חימוש בקצב מתאים כדי לעמוד מול הסכנה. אך גם פעולה זו נעשתה בעצלתיים

מפתיע להיווכח שכל הפרות החוזים הבוטות האלו על ידי היטלר, שתאמו לכוונותיו המסוכנות אותן הציג ב"מיין קמפף", לא זכו לתגובה הולמת. ב-1936 עדיין יכלו בריטניה וצרפת לעצור את היטלר תוך שימוש בכוח. בוודאי שיכלו לעשות זאת לפני כן. אך מכך הן נמנעו. בריטניה יכלה לפחות להתחיל בתהליך חימוש בקצב מתאים כדי לעמוד מול הסכנה. אך גם פעולה זו נעשתה בעצלתיים, כך שעם פרוץ מלחמת העולם, נחיתותה הצבאית של בריטניה הייתה ברורה, דבר שהעמיד אותה במרחק נגיעה מתבוסה מוחלטת לגרמנים.

במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה. ב-ספטמבר אותה שנה נחתם הסכם מינכן ("בגידת מינכן" בפי הצ'כים), ומכאן קצרה הדרך למלחמת עולם, אליה נכנסה בריטניה כשהיא אינה מוכנה.

הדברים ברורים. כל שנותר לנו הוא לתמוה על האיוולת וקלות הדעת של מנהיגי בריטניה לאורך תקופה שבה כיהנו שלושה ראשי ממשלה (מקדונלד, בולדווין, וצ'מברליין, כאשר האחרון ירש מצב ביש שהכינו לו קודמיו). תמיהה זו יכולה להוביל אותנו לשאלה אם היה קיים גורם נוסף שהשפיע על התנהגותם קלת הדעת של המנהיגים. מסתבר שהיה גורם כזה, ועליו נעמוד להלן.

כישלונה של דמוקרטיה

על מהותו של אותו גורם נוכל לעמוד מנאום שנשא ראש הממשלה בולדווין בפני הפרלמנט הבריטי בשנת 1936, בתגובה לביקורתו של צ'רצ'יל. הוא פתח את דבריו במלים: "רוצה אני לדבר אל בית הנבחרים בגילוי-לב גמור" ובהמשך דבריו אמר:

"חילוקי הדעות בין מר צ'רצ'יל לביני הם מן השנים 1933 והלאה. [...] כשדיברתי והטפתי ככל יכולתי לעיקרון הדמוקרטי, קבעתי כי דמוקרטיה מפגרת תמיד פיגור של שנתיים אחרי הרודן. [...] ודאי תזכרו כי בזמן ההוא הייתה הארץ הזו חדורה רגש פציפיסטי עז יותר מכל עת אחרת מאז המלחמה. מן הסתם ודאי תזכרו את הבחירות בפולהם בסתיו 1933, כשהפסידה הממשלה הלאומית ברוב של כ-7000 אך ורק בשאלה הפציפיסטית. [...] נניח שהייתי הולך לבחירות ואומר שגרמניה מחדשת את חימושה, ושעלינו לחדש את חימושנו, האם יש מי שסבור כי הדמוקרטיה השאננה הזאת הייתה נזעקת לקריאה ברגע ההוא? אינני יכול להעלות בדעתי שום דבר שהיה מבטיח יותר את ההפסד בבחירות מנקודת-מבטי" (כל הדגשים במקור).

"אני נותן לכם את דברתי שלא תהיה שום התחמשות גדולה" (1935), ראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין. תצלום: ספריית הקונגרס האמריקני, ויקיפדיה

גם אם נכיר בעובדה שסיפורה של האיוולת הושפע ממגוון של גורמים, לא נוכל להכחיש כי דעת הקהל שיחקה תפקיד משמעותי בסיפור

על הדברים האלו מגיב צ'רצ'יל בספרו:

"אכן, היה זה גילוי לב מדהים. הוא הביא את האמת הערומה על דבר מניעיו עד למדרגה של פגיעה בטעם הטוב. שיהיה ראש ממשלה מצהיר כי לא עשה את חובתו ביחס לביטחון הלאומי משום שהתיירא להפסיד בבחירות".

גם אם נכיר בעובדה שסיפורה של האיוולת הושפע ממגוון של גורמים, לא נוכל להכחיש כי דעת הקהל שיחקה תפקיד משמעותי בסיפור. על כך נוכל גם ללמוד גם מטיעונו של בוברי:

"מגיני הסכם מינכן ניצבים על קרקע בטוחה יותר, כאשר הם קובעים, כפי שחזרו והזכירו בשעתם, שבשנת 1938 הייתה המלחמה על צ'כוסלובקיה נתונה במחלוקת עמוקה בדעת הקהל בבריטניה ובצרפת, ורבים הסיכויים שבריטניה לא הייתה נהנית מתמיכת הדומיניונים שלה (למצער בתחילה), שכולם הבהירו את התנגדותם למלחמה הבהר היטב".

דברים אלו מובילים באופן טבעי לתהייה על מהותה והשפעתה דעת הקהל במדינה דמוקרטית.

בורות

עוד לפני כ-2500 שנה הצביע סוקרטס, על פי אפלטון, על פגמיה של הדמוקרטיה. טיעונו העיקרי כנגד הדמוקרטיה נשען על בורותו של ההמון. לאור הסכנה הטמונה בבורות של ההמון, שהוא השולט והמשפיע במדינה דמוקרטית, מציע אפלטון להחליף את הדמוקרטיה בשיטת שלטון אחרת.

טבעי לצפות שכל אדם בר דעת, שהיה בוחן בשום לב את התנהלותו של היטלר, היה משתכנע כבר בשלב מוקדם, בוודאי ב-1936, בסכנה שעריץ זה מעמיד בפני העולם החופשי. אולם האזרח מן השורה לא היה פנוי אז (כפי שאינו פנוי גם כיום) לבחינה ועיון מעמיקים

על פניו נראה שסיפור המעשה שתיארנו אכן תומך בדעתו של אפלטון. הרי טבעי לצפות שכל אדם בר דעת, שהיה בוחן בשום לב את התנהלותו של היטלר, היה משתכנע כבר בשלב מוקדם, בוודאי ב-1936, בסכנה שעריץ זה מעמיד בפני העולם החופשי. אולם האזרח מן השורה לא היה פנוי אז (כפי שאינו פנוי גם כיום) לבחינה ועיון מעמיקים. מן הסתם הוא לא הכיר את עיקרי הספר ״מיין קמפף״ במלואם, ולא היה פנוי לבחון בעיון את השתלשלות המאורעות. לפיכך, כל עוד לא היה מודע באופן מלא לעובדות כהווייתן, קל היה לו להיגרר אחר רגשותיו ופחדיו מפני מלחמה נוספת, ולהסיק באופן שטחי כי דווקא בהתחמשות ובנקיטת צעדים תקיפים טמונה הסכנה לשלום.

יכולה לעלות שאלה קשה. האם לאור אותה בורות של ההמון, שהביאה לפרוץ מלחמה נוראה שמעולם לא נראתה כמותה, נגיע למסקנה שאפלטון צדק בדבריו על הדמוקרטיה? האם לא ראוי שנחפש משטר אחר במקומה, שתלותו בבורות של ההמון אינה כל כך מכרעת?

תשובה מעניינת לשאלה מספק צ'רצ'יל, בראיון שנתן חודשים מספר לאחר הסכם מינכן לכתב העת New Statesman.

בכל זאת דמוקרטיה

בינואר 1939, חודשים מספר לאחר חתימת הסכם מינכן, וכחודשיים לפני שהיטלר הפר את ההסכם ופלש לצ'כוסלובקיה, שוחח מרטין קינגסלי, עורך כתב העת, עם צ'רצ'יל. את דבריו (בתרגום רעיה ג׳קסון) פתח קינגסלי בשאלה הבאה:

"המדינה יודעת שדעתך היא שעלינו להתארגן במהירות האפשרית ולהתחמש מחדש כדי להגן על הדמוקרטיה. בהתחשב בכוחן ובאופיין של ארצות טוטליטריות, האם זה אפשרי לשלב קיום של חופש דמוקרטי עם התארגנות צבאית יעילה?"

בתשובתו קבע צ'רצ'יל כי אינו רואה כל סיבה מדוע דמוקרטיות לא יוכלו להגן על עצמן מבלי להקריב את הערכים העקרוניים של הדמוקרטיה

בתשובתו קבע צ'רצ'יל כי אינו רואה כל סיבה מדוע דמוקרטיות לא יוכלו להגן על עצמן מבלי להקריב את הערכים העקרוניים של הדמוקרטיה. לאחר מכן הוסיף: "לדעתי, מנהיגים קצרי ראיה יכולים להתבלט בארצות פשיסטיות ממש כמו דמוקרטיות".

הפסל של צ'רצ'יל בכיכר הפרלמנט (1973), אייבור רוברטס-ג'ונס. תצלום: טים באס, ויקיפדיה

אכן, אם נבחן את "קוצר הראיה" של דיקטטורים למיניהם לאורך ההיסטוריה, ניווכח שהם אינם נופלים ב"קוצר ראיה" ממנהיגים דמוקרטיים, ואפילו עולים עליהם בעניין זה. ראיה לכך נוכל למצוא כשנבחן את שהתרחש לאחר מכן במלחמת העולם השנייה. סטלין, רודן שלא נאלץ לעמוד בפני הביקורת של הקהל הרחב והעיתונות, נפל ברשתה של האיוולת, והופתע על ידי היטלר למרות כל נורות האזהרה שהבהבו ממש מול עיניו, כפי שצ׳רצ׳יל כותב בזיכרונותיו, למשל: "[...] ספק אם יש איזו טעות בהיסטוריה הדומה לזו שבה חטאו סטאלין והמנהיגים הקומוניסטיים כשבזבזו את כל האפשרויות בבלקנים וחיכו שאננים להסתערות האיומה הקרובה לבוא על רוסיה, או כשנבצר מהם להבינה". כאשר נביט על תוצאות מלחמת העולם השנייה, ניווכח כי מי שהפסיד בסופו של דבר הוא היטלר (ולמעשה גרמניה). אמנם היטלר זכה לעתים לביקורת מכיוון ראשי הצבא שלו. כך היה, כפי שמציין קרשו, לפני הסכם מינכן, ולגבי ההחלטה (השגויה) להימנע מנסיגה בסטלינגרד. כשליט לא דמוקרטי יכול היה היטלר להתעלם בקלות מהביקורת, וכתוצאה מכך נשא בתוצאות של החלטותיו, שהתקבלו ללא שיקול דעת ראוי.

'ביקורת היא אולי אינה נעימה, אבל היא הכרחית. היא ממלאה את אותו תפקיד שממלא הכאב בגוף האדם; היא מסבה את תשומת הלב להתפתחות מצב לא בריא' - וינסטון צ'רצ'יל

על חשיבותה של הביקורת אמר צ'רצ'יל:

"ביקורת היא אולי אינה נעימה, אבל היא הכרחית. היא ממלאה את אותו תפקיד שממלא הכאב בגוף האדם; היא מסבה את תשומת הלב להתפתחות מצב לא בריא. אם מבחינים בה בזמן אפשר למנוע סכנה; אם מדכאים אותה עלולה להתפתח מחלה הרת גורל".

מסתבר שאם נחפוץ במשטר ראוי, לא נוכל להתעלם מחשיבותה של הביקורת הציבורית, למרות המחיר שגובה בערות ההמון. סיכום מתאים לדברים נוכל למצוא באמירתו הידועה של צ'רצ'יל, הלקוחה מנאום שנשא בפני הפרלמנט הבריטי בשנת 1947:

"דמוקרטיה היא צורת המשטר הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו".

אכן, נראה שההיסטוריה אמרה את דברה. לאחר שניצחו הדמוקרטיות את המשטרים העריצים במלחמת העולם השנייה, חזינו בעלייתה והתפשטותה של הדמוקרטיה בעולם. אולם כפי שאנו נוכחים היום, גם הרשע לא חדל מן העולם וכך גם הבורות.

בורות ודמוקרטיה

סיפור המעשה, כפי שתואר לעיל, מפנה את מבטנו לבעיה שהייתה מהגורמים המרכזיים שדחפו את מנהיגי בריטניה למדיניותם הכושלת מול היטלר: הבורות של הציבור הרחב. לבעיה זו חשופים אזרחי המדינות הדמוקרטיות גם כיום, ונראה שאין לבורות כוונה להיפרד מאתנו בעתיד הנראה לעין. לפיכך מתקבל הרושם כי אין לדמוקרטיה ברירה אלא להסכין עם קיומה. מאידך, הבורות הייתה ונשארה אויבתה המרה של הדמוקרטיה. הבורות הייתה זו שגבתה מחירים מהדמוקרטיה בעבר; היא אפשרה לדמגוגים ותועמלנים פופוליסטיים להשתלט על דעת ההמון מן הצד האחד, וגררה מנהיגים דמוקרטיים למדיניות שגויה, ואף הרסנית, מן הצד השני. ההיסטוריה רצופה עדויות להשפעתה המזיקה של בורות ההמון על התנהלותן של מדינות דמוקרטיות.

שנים רבות שלטה האמונה שהרחבת ההשכלה של הציבור תהווה משקל נגד לבורות. העובדה שלאחר מלחמת העולם השנייה חזינו כיצד התרחבותה של ההשכלה והתרחבות חופש המידע הלכו יד ביד עם התחזקותה והתפשטותה של הדמוקרטיה חיזקה אמונה זו

שנים רבות שלטה האמונה שהרחבת ההשכלה של הציבור תהווה משקל נגד לבורות. העובדה שלאחר מלחמת העולם השנייה חזינו כיצד התרחבותה של ההשכלה והתרחבות חופש המידע הלכו יד ביד עם התחזקותה והתפשטותה של הדמוקרטיה חיזקה אמונה זו. אך המצב השתנה בעשורים האחרונים. ההשכלה וחופש המידע המשיכו להתרחב בד בבד עם העמקתה של הבורות, דווקא. כיום אנו טובעים במידע, עד שאיננו מסוגלים לעבדו. המידע שזורם אלינו מהאינטרנט השתלט עלינו במקום שאנו נשלוט בו. איננו מסוגלים להבדיל בין מידע אמיתי ושקרי, וכל תועמלן חורש רע יכול להטות את דעתנו.

"לגרום לאמריקה לשוב לחשוב", אב ובנו מפגינים נגד טראמפ. תצלום: חוסה מורנו

כדי להבהיר את נושא הדיון, חשוב לעמוד על המשמעות שמתאים לייחס למילה בורות, בהקשר של הנושאים שנידונים במאמר. במילון נמצא בדרך כלל כי אדם ״בוּר״ הוא אדם חסר השכלה, וכי פירוש מקובל של המילה ״השכלה״ הוא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. מקובל לחשוב על ידע כללי כאוסף עובדות על העולם, אולם כבר מזה זמן רב מקובלת הדרישה שמוסדות ההשכלה (הבית ספרית והגבוהה) יקנו ללומדים גם מיומנויות חשיבה בסיסיות. לפיכך במאמר הנוכחי, מושג הבורות יאופיין, בנוסף לחוסר הידע של עובדות, גם בשליטה נמוכה במיומנויות חשיבה. מיומנויות החשיבה הבסיסיות שרלוונטיות למאמר זה הן היכולת לעצור את החשיבה האינטואיטיבית על מנת לבצע שיקול דעת מושכל, והיכולת להכיר במורכבותה של בעיה.

מסתבר שרכישת המיומנות לעצירה של חשיבתנו האינטואיטיבית כדי לבחון בעיות מורכבות בשיקול דעת, אינה מטבענו והיא ודורשת תרגול ואימון ממושכים

אי העמידה על מורכבותה של בעיה אכן עמדה בשורש הכשלים שתיארתי. כך למשל לגבי בעיית צ'כוסלובקיה, שבה הודגשו הצורך למנוע מלחמה, הצדק שבדרישתו של היטלר לספח חבל ארץ שרוב אוכלוסייתו גרמנית והתחייבותו שלא יעלה דרישות נוספות מצ'כוסלובקיה . לעומת זאת, מרכיבים נוספים של הבעיה (התנהגותו של היטלר בעבר, וחשיבותו של חבל הסודטים לביטחונה של צ'כוסלובקיה, וכתוצאה מכך גם לביטחונה של אירופה), נדחקו לקרן זווית. אבחנות דומות ניתן לקבל גם לגבי הבעיות האחרות (הפיגור בחימוש ואי מתן תגובה הולמת להפרות החוזה של היטלר). מעניין לציין כי היטלר עצמו, כאשר הוא מדבר על התעמולה בפרק השישי של ספרו טוען [על פי הסיכום של צבי יוליאן לטקסט המקורי של היטלר] כי "תעמולה אפקטיבית חייבת להיות לא אובייקטיבית ותומכת באופן עקבי בצד הנכון ומבוססת על חלקי אמיתות ובשום פנים ואופן לא על שקרים גמורים". מובן מאליו כי מה שנדרש להתמודדות עם סוג כזה של תעמולה הוא שליטה במיומנויות שצוינו לעיל.

אולם אליה וקוץ בה. מסתבר שרכישת המיומנות לעצירה של חשיבתנו האינטואיטיבית כדי לבחון בעיות מורכבות בשיקול דעת, אינה מטבענו והיא ודורשת תרגול ואימון ממושכים. דיון על שתי מערכות החשיבה, האינטואיטיבית והמהירה מחד, והאיטית והסדורה מאידך, ועל הקושי לסנכרן ביניהן, נמצא בספרו של דניאל כהנמן, "לחשוב מהר לחשוב לאט". כהנמן מוכיח בספר זה כי הבעיה של ליקויים בתיאום בין שתי מערכות החשיבה אינה נחלתם של בורים בלבד, אלא היא מופיעה גם אצל אנשים משכילים ובעלי תפקידים בכירים בתחום הכלכלי ובתחומים אחרים.

קיימות סיבות רבות להפניית תשומת הלב של המערכות האקדמית והבית ספרית לבעיה של הקניית מיומנויות החשיבה הבסיסיות. להערכתי, המצב הקיים כיום במערכות אלו אינו מעודד (בלשון המעטה), ומחייב חשיבה מחדש על הבעיה, ועל דרכי ההתמודדות עמה.

מקורות נוספים:

בן-עתו הדסה. 1998, השקר מסרב למות - 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון", דביר הוצאה לאור.

כהנמן דניאל. 2011, לחשוב מהר לחשוב לאט, תרגום: יעל סלע שפירו ועידית נבו, כינרת, זמורה-ביתן, דביר.

לב אריה. 2015, "על חינוך, חשיבה מסדר גבוה וחשיבה בהירה", קתרסיס 22, 107-48.

צימרמן משה והיילברונר עודד (עורכים מדעיים). תשנ"ה, פרקים מתוך "מאבקי", "Mein Kampf", של אדולף היטלר, תרגום: דן ירון, אקדמון.

אריה לב הוא פרופסור אמריטוס למתמטיקה במכללה האקדמית של תל אביב יפו, שמתעניין גם בהיסטוריה, פילוסופיה וחינוך.

תמונה ראשית: מתוך "הציפורים הנרצחות בוונצואלה" (2017), דניאל ארהאקיס.