עניין חם, יחסית

פוליטיקאים ברחבי העולם מתקשים לעמוד בהבטחותיהם להתמודדות עם אתגרי האקלים. האם הם פשוט שקרנים או שמא הדיון עצמו בעייתי?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בשנת 2007 אמר מועמד לראשות ממשלת אוסטרליה לציבור הבוחרים ששינוי האקלים הוא האתגר המוסרי, החברתי והכלכלי הגדול ביותר של דורנו. תוך ארבע שנים מאז שנבחר, לא זו בלבד שקווין ראד זנח את מדיניות תמחור הפחמן של ממשלתו מסיבות פוליטיות, אלא הוא גם איבד את ראשות מפלגתו - אחד מראשי הממשלה הבודדים בתולדות אוסטרליה שדבר זה עולה בגורלו (לאחרונה נבחר מחדש לעמוד בראש מפלגתו).

הלחימה בשינוי האקלים בעזרת מראות מזג האוויר היא גישה מושכת מבחינה טקטית, וזאת מסיבה ברורה אחת: מזג האוויר הוא נִרְאֶה, בשעה שפליטות פחמן הן בלתי נראות

כיצד אנחנו מקבלים החלטות גדולות בעולם בעל טווח קשב קצר? כשמדובר באתגרים חברתיים מורכבים, כגון שינוי האקלים, אנחנו רגילים לשמוע פוליטיקאים משתמשים בלשון של מסע צלב מוסרי. פוליטיקה מוצגת כקרב בין טוב לרע, מוסרי ובלתי מוסרי, אנוכי ואלטרואיסטי. טענתי היא שבנוגע לבעיות מורכבות רבות, לא ההיבט המוסרי הוא זה שמפריע לקבלת ההחלטות; אלא ההיבט התקשורתי. כולנו רוצים עתיד טוב יותר בשביל ילדינו ונכדינו. האתגר הוא להסכים על הכלים שישמשו אותנו להגיע לשם.

הדבר הכה בי בשיחה שניהלתי באמצע שנת 2010 עם קוּמי נַיידוּ, מנכ"ל גרינפיס העולמי, בנסיעת רכבת מאוקספורד ללונדון. קשה להכחיש שניידו הוא אדם מרשים. הוא גדל באזורים הרעים של דרבן, דרום אפריקה, בשנות ה-60 וה-70. בשנות ה-80 הוא זכה במלגת רודז לאוקספורד, ללימודי פוליטיקה, ולאחר מכן חזר למולדתו כדי להילחם באפרטהייד לצד נלסון מנדלה ולחלץ את בני עמו מעוני.

הסיפור האישי של ניידו ראוי להערצה. אבל כשדיברתי איתו לגבי הפוליטיקה של שינוי האקלים, לא יכולתי אלא לחלוק עליו. מבחינת ניידו, הכלי החשוב ביותר בשכנוע אנשים לגבי עמדתו בנושא שינוי האקלים הוא הכלי החזותי. יש להראות להם תמונות שמראות כיצד שינוי האקלים משפיע על אנשים ולספר סיפורים על כך.

להראות את האיים השוקעים שבאוקיינוס השקט ואת הבצורות באפריקה. דוגמה אפקטיבית אחת, הוא סיפר לי, היא תמונה שהוא ראה, המציגה את מזג האוויר היבש באוסטרליה. כשהוא עבר בשדה התעופה היתרו שבלונדון, הוא ראה בעמוד הראשי של עיתון יומי גדול תמונה של דג השוכב מת בנהר מארי-דארלינג שבאוסטרליה. הכותרת שאלה: "האם אוסטרליה היא המדינה הראשונה שסובלת משינוי האקלים?" רק המראה הזה, אמר ניידו, היה חזק יותר מהמילים שבמאמר.

אפיק נהר יבש באוסטרליה. צילום: פרינס בוי

אפיק נהר יבש באוסטרליה. צילום: פרינס בוי

השימוש בתמונות דרמטיות הוא דרך מפתה למסגר את הדיון, אבל היא גם דרך מוטעית. לו הייתם מחזיקים בהשקפת העולם המנוגדת לזו של ניידו בנושא שינוי האקלים, הייתם פונים גם אתם למזג האוויר כדי להוכיח את הנקודה שלכם. כשנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, טס לקופנהאגן בחודש דצמבר 2009, הוא נתקל בסופת שלגים - באופן מילולי אך גם מושאל - בחוף המזרחי של ארצות הברית. באותו הזמן, הציע אובמה ליצור סוכנות פדרלית שתטפל בנושא שינוי האקלים. אך היה נראה מגוחך לטעון כמה חשוב נושא ההתחממות הגלובלית כשסביב שורר קור אדיר. מזג האוויר היה הסיבה לכך שאנשים התקשו. השימוש במסגרת התייחסות מוטעית סולל את דרכנו לכישלון.

הלחימה בשינוי האקלים בעזרת מראות מזג האוויר היא גישה מושכת מבחינה טקטית, וזאת מסיבה ברורה אחת. מזג האוויר הוא נִרְאֶה, בשעה שפליטות פחמן הן בלתי נראות. העדר נראות הוא החוט המקשר בין הבעיות החברתיות המורכבות ביותר של ימינו. אנחנו מתקשים איתן כי הן בלתי מוחשיות. נביא לדוגמה את נושא ההגירה. קל לראות זרים. אבל לזהות במבט ראשון אם הם נכנסו למדינה בצורה חוקית או האם הם תורמים לחברה - זה, יש לומר, בלתי אפשרי. אותו הדבר לגבי נושא הכספים. המטבע הקשה מייצג רק שבריר מהכסף שזורם ברחבי העולם. ואלה זרמי ההון הבלתי נראים שבכוחם להביא אומות לפשיטת רגל.

בשנות ה-40 תיאר הפסיכולוג הקוגניטיבי, קרל דונקר, את נטייתנו ל"קיבעון פונקציונאלי". אנחנו נמשכים למה שמושך אותנו מבחינה חזותית או שברור מאליו. לכן, לעתים קרובות אנחנו מחמיצים את ההיגיון השקט יותר שבדברים. זו לא הייתה הערה על הרציונאליות האנושית: אנחנו מקבלים החלטות רציונאליות להפליא, אבל בתוך מסגרת התייחסות צרה ומצומצמת. היכולת שלנו לפתור בעיות מורכבות תואמת בעיקר את הדרך שבה המידע הוצג בפנינו, ולאו דווקא את האינטליגנציה הסמויה שלנו.

הרברט א. סיימון, זוכה פרס נובל לשנת 1978, תיאר את התופעה הזו כ"רציונאליות מוגבלת". עבודתו תרמה למחקרם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, שיגדיר מאוחר יותר תחום מחקר בכלכלה התנהגותית. אבל עבודה זו הוכוונה יותר לכלכלה מאשר לפוליטיקה. לעתים רחוקות שאלו החוקרים האלה שאלות לגבי האופן שבו דיוני מדיניות ציבורית באו לידי ביטוי בתודעה הקולקטיבית, אפילו כאשר ההשלכות היו משמעותיות. מה קורה כשמחליפים בנקאים במצביעים, והחלטות רכישה בגורל העולם?

לשאול את השאלות הלא נכונות

אם נחזור למקרה של שינוי האקלים, אני מאמין שמסגרנו את הנושא הזה בצורה שגויה, בשני אופנים. הראשון נוגע לשאלת "הסדר הראשון": האם שינוי אקלים הוא בעיה שיש לעסוק בה? בשלב מוקדם, השאלה הזו מוסגרה כבחירה בין מאמינים לספקנים. אל גור לכד את תשומת הלב העולמית בשנת 2006 כשהציג את הראיות המדעיות לשינוי האקלים בסרט "אמת מטרידה" . אלה שהתנגדו (לורד מונקטון וכריסטופר בוקר, בין השאר) טענו להיפך. אבל שני הצדדים היו אשמים באותה טעות: הם קראו לציבור לקבל החלטה מדעית אף על פי שלמעטים מדי מאיתנו יש את ההכשרה המתאימה לבצע שיפוט סביר. השאלה הרלוונטית עסקה למעשה בסמכות, לא במדע. למי עלינו לבחור להאמין, בשעה שלנו עצמנו אין את המומחיות המתאימה?

אל גור ב-2010. צילום: תום רפטרי

אל גור ב-2010. צילום: תום רפטרי

מדובר בשאלה דמוקרטית עתיקה, והיא אינה פשוטה כלל. דיון גור-מונקטון עִרפל יותר מאשר הבהיר. האם הם דיברו כמדענים או כפוליטיקאים? את אותו דבר אפשר לשאול לגבי רג'נדרה פצ'אורי, יושב הראש לשעבר של הפאנל הבין-ממשלתי בנושא שינוי אקלים, שהיה אחראי לאיסוף וסיכום דעותיהם של המדענים האקדמיים המובילים בעולם. פצ'אורי טען שאין מקום לספק מדעי לגבי שינוי האקלים. ובכל זאת, טענה זו נשמעה פוליטית יותר מאשר מדעית. אחרי ככלות הכול, הספק הניע את המהפכה המדעית: Nullius in verba - אין להאמין לדבריו של אף אדם - היה המוטו של החברה המלכותית. היה מוטב לוּ היה הדיון ממוסגר בצורה מדויקת יותר סביב היקף מוגדר: אותם תחומים שבהם הדמוקרטיות מחליטות או לחילופין אלה שבהם הדמוקרטיות מאצילות סמכות למומחים. תפיסתי היא שדמוקרטיה בריאה דורשת האצלה מסוימת (גם אם מוגבלת) למומחים. כשמסגרנו את הדיון בנושא שינוי האקלים כתחרות בין אמונה לספקנות, קראנו לאנשים לקבל החלטה שגויה.

בהנחה ששינוי האקלים דורש את תשומת לבנו, מה עלינו לעשות לגביו? הסוגיה הזו מוצגת לעתים קרובות מדי כבחירה בין הגנה סביבתית לצמיחה כלכלית

הדיון הסתבך אף יותר כששאלת "הסדר השני" מוסגרה בצורה שגויה. בהנחה ששינוי האקלים דורש את תשומת לבנו, מה עלינו לעשות לגביו? הסוגיה הזו מוצגת לעתים קרובות מדי כבחירה בין הגנה סביבתית לצמיחה כלכלית: תוכלו להציל את העולם או לצרוך עד אינסוף, אבל לא תוכלו לעשות את שניהם יחד. דילמת "הסדר השני" הניבה רעיונות מחוכמים לגבי צריכה. במאמר שנקרא On Disgust ("על הגועל", 1927), קישר הפילוסוף ההונגרי הלא מוכר, אאורל קולנאי, בין המשיכה שלנו לצריכת יתר לבין רעיון המוות. צריכת יתר מרמזת על עודף, ריקבון, חיים שנבלו. היה זה נרטיב מרתק, אבל הוא הסיח את דעתנו מההיגיון הפשוט. תומאס מלתוס, במאה ה-18, התמקד בצריכת יתר ובהשפעתו של עודף ילודה על קיימותה של בריטניה. אבל התחזיות הדיסטופיות שלו לא התממשו כיוון שהוא התעלם ממשתנה בלתי נראה: חדשנות טכנולוגית.

אותו בלבול התעורר גם בדיון על שינוי האקלים. דמיינו עולם שבו אנשים טסים ללא סוף סביב העולם, נוהגים במכוניות עצומות ואוכלים סופגניות כל היום. לו כל אחת מהפעילויות האלה היו נטולות טביעת רגל פחמנית, אף אחת מהן לא הייתה משפיעה על שינוי האקלים, אך הן עדיין היו מפריעות לנו. גרגרנות היא דילמה רבת-שנים, אבל נתינת מענה לנושא שינוי האקלים קשורה יותר לשיעור פליטת הפחמן של הייצור מאשר לצריכה. טכנולוגיה היא המפתח הבלתי נראה.

העולם אינו מאוכלס באזרחים עולמיים ממוצעים. הוא מאוכלס באנשים שחיים בסין התעשייתית, חנוקת הערפיח, או באפריקה הכפרית, או באירופה המתקדמת טכנולוגית

אבל הניתוח של ג'קסון מוטעה מסיבה אחת ויחידה: הוא חוקר את האזרח העולמי, בשעה שדבר כזה אינו קיים. העולם אינו מאוכלס באזרחים עולמיים ממוצעים. הוא מאוכלס באנשים שחיים בסין התעשייתית, חנוקת הערפיח, או באפריקה הכפרית, או באירופה המתקדמת טכנולוגית. כשאתה חוקר את הסטטיסטיקות של סוכנות האנרגיה הבינלאומית לפי אומה, ולא לפי ממוצע, עולה תמונה שונה. העולם המפותח חווה רנסנס טכנולוגי, ושיעורי פליטת הפחמן לנפש נמצאים בירידה, בשעה שחלקים מהעולם המתפתח ממשיכים לחלץ את עצמם מעוני. השאלה אינה אם נוכל להתקדם טכנולוגית; אלא אם נוכל לפרוס את החדשנות הטכנולוגית של העולם המפותח בעולם המתפתח.טים ג'קסון, המומחה לפיתוח בר-קיימא, מסתמך על עבודותיו של הביולוג פול ארליך ומציג ניתוח של התקדמותנו הטכנולוגית, ניתוח שמצייר תמונה עגומה של העתיד. במהלך שני העשורים האחרונים, שיעור פליטת הפחמן שמייצג כל דולר של תמ"ג עולמי שנצרך, השתפר רק בכ-0.7 אחוז באופן שנתי. בהנחה שאוכלוסיית העולם תתפח ל-9 מיליארד והכנסותינו יצמחו אל מעבר לממוצע העולמי של 5,900 דולר בשנה, כדור הארץ הוא זה שיסבול. חדשנות טכנולוגית "אינה אלא הזיה", כותב ג'קסון בספרו Prosperity Without Growth. "עדיין לא קיים תרחיש אמין, צודק חברתית ובר-קיימא מבחינה אקולוגית, שמציג צמיחה מתמשכת בהכנסות בעולם של תשעה מיליארד איש."

עבודה של אמן הרחוב בנקסי. צילום: פול ניינו

עבודה של אמן הרחוב בנקסי. צילום: פול ניינו

שגיאתו של ג'קסון מובילה לנקודה עמוקה יותר, המנוגדת לאינטואיציה, לגבי פתרונות לבעיות חברתיות מורכבות בעידן של גלובליזציה. התשובות שיגדירו את השגשוג שלנו אינן בהכרח עולמיות או ממוצעות; הן מקומיות וייחודיות. הן פתרונות שיתאימו למערך מסוים של אנשים, בהתאם לתולדותיהם ולהקשרים שבהם הם חיים. התפיסה הזו מטרידה פרשנים מסוימים כיוון שאין בה את הוודאות שמספק רעיון אוניברסאלי יחיד וכולל. אבל זה בדיוק הדבר שמקרב אותה למציאות. העתיד שלנו יוגדר על-ידי מנהיגים שמסוגלים לתקשר חזון משותף, אך יש להם את הכישורים לבזר את הוצאתו של החזון הזה לפועל. רק על-ידי עידוד קהילות מקומיות לממש את הפוטנציאל שלהן, נמצא את הדרך ליצור חדשנות באזורים נבדלים.

בשנת 1990, הציגה חוקרת מדעי המדינה המנוחה, אלינור אוסטרום, בספרה Governing the Commons, טיעון מסקרן ושנוי במחלוקת לגבי האופן שהעולם עובד בו. בניגוד לתפיסה המקובלת, אפשר לפתור את טרגדיות ההמונים. "פרשנים רבים - במיוחד באקדמיה, בקבוצות אינטרס, בממשלות ובתקשורת - עדיין מניחים שבעיות של 'מאגר משותף' הן כל הדילמות שבהן המשתתפים עצמם לא מסוגלים אלא להשיג תוצאות שאינן מיטביות," כתבה אוסטרום.

השקפתה היתה שבעיות מורכבות ניתנות לפתרון כאשר התקשורת חופשית, החזון משותף, רמות האמון גבוהות והקהילות מנוידות מלמטה למעלה ולא להיפך. זו אינה עמדה אידיאולוגית; זו עמדה אמפירית, שמקורה במקרי מבחן במגוון של מקומות, מחוות דייגים בטורקיה ועד למערכות אקולוגיות עדינות באלפים השווייצים.
נקודת המבט הזו קוראת תיגר על החשיבה המקובלת לגבי סיכויינו להשיג עולם טוב יותר. היא מזריקה צניעות לתפיסות כוללות, אוניברסאליות לגבי קִדמה, ומבוססת על האמונה שאנשים יהיו קשובים וימצאו את התשובות הטובות ביותר שנוכל למצוא.

אנחנו כבר מתחילים לראות פתרונות יצירתיים ראשונים לשינוי האקלים, מהמצאת ה"כדור הסביבתי" (Ambient Orb) - מוצר אלקטרוני צרכני שמשנה את צבעו כשמחיר החשמל עולה - ועד לסגנונות החיים הטרום-תעשייתיים ברובעים עירוניים של ניו יורק, ובאופן רחב יותר, גישת העבודה מטה-מעלה במשא ומתן הבינלאומי בנושא אקלים. מה שעומד בבסיס כל אחד מהפתרונות האלה הוא האמונה בהעברת הכוח לאנשים. יש לנו היכולת לפתור את הבעיות המסובכות ביותר שלנו, ובמקרים מסוימים אנחנו כבר עושים זאת. אבל אנשים זקוקים למנהיגים שיעזרו להם להביט בעולם שסביבם בצורה הנכונה ולהתמקד בתשובות שלפעמים מצליחות לחמוק מהם.

אריק נייט הוא סופר ויועץ כלכלי אוסטרלי. ספרו, Reframe, ראה אור בהוצאת Biteback. המאמר התפרסם לראשונה באתר RSA.
All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אריק נייט, RSA.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על עניין חם, יחסית

הסיבה שקשה לאנשים לקבל את התחממות כדור הארץ כעובדה היא בגלל שהיא מתרחשת נורא לאט ולכן לא רואים כמעט שינויים יומיומיים. אנשים הם יצורים סתגלתניים שמסתגלים מהר לשינויים קטנים. תמונות שמראות איזורים שההתחממות השפיעה עליהם בהפרש של כמה עשרות שנים הן די אפקטיביות. עוד בנושא אפשר לקרוא פה:

http://greengross.wordpress.com/2007/03/21/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%95%D7%97%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%91%D7%9C-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%90%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%9E/

לגבי למי להאמין, אז בוודאי שצריך להאמין למדענים שעוסקים בתחום. רוב מוחלט שלהם סובר שההתחממות קיימת ושלבני אדם יש יד בזאת. גור השתמש במצגת שלו במידע רלוונטי ממדענים בעוד המתנגדים מנסים להציג מצג שווא של אין קונצנזוס מה שבפרוש לא נכון היום (היה נכון לפני 10-20 שנה).