אלוהים זה חיוך

צפיתי לראשונה בסדרה "האפיפיור הצעיר" (The Young Pope) ב-2018, ומאז אני חוזר וצופה בחלקים ממנה שוב ושוב. הסדרה בת עשרת הפרקים היא הפקת הביכורים הטלוויזיונית של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, ולמרות זאת מדובר ביצירה קולנועית שלמה, בשפתם הייחודית של סרטיו הקודמים. היא כבשה אותי ביופייה ובחוכמתה האסתטית והחזירה לי את ההתלהבות שאחזה בי כשנחשפתי לראשונה ליצירותיהם של פרדריקו פליני ואינגמר ברגמן. היו אלו ימים של קולנוע גדול, שעיצב עולם דימויים ועורר סקרנות פסיכולוגית, תרבותית ואינטלקטואלית המלווים אותי עד היום. "האפיפיור הצעיר" התמקמה כעמוד תווך במרחב הזה.

הפרק האחרון מסתיים בנאום של האפיפיור בפני המון רב בוונציה. מדי פעם אני צופה בנאום הזה במנותק מכל הסדרה, וחווה מחדש התפעמות עוצמתית על סף הריגוש הדתי

הדרמה מגוללת את סיפורה של דמות בדיונית בשם לני בלארדו, שנבחרה לכהן כאפיפיור פיוס ה-13 ומגולמת על ידי ג'וד לאו. פיוס ה-13 בסדרה הוא אפיפיור שונה בהתנהלותו ובגינוניו מכל אפיפיור קתולי אחר שניתן להעלות על הדעת. דמותו הייחודית, סיפור חייו, חלומותיו, פלאשבקים מילדותו בבית יתומים, דמויות הרקע וצילומים מרהיבים המבוימים בקפידה רבה - מקנים לדמותו ולסדרה תחושה סוריאליסטית. כבר בפתח הסדרה אנחנו מצויים בבדיה מוחלטת, מוזרה, שעל פניה, כל אחד מרכיביה האסתטיים והתרבותיים זר לנו לחלוטין. הפרק האחרון מסתיים בנאום של האפיפיור בפני המון רב בוונציה. מדי פעם אני צופה בנאום הזה במנותק מכל הסדרה, וחווה מחדש התפעמות עוצמתית על סף הריגוש הדתי.

יש בי גם מחאה: כיצד אני מאפשר לבדיה מוחלטת, לדמות כל כך מורכבת, מושכת ומלאת סתירות כזאת, לפעול עלי בעוצמה כזאת ולטשטש את גבולותיי, עד כדי הטלת ספק בחילוניותי?

כאדם חילוני אני תוהה כיצד נאום בדיוני, שבמרכזו ניצבת האידיאה הנוצרית של הכס הקדוש, שכה זרה לזהותי, יכול לעורר חוויה עמוקה שכזאת, לסחוף אותי אל תוכה של מחילת ארנב טרנספורמטיבית. זו אינה סקרנות גרידא, יש בה גם מחאה כנגד הפיתוי של סורנטינו – כיצד אני מאפשר לבדיה מוחלטת, לדמות כל כך מורכבת, מושכת ומלאת סתירות כמו זו של בלארדו, לפעול עלי בעוצמה כזאת ולטשטש את גבולותיי, עד כדי הטלת ספק בחילוניותי.

בראיון שנערך עמו לפני צילום הסדרה, ציין סורנטינו, שאין בכוונתו ליצור דרמה אקטואלית או לייצג את הוותיקן כפי שהוא במציאות. ואכן, דבר מהמתרחש בסדרה אינו נשמע אקטואלי או כקריאת תיגר על הממסד הדתי. נראה אפילו שהוותיקן עצמו, על כל תפארתו, אינו אלא כלי להעברת המסר המורכב שלה. אפילו שמו הנבחר של פיוס ה-13 מעיד על ניתוקו של הסיפור מכל קונטקסט מציאותי. ב-1998 נבחר כומר אמריקני לעמוד בראש הכנסייה "הקתולית האמיתית", כנסייה אזוטרית שהוקמה כאופוזיציה לוותיקן, והוא בחר לעצמו את השם פיוס ה-13. פיוס ה-13 הוא אפיפיור מורד, שערער על ההגמוניה של הכנסייה הקתולית. מעבר לכך, האפיפיור פיוס ה-12 שכיהן כ-20 שנה, נודע כאפיפיור מעורר מחלוקת ששתק בתקופת השואה על אף שידע על זוועותיה. הוא גם זכה לטכס הלוויה מזוויע שבמהלכו גופתו התפרקה בשל תהליך חניטה כושל בתהליך שתואר כהתפוצצות. על פניו נראה, שאף אפיפיור עתידי לא ירצה לבחור לעצמו את הכינוי פיוס ה-13 בשל אסוציאציות כה שליליות.

דיוקן רשמי של האפיפיור פיוס ה-12: הוציא שם רע לשם פיוס ולמוסד האפיפיורות בעקבות שתיקתו הקטלנית במהלך השואה וחלקו בביסוס יחסי הכנסייה הקתולית והמשטר הנאצי. תצלום (1939-1940): ויקיפדיה

סורנטינו מציג לנו אפיפיור – ראש הכנסייה הקתולית, נציג האל עלי אדמות, זה שעל פי הדוֹגמה הוא אינו יכול לטעות – כבן אנוש, יתום, בודד ושבור, שעולמו הפנימי כה משוסע וחדור ספקות, עד כי כלל לא ברור לנו, הצופים, אם הוא מאמין באלוהים

הדרמה המרכזית בסדרה נובעת בעיקר מכך שסורנטינו מציג לנו אפיפיור – ראש הכנסייה הקתולית, נציג האל עלי אדמות, זה שעל פי הדוֹגמה הוא אינו יכול לטעות – כבן אנוש, יתום, בודד ושבור, שעולמו הפנימי כה משוסע וחדור ספקות, עד כי כלל לא ברור לנו, הצופים, אם הוא מאמין באלוהים. השאלה הזאת, המתח הבלתי פוסק בין ספקנותו, שלא לומר כפירתו, לבין היותו נציג האל עלי אדמות, הוא מרכיב רב מסתורין שמלווה את הסדרה לכל אורכה. בתחילת דרכו, פיוס ה-13 מוצג כאפיפיור קשוח, שמרחיק את המאמינים תוך שהוא מסתגר מפניהם כדי להימנע מחשיפת נפשו המיוסרת, וכנראה גם הכופרת. בנאומו הראשון הוא מודיע על נחישותו לחזור למשמעת תיאולוגית נוקשה ולנקות את הכנסייה ממידת הרחמים אשר לה, לטענתו, היא התמכרה. הוא מתגלה לפרקים כאדם אכזרי, נרקיסיסט ונטול חמלה. במאמר מ-2017 שכותרתו "מדוע הסדרה ״האפיפיור הצעיר״ חשובה" כותב סול אוסטרליץ שסורנטינו מציג את האפיפיור כעירוב של האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס ודונלד טראמפ. נראה כי בקשיחות ובהיעדר החמלה בלארדו מייסר ומעניש בראש וראשונה את עצמו, מתוך רגשות אשם על עברו ועל היעדר אמונתו.

לאורך הסדרה, המורכבת מאוסף של סצנות מרהיבות, חלקן סוריאליסטיות, על מוסריות, פוליטיות ועל טבעיות, מתאפשר לצופה להכיר  צדדים נוספים, ואף סתירות באישיותו המיוסרת והמפוצלת. ככל שהוא נכנס לתפקידו כנציג האל עלי אדמות, אנו מתוודעים לתהליך התרככות שבו מידת הרחמים והחמלה, אותה איכות שהוא ניסה כל כך להכחיד, חודרת לעולמו בתהליך סמוי ואיטי. אנו עדים לטרנספורמציה פנימית הארוגה לתוך העלילה. הקדוּשה מפציעה מדי פעם בהבלחה בלתי צפויה מתוך דמות רוויית סתירות וגוונים, שהתנהגותה כבולה לעברה, ולתבניות אישיות מורכבות המאמללות אותה ואת סביבתה. בלארדו ונוכחות האל דרכו, מתקיימים זה ליד זה בתעתוע מתמשך, שכמעט אינו מדובר ואינו מגיע לכלל הכרעה. האם כולנו האפיפיור הצעיר? שואל בלוגר באתר אנגלי, אני סבור שכן, האיווי של בלארדו לחלץ את משמעות חייו או אלוהיו מתוך סבלו, הוא גם האיווי של הצופה.

איננו יכולים לדעת אם הבמאי הוא מאמין נחרץ או כופר, ניהיליסט או אדם שמשמעות חייו ברורה לו, אבל הוא מצליח לתאר את הספק הפילוסופי הגדול לגבי קיום האל באמצעות אדם סובל המתייסר בבעיות המשותפות לכולנו

סורנטינו דן ביצירותיו בשתי סוגיות פילוסופיות: האחת היא הקונפליקט שבין הרצון האינסופי של בני האדם להבין ולמצוא משמעות בקיומם אל מול חוסר המשמעות או חוסר היכולת למצוא ולהבין אותה. והשנייה היא שאלת הערעור שלו כיוצר פוסט-חילוני על הקטגוריות הנוקשות של דת וחילוניות. איננו יכולים לדעת אם הבמאי הוא מאמין נחרץ או כופר, ניהיליסט או אדם שמשמעות חייו ברורה לו, אבל הוא מצליח לתאר את הספק הפילוסופי הגדול לגבי קיום האל באמצעות אדם סובל המתייסר בבעיות המשותפות לכולנו: ספקנות, בדידות וחיפוש אחר ישועה. סורנטינו חוקר את כל מרחב האורות והצללים של החוויה האנושית, תוך שהוא משתמש בעדינות וביופי כגשר בין אמונה וחוסר אמונה, תקווה וייאוש. הוא מציע לנו שפה אינטימית, מעודנת, אותנטית, שאינה בהכרח דתית, שבה הצופה יכול לבוא במגע עמוק ואותנטי עם שאלות על אלוהיו ועל משמעות חייו.

יצר חוויה אמנותית, דתית ורוחנית, והקים אפיפיור מהסרטים: פאולו סורנטינו. תצלום: פאולו בנג'יאמו

הנאום

את הנאום בסוף הפרק האחרון נושא האפיפיור בוונציה, בפני קהל עצום הממלא את כיכר סן מרקו. נאומו הוא יצירת מופת פואטית, ובמידה רבה אניגמטית, שניתנת לניתוק מתוך העלילה. הנאום אינו נותן תשובה ברורה אם פיוס ה-13 מוצא את אלוהיו או שקט לנפשו, אבל הוא מצליח להשרות נחמה שברירית וחמקמקה הצומחת מתוך נפש מיוסרת וספקנית. בסיום הנאום, פיוס ה-13 מתמוטט והעונה מסתיימת בלי שנדע אם מת ומה עלה בגורלו. הסיום הדרמטי מדגיש את העוצמה הטמונה בנאום, ומשאיר אותו מהדהד בראשינו  כשהקונפליקט שהוצג במהלך הסדרה נותר בלתי פתור.

על כולם, כולל הצופים בסדרה, שורה ציפייה והתרגשות של מי שעומדים בפני רגע נשגב ונדיר. אנחנו עדים לנפש מיוסרת ומדממת המחפשת נואשות בכל הווייתה את אלוהיה

במהלך הנאום, המצלמה חולפת על פני האנשים בכיכר, וגם על פניהם של אנשים הצופים בו בטלוויזיה ומאזינים לו ברחבי העולם. גם האנשים שהכרנו במהלך הסדרה, כמו  מקורבי האפיפיור, ראש הממשלה האיטלקי, קרדינלים מושחתים, זונות, אנשי מאפיה וכו' – כולם נחשפים למצלמה כשהם קשובים לנאומו בריכוז רב, חלקם בבתיהם, אחרים ביבשות אחרות. על כולם, כולל הצופים בסדרה, שורה ציפייה והתרגשות של מי שעומדים בפני רגע נשגב ונדיר. אנחנו עדים לנפש מיוסרת ומדממת המחפשת נואשות בכל הווייתה את אלוהיה. נראה שאפילו ההמונים בכיכר יודעים ומבינים את עומק הדרמה שלפניהם. רמת האינטימיות הזו הופכת את בלארדו ברגעים אלה למקרה מייצג עבור כל אדם באשר הוא. האם הוא, נציג האל, יצליח להושיע את נפשו? האם גם לנו הצופים יש תקווה?

ג'וד לאו מגלם את האפיפיור הצעיר, פיוס ה-13, בסדרה של פאולו סורנטינו. תצלום מסך מתוך יוטיוב

ג'וד לאו הוא גבר בעל נוכחות מהפנטת ומימיקה וירטואוזית נדירה הפועלות בשירות פתיינותו. ואכן, בנאומו כאפיפיור הוא מפגין חושניות שובת לב המשפיעה באורח ניכר על האופן שבו מובן הנאום.הנאום משחזר שיחה של דמות בדיונית בשם חואנה הקדושה, נזירה בת 14 מדרום אמריקה, הגוססת מסרטן, ומדברת אל הילדים שבהם טיפלה כנזירה עד למותה בגיל 18.

כששאלו אותה: "מיהו האל"?

"האל הוא הערוץ שנפתח", השיבה חואנה הקדושה.

היא הייתה רק בת 14, ואיש לא הבין מה היא מנסה להגיד.

לאחר מכן, ילדים שאלו את חואנה הגוססת עשרות שאלות:

אנחנו מתים או חיים?

אנחנו עייפים או נמרצים?

אנחנו בריאים או חולים?

אנחנו טובים או רעים?

יש לנו עוד זמן או שהוא אזל?

אנחנו צעירים או זקנים?

אנחנו נקיים או מלוכלכים?

אנחנו טיפשים או חכמים?

אנחנו אמיתיים או הזויים?

אנחנו עשירים או עניים?

אנחנו מלכים או משרתים?

אנחנו טובים או יפים?

אנחנו חמים או קרים?

אנחנו שמחים או עיוורים?

אנחנו מאוכזבים או עליזים?

אנחנו אבודים או נמצאים?

אנחנו גברים או נשים?

"זה לא משנה", ענתה חואנה הקדושה

בשוכבה גוססת בגיל 18, ואז הוסיפה, בהיותה על סף המוות, כשדמעות בעיניה:

"האל אינו מרשה לעצמו להיראות".

"האל אינו צועק".

"האל אינו לוחש".

"האל אינו כותב".

"האל אינו שומע".

"האל אינו מדבר".

"האל אינו מנחם אותנו".

והילדים שאלו אותה: "מיהו האל?"

וחואנה השיבה: "האל מחייך".

רק אז כולם הבינו.

האל המופיע בדבריה של חואנה הוא אל שהשפה אינה מצויה בו וגם השפה מצידה אינה יכולה לו, הוא מנותק מהעולם, אינו פועל, אינו מנחם, אינו שופט, אינו מעניש, אינו מושיע  –  ומתוך כך, בהיעדר שפה, הוא מאיין את שאלות הילדים על זהות ומשמעות החיים. "האל מחייך" – החיוך הוא המסמן היחיד שלו, ובהיעדר כל מסמן אחר האל-המחייך הוא "יש" שאינו ניתן לחלוקה (מונאדה), המצביע רק על עצמו. קשה שלא להיזכר בשאלה של אליס בארץ הפלאות בעודה מתבוננת בחתול המחייך שנעלם, ורק חיוכו נשאר: "כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!"

על פי התפישה הנוצרית, טבעי היה להעניק לאל טוב מהותי כלשהו, כפי שאומר ישו בבשורה על פי מרקוס,  'אף אחד אינו טוב, מלבד אלוהים'. אבל לא כך בנאום שבו האל רק מחייך

על פי התפישה הנוצרית, טבעי היה להעניק לאל טוב מהותי כלשהו, כפי שאומר ישו בבשורה על פי מרקוס,  "אף אחד אינו טוב, מלבד אלוהים". אבל לא כך בנאום שבו האל רק מחייך. חיפשתי ברשת מה נכתב על החיוך, מצאתי מילון שלם של סוגי חיוך, בהתאם לסיטואציה שבה הוא מתרחש, ובהתאם למטרתו בתוך מערכת יחסים. דבר מכל אלה אינו מתאים לחיוך שעולה מן הנאום. החיוך של האל בנאום אינו דיאלוגי, זהו חיוך שאינו מכיל אמירה ואינו מכיל ולו תשובה אחת לשאלות על משמעות הקיום שהעלו הילדים בפני חואנה, להיפך, הוא מאיין אותן. במשחק הווירטואוזי, בפניו מלאות הכאב ובדמעותיו – החיוך נטען במין כניעה, כאילו היה זה המבע היחיד שנותר אפשרי מול החיפוש אחר משמעות. בעוד הטוב הוא איכות הלב - ממנו נגזרות בהכרח פעולות כמו מידת הרחמים, הסליחה, הישועה - החיוך בנאום הוא איכות פאסיבית הנגזרת מהתבוננות בלבד. האל אינו ציני בחיוכו, אבל גם אין לנו יכולת לדעת אם יש בו כוונה לטוב ומה שנגזר ממנו. בלארדו אינו פוגש את אלוהיו, הוא פוגש את חיוכו המרוחק. חיוך בלי אל בפרפרזה על החתול של לואיס קרול?

ללא חיוך: תרסה הקדושה מאווילה, נחשבת לפסגת המיסטיציזם הנוצרי, יחד עם יוחנן מהצלב (המאה ה-16). תצלום: אנחל קנטרו, כנסיית ואיאדוליד

איני אדם מאמין ואני מתרחק מכל מחשבה המאנישה את האל כבעל רצון וכוונה. האתאיזם שלי נובע ממחויבות פילוסופית, מהבנה עמוקה שהעיסוק באל כמי שממשמע את הקיום הוא טפל ומזיק. לפחות בכך אני בטוח, לכן, עצם העובדה שהנאום מעלה בי התפעמות שניתן לתארה כדתית, מעלה בי תהיה. האם יתכן שסדרת טלוויזיה סוריאליסטית שיש בה נאום של קדושה בדיונית, מציע לי שפה אחרת לחשוב באמצעותה על האל?

הבודהיזם שולל את אפשרות קיומו של כל דבר בעל מהות קבועה, כולל את קיומו של האל

שני זרמי מחשבה רציונליים יכולים להציע פרשנות חילונית ומקלה לאותה התרגשות: הפילוסופיה הבודהיסטית והפסיכואנליזה. הבודהיזם הוא פילוסופיה מעשית בעלת בסיס לוגי ופסיכולוגי מנומק וחד. עמדתו כלפי טבע המציאות היא נחרצת בכך שהיא שוללת את אפשרות קיומו של כל דבר בעל מהות קבועה, כולל את קיומו של האל. משל הנר בבודהיזם אומר ששלהבת נר היא בעצם זרם של מיליארדי אטומים לוהטים שבכל חלקיק זמן נתון הם לא המרכיבים שהיו שם בחלקיק זמן שלפניו. מדובר בתהליך שאין בו קביעות ולו לשבריר הקטן ביותר של הזמן. יחד עם זאת, אנחנו מסמנים אותו בשפה כנר ומרגישים שזה אותו נר עצמו המאיר במשך כל הלילה. השפה, לפי הבודהיזם, מקפיאה אובייקטים בזרימה האין סופית של המציאות ואז אנחנו נוטים לשייך לאובייקטים האלה, בטעות, ממשות ועצמיות. כך גם האדם תופש את העצמי. אנחנו מסמנים את הצביר החולף של אירועים הקרוי אדם כאובייקט בעל עצמיות - "אני חושב משמע אני קיים" – והתפישה השגויה הזו היא מקור לאי הנחת שבקיום. בעודנו תופשים את עצמנו ברצינות אין סופית כמהותיים, שלא לומר נצחיים, אנחנו מתכלים ללא הרף לקראת התאיינות מוחלטת, כמו הנר. הבודהיזם טוען שהאל הוא בעצם היטל של העצמי על האובייקט, וכמו העצמי, הוא יציר מנגנוני הסימון והשפה ותו לו. הטענה שרק שלילת השפה והפסקת כל פעולות הסימון מאפשרת לראות את המציאות בבהירות כשהיא לעצמה, אינה שונה מאוד מתיאור האל בנאום כמי שלא פועל בשפה והשפה לא פועלת עליו.

העבודה הבודהיסטית מתמקדת באימון התודעה דרך מדיטציה ולימוד התורה, מתוך מטרה להתעורר לטבע האמיתי של המציאות, ולנקות את עצמה מכל ההרגלים, המסיחים, המכשולים, הרעלים, שגורמים לנו לייצר את אותה אשליה של קביעות. הכתבים הבודהיסטים מנסים לתאר באמצעות אין ספור מטפורות את איכותה של התודעה הערה לטבע המציאות והמשוחררת מאי-הנחת הקיומי.

נאום האפיפיור מציע מטפורה מרתקת ומכיוון בלתי צפוי לחלוטין, לתודעה הערה. כשהתודעה נצבעת כולה באותו חיוך אלוהי, היא נטולת כל אותן תכונות שמייצרות את ההיאחזות במהותי והקבוע, ואת הסבל האנושי

נאום האפיפיור מציע מטפורה מרתקת ומכיוון בלתי צפוי לחלוטין, לתודעה הערה. כשהתודעה נצבעת כולה באותו חיוך אלוהי, היא נטולת כל תכונה אחרת שחואנה שוללת מן האל, אותן תכונות שמייצרות את ההיאחזות במהותי והקבוע, ואת הסבל האנושי.

הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולס טבע את המושג "אובייקט מתמיר". הוא טוען שהחוויה הראשונית והעוצמתית ביותר של העובר העתיד להיות יילוד בשבועות הראשונים לקיומו היא התמורה מאי קיום לקיום, מהאין אל היש, מהחוויה ההיולית של החיים אל רסיסי חווית העצמי הראשוניים. התמורה הזו משויכת באופן שאינו מילולי לאם כאובייקט המאפשר את השינוי הדרמטי, וכך זה נמשך בחודשי חייו הראשונים של האדם. אין לדעת אם הסביבה הרחמית של האם, קולה, מבטה, חומה, מגעה או כל תחושה אחרת - הם האובייקט המזוהה עם אותה תמורה. בולס מכנה את הזיכרון של החוויה הראשונית הזו "הידוע שאין חושבים אותו" (The unthought known)  -  הידיעה של דבר שחקוק בחומר החי לפני שמחשבה, ובוודאי שפה, היו אפשריות. האדם הבוגר ימשיך לחפש במהלך חייו אובייקטים מתמירים שיאפשרו לו לשחזר את  ההתרגשות וההתעלות של ההתמרה הראשונית. במצבים מסוימים, יצירה אמנותית כמו מוזיקה, תפילה או חיבור רגשי עוצמתי בין אנשים, הם אובייקטים מתמירים המסוגלים לעורר בנו  חוויה עמוקה של תמורה.

יתכן שכל המעברים המתעתעים של בלארדו ואחרים לאורך כל הסדרה, מניהיליזם וייאוש אל הנשגב - הם גל של שברי רגעים מטרימים ומתמירים המתכנס לכדי רגע סינגולרי בנאום

הטרנספורמציה של הקהל בכיכר, מותו המוטל בספק של בלארדו, ההתרגשות הפרטית של הצופה, יכולים להעיד על נוכחותו של אובייקט מתמיר. אבל זה אינו בהכרח רק החיוך, יתכן שכל המעברים המתעתעים של בלארדו ואחרים לאורך כל הסדרה, מניהיליזם וייאוש אל הנשגב - הם גל של שברי רגעים מטרימים ומתמירים המתכנס לכדי רגע סינגולרי בנאום. התמוטטות של בלארדו מסיימת את הסיפור בחיתוך חד ודרמטי, אולי אפילו במובן של החיתוך (cut) של לאקאן, והיא משאירה את הצופה על סף הידוע שאינו נחשב, עם הידיעה שמשהו קרה, עם השאלה מה קרה.

אבנר שפריר, יליד תל אביב 1953, כיום פסיכותרפיסט ואומן יוצר. בעבר איש מחשבים ויזם – בעל  שלושה תארים שניים במדעי המחשב, עבודה סוציאלית קלינית ופילוסופיה בודהיסטית.

תמונה ראשית: ג'וד לאו על השטיח האדום בבכורה של "האפיפיור הצעיר", רומא, אוקטובר 2016. תצלום: קמילה מורנדי, קורביס, אימג'בנק / גטי ישראל