אל הדורות הבאים

פרנצ'סקו פטררקה אל הדורות הבאים, ברכות. ייתכן ששמעתם משהו עלי, אם כי אני בספק אם שֵם פעוט וזניח כשלי יהדהד במרחבי המקום או הזמן. ואולי תרצו לדעת איזה מין אדם הייתי, או מה היו פירות עמלי, בייחוד יצירותי שתהילתן הגיעה אליכם או שמעתם את שמותיהן. באשר לנקודה הראשונה יהיו הדעות חלוקות. שהרי כולם כמעט מדברים לפי ראות עיניהם ולא כפי שמחייבת האמת, ואין אמות מידה ברורות לשבח או לקלס.

מטבעי הייתי בעל מזג לא שפל ולא נטול בושה, אם הרגלים שקניתי מאחרים לא השחיתו אותו. שנות ההתבגרות הסיטו אותי, הנעורים סחפו אותי, אך הזקנה החזירה אותי לדרך הישר ולימדה אותי על בשרי את האמת שקראתי זמן רב קודם לכן: הנעורים והעונג ריקים מתוכן

הייתי אחד העם, אדם קטן בן תמותה, מוצאי לא רם מדי ולא נחות מדי, אך משפחתי משפחה עתיקה, כפי שאומר על עצמו אוגוסטוס קיסר. מטבעי הייתי בעל מזג לא שפל ולא נטול בושה, אם הרגלים שקניתי מאחרים לא השחיתו אותו. שנות ההתבגרות הסיטו אותי, הנעורים סחפו אותי, אך הזקנה החזירה אותי לדרך הישר ולימדה אותי על בשרי את האמת שקראתי זמן רב קודם לכן: הנעורים והעונג ריקים מתוכן; או נכון יותר, בורא העידנים והזמנים הוא שהחזיר אותי לדרך הישר. לעתים הוא מניח לבני תמותה אומללים, נפוחים מגאווה ריקה, לסטות מדרכם, כדי שבהכירם את חטאם – מאוחר ככל שיהיה – הם ילמדו להכיר את עצמם.

בנעורי לא ניחנתי בגוף חסון, אך הוא היה גמיש למדי. לא אתפאר בחזות נאה במיוחד, אם כי בשנות בחרותי נטיתי למצוא חן. מראי היה מלא חיוניות, גון עורי חיוור עד כהה ועיני יוקדות. בורכתי בראייה מושלמת לזמן רב, אולם לאחר שנתי השישים היא נטשה אותי פתאום ולמגינת לבי נאלצתי להיעזר במשקפיים. לאחרונה פלשה הזקנה לגופי, שהיה בריא וחזק לאורך השנים, וכיתרה אותי במגוון המחלות הרגיל.

נולדתי בגלות בעיר אָרֵצוֹ בשנת 1304 לעידננו, שהחל בלידת המשיח, בשחרו של יום שני בשבוע, בחודש יולי. הורי היו מכובדים בני פירנצה, דלי אמצעים ולמען האמת על סף עוני, שגורשו ממולדתם. מאז ומעולם סלדתי מעושר חומרי, לא משום שאינני חפץ בו, אלא מפני שאני שונא את הטרדות והקושי הנלווים אליו באופן בלתי נמנע – ולא שהשתתפות בסעודת פאר תובעת מאמץ מיוחד! העדפתי תמיד ארוחות צנועות ופשוטות, שאפשרו לי לחיות חיים מאושרים מאלו של אפּיקיוס וכל ממשיכי דרכו, על ארוחותיהם הדשנות. ¹ מן האירועים הקרויים נשפים סלדתי תמיד, שכן מדובר בהילולות החורגות מגבולות ההגינות והטעם הטוב. להזמין אנשים לאירועים מעין אלה היה בעיני מטרד סר טעם, ולא פחות מכך – להיות מוזמן אליהם. אולם לסעוד עם חברים היה לי עונג כה גדול, שלא היה בעיני דבר משמח יותר מביקור פתע של חבר. מעולם לא סעדתי בגפי מרצון.

דבר לא עורר בי סלידה רבה יותר מראוותנות, שהיא לא רק מידה רעה כשלעצמה, הנוגדת את הענווה, אלא היא גם מסוכנת ומערערת את שלוות הנפש

דבר לא עורר בי סלידה רבה יותר מראוותנות, שהיא לא רק מידה רעה כשלעצמה, הנוגדת את הענווה, אלא היא גם מסוכנת ומערערת את שלוות הנפש. בצעירותי נאבקתי בתשוקה עזה אך ייחודית ונאצלת, שוודאי הייתה מוסיפה להטרידני אלמלא כיבה מוות מוקדם אך מועיל את הלהבה שכבר החלה לדעוך. הלוואי שיכולתי לומר שהשתחררתי לגמרי מן התאווה; זה יהיה שקר. אומר בלב שלם רק זאת: אף על פי שנסחפתי בעברי בלהט הנעורים ובמזגי החם, תמיד קיללתי בלבי תשוקה נקלית זו. וכשקרבתי לשנתי הארבעים, כשעוד הייתי בשיא אוני וכוחי, לא זו בלבד שנגמלתי כליל מאותו מעשה בזוי, אלא גם הסרתי מעלי כל זיכרון שלו, עד שנדמה כאילו מעולם לא הבטתי באשה. אני מחשיב זאת אחת מהגדולות במתנות שקיבלתי ומודה לאל ששחרר אותי, כשעוד כוחי במותני, מעבדות כה שפלה ונתבעת.

הצלוב (1265-1268) מאת צ'ימבואה, כנסיית סן דומניקו, ארצו. תצלום: Twice25, ויקיפדיה

אך אעבור לעניינים אחרים. זיהיתי גאווה אצל אחרים, לא אצלי. ועד כמה שהייתי חסר חשיבות, תמיד החשבתי את עצמי לעוד פחות מכך. זעמי הזיק לי לעתים קרובות, אולם מעולם לא הזיק לזולת. אתרברב ללא חשש, כי אני יודע שאני דובר אמת, ואומר שהייתי נוח לכעוס אך מעולם לא נוטר טינה, וער תמיד למעשי נדיבות. מאז ומעולם טיפחתי בהתלהבות ובנאמנות חברויות נאצלות. אך זהו מחירה של הזקנה: להתאבל לעתים תכופות על מותם של היקרים לך. הייתי בר מזל עד קנאה בקשרי עם מלכים ונסיכים, וביחסי החברות שלי עם רמי המעלה. גדולי השליטים בימינו אהבו אותי וחיזרו אחריי. מדוע – אינני יודע; אולי הם יודעים. עם כמה מהם, כשהתרועעתי אתם נדמה היה שהם אורחי, ולא להפך. רום מעמדם השפיע עלי יתרונות רבים, בלי חסרונות בצדם. עם זאת, מרבים מהם, שאהבתי אהבה לא מבוטלת – ברחתי. כה עמוק נטועה בי אהבת החירות, שנמנעתי בדבקות מחברתו של כל אדם שעצם שמו לא התיישב עמה.

שקעתי כמעט לחלוטין בלימוד העת העתיקה, בין היתר מכיוון שהעידן שאני חי בו תמיד עורר בי שאט נפש. סלידתי ממנו גדולה כל כך, עד שלולא אהבתי לקרובי עמדה מנגד, הייתי מעדיף להיוולד בכל עידן אחר ולשכוח את ימינו אלה

השכל שלי, יותר משהיה חד – היה מאוזן, והתאים לכל סוג של לימוד טוב ומועיל, אך נטה במיוחד לפילוסופיה של המוסר ולשירה. עם הזמן, כאשר התחלתי למצוא עונג בכתבי הקודש, נטשתי את השירה וגיליתי את המתיקות החבויה במה שפעם בזתי לו. כעת אני מגביל את השירה לקישוט בלבד. שקעתי כמעט לחלוטין בלימוד העת העתיקה, בין היתר מכיוון שהעידן שאני חי בו תמיד עורר בי שאט נפש. סלידתי ממנו גדולה כל כך, עד שלולא אהבתי לקרובי עמדה מנגד, הייתי מעדיף להיוולד בכל עידן אחר ולשכוח את ימינו אלה. ברוחי נדדתי תמיד לזמנים אחרים. לכן נמשכתי אל ההיסטוריונים, אף שנפגעתי לא פעם מחילוקי הדעות ביניהם. כאשר התעורר ספק הלכתי בעקבות הגרסה שנראתה לי מהימנה יותר, או אחר סמכותו של המחבר. סגנוני, יש שיטענו, היה בהיר ועז, אך לי הוא נראה רפה ומעורפל. בשיחות חולין עם חברים וקרובים לא היה לי כל צורך בצחות הלשון, ואני תמה על שאוגוסטוס קיסר טרח כל כך בעניין זה. אולם כאשר הנושא עצמו או המקום או המאזין דרשו זאת, נהגתי להתאמץ מעט; באיזו מידה של הצלחה – אינני יודע. אתן לאלו שבמחיצתם דיברתי לשפוט. כל עוד חייתי נכון, לא חשוב לי כיצד דיברתי. לשאוף למוניטין רק על יפי הלשון משמעו לתור אחר תהילה ריקה.

המזל או רצוני שלי חילקו את זמני עד כה כך: את שנתי הראשונה עשיתי בחלקה בארֵצו, במקום שהטבע הביא אותי לאוויר העולם. את שש השנים שלאחר מכן, אחרי שאמי נקראה לשוב מגלותה, עשיתי בבית הכפר של אבי באינצ'יסה, כ-23 קילומטרים מצפון לפירנצה. את השנה השמינית עשיתי בפיזה, ולאחר מכן, מהשנה התשיעית ואילך, הייתי בגאליה טרנסאלפינה, על הגדה השמאלית של נהר הרון, בעיר הנקראת אביניון. בעיר זו מחזיק האפיפיור זה זמן רב את כנסייתו של ישוע בגלות מבישה. אמנם לפני שנים מספר נדמה היה שאוּרבאנוס החמישי החזיר אותה למקום מושבה הראוי, אולם ברור שניסיון זה לא צלח. ומה שחורה לי ביותר הוא שהניסיון שלו כשל עוד בהיותו בחיים, כאילו התחרט על מפעלו הראוי. אילו חי עוד זמן קצר, ודאי היה יודע מה חשבתי על נסיגתו. קולמוסי כבר היה בידי, אולם אז עזב במפתיע את עולמנו ואת כוונתו הנעלה. אומלל! כמה מאושר יכול היה להיות לוּ עבר מן העולם לפני מזבחו של פטרוס ובביתו שלו! לו נותרו יורשיו במקום מושבו הראוי של הכס הקדוש – הישג נאה זה היה רשום על שמו. ולו נטשו אחרי לכתו – נוכח חטאם הייתה סגולתו מזדהרת ביתר שאת. אך תלונה זו כבר ארוכה מדי ולא כאן מקומה.

באותן שתי ערים למדתי את מנת הדקדוק, הלוגיקה והרטוריקה שגילי היה מסוגל לספוג, או נכון יותר לומר – הנלמדת בדרך כלל בבית הספר. ואתה, קורא יקר, יודע בכמה מעט מדובר

שם, אם כן, על גדת הנהר סחוף הרוחות הזה עברו עלי שנות ילדותי, בחסות הורי, ואחר כך שנות התבגרותי – בחסות הבלי, אם כי לא בלי היעדרויות ארוכות: בכל אותה תקופה ביליתי ארבע שנים תמימות בעיר הקטנה קַרפֶּנְטְרָה, מעט מזרחית לאביניון. באותן שתי ערים למדתי את מנת הדקדוק, הלוגיקה והרטוריקה שגילי היה מסוגל לספוג, או נכון יותר לומר – הנלמדת בדרך כלל בבית הספר. ואתה, קורא יקר, יודע בכמה מעט מדובר. אחר כך שמתי פעמי למוֹנפּלייה, ללימודי משפטים, ונשארתי בעיר ארבע שנים. משם עברתי לבולוניה, ובה הייתי שלוש שנים, ושמעתי הרצאות על תחום הדעת הקרוי משפט אזרחי. רבים צפו לי עתיד מבטיח בתחום, לוּ בחרתי להקדיש עצמי לנושא. אבל עם נטישתם של הורי נטשתי את המקצוע לחלוטין. ² אין הכוונה שלא הערכתי את סמכותו של החוק, שהיא ללא ספק גדולה ומלאה עתיקוּת רומית שאני מעריץ, אלא שהמקצוע עצמו הושחת לגמרי ברשעותם של העוסקים בו. סלדתי מהמחשבה להתמחות במשהו שלא רציתי לעשות בו שימוש לא הגון – ויהיה כמעט בלתי אפשרי להשתמש בו בהגינות. ולו רציתי בכך, היו חושבים את כוונותי הטובות לחוסר ניסיון.

הבזיליקה מדונה די סנטה לוקה, צופה מגובה 300 מטר על מרכז העיר בולוניה. תצלום: Maurizio Moro 5153, ויקיפדיה.

כך, בן 22 שבתי הביתה. אני קורא בית לאותו מקום גלות, אביניון, שבו חייתי מאז ילדותי המאוחרת. ההרגל הוא כטבע שני. באותה עת כבר התחלתי לצבור מוניטין בעיר, ואישים דגולים ביקשו את חברתי. מדוע בדיוק – אני מודה שאינני יודע, ומתפלא על כך, אם כי באותה עת לא התפלאתי. בגילי הצעיר חשבתי עצמי ראוי לכל כבוד שהוא. הייתי חביב במיוחד על משפחת קוֹלוֹנָה הנודעת והנדיבה, שבאותה עת נהגה לפקוד את הקוריה האפיפיורית, או נכון יותר להעניק לה מזוהרה. הם זימנו אותי אליהם והרעיפו עלי כבוד רב, דבר שאז בוודאי לא הייתי ראוי לו, יהיו אשר יהיו הדברים עתה. במיוחד חיפש את קרבתי ג'אקומו קולונה, בישוף לוּמבָּז באותה עת, אדם דגול שאין כדוגמתו, ששווה לו אינני יודע אם אי פעם פגשתי או אפגוש. הוא לקח אותי עמו לגַסקוֹניה, ושם ביליתי קיץ שמימי למרגלות הפירנאים. פטרוני ופמלייתו היו נדיבים כל כך, שאיני יכול להיזכר באותה תקופה מבלי להיאנח. כששבנו משם, פרשׂ עלי את חסותו שנים ארוכות אחיו, הקרדינל ג'ובאני קולונה, ועמו הייתי לא כמו עם אדון אלא כמו עם אב, או נכון יותר לומר – כמו עם אח אוהב במיוחד, או אפילו עמי עצמי בתוך ביתי.

באותו מסע ראיתי את פריז לראשונה והתענגתי על האפשרות לחקור מה אמיתי ומה מדומיין בסיפורים על אותה עיר

באותה עת הוביל אותי דחף נערי לצאת למסע ברחבי צרפת וגרמניה. ואמנם מצאתי סיבות שונות ומשונות לשכנע את פטרוני בנחיצות המסע, אולם הסיבה האמיתית הייתה תאוותי לראות וללמוד כמה שיותר. באותו מסע ראיתי את פריז לראשונה והתענגתי על האפשרות לחקור מה אמיתי ומה מדומיין בסיפורים על אותה עיר. בשובי יצאתי לרומא, שחפצתי מאוד לראות עוד מימי ילדותי. שם אירח אותי סטפנו קולונה, ראש המשפחה גדול הנפש, אדם השווה בערכו לכל אחד מגיבורינו העתיקים. הוא קיבל אותי בנדיבות רבה כל כך עד שלא ניתן היה להבדיל ביני לבין ילדיו. האהבה והחיבה שרחש כלפי אותו אדם גדול נותרה איתנה עד יומו האחרון, והיא חיה עימי גם עתה ולא תחדל להתקיים, אלא כשאגיע לקִצי.

כששבתי מרומא, השנאה שנטע בי הטבע לערים באשר הן והבחילה שהן עוררו בי – ובמיוחד העיר הדוחה מכולן ³– הובילו אותי לחפש לי מקום מפלט. כך גיליתי עמק קטן, מבודד ומלבב, המרוחק כ-25 קילומטרים מאביניון, ושמו ווקלוּז. שם נובע מלך הנהרות, הסוֹרְג. נכבשתי כולי ביפי המקום והחלטתי להעביר לשם את עצמי ואת ספרי, בדיוק כאשר מלאה שנתי ה-34. הסיפור יתארך יתר על המידה אם אתאר את כל מה שעשיתי במקום ההוא שנים רבות כל כך. אם לקצר, כמעט כל העבודות שיצאו תחת קולמוסי הושלמו, החלו, או נֶהגו שם. הן היו כה רבות שגם כעת, בגילי המתקדם, הן עוד מכבידות עלי ומעייפות אותי. מאחר שרוחי, כמו גופי, נטתה לגמישות יותר מלחוזק, קל היה לי הרבה יותר לתכנן תוכניות מלהביאן לידי גמר, ועבודות רבות נאלצתי להניח בצד בלתי גמורות.

מגדל הפעמונים הנטוי של כנסיית האוגוסטינים באביניון. תצלום: ז'אן-מרק רוזייה, ויקיפדיה

מראהו של המקום לבדו עודד אותי לכתוב על עניינים פסטורליים, וכך חיברתי את שירי רועים שלי ואת על החיים המבודדים בשני ספרים, והקדשתי אותם לפיליפה שלי, אדם דגול תמיד אולם אז הבישוף הצנוע של קווליון והיום קרדינל, בישוף סבינה. הוא השריד האחרון מכל חברי הוותיקים. מאז ומעולם הוא אהב והוקיר אותי, לא כבישוף, כפי שאמברוזיוס הוקיר את אוגוסטינוס, אלא כאח. בשעה ששוטטתי בהרים ביום שישי הטוב אחד, עלה בראשי הרעיון לכתוב יצירה שירית במשקל ההירואי על סקיפּיו אפריקנוס המבוגר, ששמו היה יקר לי ביותר עוד משנות ילדותי הראשונות. התחלתי לכתוב את היצירה בהתלהבות עצומה, אולם זמן קצר אחר כך הסיחו את דעתי עניינים אחרים, והותרתי אותה בצד. קראתי לה אפריקה על שום הנושא שלה, ובשל מזל מסוים – שלה או שלי – התחבבה יצירה זו על רבים אפילו מבלי שראוה.

כדרכם של צעירים הייתי שופט נדיב ביותר של איכויותי, בכל זאת התביישתי ללכת בעקבות דעתי על עצמי או דעתם של אלו שהזמינו אותי

בזמן שהותי במקום הגיעו אלי ממש באותו יום – מי היה מאמין! – שני מכתבים, האחד מהסנאט של רומא והשני מנשיאהּ של אוניברסיטת פריז, ושניהם הזמינו אותי, זה לרומא וזה לפריז, לקבל את זר הדפנה למשוררים. בגאוות הבוסר שלי חשבתי עצמי ראוי לכל מה שאישים גדולים שכאלה החליטו. וכך, בנותני משקל רב יותר לעדותם מאשר לערכי באותה עת, התלבטתי זמן מה איזו מההצעות לקבל. פניתי במכתב לקרדינל ג'ובאני קולונה הנזכר לעיל כדי לשמוע את עצתו. הוא שכן קרוב מאוד, ועל כן אף שכתבתי לו מאוחר באותו יום, קיבלתי את תשובתו כבר ביום המחרת לפני השעה השלישית. ⁴ בעצתו החלטתי שסמכותה של רומא קודמת לזו של כל עיר אחרת. המכתב בן שני החלקים שכתבתי לו, ובו אני מקבל את עצתו, נשמר עד היום. וכך יצאתי לדרכי. והגם שכדרכם של צעירים הייתי שופט נדיב ביותר של איכויותי, בכל זאת התביישתי ללכת בעקבות דעתי על עצמי או דעתם של אלו שהזמינו אותי (אם כי הם ללא ספק לא היו עושים זאת אלמלא מצאוני ראוי לכבוד המוצע). לכן החלטתי לשים פעמי ראשית כול לנאפולי, לחצרו של המלך והפילוסוף הדגול רוברט, שהיה ידוע בלמדנותו לא פחות מאשר בשלטונו. הוא המלך היחיד בדורנו שהיה בה בעת ידידה של התבונה וידידה של המידה הטובה, וביקשתי שישמיע ברבים את דעתו עלי. אני עדיין מתפלא, ומאמין שגם אתה, הקורא, היית מתפלא לו ידעת כיצד הוא קיבל את פני. כאשר שמע מה הסיבה לבואי, הוא לא הצליח להסתיר את התלהבותו; הוא התרשם מביטחוני הבוסרי ואולי אף סבר שהכבוד שביקשתי אצלו יאדיר את תהילתו, שכן מכל בני התמותה בחרתי בו בלבד לשופט. מה יש להוסיף? אחרי שדנּו שוב ושוב בשלל נושאים, ואחרי שהראיתי לו את אפריקה שלי – שממנה הוא התלהב כל כך עד שביקש שאעשה עמו חסד גדול ואקדיש לו אותה, ולא יכולתי, וגם לא רציתי, לסרב לבקשתו זו – הוא קבע מועד לדבר שלשמו באתי.

לאחר ששפט כך את בורותי במשך שלושה ימים, ביום השלישי הכריז עלי ראוי לזר הדפנה

בהגיע אותו יום, הוא החזיק אותי מבוקר עד ערב. ומאחר שהנושאים הלכו והתרבו והזמן הלך והתקצר – הוא עשה זאת גם ביומיים שלאחר מכן. לאחר ששפט כך את בורותי במשך שלושה ימים, ביום השלישי הכריז עלי ראוי לזר הדפנה. הוא הציע לי לקבל את הפרס בנאפולי, ובתחינות רבות הפציר בי להסכים. אולם אהבתי לרומא גברה על עיקשותו האיתנה של מלך גדול זה. כשראה שאינני מתכוון לשנות את דעתי, מסר בידי מכתבים ושלח שליחים לסנאט הרומי, לבטא בהתלהבות רבה את דעתו עלי. חוות הדעת המלכותית עלתה אז בקנה אחד עם דעתם של רבים, ובייחוד עם דעתי שלי. היום, עם זאת, איני סומך את ידי לא על שיפוטי שלי באותה עת ולא על שיפוטם של אלו שחשו כמותי. אהבתו של המלך אלי ומשוא פניו בשל גילי גברו על חובתו לאמת.

וכך הגעתי לרומא. ובלתי ראוי ככל שהייתי – נסמכתי על חוות דעת נעלה ובטחתי בה, וכך הונח זר הדפנה על ראשי, מתלמד בער, לשמחתם המופגנת של מי מאזרחי רומא שנכחו בטקס. על כל זה כתבתי מכתבים בטורי שיר ובפרוזה. כתר זה לא תרם במאום לידיעותי, אולם הגדיל עשרות מונים את הקנאה כלפי. אבל גם סיפור זה יהיה ארוך מן המידה הנדרשת כאן.

לאחר שעזבתי את רומא הגעתי לפארמה, ושם ביליתי תקופה קצרה אצל אדוני העיר, האחים לבית קוֹרֵג'וֹ, שהיו טובים אלי ונדיבים ביותר, אולם מסוכסכים מאוד ביניהם. הם שלטו בעיר בצורת ממשל שאינה זכורה במדינה, ואני מניח שלא תיראה שנית בעידן זה. הייתי מודע לכבוד שחלקו לי, ומודאג שמא יסברו שהוא ניתן לאדם שאינו ראוי לו, ויום אחד, בשעה שטיפסתי על הר סמוך לנהר האֶנזה שבמחוז רֵג'וֹ, הגעתי ליער הנקרא סֵלבַפּיאנה. המום מיפי המקום, הפניתי את קולמוסי לאפריקה הבלתי גמורה שלי וחיברתי טורי שיר מעטים באותו יום. התלהבותי מהיצירה, שנדמה ששככה כמעט לגמרי, ניעורה פתאום לחיים. מאז כתבתי יום אחר יום, עד אשר בשובי לפארמה, כשהייתי בבית מבודד ושקט – שלימים רכשתיו והוא עדיין ברשותי – הבאתי יצירה זו לידי גמר בזמן קצר למדי ובכזו התלהבות, שאני עדיין נדהם מכך. ⁵ משם שבתי למקורו של נהר הסורְג ולמקום התבודדותי שמעבר לאלפים...

פטררקה: דיוקן מאת אלטיקיירו (סביבות 1370-1380). תצלום: ויקיפדיה

החלטתי לשוב לצרפת. עשיתי זאת לא מפני שרציתי לראות פעם נוספת את שראיתי אלף פעמים בעבר, אלא מפני שלא יכולתי להישאר נטוע, וביקשתי לנחם עצמי על טרדותי – כמנהגם של אנשים חולים – בעזרת שינוי מקום

לאחר זמן מה זיכה אותי שובל תהילתי בחסדו של אדם דגול, שכמותו אינני יודע אם היה בין האדונים בימיו – ונכון יותר, אני יודע שלא היה: יאקופו דה קָרארָה הצעיר. במשך שנים רבות הוא זימן אותי אליו בתחינות שונות, באמצעות מכתבים ושליחים שהגיעו למקומות שלא הייתי בהם, אם מעבר לאלפים ואם ברחבי איטליה. הוא חשק כל כך בחברות עמי, שאף על פי שאינני נוטה לקוות לדבר מרמי המעלה, החלטתי לבסוף ללכת אליו ולגלות את פשרה של התעקשות עזה כזאת מאת אדם גדול כזה, שאינו מכיר אותי. וכך הגעתי, גם אם מאוחר, לפדובה, ושם קיבל את פני אותו אדם זכוּר לשבח לא רק כאורח בן אנוש, אלא כפי שמתקבלות הנשמות המבורכות בכניסתן לגן עדן, בכזה אושר, ובכאלה דבקות ואהבה ללא גבול, שמכיוון שאינני יכול לתארן כראוי במילים מוטב שאשתוק. בשל היכרותו עם אורח החיים הכנסייתי שדבקתי בו מילדותי הוא עשה אותי לקאנוניקוס של פדובה, כדי לקשור אותי חזק יותר לא רק אליו אלא גם לעירו. בקצרה, לוּ היו חייו ארוכים יותר, היה מקיץ הקץ על נדודי ותהיותי. אך דבר אינו יציב בענייני אנוש. ואם מופיע דבר מה מתוק, במהרה הוא מסתיים מרה. לא חלפו שנתיים, והאל, ששלח אותו אלי, לארץ אבותיו ולעולם, לקח אותו מאתנו. לא אני, לא ארְצו ולא העולם היינו ראויים לו – והאהבה אליו אינה מעוורת אותי באומרי זאת. ואף על פי שבנו שירש אותו הוא אדם נבון ודגול בפני עצמו, שהלך בעקבות אביו באהבתו ובהערכתו אלי, הוא לא היה לי כאביו, בעיקר מפאת גילו. וכך, לאחר מות האב בטרם עת, החלטתי לשוב לצרפת. עשיתי זאת לא מפני שרציתי לראות פעם נוספת את שראיתי אלף פעמים בעבר, אלא מפני שלא יכולתי להישאר נטוע, וביקשתי לנחם עצמי על טרדותי – כמנהגם של אנשים חולים – בעזרת שינוי מקום. ⁶

[1370–1374]

מתוך "נודד לזמנים אחרים: מבחר כתבים", פרנצ'סקו פטררקה, בעריכת גור זק. תרגומים מלטינית: אברהם ארואטי, עמינדב דיקמן, גור זק, נתן רון. ראה אור בהוצאת "מאגנס", 2023.

תמונה ראשית: מתוך: "ששה משוררים טוסקנים" (1544), ג'ורג'ו וזארי. בחזית, מביט ימינה: פטררקה, תצלום: Minneapolis Institute of Art at Google Arts & Culture.