ריח הרגש וניחוח הזיכרון

חוש הריח שלנו נותן טעם למזון, יוצק רגש בזיכרון, מחזיר אותנו לילדות ומחבר אותנו זה לזה. אבל איך בדיוק הוא עובד?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני יודעת שהעישון לא טוב לי. טבק הוא גורם מוביל לסרטן ראש וצוואר, שעלול לגרום, בתורו, לנזקים קשים ואף למוות. כמנתחת אף-אוזן-גרון, סכנות העישון הביאו לשולחני את המקרים המאתגרים ביותר בקריירה שלי, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה טכנית: הסיגריות אשמות ביום שבו נאלצתי לבשר את הבשורה המרה למטופל בסבב הבוקר, כשרק וילונות נייר כחולים מפרידים בין קריסת עולמו למחלקה העמוסה; הסיגריות אשמות בהיחנקותה ההדרגתית של אישה בחדר צדדי, שמבקריה לא הצליחו לזהות אותה משום שפניה היו כל כך נפוחות; הסיגריות אשמות בהתפרצות של דם מעורק הצוואר של איש עדין בעל עיניים אפורות שפגשתי שעות ספורות קודם לכן. כן, "העישון הורג", זה ברור לי.

פסיכולוגים, פילוסופים וחוקרי מוח מנסים זה שנים רבות למצוא ראיות לתפקיד הפואטי של הריח

אז למה, כשביקרתי לאחרונה בביתו של מעשן והרחתי את ריח הסיגריות הישנות העומד באוויר, מילאתי את ראותיי באופן בלתי רצוני ופלטתי אנחת רווחה בלתי הגיונית? בסופו של דבר גיליתי את התשובה: מאפרות עמוסות בדלי מרלבורו, שעות ערב חמימות  ושורצות יתושים, וצמידי הטורקיז היפים שעיטרו את סבי המתנשם בכבדות. הוא עישן בנחישות כל הדרך אל הקבר, והריח הזה הוא בשבילי כמו "רחש המרחקים הנחצים". הוא לוקח אותי לבית סבי מצד אמי, שם ביליתי חודשי קיץ רבים בילדותי.

מקטרת

מקטרת: מוקד של זיכרון ריח. תצלום: טניה

בחלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" (1913-1927), יצירתו הארוכה של מרסל פרוסט – שאני עצמי עדיין לא התגברתי עליה, המסַפר שלנו טובל את עוגיית המדלן בתה שלו:

"בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו... ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני... ובבת אחת שב הזיכרון ונגלה. הטעם הזה היה טעמה של פיסת המדלין הקטנה, שבבוקרי יום ראשון בקומברה... הגישה לי דודתי ליאוני, לאחר שטבלה אותה בספל התה או בחליטת התרזה שלה".1

אבל איך מסדרונות מעושנים מובילים לעוגיות ספוגות תה? התשובה קשורה לאינטגרציה חושית. מעבר לחמשת הטעמים האמיתיים שהלשון שלנו קולטת (מתוק, מלוח, חמוץ, מר, אומאמי), כל הטעמים המורכבים והעדינים שאנו חווים באכילה נובעים מריחות: מולקולות נדיפות שנמלטות מחלל הפה בעודנו לועסים ומגרות את קולטני הריח שבחלקו האחורי של האף. זהו, בעצם, תהליך ההרחה. ומה שהמספר של פרוסט מתאר בפנינו ברהיטות, הוא החוויה האבטיפוסית של התופעה המכונה כיום "תופעת פרוסט": יכולתם הייחודית של ריחות לעורר בנו זיכרונות רגשיים עזים שנשכחו זה מכבר.

פסיכולוגים, פילוסופים וחוקרי מוח מנסים זה שנים רבות למצוא ראיות לתפקיד הפואטי הזה של הריח. הראשון שהציג פרסום רשמי בנושא זה היה דונלד לֵירד (Laird), מנהל מעבדת הפסיכולוגיה באוניברסיטת קולגייט במדינת ניו יורק. ליירד התמקד בעיקר בתחום הפסיכולוגיה העסקית, שצבר תאוצה בתקופתו, עם ספרים כגון "פסיכולוגיה ורווחים" (1929) ו-"למה אנחנו לא אוהבים אנשים" (1933). אבל ב-1935 הוא שיתף פעולה עם עמיתו הארווי פיץ-ג'רלד (Fitz-Gerald) בכתיבת דו"ח בשם "מה אתם יכולים לעשות עם האף שלכם?", שבו הם ניתחו חוויות הרחה של 254 "גברים ונשים בעלי מעמד". מקרב קבוצה זו, 91.7 אחוז מהנשים ו-79.5 אחוז מהגברים חוו זיכרונות אישיים שהתעוררו אצלם בעקבות ריח. ומתוך אלה, 76 אחוז מהנשים ו-46.8 אחוז מהגברים אמרו שזיכרונות אלה היו בין המוחשיים ביותר שחוו.

ייתכן כי זיכרונות בהשפעת ריחות מגיעים מהילדות, ואילו זיכרונות בהשפעת קלט חזותי או כתוב מגיעים מגיל ההתבגרות או מתחילת שנות העשרים לחיינו

ליירד המשיך וסיפק אנקדוטות אישיות שנבדקיו של פיץ-ג'רלד סיפקו. אחת מהן היא של "עורך דין דרומי", שאמר:

"מראה הדברים האלה מזכיר לי מדי פעם עובדות, אבל הן חסרות צורה ואינן ברורות – עובדות מתות. הזיכרונות שהריח מעלה באים בלי שביקשתי וללא שום מאמץ מצדי; הם נראים כמו יותר מאשר זיכרונות פשוטים; אני מוצא את עצמי שוב בעולם כפי שהיה, ואני שם, כפי שהייתי".

המחקר של ליירד היה לירי ומעניין מבחינה תיאורית, אבל לא יותר מכך. מחקרו אינו מספק ראיות אמפיריות המאוששות את יתרונם של ריחות על פני אותות חושיים אחרים בכל הקשור להעלאת זיכרונות מוחשיים. כלומר, בשלב ההוא עדיין לא הוכח אם ריחות אכן טובים במיוחד בהעלאת זיכרונות עזים כאלה.

המחקר הראשון שניסה לפענח את תופעת פרוסט בכלים אמפיריים התפרסם ב-1984. חוקרים מאוניבריטת דיוק בקרוליינה הצפונית ערכו שני ניסויים שבהם זיכרונות אישיים שהתעוררו בהשפעת ריחות הושוו לזיכרונות שהתעוררו בהשפעת צילומים או מילים. החוקרים הראו שזיכרונות בהשפעת ריחות צפו לעתים רחוקות יותר, לפני הניסוי, מאשר זיכרונות בהשפעת קלטים חושיים אחרים. כלומר, כפי שאפשר להסיק גם מהדברים שאומר המספר של פרוסט, נראה שזיכרונות בהשפעת ריחות הם נדירים יחסית ועוסקים לרוב בתקופות חיים מוקדמות: ואולי זאת הסיבה שאיננו מצליחים לשחזר אותם באופן יזום.

עוגיית מדלן

עוגיית מדלן: המקור ל"אפקט פרוסט". תצלום: ברנאר לפטר, ויקיפדיה

כשאני בודק את עצמי, אני מקים לתחייה עולם שנשכח לכאורה, ומבין שהריחות שמרו את העולם הזה בחיים שנים רבות

מחקר נוסף המשיך את הקו הזה, ולפי מסקנותיו ייתכן כי זיכרונות בהשפעת ריחות מגיעים מהילדות, ואילו זיכרונות בהשפעת קלט חזותי או כתוב מגיעים מגיל ההתבגרות או מתחילת שנות העשרים לחיינו. ממצאים אלה מתקשרים למאפין נוסף של זיכרון בהשפעת ריחות, שאותו הדגימו ב-1977 פסיכולוגים מאוניבריסטת בראון ברוד איילנד: הם מצאו שנבדקים זכרו את האסוציאציה הראשונה שהם קישרו לריח נתון טוב יותר משהם זכרו את האסוציאציה השנייה שהם קישרו לאותו ריח. נראה שזיכרונות בהשפעת ריח אכן נוטים להיות "זיכרונות אבודים". אם נחזור להבחנותיו הנבונות של אחד מנבדקיו של ליירד:

"כשאני בודק את עצמי, אני מקים לתחייה עולם שנשכח לכאורה, ומבין שהריחות שמרו את העולם הזה בחיים שנים רבות. חשוב לציין שאף אחד מהזיכרונות האלה אינו מהתקופה האחרונה – אחרי שהתנסיתי בדבר זמן מה, אני מבין שהזיכרון החדש ביותר הוא בן עשר שנים".

מקורו של הקשר הייחודי הזה בין ריח לזיכרונות ראשוניים טמון כפי הנראה באזור מוח בשם היפוקמפוס. מדובר במבנה כפול, השוכן בעומק המוח ונקרא על-שם יצור מהמיתולוגיה היוונית שצורתו חצי-אדם וחצי-דג (יצור בעל דמיון רב לסוסון ים). בדומה לאזורי מוח רבים אחרים, אחד הרמזים הראשונים לתפקידו התגלה בעקבות מקרה טראגי: השערתו המוטעית של מנתח בשנות החמישים, שחשב כי הסרה חלקית של שני ההיפוקמפוסים תוכל לרפא אפילפסיה חמורה. המטופל שלו, אנרי גוסטב מולֵיזון (שנודע בספרות המדעית בראשי התיבות א"מ, HM), עבר ב-1953 לובקטומיה מדיאלי-רקתית (הסרה של שני-שלישים מכל אחד משני ההימפוקמפוסים, בנוסף למבנים נוספים סביבם), ואף על פי שהמטרה העיקרית הושגה (הפרכוסים פסקו), חייו השתנו באופן מהותי: הוא איבד את היכולת לייצר זיכרונות "דקלרטיביים" (קרי זיכרונות שאנו מודעים להם במפורש).

כיום, נתונים ממחקרי דימות מוחי תפקודי מאששים את ההשערות בדבר תפקידו של ההיפוקמפוס ביצירת זיכרונות ילדות חדשים בהשפעת ריח: ב-2009 הראו חוקרים ממכון וייצמן שההיפוקמפוס השמאלי מופעל במהלך יצירת האסוציאציה הראשונית בין ריח נתון לדבר מה, אך לא במהלך יצירת האסוציאציה הבאה, כלומר קישור נוסף בין אותו ריח לדבר אחר. הוא אינו מופעל באותו אופן כאשר אנו יוצרים קישורי המבוססים על קולות. מנקודת מבט אבולוציוניות זה הגיוני: לילדים קטנים מועיל ללמוד במהרה אילו מזונות אכילים ואילו אינם אכילים. ואולי, כמו אהבות ראשונות, ריחות ראשונים הם החזקים ביותר. כך או כך, זה נשמע לי הגיוני. הרחתי בניינים המלאים בניחוח סיגריות פעמים רבות מאז ימי הקיץ של ילדותי – אבל אף אחד מהקישורים שיצרתי באותם מקרים לא הצליחו לדחוק ממוחי את זיכרונותיי המוקדמים מבית סבי.

אמנם, החוקרים ממכון וייצמן היו הראשונים שהדגימו את תפקידו הייחודי של ההיפוקמפוס ביצירת זיכרונות חדשים בהשפעת ריח, אבל הם לא היו הראשונים שזיהו פעילות של היפוקמפוס בכל הקשור לתופעת פרוסט. חמש שנים קודם לכן, חוקרים מאוניברסיטת בראון ברוד איילנד השתמשו בדימות מוחי תפקודי כדי לחפש אזורי מוח המעורבים ביצירת זיכרונות בהשפעת ריח. במהלך הניסוי ה"נטורליסטי" שלהם, הם השוו בין פעילותן המוחית של נבדקות שהריחו בשמים המתקשרים אצלן לזיכרונות רגשיים, לבין פעילותן המוחית כאשר ראו תמונות של בקבוקי הבושם או כאשר הריחו ריחות שונים. אמנם חמש נשים בלבד נבדקו, אבל הפעילות במוחותיהן הייתה רבה יותר במידה משמעותית כאשר הן הריחו את הריחות המקושרים לזיכרונות רגשיים – גם הפעילות בהיפוקמפוס וגם הפעילות באזור אחר המשתתף בתהליך עיבוד הריחות: האמיגדלה.

בקבוק בושם

"בקבוק הבושם הכחול שלי", תצלום: קרול פון קנון

בערך  בתקופה שבה התגלה תפקידו של ההיפוקמפוס במסגרת המקרה הטראגי של א"מ, החלו חוקרים לבחון באופן שיטתי את תפקידה של האמיגדלה בחיות ובבני אדם: במעבדות שונות ברחבי העולם התגלה שקוֹפים חסרי אמיגדלה אינם מצליחים ללמוד שלחיצה על דוושה מסוימת מונעת עונשים, בדיוק כפי שאנשים בעלי אמיגדלות פגועות לא הצליחו לקשר בין צלילי אזהרה למכות חשמל שבאו בעקבותיהם. כלומר, נראה שלצמד צבירי הנוירונים האלה יש תפקיד חיוני בכל הקשור ללמידה הקשורה לפחד: מצב רגשי שבלעדיו קשה מאוד לבעל חיים לשרוד.

במהרה התברר שהאמיגדלה משפיעה רבות על עיבוד רגשות חיוביים, ובייחוד אלה הקשורים לגמול: כשחוקרים הראו לנבדקים תמונות של מזון, סקס או כסף, האמיגדלה שלהם זינקה מיד לפעולה. בזכות מחקר זה ומחקרים נוספים, אנו יודעים כעת שמדובר באזור בעל חשיבות מרכזית בכל הקשור לרגש. אם כך, "הידלקות" האמיגלדה בשעה שאנו מעלים זיכרונות בתגובה לריחות, מצביעה על הגוון הרגשי של זיכרונות אלה. ממצאים אלה, לצד הממצאים המלמדים כי ההימפוקמפוס מקבע במוחנו אירועים מילדותנו, עוזרים לנו להבין מה מקורה של הנוסטלגיה האופפת עוגיות מדלן וניחוחות טבק.

האם ריחות משפיעים באופן לא מודע על מצבנו הרגשי?

האמיגדלה וההיפוקמפוס הם אמנם שחקנים מרכזיים ביצירת זיכרונות בתגובה לריח ובאחסונם, אבל יש לציין שהם אינם פועלים בגפם. למעשה, הם חלק מרשת רחבה של מבנים המעורבים בתהליך ההרחה, כפי שלמדנו ממחקרי דימות מוחי תפקודי ומבחינת פעילותם המוחית של אנשים הסובלים מגידולים, פציעות או מחלות. ראשית, אותות ריח עוברים באמצעות עצב הריח מהאף אל פקעת הריח (olfactory bulb, מקבץ נוירונים בצורת פקעת בצל ירוק, שיושבת בתוך הגולגולת שלנו ומשמשת כשער אל שאר המוח), ואחר כך מתפזרים כל אחד בכיוונו לעבר המבנים המצויים באונה המדיאלית-טמפורלית ובאונה הבזאלית-פרונטלית, הידועים יחד כקורטקס הריח הראשי וקורטקס הריח המשני.

כפי שלמדנו, מבני הריח המרכזיים האלה הם בעלי תפקיד חשוב בכל הקשור ללמידה רגשית ולזיכרון. יתרה מזאת, יש חפיפה אנטומית בינם לבין המערכת הלימבית: רשת עצבית פרימיטיבית במוח שמכתיבה, אצל בעלי חיים רבים, גם את התגובות הפיזיולוגיות וגם את התגובות ההתנהגותית לגירוים סביבתיים בעלי פן רגשי. בקיצור, המערכת הלימבית קושרת בין ריח, רגש, זיכרון ומוטיבציה.

לאור זאת, הקשר בין ריח לאמיגדלה, וכפועל יוצא הקשר בין ריח לרשת הרחבה הזאת, נעשה מעניין אף יותר. המידע המקודד בקלטים חושיים אחרים, כמו ראייה או שמיעה, עובר סינון באזור מוח בשם התלמוס. בתהליך הסינון הזה נברר המידע החושי שיישלח במקביל לאמיגדלה ולקליפת המוח. העיבוד המתחולל בקליפת המוח מייצר בסופו של דבר את התפישה המודעת שלנו. אבל רוב קלטי הריח אינם עוברים דרך התלמוס בדרכם לאמיגדלה, אלא מגיעים ישירות אליה. כלומר, בניגוד לקלטים חושיים אחרים, ייתכן שהריחות שמגיעים לאמיגדלה לא נשלחו אליה על-ידי התלמוס כדי שיעברו עיבוד מודע בו-זמני. אמנם חוקרים העלו את האפשרות שמנגנונים אחרים מווסתים את הריחות במקום התלמוס, אבל המסלול הישיר שעוברים הריחות אל המערכת הלימבית מעלה שאלה מפתה: האם ריחות משפיעים באופן לא מודע על מצבנו הרגשי? האם ריחות משפיעים עלינו באופן "שקט" יותר, אך בה בעת באופן מהותי יותר ממה שחשב פרוסט במקור?

מקרים שנתקלתי בהם בקליניקה שלי מאששים את השפעתו של הריח על הרווחה הרגשית ארוכת הטווח שלנו. קחו לדוגמה את מר ג', איש שקט בשנות הארבעים המאוחרות לחייו שאיבד את חוש הריח שלו בעקבות התקררות. כשפגשתי אותו לאחרונה הוא הסביר כמה קשה לו להשלים עם חיים נטולי ניחוחות: הציפייה המלווה את שעת הארוחה התחלפה במזון חסר אופי, רוחות הקיץ המלטפות אינן נושאות עוד את ריחו הרענן של דשא גזום, והוא מתגעגע לריח הבושם של אשתו. וכשסיפר לי עד כמה הוא מדוכדך, היה ברור שהחסכים האלה בריחות מצטברים לכדי אובדן משמעותי.

בריזה, ים, קיץ, ריח

ריחות של קיץ: הבריזה מהים. תצלום: כריס פורד.

מחקרים מצביעים על תסמינים של דיכאון קל לכל הפחות בשליש מהמטופלים הסובלים מהפרעה בתפקוד של חוש הריח. מעניין שגם ההיפך נכון: מטופלים הלוקים בדיכאון סובלים לעתים קרובות מפגיעה במנגנוני ההרחה. כצפוי, דיכאון משפיע גם על המידה שבה אנו אוהבים ריחות או סולדים מהם, כלומר ריחות מגעילים נדמים לנו אפילו יותר מגעילים, וריחות נעימים נדמים לנו פחות נעימים. ייתכן שהשינויים האלה נובעים משינוי בעיבוד העצבי של אותות ריח – תופעה שהתגלתה באמצעות בדיקות אא"ג של מטופלים הסובלים מדיכאון ושל נבדקים בריאים שצפו בסרט עצוב.

יתר על כן, ניתן לזהות הבדלים מבניים בין מוחותיהם של אנשים מדוכאים לבין מוחותיהם של אנשים שאינם מדוכאים: פקעת הריח (תחנת הממסר הראשונה שמקבלת קלט של ריחות מהאף) קטנה הרבה יותר אצל אנשים הסובלים מדיכאון. אמנם התפקוד של מערכת ההרחה משתפר לאחר טיפולים בדיכאון, אבל ברוב המקרים פקעת הריח אינה גדלה. ממצאים כמו אלה הובילו את תומס הוּמֶל (Hummel) ואילונה קרוֹי (Croy) מהאוניברסיטה הטכנית של דרזדן לטעון שקלטי ריח מופחתים בטווח הארוך עלולים לגרום לשיבוש בתפקוד המערכת הלימבית וכפועל יוצא להפוך לגורם סיכון לדיכאון.

ריחות מסוגלים לעורר זיכרונות בעלי מטען רגשי רב מהעבר, ושייתכן שיש קשר בין אובדן כושר ההרחה ולקות בתפקוד הרגשי

נביט כעת אל מעבר לדיכאון: האם המערכת הלימבית מסוגלת לקשור בין ריח למצבים נוירו-פסיכיאטריים אחרים הגורמים לדיסרגולציה רגשית? אמנם בנושא זה יש לנו ראיות מעטות בלבד, ובכל זאת נראה שפונקציית ההרחה (ובייחוד היכולת לזהות ריחות שונים) נפגעת במקרים של אוטיזם וסכיזופרניה. שני המקרים האלה מתאפיינים ביכולת חברתית לקויה וביכולת לקויה של הבעה רגשית. ובנוגע לסכיזופרניה, יש מי שטען כי הליקויים בעיבוד ריחות עלולים אף לנבא את התפתחותה של פסיכוזה.

לכן נראה שאפשר לומר בביטחון כי ריחות מסוגלים לעורר זיכרונות בעלי מטען רגשי רב מהעבר, ושייתכן שיש קשר בין אובדן כושר ההרחה ולקות בתפקוד הרגשי. אבל האם ריחות משפיעים גם על חיי היומיום של מי שחי ב"גבולות הנורמליים" של בריאות הנפש ושל כושר ההרחה? האם ייתכן שריחות מווסתים באופן לא מודע את מצבי הרוח הסובייקטיביים שלנו ואף את האופן שבו אנו מפרשים את העולם החיצוני ומתנהלים בו?

יש הטוענים כי האבולוציה הביאה את בני האדם למצב שבו סוגיות כאלה של שליטה בסיסית אינן רלוונטיות להם. העולם המדרני נשלט בכלים חזותיים: חוש הריח כמעט חסר תועלת לנוכח האריזות הצבעוניות של משקאות קלים וחטיפים, או לנוכח "התאריך האחרון לשימוש" המצוין על כל מוצר. זאת, לאור כך, ולאור העובדה שנוף חיינו הופך דיגיטלי יותר ויותר, מסתמן שאין לנו צורך להריח את הדברים שאנו רואים. עם זאת, הראיות המצטברות מלמדות שכאשר איננו בוהים במסכים, אנו מתקשרים באופן לא מודע באמצעות ריח, בתהליך שניתן לכנות "איתות כימי" (Chemosignaliing).

סוג אחד של איתות כימי נקרא "הדבקה רגשית": העברה של מצב רגשי מאדם אחד לאחר באמצעות ריח גוף. ב-2012 בחנו חוקרים מאוניברסיטת אוטרכט בהולנד את תגובותיהן ההתנהגותיות של נבדקות לאחר חשיפה לזיעת בית שחי של גברים. הם מצאו שכאשר הזיעה הופרשה במצבי פחד, הנבדקות הפגינו סימנים לא מודעים לפחד. ממצאים דומים התגלו כשהזיעה הופרשה במצבי גועל: הנשים (חסרות המזל) האלה הפגינו סימנים לא מודעים לגועל. כלומר, נראה שהממצאים האלה מרמזים גם על ייצור של אותות כימיים אנושיים וגם על קליטתם.

לאחרונה שוחזרו ממצאים דומים במחקר דימות מוחי תפקודי. כאשר הנבדקים נחשפו לריח גוף שהופרש במצבים של חרדה, התחולל אצלם שינוי באופן התפישה של הבעות פנים שאינן חד-משמעיות: הנבדקים דירגו הבעות פנים מפוחדות כמפוחדות יותר, והבעות פנים שניתן לפרשן כניטרליות דורגו על ידם כניטרליות בבירור. השינוי הזה לא התחולל כאשר הם נחשפו לריח גוף שהופרש במהלך התעמלות. זוהה קשר בין העלייה החדה הזאת בתפישת הפחד במצבי חרדה לבין פעילות מוגברת בהיפוקמפוס השמאלי, מה שאולי משקף גישה מוגברת לזיכרונות רגשיים רלוונטיים המתעוררים בהשפעת ריחות.

מתעמל, זיעה, פחד

מתעמל מזיע: הריח אינו מעורר פחד

אף שמדובר בעניין הרבה פחות פואטי מאשר תיאוריו של פרוסט או זיכרונותיי מבית סבי, אני יכולה בכל זאת לשער מה קרה במקרים שבהם גם אני הושפעתי מהדבקה רגשית. ההמתנה לצד מאתיים חבריי למחזור לבחינות הגמר שלנו בלימודי הרפואה הייתה תענוג גדול – ניחוח הלחץ המשותף היה מוחשי כמו לחות. ריח חריף כזה לא הרחתי שוב עד גיל 31, כשישבתי לצד איש בשם דייב שנראה לחוץ עד מאוד כשנכנסתי בדהרה למעגל תנועה גדול וסואן, בראשון מבין כמה וכמה מבחני נהיגה.

נראה שתקשורת המבוססת על ריח אינה מוגבלת לזיעה בלבד: ב-2011 טענו נוירוביולוגים ממכון וייצמן שדמעות אדם מכילות אות כימי. בשלושה ניסויים הם הראו שחשיפת גברים לדמעות שנשים הפרישו במצבי התרגשות (במהלך צפייה בסרט עצוב) הפחיתה את שיעור העוררות המינית שהם ייחסו לעצמם והביאה אותם לתת לתמונות של נשים דירוג נמוך יותר בסולם של משיכה מינית. החשיפה הזאת גם הפחיתה את רמות הטסטוסטרון ברוק ואת הפעילות (כפי שנבדקה בדימות תפקודי) באזורי מוח הקשורים לעוררות מינית. תופעה דומה זוהתה בעכברים: פרומונים מ"דמעות" של עכברים צעירים הפחיתו התנהגות הקשורה להזדווגות בקרב זכרים בוגרים. כפי שהדגיש לאחרונה נועם סוֹבֶּל, אחד החוקרים ממכון וייצמן, ממצא זה מאשש את השערת החוקרים שדמעות רגשיות משמשות "כ'שמיכה כימית' המגינה על בעל החיים מפני תוקפנות (מינית או אחרת)". ייתכן שמסקנה זו עוזרת לנו להבין את התופעה המסתורית למדי שאפשר לכנות בכי רגשי – תופעה שמדענים מתקשים להבין את תכליתה כבר שנים רבות.

יכול להיות שאותות כימיים מעורבים גם ברבייה האנושית. ב-1995 מצאו חוקרים מאוניברסיטת ברן בשווייץ שנשים מעדיפות ריח גוף של גברים בעלי פרופיל חיסוני גנטי שאינו דומה לשלהן, לכאורה בגלל הפרשה של מולקולות חיסוניות (ובעיקר חלבוני HLA) בזיעה. זה נשמע הגיוני, כיוון שהזדווגות בין אנשים בעלי פרופילים חיסוניים שונים אמורה להביא לעולם צאצא בעל עמידות רבה יותר למחלות זיהומיות, בהשוואה לצאצאים מאנשים בעלי פרופיל חיסוני דומה. ממצאים דומים התגלו בעכברים, ואצלם, בנוסף ליתרונות האבולוציוניים בכל הקשור למאבק במחלות, העדפות אלו עשויות למנוע גילוי עריות (לעכברים קרובי משפחה יש פרופילים חיסוניים דומים).

דמעות

דמעות. תצלום: כריס אלט

באופן אינטואיטיבי, אני משערת שרובנו נסכים כי ריחו של מי שאיתו אנחנו מקיימים יחסי מין נמצא על הטווח שבין מנחם למשכר, אבל חוקרים עדיין מנסים להבין אם העדפותינו המיניות מושפעות באופן לא מודע מ"ריחות גנטיים". מחקר שערך לאחרונה מנפרד מילינסקי (Milinsky) ממכון מקס פלנק לביולוגיה אבולוציונית בגרמניה עשוי לסייע באישוש התיאוריה הזאת. הנבדקות במחקר הצליחו לזהות את "הריח הגנטי" שלהן, ובדימות תפקודי נמצא שריחות אלה גורמים לפעילות באזורים ספציפיים במוח. בין החוקרים בקבוצה זו היו גם הומל וקרוי מדרזדן, שהמשיכו ומצאו מִתְאם בין הבדלים ב-HLA ובין משיכה מינית, סיפוק מיני ורצון להתרבות. ניתן אפילו למצוא קשר בין השפעתם של אותות כימיים רבייתיים עלינו ובין הרגלי הקנייה שלנו: מסתמן שאנו בוחרים באופן לא מודע בשמים שמעצימים את הריח הגנטי שלנו.

מחקרים אלה, לצד מחקרים נוספים בתחום האיתות הכימי, מלמדים שריח עשוי לעזור לנו לווסת בעדינות את החוויה הגופנית והרגשית שלנו בעולם. ובאופן תיאורטי, פרשנות מוטעית של אותות חברתיים מסיבות של שיבוש בתפקוד מערכת ההרחה עלולה להוביל לפגיעה בקשרים החברתיים שלנו. האם ייתכן שליקויים ביכולת זיהוי הריחות, כאלה שמהם סובלים, למשל, הלוקים באוטיזם,  מעצימים את המאפיינים הקליניים של ההפרעה? לכך עדיין אין לנו תשובה.

בכל עת - מהנוסטלגיה הנשגבת של טעם עוגיות המדלן ועד לתחושת השגרתית של ארוחת ערב באמצע השבוע - הריח נותן טעם למזון, יוצק רגש בזיכרון, ומחבר אותנו זה לזה. רק התחלנו להבין את המנגנונים שבאמצעותם ריח מעניק צבע לעולמנו, ואת החקירה מנהלים אמנים, חוקרים... ומדי פעם גם מנתחת. המחקר שלי יימשך, וריח הסיגריות ישאיר את סבי בחיים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

 

קתרין ויטקרופט (Whitcroft) היא מנתחת וחוקרת ב-Royal National Throat Nose and Ear Hospital וביוניברסיטי קולג' לונדון. היא מתמקדת במחקר קליני וחוצֶה-דיסציפלינות של ריחות, וחוקרת גם במרכז לחקר החושים במסגרת המכון לפילוסופיה באוניברסיטת לונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תמונה ראשית: אספרסו עם חלב. תצלום: מאט הופמן, unsplash.com

Matt Hoffman

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קתרין ויטקרופט, AEON.


תגובות פייסבוק