צורות של אחרים

על פניה, השפה שאנו משתמשים בה לתיאור נופים ובניינים כמעט אינה קשורה לאופן שבו אנו חושבים על העולמות החברתיים שלנו. אין כמעט דבר משותף לרכס הרים ולמשפחה, תכנון ערים אינו דומה לעמיתה לעבודה – או כך זה נראה לפחות. אבל אם כך, למה אנחנו משתמשים במטפורות של מרחב ואדריכלות כדי לתאר כל כך הרבה מן הקשרים האנושיים שלנו? טוב, חברים נאמנים מתוארים כ״קרובים״, בלי קשר לקרבה הפיזית שלהם, ואנו עשויים לחוש שאהובינו הנמצאים בעברו השני של העולם ״קרובים יותר״ אלינו מאדם שעמו אנחנו חיים. יתכן שיש לכם ״מעגל פנימי״ של חברים, או שאתם מרגישים ש״נותרתם מחוץ״ למעגל של אחרים. עמיתים שהמעמד שלהם ״גבוה יותר״ נדמים לכם אולי ״מעליכם״, ומי שהעמדה שלהם ״נמוכה״ יותר אולי נמצאים ״מתחתיכם״. יש אפילו משהו אדריכלי באופן שבו אנחנו מדברים על ״הצבת גבולות״ או ״הקמת חומות״ בפני מישהו.

אנחנו מתארים קבוצה כלשהי של בני אדם כ'נדחקת לשוליים' או כמוגלית אל 'מעבר לגדר', והחברה עצמה מתוארת כבעלת 'מבנה', כאילו אנחנו בנויים כמו גורד שחקים

בלי לחשוב על כך יותר מדי, אנחנו משתמשים באוסף שלם של מטפורות מתחום המרחב והאדריכלות כדי להסביר את העולמות החברתיים שלנו – ולא רק בנוגע למערכות יחסים אישיות. המטפורות הללו הן מהותיות למחשבה בחברתית גם ברמת החברה כולה. אנחנו מתארים קבוצה כלשהי של בני אדם כ״נדחקת לשוליים״ או כמוגלית אל ״מעבר לגדר״, והחברה עצמה מתוארת כבעלת ״מבנה״, כאילו אנחנו בנויים כמו גורד שחקים.

אמנות על חומת ברלין: הקמתה, חצייתה ונפילתה היו מציאות ומטפורה גם יחד. תצלום: רד ג'ונסון

למה מערכות יחסים חברתיות יוצרות בדמיוננו גיאומטריות מובחנות? בעשורים האחרונים, המחקר הראה כי מטפורות אלה אינן רק שימוש אידיוסינקרטי בשפה, אלא שהן חושפות משהו שהוא מרחבי במהותו באופן שבו אנחנו חווים את חיינו החברתיים. והדבר מוביל לאפשרות הרדיקלית: אם אנחנו מבינים את החברויות שלנו, את מכרינו, עמיתינו, בני המשפחה שלנו והחברות שלנו באמצעות קשרים במרחב, היתכן כי מושגים אדריכליים – העיצוב המכוון של החלל – הופכים לכלי ליצירת מטפורות חדשות למחשבה החברתית והפוליטית?

כשאר אנחנו מתארים את החבר המוחצן שלנו כמי ש'מאיר את החדר' אותו חלק במוח שלנו שמזהה את רמות התאורה בסביבה שלנו חוזר ומופעל במהלך הבנת המטפורה, כדי לדמות חדר מואר, ועוזר לנו להבין הערה בנוגע לאישיות ה״בוהקת״ של אדם כלשהו, שאחרת הייתה נותרת סתומה

בארבעים השנים האחרונות, פסיכולוגים ובלשנים הראו כי המטפורות המרחביות הללו הן אכן מסתם מטפורות. בשנות השמונים, הפילוסוף ג׳ורג׳ לייקוף והבלשן הקוגניטיבי מרק ג׳ונסון הראו כי המטפורות המתייחסות לחוויות הגופניות במרחב מבנות את האופן שבו אנחנו חושבים ומדברים על רעיונות חברתיים מופשטים: באנגלית, אהבה היא משהו שמובטא כ״מסע״; ״אמת״ היא דבר שאותו אנחנו ״רואים בבהירות״ אבל רק באמצע העשור הראשון של המאה הנוכחית, לייקוף וחוקר המוח ויטוריו גאלזי (Gallese) החלו להציע הנחות נועזות יותר, שלפיהן מצבים גופניים שאליהן מתייחסות מטפורות כאלה, כרוכים בסימולציות של אותן תחושות ורשתות העצביות שהיו מעורבות כאשר חווינו לראשונה במצבים כאלה – במקרה של ״אהבה״ במעבר דרך, למשל. פירוש הדבר הוא, שכשאר אנחנו מתארים את החבר המוחצן שלנו כמי ש״מאיר את החדר״ אותו חלק במוח שלנו שמזהה את רמות התאורה בסביבה שלנו (קליפת הראייה) חוזר ומופעל במהלך הבנת המטפורה, כדי לדמות חדר מואר, ועוזר לנו להבין הערה בנוגע לאישיות ה״בוהקת״ של אדם כלשהו, שאחרת הייתה נותרת סתומה. ״דמיון ועשייה״, אמרו גאלזי ולייקוף, ״משתמשים באותו מצע עצבי״ (במילים אחרות: המחשבה היא ניצול התהליכים הרגילים בגופנו).

חוויות שהוטמעו והקשורות לאובייקטים במרחב הפיזיקלי מספקות כנראה מבנים מושגיים שעוזרים לנו למפות את מערכות היחסים שלנו. מטפורות של מרחב ומרחב הן תוצאה של התהליך הזה. לכולנו יש חוויות שחווינו באינטראקציה עם אובייקטים במחרב. הושטנו את היד כדי לתפוס משהו על השולחן שמולנו, זזנו כדי לתפוס משהו שהתעופף באוויר, או לא הצלחנו לתפוס משהו שהיה רחוק מדי. בשימוש בחוויות הקרבה המוטמעות כך בגופנו כנקודות התייחסות,  המוח שלנו מדמה את העמדות של אנשים כ״קרובים״ או ״רחוקים״ בתוך ״מרחב חברתי״ מדומיין. אבל עד כמה באמת עמוק הקשר בין החוויות המרחביות שלנו והעולמות החברתיים שלנו? האם באמת ישנה תשתית עצבית שקושרת את חוויות ההרים והמשפחות שלנו או את חוויותינו בנוגע לערים או עמיתים לעבודה?

בראשית המאה הנוכחית, חוקרי מוח החלו למפות את הגאומטריות הפסיכולוגיות של המרחב החברתי תוך שימוש בניסויים מבוקרים היטב. ניסויים אלה שאלו אם ״מרחקים״ שאנחנו מייחסים לאנשים אחרים בעולמות החברתיים המדומיינים שלנו – כשאנו חושבים על חברה כקרובה או על מכרה כרחוקה – מבטאים את ההתנהגות שלנו כלפי אותם אנשים. באחד המחקרים, משתתפים נתבקשו לצייר את המסלול שיעברו בדרכם למסור חבילה, לאורכו של שביל מפותל, שחולף על פני שלוש דמויות. שלוש הדמויות תוארו בפני אחת הקבוצות כ״חברים״, ובפני אחרת כ״זרים״. המסלולים שציירו המשתתפים בקבוצת ה״חברים״ היו קרובים יותר לדמויות במידה ניכרת בהשוואה למסלולים שצוירו על ידי משתתפים בקבוצת ה״זרים״. החוקרים הסיקו כי הדבר נבע מקישור מובלע בין קרבה במרחב וחברות: המרחק קושר לזרים, הקרבה קושרה לחברים.

המסלולים שלנו לא מקריים כפי שאנחנו חושבים. תצלום: וולט ג'בסקו

במחקר אחר, אמריקנים שהביעו דעות שליליות בנוגע למקסיקו, העריכו באופן מוגזם את המרחק בין ערים בארצות הברית ובמקסיקו, לעומת אמריקנים שדעותיהם בנוגע למקסיקו היו חיוביות יותר. החוקרים הזיקו כי הערכות המרחק בעולם הפיזי הושפעו מן המקום שהעניקו המשתתפים למקסיקו במרחב החברתי המדומיין.

כשאנחנו מתארים מישהו כ'מרוחק' או 'לא בקשר', אנחנו באמת חושבים עליו במונחים מרחביים אלה, אפילו אם הוא עומד לידינו

מטפורות המרחב שבהן אנו משתמשים כדי לתאר קשרים אינו רק שימושים אידאוסינקרטיים בשפה, אלא הן משקפות את האופן שבן קשרים חברתיים אלה מובנים בתודעה שלנו. כשאנחנו מתארים מישהו כ״מרוחק״ או ״לא בקשר״, אנחנו באמת חושבים עליו במונחים מרחביים אלה, אפילו אם הוא עומד לידינו.

כדי להתמצא בעולם, אנחנו סומכים על ייצוגים מנטליים של מיקום הדברים והיחסים שלהם אלה עם אלה. הדבר דומה לאופן שבו מידע חברתי מיוצג במושגים: הידיעה איפה ממוקמים אנשים במובנים של יחסים וכוח היא מהותית לתפקוד החברתי והיא מסייעת לנו לנהל את האינטראקציות היומיומיות שלנו. בעיני חוקרי מוח, הפנומנולוגיה של הדברים זהה, כי אנחנו חווים האורח סובייקטיבי דומה את  ״מיפוי״ המשימות אלה וגם אלה. לכן מיפוי תוכן חברתי ב״מרחב״ מנטלי נדמה אינטואיטיבי כמו מיפוי הקשור לגאוגרפיה או אדריכלות.

אולם, אנחנו לא רק משתמשים בחוויות במרחב כדי להבין קשרים חברתיים. ההשפעות הללו פועלות גם בכיוון הנגדי. נראה שאנחנו מעבדים תוכן חברתי בצורה שונה, על פי מיקומו בעולם. במחקר אחד, הציגו על מסך בפני משתתפים זוגות של מילים ״גבוהות״ או ״נכונות״ המבטאות יחסי כוח, כמו ״אדון״ ו״משרת״. העמדות האנכיות של המילים הללו שונו באמצעות תרגילים שונים, כך שלכל אחת מהן הייתה אפשרות להופיע מעל ומתחת לאחרת. מן המחקר עלה כי משתתפים זיהו שמות עצם הנוגעים בעמדת כוח גבוהה יותר כמו ״אדון״, במהירות גדולה יותר משמות עצם הנוגעים בעמדת כוח נמוכה יותר, כמו ״משרת״, כשאלה הופיעו מעל אך לא כשהופיעו מתחת. במחקר אחר המילים ״חבר״ ו״אויב״ הוצבו במיקומים שונים – רחוק וקרוב – בתצוגה גרפית תלת ממדית, והתגלה כי המילה ״חבר״ זוהתה מהר יותר מהמילה ״אויב״ כשהוצבה קרוב יותר ואילו המילה ״אויב״ זוהתה מהר יותר כשהוצבה רחוק יותר. בשני המחקרים, החוקרים הסיקו כי הזיהוי של מילים טעונות חברתית השתפר כשהן הוצבו במיקום שתואם את הייצוג המרחבי של המושגים החברתיים האלה אצל המשתתפים. הדבר אפשר למשתתפים לעבד את המילים במהירות גדולה יותר.

אני מסתווה כדי לראות מקרוב את אויבי הרחוק, וככל שהוא רחוק יותר כך אני רוצה אותו קרוב, כדי לפגוע בו, שהרי הוא רחוק ממני, לא? תצלום: משרד ההגנה הבריטי

על סמך ראיות אלה, בדבר קשר הדוק בין המרחב לבין קוגניציה חברתית, אפשר אולי להניח כי התחזיות של גאלזי ולייקוף היו מדויקות: אכן ישנן תשתיות עצביות משותפות לשני סוגי המחשבה. מחקרים של חוקרי מוח תומכים כנראה בתחזית הזו. במחקר שנערך בשנת 2014, חוקרים עקבו אחר פעילות המוח של משתתפים שבפניהם הוצגו דימויים של אובייקטים במקומות שונים על השולחן. משתתפים נתבקשו להחליט אם האובייקט ״קרוב״ או ״רחוק״ יותר מאובייקט אחר שנראה בכל דימוי. חוקרים הקליטו את פעילות המוח במהלך תהליכי השיפוט הללו, ואימנו אלגוריתם של למידת מכונה לפענח ולסווג את הנתונים הקשורים בשיפוטים הנוגעים למרחק קצר או ארוך. בסופו של דבר, האלגוריתם יכול היה לקבוע באורח אמין אם משתתף סבר שהאובייקט קרוב או רחוק על סמך ניתוח פעילות המוח שלו בלבד.

לאחר מכן, משתתפים נתבקשו לספק תמונות של שמונה אנשים במעגלים החברתיים שלהם: ארבעה אנשים שיש להם עמם קשר חזק, וארבעה אנשים שהם מכירים אבל אינם קרובים אליהם. חוקרים מדדו את פעילות המוח של המשתתפים בעת שאלה נשאלו אם האדם שנראה בכל תמונה היה ״חבר״ או ״מכר״. החוקרים התייחסו למשימה זו כאלה משימת שיפוט של ״מרחק חברתי״.

אפשר להשתמש בפעילות המוח בחלק אחד של המוח הקשור לשיפוטים בנוגע ל'קרבה' או 'מרחק' במרחב – במקרה זה האזור התחתון באונה הקודקודית –  כתבנית לחיזוי שיפוטים בנוגע למרחק חברתי

במקום לחפש חפיפה בפעילות המוח בין שתי המשימות, חוקרים השתמשו באלגוריתם שאומן במשימת המרחק במרחב כדי לפענח את הנתונים במשימת המרחק החברתי. האלגוריתם הצליח, בסבירות הגדולה מהחלטה אקראית, לחזות את תגובות המשתתפים במשימת המרחק החברתי. במילים אחרות, אפשר להשתמש בפעילות המוח בחלק אחד של המוח הקשור לשיפוטים בנוגע ל״קרבה״ או ״מרחק״ במרחב – במקרה זה האזור התחתון באונה הקודקודית –  כתבנית לחיזוי שיפוטים בנוגע למרחק חברתי. ממצאים אלה תומכים בטענה כי ישנו בסיס משותף בפעילות קליפת המוח לקוגניציה מרחבית וקוגניציה חברתית. החברה ש״קרוב״ לכם, גם אם הוא חי בקצה השני של העולם, ממופה על ידי אותו חלק במוח שקובע כי אתם ״קרובים״ למסך בעת שאתם קוראים את המאמר הזה.

איך אפשר להסביר זאת? ישנם חוקרים הטוענים כי הקוגניציה החברתית היא ״אקספטציה״ של קוגניציה מרחבית. אקספטציה היא שימוש משנה של התאמה מקורית. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך, שהוצעה לראשונה על ידי צ׳רלס דארווין, היא הריאות שיש לכל בעלי החיים הנושמים אוויר. במקום להציע שהאיבר התפתח כדי לספוג חמצן, דארווין סבר כי הריאות ״הותאמו״ מבלוטות שחייה פנימיות של דגים – איברים המלאים בגז ומאפשרים לדגים לשלוט בציפה שלהם מתחת למים. במקרה של הקוגניציה החברתית, חלק מחוקרי המוח טענו כי מערכות העצבים המשמשות הכרה כזו ״שודרגו״ כדי ליצור את הבסיס לקוגניציה החברתית. הדבר אפשר למידע חברתי להיות מאורגן באורח מסודר ומרחבי, שבו יחידים יכולים להיות מיוצגים כקואורדינטות ב״מרחב״ טופוגרפי, שממנו ניתן ליצור נקודות התייחסות, בדומה לאופן שבו מיוצג מידע על המרחב.

אקספטציה היא הסבר יותר מצומצם להתפתחות של שני תפקודי מוח נבדלים אך בעלי קרבה ברורה, בהשוואה להסבר אבולוציוני שעל פיו שני סוגים של אזורי תפקוד שונים לגמרי במוח התפתחו באופן בלתי תלוי. אם קוגניציה מרחבית וקוגניציה חברתית באמת מובנות יחד במוח, כפי שטיעון זה גורס, הדבר יכול להסביר את יכולתנו להסיק מיד על מעמדו החברתי של אדם על פי מיקומו במרחב החברתי. זהו טיעון פרובוקטיבי, אשר אישושו תובע מחקר נוסף.

מאז ומעולם: סביב המדורה, עם המטפורה המרחבית: "מעגל חברים", "חוג אינטימי". תצלום: טואה הפטיבה

חשוב לציין, כי טיעון זה אינו בא לומר כי קוגניציה חברתית ניתן לצמצם לכדי קוגניציה מרחבית. מחקרים אחרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית הראו כי הייצוגים המנטליים שלנו של אנשים הם רבי אפיונים. הם כוללים בין השאר קישורים רגשיים, ידע עובדתי וקטעי זיכרונות. אבל, הטיעון הזה מציע לפחות הסבר סביר לאופן שבו רכשנו לראשונה, ולאופן שבו אנו עדיין חווים, את אחד ההיבטים הבסיסיים ביותר של ההכרה האנושית: המחשבות שלנו על אודות אנשים אחרים. ההשלכות הרחבות יותר של רעיון זה מחייבות אותנו לשקול לעומק רב יותר כיצד המרחבים שאנו מתכננים משקפים את הקשרים המרחבים המובלעים שלנו עם קבוצות בני אדם שונות, ובכלל זה חברים, משפחה, קהילות וחבָרות. יתרה מכך, מאחר שהעולם המרחבי יכול לשנות באופן מהותי את הקוגניציה החברתית שלנו, האם האדריכלות וצורות אחרות של תכנון המרחב יכולות לשמש כלים מושגיים לבניית צורות חדשות של מחשבה חברתית?

למעשה, זה כבר קרה. במאי 1789, שלושת המעמדות של החברה הצרפתית – הכמורה, האצולה ופשוטי העם – התאספו בוורסאי כדי לדון בהטלת מיסים חדשים ולהחיל על ארצם רפורמות. אירוע זה ציין את החזרה אל הדמוקרטיה כצורת ממשל פוליטית עיקרית בצרפת, ומיד לאחר מכן גם במרבית יתר אירופה. לא רק רעיונות, נידונו באירוע ההוא שהתברר כהיסטורי, אלא גם ארגונם של רעיונות אלה במרחב.

במקרה, היעקובינים מתנגדי המלוכה ישבו משמאלו של המלך, ואילו חברה המפלגה המלוכנית, שרצתה לשמר את המונרכיה, ישבו מימינו של המלך. סדרי הישיבה הללו התקבעו, ובמקום להתייחס לשמותיהן של המפלגות, החלו משתמשים במטפורה מרחבית – 'שמאל' ו'ימין'

באירוע נכחו חברים במפלגה היעקוביני, מתנגדי המלוכה שחתרו לבטל את המונרכיה וליישם מדיניות ליברלית. במקרה, הם ישבו משמאלו של המלך, ואילו חברה המפלגה המלוכנית, שרצתה לשמר את המונרכיה ואת כוחה, ישבו מימינו של המלך. סדרי הישיבה הללו התקבעו, ובמקום להתייחס לשמותיהם של המפלגות, החלו משתמשים במטפורה מרחבית – ״שמאל״ ו״ימין״ – כדי להבחין בין שתי הקבוצות. יעקובינים, הקבוצה שתמכה במדיניות ליברלית, ״משמאל״, ואילו המלוכניים, מי שתמכו במדיניות שמרנית, ״מימין״.

ומאז יש ימין ושמאל: "פתיחת אסיפת המעמדות", 5 במאי 1789, ורסאיי, אוגוסט קודר (1839), המוזיאון הלאומי של שאטו טריאנון. תצלום: ויקיפדיה

הסימון המרחבי של קבוצות פוליטיות נותר בעינו עד היום, אף שסדרי הישיבה שהולידו אותו נשכחו ברובם ובוודאי ננטשו – מפלגות פוליטית כבר אינן מתיישבות משני צדי המונרך. סיפור המקור של קשת שמאל-ימין הפוליטית מדגים את התפקיד שעשוי להיות לארגון קבוצות חברתיות שונות במרחב בייצוג המנטלי של אותן קבוצות. אי אפשר להמעיט בערך ההשפעה של הייצוג המנטלי בזה על המחשבה הפוליטית שנובעת מכך. כיום, למעלה ממאתיים שנה לאחר מכן, אין מפלגה, פוליטיקאי או אפילו רעיון פוליטי שאינו מוצג על פני קשת שמאל-ימין. העובדה שהיחסים המרחביים שקשת זו מבוססת עליהם היו בראשיתם אקראיים הופכת את העניין לראוי עוד יותר לציון.

אם תצורה מרחבית אקראית של אנשים בחלל יכולה להיות בעלת השפעה עמוקה כל כך על מבנה המחשבה הפוליטית, האם נוכל לשלוט במודע בהשפעות הללו? האדריכלות מציע מגוון של תצורות מרחביות אפשריות. החללים שאותם מתכננים האדריכלים עבור אנשים שונים יכולים להיות גבוהים, רחבים, פתוחים, מוגבלים, עם או בלי נוף – כל אחד מהם מציע אפשרות של מחשבה חברתית. מסיבה זו אנחנו מציבים את מי שמנצחים בתחרות ספורט על דוכן גבוה יותר, מסיבה זו מנהלי ארגונים יושבים לעתים קרובות במשרדים הגדולים ביותר בקומות הגבוהות בבניין, ולכן באופן מסורתי, ראשי משפחות נהגו לישון ב״חדר השינה הראשי״ ואכלו בראש השולחן. בכל המקרים הללו, הכוח מופגן על ידי מיקום מעל, במרכז או בחלל גדול יותר (או עם נוף נאה יותר).

אדריכלות שימשה לעתים קרובות ככלי לתקשר נרטיבים מסוימים בנוגע ליחסים חברתיים וחלוקה של כוח בחברה. מבנים מונומנטליים כמו הפירמידות בגיזה, העיר האסורה בבייג׳ין והפרתנון באתונה, או שער הניצחון בפריז, משתמשים בגובה, מרחק, גודל, נפח וגבולות כדי להמחיש רעיונות מופשטים בנוגע לכוח

אדריכלות שימשה לעתים קרובות ככלי לתקשר נרטיבים מסוימים בנוגע ליחסים חברתיים וחלוקה של כוח בחברה. מבנים מונומנטליים כמו הפירמידות בגיזה, העיר האסורה בבייג׳ין והפרתנון באתונה, או שער הניצחון בפריז, משתמשים בגובה, מרחק, גודל, נפח וגבולות כדי להמחיש רעיונות מופשטים בנוגע לכוח. קחו, למשל, את בזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן. המבנה נבנה במהלך המאות ה-16 וה-17, והוא חורג מן האדריכלות המקובלת של הכנסיות הקתוליות על ידי כך שהוא מקדיש חלק משמעותי מן החלל לציבור, בדמות הכיכר, פיאצה סאן פייטרו, שמאות אלפי מאמינים יכולים להתכנס בה בבת אחת. במקום כיכר רגילה, הפיאצה תוכננה בצורה ביצתית המוקפת בארבע שורות של שדרות עמודים ללא חיפוי. במילותיו של האדריכל ג'ובאני לורנצו ברניני, הפיאצה מקבלת את המבקרים ‘braccia materne della Chiesa’ (״אל זרועותיה האימהיות של אמא-כנסייה). זה מה שהיא הייתה חייבת לעשות. אחרי הכול, הבזיליקה נבנתה במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית, תקופה שבה סמכותה של הכנסייה הקתולית ברומא – שנדמה היה כי היא מנותקת מטרדות הציבור – הועמדה בסימן שאלה על ידי הרפורמטורים הפרוטסטנטים בצפון אירופה. בתגובה, הכנסייה הקתולית הרומאית פצחה ברפורמת נגד משלה, שכללה ביטול נוהגי הנפוטיסטיים והמושחתים והשבת תשומת הלב אל העם, ובכלל זה באמצעות האדריכלות של הוותיקן. תכנון החלל של פיאצה סן פייטרו אפשר לכנסייה הקתולית לאותת כי הגיע עת חדשה של שקיפות ופיתחות חברתית.

אבל אין צורך להיות אדריכלים כדי לשנות את המחשבה החברתית הקולקטיבית. אפילו מטפורות אדריכליות או מרחביות יכולות להשפיע כך. מצדדי הקדמה החברתית, בכל מקום שבו הם נלחמים באי שוויון, דיכוי ושחיקה של זכויות, משעינים לעתים קרובות את החוויות החברתיות שלהם על מטפורות מרחביות, בעודם מגינים על מי ש״נדחקים לשוליים״ או ״מודרים מן המרכז״ או ״מוסטים הצידה״. מסיבה זו, תנועות צדק חברתי מציגות לעתים קרובות מטפורות של כיבוש ושל פעולה עצמאית בחלל.

"ידיה האימהיות של אמא-כנסייה", כיכר סן פייטרו, הוותיקן, רומא. תצלום: Diliff, ויקיפדיה

בשנת 1929, שנה אחרי שהנשים זכו בזכות הבחירה בבריטניה, וירג׳יניה וולף השתמשה במטפורה אדריכלית – ״חדר משלה״ – ככותרת למסה הפמיניסטית שבה היא טענה בעד עצמאות אינטלקטואלית של נשים. ה״חדר״ האמור ניתן לפירוש גם באופן מילולי וגם באופן מטפורי. במונחים מילוליים, וולף כותבת, ״כדי לכתוב ספרות, אישה חייבת שיהיה לה כסף וחדר משלה״. מרחבים פרטיים לכתיבה או לימוד היו עבור נשים רבות בראשית המאה ה-20 בגדר מותרות. אבל את מלוא המשמעות של הכותרת אפשר להבין טוב יותר כמטפורה שמבטאת את זכותן של הנשים לעסוק בתחומים אינטלקטואלים כרצונן וללא הפרעה – רעיון שוולף בוחנת במסה הזו.

פמיניסטיות משתמשות במטפורה האדריכלית ״תקרת הזכוכית״ כדי לתאר את המחסומים שהם לעתים קרובות בלתי נראים עבור גברים (ולכן 'זכוכית'), ואילו נשים חוות אותם כשהן מטפסות במעלה הסולם התאגידי. באורח דומה, חברי הקהילה הלהטב״קית+ זוכים לעידוד 'לצאת מהארון', ולהפוך נראים בעיני החברה

כיום, פמיניסטיות משתמשות במטפורה האדריכלית ״תקרת הזכוכית״ כדי לתאר את המחסומים שהם לעתים קרובות בלתי נראים עבור גברים (ולכן ״זכוכית״), ואילו נשים חוות אותם כשהן מטפסות במעלה הסולם התאגידי. באורח דומה, חברי הקהילה הלהטב״קית+ זוכים לעידוד ״לצאת מהארון״, ולהפוך נראים בעיני החברה. לא מזמן, במחאות של שנת 2020 בעקבות רצח ג׳ורג׳ פלויד, הזעקה ״הרחובות של מי? הרחובות שלנו!״ שימשו כדי לדיבור על זכותם של מיעוטים לחשוב בטוחים במרחבים ציבוריים, זכות שלא נשמרה. כמו הכותרת של וולף, ביטויים אלה ניתן לפרש מילולית, אבל מלוא עוצמתם מובנת כמטפורות. כמטפורות מרחביות, הן מסייעות לתאר את האופן שבו קבוצות מיעוט חוות מחסומים חברתיים ושואפות להתגבר עליהם. ללא מטפורות אלה, עשוי להיות קשה ביותר לבטא, למשל, את תחושת הבידוד החברתי והמגבלות שחברי קהילת הלהטב״קים+ חווים כשהם מסתירים את זהותם המגדרית או את נטייתם המינית. באמצעות המטפורה המרחבית, מי שאינם חברים בקבוצה יכולים להבין את תחושת הבידוד החברתי ואת המגבלות של חיים הנחיים ״בארון״.

פריצת גבולות מוכתבים, כיבוש המרחב, יציאה מארון והתנערות ממגבלות מרחביות ממשיות ומטפוריות: "Funky and Proud"', במצעד הגאווה בסן דייגו, 2014. תצלום: נתן רופרט.

אפילו קשת השמאל-ימין הפוליטית, שנראה כי היא מובילה לקיצוניות פוליטית, יכולה להיבנות מחדש תוך שימוש במטפורות מרחביות. מטפורות מרחביות כמו ״לוקח צד״ או ״מקטב״ או ״קיצוני״ משמשות תכופות לתיאור יחידים בעלי עמדות פוליטיות רבות עוצמה. המטפורות המרחביות הללו מייצרות משמעות על ידי הצבעה על עמדות לאורך קו אופקי שקצותיו נמצאים בכיוונים מנוגדים. אבל מה אם, במקום קו ישר, נציב את הדעות הפוליטיות הללו על פני פרסה?

מטפורות מרחביות חדשות מציעות צורות חלופיות למה שהן אחרת צורות של מחשבה פוליטית המוגבלת על ידי הלינאריות שלה

״תאוריית הפרסה״, שאת שמה טבע לראשונה בשנת 2002 הפילוסוף הצרפתי ז׳אן-פייר פאיֶה (Faye), נידונה על ידי הוגים פוליטיים מאז הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, חוזה המבטיח הימנעות ממתקפה הדדית, אשר נחתם בשנת 1939 בין ממשלתו הנאצית של היטלר לבין המפלגה הקומוניסטית של סטאלין. מאז, התאוריה שימשה כדי להסביר, בין השאר, את העובדה ש-12 אחוזים ממי שהצביעו עבור ברני סנדרס בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית בשנת 2016, הצביעו עבור דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות, והביאו משום כך, כנראה, להפסד בבחירות של המועמדת ״הנוטה שמאלה״, הילרי קלינטון. דוגמה נוספת היא העובדה שפוליטיקאים ומומחים בשמאל הקיצוני וגם הימין הקיצוני תמכו בעמדות המתנגדות להתערבות בכל הקשור למלחמה באוקראינה. אבל אין בכך כדי לומר שאין הבדלים אידיאולוגיים עצומים בין העמדות הפוליטיות של השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. כמו החלוקה הפשוטה לשמאל וימין, הוגים פוליטיים טענו כי תאוריית הפרסה גם היא מפשטת מדי את הנוף האידיאולוגי. אולם, ברור כי מטפורות מרחביות חדשות מציעות צורות חלופיות למה שהן אחרת צורות של מחשבה פוליטית המוגבלת על ידי הלינאריות שלה.

האפשרויות לחשוב מחדש על הצורות של המחשבה החברתית עשויות להיראות עצומות. אבל מטפורות מרחביות אינן תמיד משחררות. כמו למשל במקרה של המשגה נוקשה של הקשת ימין-שמאל, קורה שהן מגבילות את החשיבה החברתית. התארים הניתנים לדמויות סמכות במוסדות החברתיים והפוליטיים שלנו, כמו ״ראש הראשות״ או ״הוד מעלתו״ או ״בית משפט עליון״, מתייחסים תכופות לתנאים מרחביים של גובה וכמות. אפילו התואר ״נשיא״ ניתן לפירוק כמטפורה מרחבית [באנגלית] President מקורו מן הלטינית president שפירושו ״יושב לפני״ [ובעברית ״נשיא״ מקורו בכינוי לעננים המופיע במקרא, שהם עליונים ומורמים].

הכל מתחיל מכך שהוא יושב למעלה, כפי שמודגש בציור: "משפט שלמה" (1620), גספר דה קראייר. תצלום: ויקיפדיה

מסיבה זו, חשוב לכוונן את אוזנינו למטפורות מרחביות ואדריכליות שאולי מגבילות את יחסינו הבינאישיים ואת השיח הפוליטי שלנו. מטפורות אלה מעידות על פירוד מנטלי הולך וגובר בין קבוצות חברתיות. חשבו על הקמפיין של טראמפ לנשיאות בשנת 2016, ועל הדיבורים שלו על ״בניית חומה״ לאורך הגבול הדרומי של ארה״ב. אמנם חלקים של גדר הפרדה נבנו לאורך הגבול במהלך תקופת נשיאותו, אבל הצעתו לבנות חומה בלתי חדירה ניתנת להבנה הטובה ביותר כמטפורה שסימנה מעבר רחב יותר לעבר עמדה מתבודדת בכל הנוגע למדיניות חוץ והגירה.

באורח דומה, עבור רבים, החומה הסינית מסמנת הבחנה ברורה בין האומה הסינית מדרום והברברים הבוזזים מצפון. הרעיון נותר שריר וקיים, אף שהחומה האמיתית הייתה בעצם, מאז ומתמיד, אסופה של חומות זעירות יותר – מציאות גשמית חדירה המסווה את המונומנטליות של המטפורה. בגרמניה, אזרחים ממשיכים להגזים בהערכת המחקר של ערים שהיו מצדו השני של מסך הברזל לשעבר, לעומת ערים שהיו באותו צד לפני האיחוד המחודש. יתרה מכך, ההערכות המופרזות הללו גדולות יותר עבור אזרחים שגישתם כלפי האיחוד שלילית יותר, בהשוואה למי שדעתו על האיחוד חיובית. מחסומים מטפוריים נותרים בעינם זמן רב לאחר שהמחסומים הגשמיים שאליהם הם מתייחסים כבר סולקו.

המנגנון הזה, שיש לו יסוד ביולוגי, מספק תובנות באשר לפנומנולוגיה, הסובייקטיביות של החוויה החברתית, אבל הוא צריך גם להוביל אותנו לשקול בזהירות מה התנועות והעמדות שלנו במרחב אומרות על יכולת הפעולה והחבירה החברתית שלנו ועל מעמדנו החברתי

במשך אלף שנה, אדריכלים תכננו בניינים עם צורות מרחביות שחרגו מעל ומעבר לצרכים הפונקציונאליים של דייריהם. הם ניסו ליצור מבנים שיובנו כמטפורות לכוח חברתי. באורח דומה, סופרים, אקטיביסטים ופוליטיקאים נסמכו על מטפורות מרחביות ואדריכליות כדי לתקשר את החוויות והתשוקות החברתיות שלהם. מחקר עכשווי בתחום חקר המוח הקוגניטיבי מראה כי ישנו בסיס עצבי ביולוגי לשני האפקטים.

המנגנון הזה מספק תובנות באשר לפנומנולוגיה, הסובייקטיביות של החוויה החברתית, אבל הוא צריך גם להוביל אותנו לשקול בזהירות מה התנועות והעמדות שלנו במרחב אומרות על יכולת הפעולה והחבירה החברתית שלנו ועל מעמדנו החברתי. באופן דומה, הדבר עשוי להוביל להבנה של האופן שבו אדריכלות הנבנית עבור אנשים בערים משקפת את המרחקים המרחביים שמיוחסים להם במובלע.

ולא רק תובנה. ישנן גם אפשרויות קיצוניות במחשבה החברתית-מרחבית. באמצעות מנגנון זה אנחנו יכולים להפוך לאדריכלים של החוויות הקולקטיביות שלנו, לבנות מטפורות חדשות עבור חיינו החברתיים ולעצב את הגאומטריות של אנשים אחרים בתודעה שלנו.

דייוויד בורקנהאגן (Borkenhagen) עוסק במחקר פוסט-דוקטורט במרכז מאתיסון למחקר וחינוך בתחום בריאות הנפש באוניברסיטה של קלגרי בקנדה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "קפרי: רוזינה פררה רוקדת טרנטלה על הגג" (1878), ג'ון סינגר סרג'נט, מוזיאון טסקלוסה לאמנות, אלבמה. תצלום: ויקיפדיה