שלושה, מי יודע?

"אני חושבת שאנחנו כבר לא בקנזס, טוטו"’ אומרת דורותי לכלבהּ בספר “הקוסם מארץ עוץ”. דורותי אמנם מבינה כי המציאות השתנתה, אבל היא אינה מצליחה למצוא את המילים לתיאור מאפייניה החדשים. דורותי מתמודדת עם חוסר וודאות ועם שורה של שאלות פתוחות. אלה מאתנו המתבוננים סביב ומנסים להבין את פשר השינויים הדרמטיים המתרחשים בעולם אינם יכולים שלא לחוש הזדהות עם מצוקתה. ה“סדר העולמי”, קרי שורת המוסדות, החוקים והנורמות שהגדירו בעשורים אחרונים את ההתנהלות המוכרת לנו בין מדינות, מתקרב ככל הנראה לקיצו, וטרם ברור מה יחליפו.

בדומה לדורותי, לפעמים גם אנחנו מצליחים לזהות שאנחנו כבר לא בקנזס. בדומה לדורותי, גם אנחנו מתקשים להגדיר את המציאות החדשה ולהיערך להשלכותיה. זו כמובן לא תהיה הפעם הראשונה שאנחנו חווים שינויים בסדר גודל שכזה בלי שנהיה מצוידים במילים המתאימות לתיאור המציאות המתהווה. היה זה נשיא ארצות הברית לשעבר, ג׳ורג׳ בוש האב שהכריז ב-1990, עם פלישת כוחות הקואליציה הבינלאומית לעיראק, שמטרתם היא, בין השאר, יצירת “סדר עולמי חדש”. דבריו של בוש נאמרו על רקע סוף המלחמה הקרה והפיכתה של ארה"ב למעצמה היחידה בעולם. עם זאת, אז והיום אמירתו ממשיכה לגרור סימני שאלה באשר לאופיו של ה”סדר עולמי החדש” שאליו התכוון. באותן שנים, היו אמנם מי שהכריזו על “קץ ההיסטוריה”, אך אחרים חששו דווקא מכך שפני העולם ל”התנגשות ציוויליזציות”או ל”אנרכיה”. כך או אחרת, לשינויים העולמיים באותן שנים היו השלכות הרות גורל על מיליונים ברחבי העולם: ממיליוני רוסים שעם נפילת המשטר הקומוניסטי, אמנם "זכו ביכולת לצרוך, אך גם בזכות לרעוב" כדברי החוקרת ג'סיקה וויט ועד תושבי מזרח גרמניה, שבעקבות נפילת חומת ברלין זכו לאחר עשרות שנים להתאחד עם בני משפחה וחברים.

מכונית "טרבנט" מזרח גרמנית פורצת את החומה הנופלת בברלין: נוסטלגיה, מפגש וגעגועים לעתיד אפשרי. תצלום: דייב ניקולסון

הניסיון לדמיין כיצד יראו השנים הבאות יסייע לנו להפוך אירועים בודדים ונפרדים לתופעות מובחנות, לזהות זיקות, דפוסים ומגמות

בניסיון להאיר על הווה, מאמר זה יציג מספר תרחישים לעתידים אפשריים. הניסיון לדמיין כיצד יראו השנים הבאות יסייע לנו להפוך אירועים בודדים ונפרדים לתופעות מובחנות, לזהות זיקות, דפוסים ומגמות. אין זה עיסוק ב”מה אם?” או בעתידנות, ואין כל ספק כי קיימים עתידים אפשריים נוספים מעבר לאלה. זהו אתגר שאפתני מאוד, והצלחת המאמר תיבחן באמצעות השאלה אם הוא אפשר מתן משמעות חדשה, משכנעת יותר, להווייה הנוכחית שלנו.

את העתידים האפשריים שאציג אכנה אימפריום (Imperium) דומיניום (Dominum) וטֶרה (Terra). הבחירה במונחים מהעולם העתיק נועדה לרמוז שייתכן כי היינו כאן בעבר, או שלכל הפחות דווקא התבוננות מחודשת על מרכיבים בהיסטוריה הקולקטיבית שלנו יכולה להצביע על פני הדברים לבוא ולהציע מסגרות תפישתיות חלופיות לאלה המאבדות מהרלוונטיות שלהן. המונח אימפריום מייצג עולם של מדינות, ריבונות וביטחון לאומי. המונח דומיניום מייצג עולם של רכוש, זכויות קניין ומסחר חופשי. המונח טרה מייצג את ההסתכלות על כדור הארץ, סולידריות וקיימות, או היעדרן.

אימפריום

מנאו-ליברליזם גלובלי לנאו-מרקנטיליזם

מכל עבר ניכרים סימנים לכך שעידן הנאו-ליברליזם הגלובלי (Neoliberal globalism), שאפיין את עולמנו בעשורים האחרונים, הסתיים. אבני היסוד של הסדר החולף – מסחר, השקעות והגירה חופשיים – דועכות

מכל עבר ניכרים סימנים לכך שעידן הנאו-ליברליזם הגלובלי (Neoliberal globalism), שאפיין את עולמנו בעשורים האחרונים, הסתיים. אבני היסוד של הסדר החולף – מסחר, השקעות והגירה חופשיים – דועכות. זה לא היה אמור להיות כך. בראשית המאה הנוכחית הקונצנזוס בקרב מקבלי ההחלטות במערב היה שהשווקים הם שמעצבים את עולמנו וכי פוליטיקה אינה חשובה למעט יכולתה להזיק לפעולתם התקינה של השווקים. לשיטתם, תהליכי הגלובליזציה שהואצו בעקבות סיום המלחמה הקרה הטיבו עם העולם ולצורך שימורה של הגלובליזציה נדרש להגן עליה מפני אילוצי ביטחון או שיקולים פוליטיים. כך, ב-2005, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר הגדיר את הגלובליזציה כתופעה טבעית, בדומה לחילופי עונות השנה. ב-2007, נגיד הבנק הפדראלי בארה"ב אלן גרינספן טען כי בזכות הגלובליזציה החלטות של מדינות בארה"ב הוחלפו ברובן על ידי כוחות השווקים הגלובליים.

ספינת המכולות: סמל הסמלים של הסחר הגלובלי. תצלום: איאן טיילור

כיום, מקבלי ההחלטות מבטאים בדבריהם קונצנזוס שונה בתכלית באשר למהותו של ה”סדר עולמי”. ג׳נט ילן, מזכירת מחלקת האוצר האמריקנית, הצהירה ב-2022 כי במבט קדימה יהיה קשה להפריד שיקולים כלכליים משיקולי ביטחון לאומי, שינוי שבראייתה מבטא את סוף העידן שבו שגשוג כלכלי ושלום בין-מדינתי הלכו יד ביד. כריסטין לגארד, העומדת בראשות הבנק האירופי המרכזי (ECB), הסבירה חודשים מספר לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, שהעולם מצוי בעיצומו של שינוי פרדיגמטי מ”עידן הזהב של גלובליזציה” לעידן שבו שיקולים גאופוליטיים ידחקו שיקולים של יעילות כלכלית. חשיבות דבריה של לגארד נובעים לא רק מתוכנם, אלא גם משום שהיא עמדה בעבר בראשות קרן המטבע הבינלאומית, מן הממוסדות שזוהו יותר מכל עם הקונצנזוס הנאו-ליברלי החולף. היא גם נשאה את הנאום במכון פטרסון לכלכלה בינלאומית, שבו נטבע לראשונה המושג "קונצנזוס וושינגטון" לציון שורת הרפורמות הנאו-ליברליות שקידמו ארה"ב והמוסדות הכלכליים העולמיים (בראשם קרן המטבע הבינלאומית) בעשורים האחרונים. כיום, נראה לכן שהקונצנזוס של מקבלי החלטות במערב נע חזרה מנאו-ליברליזם לתפישת עולם שהייתה רווחת בעבר, נאו-מרקנטליזם (Neo-mercantilism), קרי "יוזמה ואקטיביות כלכלית ממשלתית לצורך קידום העושר והועצמה המדינתית".

נראה כי השינוי נובע מהקרעים במערכות היחסים המכוננות של הכלכלה הפוליטית הבינלאומית בעשורים האחרונים - מערכת היחסים בין סין לארה"ב ומערכת היחסים בין רוסיה לגרמניה

כיצד ניתן להסביר את השינוי הרעיוני הזה? המלחמה באוקראינה הצטרפה לאחרונה לשורת הסיבות שמוזכרות על ידי פרשנים וחוקרים, לצד שורת אירועים כגון מגפת הקורונה והמשבר העולמי של 2008. ההסבר החלופי שאותו אני מבקש להציע הוא הקרעים במערכות היחסים המכוננות של הכלכלה הפוליטית הבינלאומית בעשורים האחרונים - מערכת היחסים בין סין לארה"ב ומערכת היחסים בין רוסיה לגרמניה. מערכת היחסים בין סין לארה"ב חשובה לענייננו במיוחד, מאז שסין הצטרפה בשנת 2001 בחסות אמריקנית לארגון הסחר העולמי, בתקווה שהתבדתה מאז שהליברליזציה הכלכלית תוביל גם לשינוי באוריינטציה המדינית והפנימית שלה. החוקרים פרגוסון ושולאריק (Ferguson and Schularick) טבעו מושג מכונן על אודות יחסי ארה"ב-סין בשם “Chimerica” (שילוב של ״סין״ ו״אמריקה״). פרגוסון עצמו הסביר ב-2009 שיש לחשוב על Chimerica כעל מרחב כלכלי אחד, המהווה את המנוע המרכזי של הכלכלה העולמית: "מערכת יחסים זו חלה על כ -13 אחוזים משטח היבשה של העולם, רבע מאוכלוסייתה, כשליש מהתוצר המקומי הגולמי שלה, וכיותר ממחצית הצמיחה הכלכלית העולמית".

נציגי מחצית הצמיחה הכלכלית העולמית: הנשיא ג'ו ביידן ומנהיג סין שי ג'ינפינג, בפגישה באי באלי בנובמבר 2022. תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

מערכת היחסים בין רוסיה לגרמניה חשובה לענייננו בשל משקלה המכריע של הכלכלה הגרמנית במסגרת הכלכלה האירופית ולכן גם בכלכלת העולם (שליש מהיצוא של ישראל מופנה למדינות האיחוד האירופי, למשל). אין זה מפתיע לכן שההיסטוריונית הלן תומפסון כינתה את הזעזוע בגרמניה בעקבות המלחמה כ"נקודת תפנית היסטורית". שכן, היו אלה משאבי האנרגיה של רוסיה (גז ובעיקר הנפט) שמתחילת המלחמה הקרה ועד ימינו אפשרו את הפיכתה של התעשייה הגרמנית למה שהיא כיום. לא ברור אם גרמניה תוכל לשמר את מעמדה ואת יכולותיה לאחר הגמילה מהמשאבים הרוסיים.

לעת עתה, נראה שהיריבות בין מדינות הגוברת מתועלת לממדים כלכליים וטכנולוגיים ולא צבאיים

כיצד נראה “סדר עולמי” שהרעיון המסדר שלו הוא נאו-מרקנטליזם? ההיסטוריה מעידה כי מבחינה אינטלקטואלית, הנאו-מרקנטיליזם רחב דיו כדי לאפשר טווח של ביטויים כלכליים, מדיניים וסביבתיים קונקרטיים ושל מסגרות פוליטיות וחברתיות, מרעיונות המקדשים את מדינת הלאום ואת תפקידה בקידום הכלכלה ועד לרעיונות המבקשים לחזק דווקא גופים על לאומיים ושיתופי פעולה בין מדינות כתנאי הכרחי לרווחה ולביטחון של מדינות. ראשית, אין הכרח שאנחנו עומדים לקראת עידן אלים יותר מקודמו, שכן העשורים האחרונים ידעו עימותים קשים רבים בין מדינות ובהם כאלה שגבו את חייהם של מיליוני אנשים. לעת עתה, נראה שהיריבות בין מדינות הגוברת מתועלת לממדים כלכליים וטכנולוגיים ולא צבאיים.

בתחום הכלכלי-חברתי, אחד מהביטויים הבולטים של המציאות הנאו-מרקנטליסטית המתהווה הוא החזרה של המדינאות התעשייתית לארגז הכלים של ממשלות ברחבי העולם, מדינאות שעד לשנים האחרונות נתפשה כתועבה של ממש. במדינאות תעשייתית הכוונה היא ל-"מדינאות ממשלתית אשר מעודדת או מחייבת העברת משאבים מתעשייה או סקטור אחד לאחר, ובכך דה פקטו מחליטה אילו תעשיות בתחומה ישגשגו ואיזה לא". החזרה של מדינאות תעשייתית כבר מובילה לשינויים מרחיקי לכת בעלי השפעה ארוכת טווח. הממשל האמריקני, למשל, מקדם שינויים חקיקתיים והשקעות נרחבות כדי להחיות את התעשייה האמריקנית בתחום השבבים.

המעבר לייצור 'מקומי' עשוי להוביל, גם אם לאחר חבלי לידה ממושכים, לחוסן רב יותר של כלכלות מפני זעזועים חיצוניים

המדינאות האמריקנית בתחום עשויה לא רק לשנות את מאזן הכוחות העולמי בתחום לטובתה. המדינאות האמריקנית תקרין לרעה על יצרניות מבוססות כגון סין, טאיוואן ודרום קוריאה, אך גם עשויה להוביל לשינוי של המאזן הכלכלי בארה"ב עצמה ובמזרח אסיה (הודו ווייטנאם, למשל), כאשר שרשרות אספקה ומפעלי ייצור ישנו את מקומם. הגאוגרפיה הכלכלית החדשה היא חלק ממגמה של העדפת הייצור “המקומי” על פני “הגלובלי”. יש לכך, כמובן, יתרונות עצומים, אך גם חסרונות לא מבוטלים. מדינות, חברות והילדים שלנו התרגלו, למשל, לכך שהם יכולים להזמין כל דבר מכל מקום בעולם ושהוא יגיע אליהם בפרק זמן סביר. העדפה של “המקומי” משמעותה שיהיו “דברים” שיהפכו לפחות נגישים מבעבר, אם בכלל, או שמחירם יאמיר. אם ב”דברים” נחשוב רק על מוצרי אלקטרוניקה, מותגי אופנה או מאכלים אקזוטיים, השינויים המדוברים לא יהיו יותר מהפרעה לסגנון החיים שאליו התרגלנו. אבל מה אם מדובר בייצור טכנולוגיות צבאיות מתקדמות? בתעשיית הרכב הגרמנית, אשר תלויה באספקה סדירה של שבבים לצורך בניית מכונות “חכמות”? במערכת הבריאות של סנגל, התלויה באספקה של ערכות לבדיקות קורונה מאירופה? השינויים בגיאוגרפיה של שרשראות אספקה מגלמים לעיתים השלכות הרות גורל על הביטחון הלאומי של מדינות רבות. מנגד, המעבר לייצור “מקומי” עשוי להוביל, גם אם לאחר חבלי לידה ממושכים, לחוסן רב יותר של כלכלות מפני זעזועים חיצוניים. המעבר ל”מקומי” עשוי גם לחזק בתי עסק קטנים בעלי התמחויות קטנות, שעד כה סופקו על ידי מדינות מרוחקת, ליצור מקומות עבודה חדשים או להשיב משרות שעברו לאותן מדינות. מקומות עבודה אלה יכולים להזרים חיים חדשים לקהילות ש”נשארו מאחור”, כמו נהריה, מנצ׳סטר או דטרויט.

מהנדס אלקטרוניקה בסטרט-אפ בדרום אפריקה מראה סנסור שפותח בחברה שמסייע לעקוב אחר התפשטות מחלות, שהתרופות להן ייוצרו במקום אחר בעולם ויובלו דרך רשת עולמית של מסחר ותעבורה, ולא תמיד יהיו זמינות לקהילה שממנה צמח המהנדס. תצלום: IBM Africa

ההשפעה של שינויים אלה על היכולת של מדינות להתמודד עם מה שהוא אולי האתגר הגדול ביותר של תקופתנו, משבר הסביבתי, אינה ברורה לגמרי. לכאורה, התשובה פשוטה - פחות מסחר בינלאומי משמעותו גם פחות תנועה של כלי תחבורה מזהמים, בעיקר אוניות מסע ומטוסי תובלה. עם זאת, מדובר במשבר שדורש יותר שיתוף פעולה מאשר בעבר ותפישת אחריות גלובלית על חשבון העדפה של אינטרסים מקומיים, לאומיים או אזוריים. על פי הגיאוגרפים ג׳ף מאן וג׳ואל ויינרייט קיימים שני תרחישים שסבירותם גבוהה יותר מאחרים בנסיבות שתוארו עד כה. על פי התרחיש הראשון, תוקם מסגרת על-לאומית חדשה כדי להתמודד עם המשבר העולמי, מסגרת שתוכל להוציא פועל רעיונות קיימים כדי לצמצם את נזקי המשבר הסביבתי ולמנוע את החרפתו. רעיונות אלה מתבססים על משאבי מדינות ועל כללי המשחק הקפיטליסטיים המוכרים. הכותבים מביעים ספק רב שיהיה בכך למנוע אסון עולמי. הם קובעים שקצב השינוי הצפוי יהיה איטי מידי, ושכוחות רבים מידי ישמרו את זכות הווטו על החלטות נחוצות והכרחיות, באופן שישמר מרכיבים מהסטטוס קוו המזהם. התרחיש השני אינו מעורר אופטימיות גדולה יותר: מדינות יקצינו את גישתן הלעומתית כלפי מוסדות על לאומיים וגישות כלל עולמיות להתמודדות עם המשבר הסביבתי. הן יכחישו או ידחיקו את הצורך להתמודד עם המשבר ויעמדו מאחורי סדר יום לאומני וקפיטליסטי, אשר ימנע, הלכה למעשה, כל התמודדת עם מאפייני המשבר ואף יגרום לביטול הישגים שהושגו בעשורים האחרונים.

דומיניום

מדמוקרטיה קפיטליסטית לליברטריאניזם אוטוריטארי

דמיינו עולם שבו העשירים ביותר נמלטים מאסונות טבע או מאי-סדר חברתי לחלל החיצון, לאיים מבודדים או לאתרים מבוצרים היטב ביעדים אקזוטיים. דמיינו עולם שבו אותם עשירים או חבריהם הם הסמכות העליונה במרחבים גיאוגרפיים שבהם המדינה אינה הריבון, אלא אנשים והתאגידים שהם עומדים בראשם, מרחבים שבהם כוחות השוק יכולים לפעול לכאורה ללא כל הפרעה מצד נבחרי ציבור או אזרחים העומדים על זכויותיהם.

מפות הגיאוגרפיה המדינית שכולנו מכירים כבר אינן מתארות את העולם כפי שהוא היום ובוודאי לא את העתיד. ספינות החלל של בזוס, ברנסון ומאסק אומנם קיבלו כותרות בתקשורת, אך הן רק ביטויים אנקדוטליים של שינוי משמעותי יותר בסדר העולמי

אם כאשר קראתם שורות אלה חשבתם על עתיד אפוקליפטי רחוק, על סרטי מדע בדיוני או על תיאוריות קונספירציה משונות, חשבו שוב. מפות הגיאוגרפיה המדינית שכולנו מכירים כבר אינן מתארות את העולם כפי שהוא היום ובוודאי לא את העתיד. ספינות החלל של בזוס, ברנסון ומאסק אומנם קיבלו כותרות בתקשורת, אך הן רק ביטויים אנקדוטליים של שינוי משמעותי יותר בסדר העולמי. בעשורים האחרונים צצו ברחבי העולם מוקדי כוח חדשים לצד – ולעיתים על חשבון – המרחבים המדינתיים שבהם הם שוכנים. מובלעות אלה הן מרחבים גיאוגרפיים מסוגים שונים, מגודל של מחסנים ענקיים ועד ערי-מדינה עצומות. על פי הערכות, קיימים כ-5,400 אזורים שכאלה ברחבי העולם, בעיקר באסיה, אפריקה ובאמריקה הלטינית. מובלעות שנמצאות, גיאוגרפית, בדרום הגלובלי, אולם הן מייצגות את כוחם הכלכלי והפוליטי של האנשים החזקים ביותר בעולם, שמרביתם תושבי הצפון הגלובלי. חלקם עומדים בראשות תאגידים רב-לאומיים החזקים יותר ממדינות. מדובר, אם כן, בכוח עולה (1000 מובלעות חדשות קמו רק בעשור האחרון) לעומת מיעוט הדמוקרטיות הקפיטליסטיות (74 מתוך 167 מדינות, נכון ל-2021) וקשייהן הגוברים.

מה חשוב יותר לעולם הגלובלי: תעלת פנמה פתוחה ופועלת או מדינת פנמה תקינה ומתפקדת? תצלום: מלקולם ק.

משבר הדמוקרטיות הקפיטליסטיות אינו תופעה חדשה. בעשורים האחרונים חלה שחיקה מתמשכת בנורמות דמוקרטיות ובמעמד מוסדות דמוקרטיים במדינות דמוקרטיות וקפיטליסטיות ברחבי העולם. המגמה לא נעלמה מעיניהם של חוקרים ופרשנים אשר מנסים להסביר אותה ולהציע דרכים להתמודד עימה ועם השלכותיה.

מאז תחילת המאה הנוכחית, מתהווה קונצנזוס חדש שלפיו לא רק שאין התאמה בין קפיטליזם לדמוקרטיה, אלא שהרעיונות הללו סותרים זה את זה

מאז תחילת המאה הנוכחית, מתהווה קונצנזוס חדש שלפיו לא רק שאין התאמה בין קפיטליזם לדמוקרטיה, אלא שהרעיונות הללו סותרים זה את זה. רק מעט ממה שנכתב עוסק באחת הסיבות המרכזיות לגירושין בין דמוקרטיה לקפיטליזם, שהיא מה שההיסטוריון קווין סלובודיין מכנה “המרד מלמעלה”, קרי המאבק של אליטות (פוליטיות וכלכליות) נגד מה שהן מזהות כפגיעה מתמשכת באינטרסים הכלכליים שלהן מצד מדינות וציבורים. המסגרת הרעיונות החלופית שבה אליטות אלה מחזיקות היא ליברטריאניזם-אוטוריטארי, כלומר הגנה רדיקלית על רכוש פרטי, על החופש להיות בעלי רכוש פרטי ועל החופש להגדיל את הרכוש הפרטי. תפקיד המדינה מצומצם מאוד ומוגבל להפעלת אלימות ממסדית כדי לשמר חירויות אלה (לרבות מפני דרישה ציבורית ל”צדק חברתי”). על אף שאליטות אלה הן המרוויחות הגדולות מהעידן הדמוקרטי הקפיטליסטי, הן פועלות בצורה מכוונת להביא לסיומו. המובלעות שתוארו קודם לכן הן כנראה הביטוי הבולט ביותר לכך.

אין מדובר במזימה עולמית מתואמת ביחס לעתיד העולם, אך עם זאת, ניתן לזהות דפוס דומה בפעילותיהן ודבריהן של אליטות במדינות רבות, מארה"ב ובריטניה ועד למונטנגרו וברזיל. אליטות אלה חזקות דיין כדי לא לראות צורך יותר בדמוקרטיה כדרך להבטיח לגיטימציה למעמדן או לשיטה הכלכלית שמאפשרת אותו. הן אפילו משייכות את האיום על האינטרסים שלהן, לפחות חלקית, לתהליכי דמוקרטיזציה במדינות ובמוסדות בינלאומיים. אליטות אלה מתארות בפומבי את הפגיעה הדמוקרטית באינטרסים שלהן כפגיעה ב”קפיטליזם”, עד כדי התבטאויות שהיו נתפשות בעבר כהזיות, כגון “קפיטליזם חשוב יותר מדמוקרטיה” – מפי יועציו הכלכליים של טראמפ – או הצהרה של נגיד הבנק המרכזי באנגליה השולל את הטענה שלפיה הבנק ביצע הפיכה נגד הממשלה הנבחרת במטרה להחזיר את אמון השווקים (ובכך רמז שתרחיש שכזה הוא אכן אפשרי).

חזק יותר ממדינות רבות, וגם עשיר מהן: אלון מאסק, תופעה עכשווית וגלובלית, שגם פורצת לחלל. תצלום: דניאל אוברהאוס

העדפה מוצהרת למטבעות דיגיטליים, החזרת תקן הזהב, או לחילופין מתן אוטונומיה למובלעות ביצירת אמצעי סחר החליפין משלהן, מעוררות ספק ברלוונטיות של ארגונים כגון הבנק העולמי

קשה לשרטט את תפישת העולם הליברטריאנית-אוטוריטארית בתחומי מדינאות החוץ והביטחון העולמי. בה בעת, בחינה של ההשלכות הגאופוליטיות הקיימות והמתהוות של סדר עולמי זה, מצביעה על מגמת פרגמנטציה של מסגרות, מדינתיות ועל לאומיות, אשר ניכרת גם בכלכלה העולמית. העדפה מוצהרת למטבעות דיגיטליים, החזרת תקן הזהב, או לחילופין מתן אוטונומיה למובלעות ביצירת אמצעי סחר החליפין משלהן, מעוררות ספק ברלוונטיות של ארגונים כגון הבנק העולמי, שכבר כיום מתקשים לשמר את הרלוונטיות שלהם. השחיקה במולטילטראליות, שלסדר הליברטריאני-אוטוריטארי יש בה, כאמור תפקיד מרכזי, עלולה להקשות עוד יותר על היכולת של האנושות להתמודד עם בעיות חוצות גבולות, ובעיקר עם המשבר הסביבתי.

התמודדות הגישה הליברטיאנית-אוטוריטארית עם המשבר הסביבתי מתחילה במתח בלתי פתור – כיצד ניתן ליישב בין זכותו של הפרט לרכוש פרטי, אם רכוש זה פוגע (באמצעות זיהום למשל) ברכושו הפרטי של האחר. ניתן למצוא מספר גישות שמלמדות על העתיד הסביבתי תחת הסדר העולמי הליברטריאני-אוטוריטארי. הגישה הראשונה והדומיננטית מסתפקת בהכחשה או בהדחקה של עצם המשבר או חומרתו. גישה נוספת מכירה במשבר ומזהה את הממשלות ברחבי העולם כחלק מהבעיה, משום שבמדיניותן ובפעולותיהן הן תרמו למשבר. על פי גישה זו, על המגזר הפרטי ועל אזרחים פרטיים לקחת על עצמם את האתגר של ההתמודדות עם המשבר. הגישה השלישית מכירה גם היא בקיומו של המשבר, אך אינה מצפה כי ניתן יהיה לפתור את המשבר או להכיל את השלכותיו המזיקות באופן שיאפשר חיים בני קיימא על כדור הארץ. משום כך, אותם גורמים משקיעים את מאמציהם לא במציאת פתרונות למשבר, אלא במציאת דרכים להימלט מפניו, בין אם לבונקרים מבוצרים או למרחבי ספר בחלל ומתחת לפני הים.

טֶרה

ממשבר של הסביבה לאיום קיומי על האנושות

 העולם נעשה "ירוק" יותר, מדווחים כלי התקשורת. מדינות רבות מאמצות חוקים ומיישמות החלטות ממשלתיות שנועדו לאפשר להן להשיג את היעדים השאפתניים מאוד של צמצום עד הימנעות מוחלטת של פליטת גזי חממה לאטמוספירה (net-zero). בזמן כתיבת שורות אלה, בינואר 2023, מדווחים כלי התקשורת על כך שנשיא ברזיל, לולה, בשונה מקודמו בתפקיד, עושה צעדים חשובים כדי לשמר את יערות האמזונס כחלק ממדיניות חדשה השמה דגש רב יותר מאשר בעבר על הגנת הסביבה. בקולומביה הודיעה הממשלה שלא תאשר פיתוח שדות גז או נפט חדשים בשטחה וכי בכוונה לפעול לטובת בניית כלכלה בת-קיימא מבחינה סביבתית. בטאיוואן ייכנס לתוקף בשנת 2024 חוק המחייב את הממשלה לקדם תזונה דלת פחמן. ברצלונה ואמסטרדם מסתמנות כערים הראשונות שבהן מיושמות בהצלחה יחסית "אנטי-צמיחה" או "כלכלה יציבה", שבבסיסן צמצום משמעותי של צריכה מסוגים שונים לטובת יצירת סביבות עירוניות שוויוניות יותר ובנות קיימא מבחינה סביבתית.

אירועי האקלים החריגים והקיצוניים שהתרחשו במהלך העשורים האחרונים אמנם מקשים על הדחקת הסוגייה הסביבתית, אך למרות הפעלתנות הסביבתית המתוקשרת, בחינה ביקורתית של ההתקדמות לקראת קיום אנושי יותר בר-קיימא מבחינה סביבתית מצביעה על אופק קודר

דיווחים אלה ורבים אחרים, מלמדים לכאורה על שינוי ביחסן של מדינות כלפי סוגיה שעד לשנים האחרונות נתפשה בעיני מקבלי החלטות כשולית. המשבר הסביבתי, שדיווחים מדעיים בעניינו החלו להתפרסם ולהגיע לידי הצבור כבר במחצית המאה הקודמת, זוכה לתשומת לבה רבה מאשר בעבר על ידי נבחרי הציבור וראשי תאגידים. לכאורה פנינו לעתיד "ירוק" יותר. בחרתי להשתמש במילה לכאורה לא לחינם. אירועי האקלים החריגים והקיצוניים שהתרחשו במהלך העשורים האחרונים אמנם מקשים על הדחקת הסוגייה הסביבתית, אך למרות הפעלתנות הסביבתית המתוקשרת, בחינה ביקורתית של ההתקדמות לקראת קיום אנושי יותר בר-קיימא מבחינה סביבתית מצביעה על אופק קודר.

לאייר את המשבר הסביבתי אנחנו יודעים, אבל לטפל בו - פחות. תצלום: Marco Verch

יוזמת “הניו דיל הירוק” (Green New Deal) להתמודדות עם המשבר נולדה כבר בשנות השמונים, אולם היא צברה תאוצה וביטויי מעשי רק בשנים האחרונות, על רקע המאבק המעצמתי בין ארה"ב לסין, המשבר הכלכלי העולמי והמלחמה באוקראינה. המאבק בין המעצמות והמאבק באינפלציה דחפו את ארה"ב לקבל החלטה חסרת תקדים (“חוק הורדת האינפלציה”) על השקעה כלכלית אדירת היקף (369 מיליארד דולר) בפיתוח טכנולוגיות ירוקות, האצת המעבר ממשאבי אנרגיה מזהמים למשאבי אנרגיה מתחדשים, ניקוי אזורים מזוהמים ויעדים חשובים נוספים בדרך להשגת יעד של הפחתת כמעט מחצית מכמות גזי החממה שהיא פולטת עד סוף העשור. אולם, כפי שהתפתחויות גאופוליטיות נתנו חיים מחודשים לאג'נדות סביבתיות, כך גם נראה שגאופוליטיקה תימנע את השינויים הנדרשים בקנה מידה עולמי כדי למנוע מהמשבר הסביבתי להפוך לאיום קיומי של ממש על המין האנושי.

התחרות המעצמתית לא רק מפחיתה את הסבירות שמדינות אלה יסכימו לוויתורים כלכליים לאומיים לטובת אינטרס קולקטיבי כלשהו, אלה גם מגדילה את הסבירות שהצדדים ידחקו לנקוט בצעדים שצפויים לפגוע בסביבה בטווח הארוך בשירות אינטרסים לאומיים

המשבר העולמי מצריך שיתוף פעולה בין השחקנים המרכזיים, ובוודאי אלה שנושאים כיום באחריות על פליטת מרבית גזי החממה בעולם ובראשם ארה"ב וסין. התחרות המעצמתית לא רק מפחיתה את הסבירות שמדינות אלה יסכימו לוויתורים כלכליים לאומיים לטובת אינטרס קולקטיבי כלשהו, אלה גם מגדילה את הסבירות שהצדדים ידחקו לנקוט בצעדים שצפויים לפגוע בסביבה בטווח הארוך בשירות אינטרסים לאומיים. הדגש על ייצור מקומי וחיזוק התעשיות המקומיות בארה"ב בא גם על חשבון יחסיה עם שותפותיה באירופה ונכונותן ההכרחית לשיתוף פעולה עם ארה"ב. באירופה, “כלכלת המלחמה הירוקה" (הניו דיל הירוק האירופי) שבה נוקטות חלק ממדינות היבשת על רקע משבר האנרגיה שנוצר בעקבות המלחמה באוקראינה, יצרה ציפיות גבוהות באשר לתפנית בגישתן כלפי המשבר הסביבתי. לנוכח מחירי האנרגיה המאמירים והמחסור שנוצר בעקבות הסנקציות הרוסיות, נאלצו מדינות באירופה לנקוט, ביחד ולחוד, בצעדים שעד למלחמה נחשבו לפנטזיות רדיקליות. ההחלטות שהתקבלו בחודשים האחרונים של שנת 2022, ובראשן ההחלטות להגביל צריכת אנרגיה, להציב תקרת מחיר על ייבוא נפט מרוסיה וההשקעות הכספיות חסרות התקדים (טריליון יורו) בשורה של יוזמות "ירוקות", הן אכן רדיקליות. עם זאת, בדומה להבטחה הכוזבת של הניו דיל הירוק האמריקני, גם במקרה האירופי גאופוליטיקה צפויה להציב תקרת זכוכית נמוכה מדי. הרצון המחודש של מדינות אירופה לאוטונומיות גאופוליטיות צפויה, למרבה הצער, להוביל אותן להעדיף את חיזוק יכולותיהן הצבאיות, הכלכליות והטכנולוגיות, על חשבון יעדים סביבתיים, כל עוד הדבר ייתפש כמשרת בצורה טובה יותר את מיקומן היחסי ביחס לארה"ב ולסין.

עוד לא שחר של יום חדש וגם לא בשורה עולמית. תצלום: ג'ונתן קטרר.

אף שהניו דיל הירוק באמריקה ובאירופה היה אמור, אידיאלית, להוביל מבחינה ל”מדינה הירוקה הגדולה”, קרי לשינוי מאזן הכוחות בין ממשלות לתאגידים, בין אינטרסים ציבוריים לפרטיים, הרי שמסתמן כי בלית ברירה, תלויות היוזמות הללו ברצונם הטוב של האחרונים. ואם היינו צריכים למצוא סיבה נוספת לפסימיות סביבתית, הרי שוועידת האקלים שנערכה בשנת 2022, COP27, הסתיימה ללא כל מחויבות חדשה מצד המדינות לצעדים נדרשים בקנה המידה העולמי ולשיתוף פעולה רב מדינתי הנדרש בתחום הסביבתי.

מה אם בניגוד לכל הציפיות, האנושות תצליח לאחוז באידיאולוגיה חדשה, אשר בשונה מקודמותיה תאפשר את השינויים בקנה המידה הנדרש על מנת לאפשר עתיד בר-קיימא? כיצד עתיד שכזה עשוי להיראות?

 מילותיו של ההיסטוריון אדם טוז מתאימות לתיאור המבוי הסתום שבפניו ניצבת האנושות לנוכח המשבר הסביבתי: הרעיונות הגדולים של האנושות בעבר וכיום – שמרנות, ליברליזם, וסוציאליזם – שהתעצבו במאה ה-19, אינם מתאימים להתמודדות עם המשבר. כל עוד האנושות לא תמצא ותאמץ אידיאולוגיה חדשה, שונה ורדיקלית מקודמותיה, עתידה יוסיף להיות לא ברור. אבל מה אם בניגוד לכל הציפיות, האנושות תצליח לאחוז באידיאולוגיה חדשה, אשר בשונה מקודמותיה תאפשר את השינויים בקנה המידה הנדרש על מנת לאפשר עתיד בר-קיימא? כיצד עתיד שכזה עשוי להיראות?

מחקר שבוצע על ידי קבוצת חוקרים בינלאומית מתחומים שונים והמשמש גם את הוועידה העולמית בנושא האקלים, מתאר עתיד שכזה. על פי המחקר, העתיד הזה ייוצר בעקבות מספר התפתחויות – הכרה באיום הקיומי ואימוץ הדרגתי של אידיאולוגיה המכירה במגבלות הטבעיות של הפיתוח והצמיחה האנושיים; פריצות דרך טכנולוגיות שיקלו על התמודדות עם המתחים הגלומים במעבר לעתיד ירוק יותר, בין השאר, באמצעות הורדת מחירים של אנרגיה סולארית, אחסון והובלת אנרגיה ועוד; שימור המגמות הדמוגרפיות העולמיות שעיקרן צמצום בשיעור הילודה ועלייה מתונה בלבד בגידול האוכלוסייה; ושיתוף פעולה כלל עולמי בין מדינות ובין מגזרים.

צעד חשוב וכיוון נכון, שזקוק למכלול של מדיניות תומכת. תצלום: ג'יימס מורן

במציאות אופטימיות, פליטות פחמן דו חמצני יגיעו לשיא רק בין 2040 ל-2060 ויצטמצמו מידי שנה עד שנת 2100. הדבר יוביל להתחממות כלל עולמית של 3-3.5 מעלות צלזיוס עד 2100. זה אומנם אינו אידיאלי, אך יאפשר למדינות ולמוסדותיהן להמשיך ולתפקד בצורה תקינה

במציאות אופטימיות זו, פליטות פחמן דו חמצני יגיעו לשיא רק בין 2040 ל-2060 ויצטמצמו מידי שנה עד שנת 2100. הדבר יוביל להתחממות כלל עולמית של 3-3.5 מעלות צלזיוס עד 2100. זה אומנם אינו אידיאלי, אך יאפשר למדינות ולמוסדותיהן להמשיך ולתפקד בצורה תקינה, לצמצם את ממדי אי-השוויון (בין מדינות ובתוכן), להכיל את נזקי המשבר ולמתן א השפעתם, ולהפנות משאבים נדרשים לתחומי הרווחה, החינוך והבריאות. דפוסי הצריכה של האנושות ישתנו גם הם ויתמקו בניצול מופחת של משאבים מתכלים, לרבות אנרגיה או מוצרים מהחי. האנושות, שמרביתה חיה בערים גדולות, תיהנה מאספקה שוטפת של אנרגיה רבה וזולה שתגיע ממקורות מתחדשים על חשבון הגידול הצפוי בשימוש בפחם, גז ובנפט. עם זאת, האנושות לא תיגמל לחלוטין מהשימוש במשאבים אלה, אך התלות בהם תקטן משמעותית.

אפילוג

האם יש טעם בנוסטלגיה לאפשרות של עתיד טוב יותר? יתכן שאנחנו יכולים להתחיל לענות על השאלה הזאת בעזרת דיאלוג דמיוני בין הנרי קיסינג'ר לפרנסיס פוקויאמה. בניגוד לדימוי שלו כריאליסט קר לב, קיסינג'ר היה אידיאליסט, שהאמין כי הכוח המניע של ההיסטוריה האנושית הוא החוויה הפנימית של האדם. המציאות של האדם, אליבא דקיסינג'ר, היא תולדה של האופן שבו הוא מבין אותה והיא אינה קיימת אלא בהתאם לכך.

מהי אותה חוויה? כאן פוקויאמה נכנס לתמונה. על פי פוקויאמה, בסדר העולמי החולף לנגד עינינו כעת, האדם המודרני לא הסתכן עוד באובדן חייו בחיפוש אחר הכרה וכבוד, אלא בתענוגות החיים, בהגשמה עצמית ובמימוש רצונות. גיבוריו לא היו מנהיגים או אידיאולוגים, אלא כוכבי תרבות וספורט, ומולטי-מיליונרים. האדם המודרני שקע בחישובים כלכליים, בדאגות סביבתיות ובפתרון אינספור "סוגיות טכניות". הוא לא היה שמח או מסופק ממצבו, אלא סבל משעמום, ממלנכוליה ומגעגועים לעידן אחר, שבו היה עליו להפגין אומץ לב, דמיון רב ואידיאליזם.

יש אם כן למה לצפות.

רשימת קריאה להעמקה בעתידים שהוצגו

מנאו-ליברליזם לנאו-מרקנטליזם

Quinn, Slobodian, Globalists: The End of Empire and the Birth of Neoliberalism, Cambridge, MA, Harvard University Press, 2018Helleiner, Eric. The Neomercantilists: A Global Intellectual History, Ithaca, NY: Cornell University Press, 2021

מדמוקרטיה ליברלית לליברטיאניזם אוטוריטארי

Fukuyama, Francis. The End of History and the Last Man. Free Press ; Maxwell Macmillan Canada ; Maxwell Macmillan International, 1992.Davidson, James Dale. and William Rees-Mogg. The Sovereign Individual: How to Survive and Thrive During the Collapse of the Welfare State. New York, Simon & Schuster, 1997.

ממשבר של הסביבה לאיום קיומי על האנושות

 Charbonnier, Pierre, and Andrew Brown. Affluence and Freedom : an Environmental History of Political Ideas / Pierre Charbonnier ; Translated by Andrew Brown. English edition., Polity Press, 2021.

סא"ל ד"ר איתי חימיניס הוא איש מרכז דדו לחשיבה צבאית רב-תחומית

תמונה ראשית: בקבוק ועליו ספינת מפרש. תצלום: אלכסנדרה לרינה, אימג'בנק / גטי ישראל