אני ואתה העולם כולו

מאה שנים מלאו ל"אני ואתה", חיבורו הידוע של מרדכי מרטין בובר. דיאלוג בין אדם לאדם ובין אדם לעולם הוא לב המסר בפילוסופיה הזו. כאז כן עתה וביתר שאת בעיתות שבר, הדיאלוג חיוני לקיום האנושי.

דיאלוג הוא מרחב תקשורתי פתוח, שמכוון להבנה משותפת. מבין שני סוגי יחסים – אני-זה ואני-אתה – דיאלוג של ממש מתרחש רק בשני. יחסי אני-זה, יחסי סובייקט-אובייקט, הם יחסים של החפצה. לעומתם, דיאלוג הוא מרחב של משמעות, הקשבה, יצירתיות, מעורבות ואחריות. בדיאלוג אין החפצה.

רצון לפתוח בשיחה הוא תנאי לדיאלוג בין בני אדם. ועוד לפני הרצון נחוצות יכולות קוגניטיבית. נדרש כושר לתפוש את עצמנו ואת האחרים כמי שנמצאים במצבים נפשיים מגוונים

רצון לפתוח בשיחה הוא תנאי לדיאלוג בין בני אדם. ועוד לפני הרצון נחוצות יכולות קוגניטיבית. נדרש כושר לתפוש את עצמנו ואת האחרים כמי שנמצאים במצבים נפשיים מגוונים. בבסיס היכולות הללו נוכחת הבנה שאחרים מחזיקים בידע, רגשות, אמונות, כוונות, מטרות, תשוקות ונקודות מבט שונים משלנו. מיומנות קוגניטיבית חיונית לאינטראקציות חברתיות יומיומיות, לניתוח, לשיפוט ולהערכת התנהגות אנושית.

הביטוי "דעת הלב" משמש את בובר לציון נקודת מפגש בין יכולות קוגניטיביות לבין רצון חופשי. זוהי חוויה של ממש, שבה ההתכוונות מופנית ל"ספירת הביניים", למקף שמחבר בין אני לאתה. בדעת הלב משולבים כישורי חיים קוגניטיביים והתכוונות בהפעלת הרצון. איכות הדיאלוג תלויה ברמת ההתפתחות בכל אחד מהם ובשניהם יחד, "גבולות האפשרות של הדו-שיח הם גבולותיה של דעת הלב".

מרטין בובר: אני ואתה, אני מקשיב לך, רואה אותך, ומוצא את עצמי בך. ולהפך. תצלום: The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives (via Harvard University Library), ויקיפדיה

דיאלוג אנושי יכול להתממש גם בשתיקה, בסימנים של קול, מבט, תנועת איברים. דיאלוג של ממש ניכר בשינוי שהוא מסב לנוטלים בו חלק. כאשר ההשתתפות בדיאלוג היא הדדית גם השינוי הוא הדדי. בתנאים של הדדיות, כלומר כשהיכולות הקוגניטיביות דומות והרצון דומה, התקשורת מתקיימת בגובה העיניים. הדדיות מביאה את הדיאלוג לשיאו.

ומה בדבר מצבים שאינם הדדיים? מה קורה במצבים שבהם פער בניסיון חיים אינו מאפשר שיח בגובה העיניים? או כאשר מישהו נמצא במצב שאינו מאפשר לו להתעלות אל מעבר לעצמו לשם יצירת הדיאלוג?

ומה בדבר מצבים שאינם הדדיים? מה קורה במצבים שבהם פער בניסיון חיים אינו מאפשר שיח בגובה העיניים? או כאשר מישהו נמצא במצב שאינו מאפשר לו להתעלות אל מעבר לעצמו לשם יצירת הדיאלוג? במקרים כאלה, דיאלוג אינו מתחיל בנכונות הדדית להיכנס לשיחה. ההתחלה היא של מי שיוזם את הפניה, מכין את הקרקע ומכשיר מספר תנאים, מתוך כוונה שיבשילו את התקשורת, ככל האפשר, "לכלל הדדיות מלאה". למרות היעדר הדדיות בנקודת המוצא, מי שיוזם את התקשורת מחזיק מצידו בגישה של הדדיות, והמרחב של אני-אתה שנוצר בתנאים אלה הוא המירב מבחינה דיאלוגית.

אציג אנקדוטה שממחישה יצירת דיאלוג במצב שאין בו הדדיות. בסיומה של הרצאה פומבית שלי בתל-אביב על הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר, ניגש אלי אדם מבוגר, התרגשות בעיניו. הוא שיתף בזיכרון אישי מתקופת היותו ילד בבית ספר יסודי בירושלים. יום אחד בדרכו חזרה לביתו מבית הספר, חלף על פני איש זקן, שעיניו בורקות וזקנו לבן. האיש פנה אליו ושאל באיזה כיתה הוא לומד, אילו מקצועות הוא מחבב ועוד. למחרת, האיש חיכה לו שוב והם המשיכו בשיחתם. הילד הוזמן לדירתו של האיש. הפגישות שלהם הפכו קבועות. הילד היה חוזר מבית הספר ועוצר לשיחה עם הזקן, תוך שהם שותים תה בתוספת עוגיות.

יום אחד התנצל הזקן והסביר שלמחרת לא יוכלו להיפגש. כשהילד יצא לביתו מבית הספר, הוא ראה אנשי אבטחה חוסמים את הרחוב. אז נודע לו שמנהיג מדינה זרה מבקר את מרטין בובר. בשל כך הרחוב נחסם, ופגישתם באותו היום לא התקיימה.

מטרת התיאור היא להראות שדיאלוג אני-אתה מתקיים גם במצבים שאינם הדדיים, וכן להציע שהפילוסופיה והפרקטיקה של הדיאלוג היו שלובות זו בזו בחייו של בובר. דיאלוג אני-אתה בתנאים של הדדיות ודיאלוג אני-אתה במצבים של חוסר הדדיות – הם שני סוגים של דיאלוג. בראשון מתאפשר מימוש מרבי של הדיאלוג. בשני, לפחות בנקודת ההתחלה, הדיאלוג מוגבל ומוחזק על ידי רצונו ויכולותיו הקוגניטיביות של מי שיוזם אותו.

באחד מסיפורי החסידים שכינס, בובר מביא את הדברים שהרב אומר לתלמידיו: ״כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: ׳בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין, ד: ה), ובכיס השמאלי: ׳וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר׳ (בראשית, יח: כז)״. תלמיד אשר מיישם את הנחיית הרב, נמצא בכל רגע נתון בעמדת עליונות על אחרים או בעמדת נחיתות. בתנאים אלה אין הדדיות. עם זאת, אבקש להציע, שבהינתן רצון ויכולות קוגניטיביות דיאלוג אני-אתה הוא אפשרי.

מהותנו העצמית, מהותנו המשותפת: דיאלוג. תצלום: דניאל לון

אתה ואני – הדדיות

הסופר והפסיכיאטר היהודי-אמריקני ארווין יאלום, מביא בספרו "אמא ומשמעות החיים" סיפור חסידי, על רב ששוחח עם אלוהים על גן-העדן ועל הגיהינום. אלוהים מוביל את הרב לחדר ובו שולחן עגול גדול, שמסביבו ישובים אנשים מורעבים ונואשים. במרכז השולחן עומד סיר ענקי ובו תבשיל בעל ניחוח מעורר תיאבון. לכל אחד מהמסובים לשולחן כף בעלת ידית ארוכה שמגיעה אל הסיר, אך הם אינם יכולים להביא את האוכל לפיהם. זהו הגיהינום, הסביר אלוהים לרב. לאחר מכן לקח אותו לחדר זהה לראשון, עם שולחן עגול גדול, במרכזו אותו תבשיל מהביל, וסביבו אנשים שבידיהם אותה כף ארוכה. כאן נראו האנשים שבעים ושמחים. הרב לא הבין ואלוהים הסביר: זה מחייב כישורים מסוימים, בחדר הזה הם למדו להאכיל זה את זה.

גן-עדן וגיהינום נתפשים כיצירה אנושית. גן-עדן ניכר בנתינה וקבלה בין-אישיים, תקשורת זורמת, אינטליגנציה רגשית, הומור ואחווה. האדם שלידי שווה לי בכל הנוגע לצרכים ורצונות בסיסיים

גן-עדן וגיהינום נתפשים כיצירה אנושית. גן-עדן ניכר בנתינה וקבלה בין-אישיים, תקשורת זורמת, אינטליגנציה רגשית, הומור ואחווה. האדם שלידי שווה לי בכל הנוגע לצרכים ורצונות בסיסיים. בהיעדר שוויון והדדיות – הקיום הבין-אישי הופך לגיהינום. אך לא רק הקיום המשותף נפגם כשאין הדדיות, גם הקיום האישי ניזוק מכך. קיום אישי אינו מנותק מקיום אנושי. חיי כל אדם מושפעים מסביבתו.

מציאות קיומית של גן-עדן, כלומר מציאות המושתתת על הדדיות, כרוכה במוּדעות עצמית. במודעות יש "לרכז את המבט שלך במה שנמצא לפניך". מודעות בריאה פירושה לראות, ככל האפשר, את הדברים כפי שהם, ללא ייפוי, הדחקה או התנגדות.

מודעות עצמית היא נכונות ויכולת להתמקד בפנימיות, הדבר דומה לעמידה בעירום מול מראה. מה שמשתקף יכול להיות מושך או דוחה, מעודד או מתסכל. לא מדובר באקט חד פעמי של התבוננות, אלא באורח חיים שבו הכרת עצמי היא עניין יומיומי. מודעות לשם מודעות. מודעות עצמית היא בריאה כמו שפעילות גופנית היא בריאה. במודעות עצמית שאיפות, ציפיות, מטרות נמצאות בהלימה עם רצון, יכולת ומימוש. או אז, הרצון תואם למה שהוא בר השגה, והפעולה מכוונת להגשמת הרצון.

דיאלוג הוא מרחב, הוא התווך שבין אני ואתה. הדדיות ניכרת בחוויית אחדות, כש'אני' נטמע ב'אנחנו' ו'שלי' נטמע ב'שלנו'. נוכחות במרחב המשותף מלווה בפתיחות רגשית, גילוי לב ובאמירת אמת. עם זאת אין לזהות בין הדדיות של "חיים בדו-שיח" לבין אהבה. פתיחות כלפי האחר, אינה "התגלות-לב גמורה" שבאהבה. דיאלוג גם אינו מבטל את השונות בהשקפות העולם, בעמדות האישיות ובדעות הניציות שבהן מחזיקים בני השיח. התגברות על המפריד אינה מושגת בביטול עצמי או בוויתור על דעותיי. אחדות בדיאלוג מושגת ביצירת ברית, בחתירה משותפת לגישור על השונה והמפריד, בעצם המפגש שבו מחזיקים המשתתפים בהכרה במסע משותף או בגורל משותף. לעיתים נוכחת אחדות הדדית אך ורק בהסכמה על "ניסוח השאלה".

בדיאלוג אני-אתה שיוצא מתוך הדדיות, כל סובייקט מודע לעצמו. ענווה ומחויבות כלפי האחר הן תנאי לאפשרותו של דיאלוג מסוג זה. מתוך ענווה, כל אחד מכיר בכך שחוכמתו וניסיונו אינם הופכים אותו בהכרח לטוב או חכם יותר מהאחר

בדיאלוג אני-אתה שיוצא מתוך הדדיות, כל סובייקט מודע לעצמו. ענווה ומחויבות כלפי האחר הן תנאי לאפשרותו של דיאלוג מסוג זה. מתוך ענווה, כל אחד מכיר בכך שחוכמתו וניסיונו אינם הופכים אותו בהכרח לטוב או חכם יותר מהאחר. מתוך מחויבות, כל אחד מעיד על נכונותו לשתף פעולה בדיאלוג, כמעין מסע פסיכולוגי משותף. איש אינו יודע מראש מה יתגלה במסע. השותפים בדיאלוג עוסקים בכאן-ועכשיו, במרחב 'נקי' מ'אני' ומ'אתה'. זהו ה"שדה" שעליו מדבר המשורר ג'לאל א-דין רומי: "מעבר לדעות ה'נכון' וה'לא נכון' ישנו שדה. אפגוש אותך שם". דיאלוג הדדי מתעלה אל מעבר לתוכן מסוים, ואף שהמרחב המשותף מושפע גם ממה שמתרחש בסביבה, השותפים בדיאלוג חולקים מרחב חוויה משותף. הדיאלוג עצמו הוא לב העניין.

"גן עדן ונפילת האדם", פיטר פול רובנס ויאן ברויגל האב (1617). תצלום: ויקימדיה

בשבילך "נברא העולם" – סימפתיה

כאשר הדדיות דיאלוג אני-אתה אינה נתונה מראש, אזי מתוך סימפתיה של 'אני' ההתמקדות היא ב'אתה'. סימפתיה היא תגובה של הבנה ואכפתיות למצוקה או לצורך של אחר. סימפתיה היא יותר מביטוי פשוט של רגש, אך היא אינה מגיעה להזדהות שמאפיינת אמפתיה. הדדיות בדיאלוג כזה אינה נתונה מראש בחלוקה שווה בין 'אני' ל'אתה'. 'אתה' ממוקד בעצמו ו'אני' 'פוגש' בו באמצעות סימפתיה.

מי שמחזיק בגישה שלפיה בשבילו נברא העולם, שלדידו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם כולו, נתפש כאגואיסט שאינו אדם מוסרי. מוגזם לראות בעצמך תכלית הבריאה וסיבת הקיום של היקום

מי שמחזיק בגישה שלפיה בשבילו נברא העולם, שלדידו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם כולו, נתפש כאגואיסט שאינו אדם מוסרי. מוגזם לראות בעצמך תכלית הבריאה וסיבת הקיום של היקום. על פניו, דיאלוג אינו אפשרי עם 'אתה' שממוקד ועסוק בעצמו כאילו היה הדבר החשוב ביותר בעולם כולו. אלא שלא כל התמקדות של אדם בעצמו שוללת אפשרות של דיאלוג. לעיתים הדבר מתאפשר כש'אתה' מחזיק בגישה שבשבילו נברא העולם, בעוד ש'אני' משתף עמו פעולה.

לשם הבנת הדיאלוג הזה יש להבחין בין ייחודיות לבין עליונות. ייחודיות כרעיון מוסרי מנוסחת בתלמוד במאמר "בשבילי נברא העולם". ואולי הביטוי "בשבילי" מתייחס לַּשְּׁבִיל שלי, "לכל אדם יש שביל", ומי שצועד בשבילו מביא חידוש לעולם, דבר מה ראשוני וייחודי שטרם היה כמותו. הרעיון הוא שכל אדם הוא יחיד ומיוחד, חד-פעמי, הוא אינו זהה לאחר ואין לו תחליף. בכך בני אדם שונים זה מזה, אך למעשה הם שווים. ערך האחר אינו פוחת כאשר "בשבילי נברא העולם", ואין בייחודיות האישית עליונות על אחר. יש בה הכרה בחד-הפעמיות שלי עבור עצמי ועבור אוהביי, והזמנה לאחר להכיר בכך שכך הוא גם לגביו. דווקא בתחושת ערך עצמי גבוה מושגת התפתחות מוסרית. האתגר הוא לראות בעצמך את הדבר החשוב בחייך. המשימה היא לראות את עצמך כמו מבעד לעיניהם של אלה האוהבים אותך באמת.

בובר מביא את הסיפור החסידי על הצדיק הזקן, הרב זוסיא, שהתמלא פחד נוכח מותו הקרב. תלמידיו, שראו שהרב החכם שרוי בצער עמוק, לא הבינו מדוע הוא חרד. מששאלו אותו, השיב: "אם ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבנו, אדע מה להשיב. מפחד אני שמא ישאלוני למה לא הייתי זוסיא ולא יהיה לי מה להשיב".

דגם בלתי אפשרי לאדם הרגיל שמנסה להיות הוא-עצמו כמיטב יכולתו: ״משה מכה בסלע עם המטה״, טינטורטו. שמן על בד, 1577

הקושי שעימו מתמודד הרב מקורו באתגר להשיג זהות עצמית אותנטית. הגם שאמונתו בתורה היא תמימה, הספק שמייסרו נוגע להבנת האותנטיות. אם אותנטיות אינה מתמצית בלימוד תורה, בקיום מצוות ובחתירה להיות צדיק כמשה, ייתכן שהוא חי את חייו באופן שגוי. אם אותנטיות פירושה נאמנות לעצמו וחיים בהתאם למחשבותיו ולרגשותיו חרף השפעות חיצוניות, אזי הוא טעה כשניסה להידמות למשה.

אותנטיות אינה ניכרת בתכונות שנחלוק עם אחרים. אותנטיות מתגלה בפנימיות ולא על דרך השוואה לאחר

כפרט, הרב זוסיא הוא יהודי בין יהודים, והוא צדיק וחכם, זקן ומודאג. מאפיינים אלו מייחדים את הרב, אך אינם ייחודיים לו בלבד. אך הממד האותנטי של עצמיותו שייך לו כפרט-מיוחד. ככזה הוא ייחודי, אין שני לו ואין לו תחליף לעצמו ועבור אוהביו. אותנטיות אינה ניכרת בתכונות שנחלוק עם אחרים. אותנטיות מתגלה בפנימיות ולא על דרך השוואה לאחר. הרב זוסיא אינו פוחד מהשוואה לאדם אחר, ובוודאי שאינו חושש שמא יימצא נחות בהשוואה למשה. הוא מפחד שישאלו אותו למה לא היה זוסיא.

הרב שרוי בצער עמוק וזקוק לנחמה. מי שמבקש לבטא כלפיו סימפתיה, תגובה של הבנה ואכפתיות, יכול לנסות ליצור עמו דיאלוג שמעודדו לבסס את אחיזתו במאמר "בשבילי נברא העולם". עבור הרב לא תהיה בכך אנוכיות מגונה, אלא יהיה זה מענה לצערו. מי שחותר לדיאלוג עמו, מתוך סימפתיה, מחזיק בתפישה שלפיה הרב הוא יחיד ומיוחד ואין שני לו. הפחד של זוסיא הוא ביטוי אותנטי לקיומו. ואפשר שבאופן הדדי יסכימו שבשביל זוסיא נברא העולם.

אתה "עפר ואפר" – אמפתיה

אדם שמבטל את עצמו מעיד על הערכה עצמית נמוכה. ביחסיו עם אחרים נחשפת נחיתותו. מאתגר ליצור דיאלוג עם מי שמזהה את רצונו עם רצון אחרים, או מבטל את רצונו בפני רצונם (זהו ההקשר הדיאלוגי המצמיח פרדוקסליות. כפי שמציין בובר, למשל בספרו "בסוד שיח"). אפילו כשנשמרת תפישה שוויונית עקרונית בינו לבין אחרים, לא נוצר מרחב הדדי. בהיעדר מרחב משותף, אפשר שאמפתיה היא שביל שנכון לצעוד בו.

אמפתיה היא יכולת להבין או להרגיש את מה שאדם אחר חווה מתוך מסגרת ההתייחסות שלו. אמפתיה היא הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. אמפתיה מחייבת יכולת לזהות את מצוקה האחר מנקודת מבטו, להרגישם כמו היו נחלתי ולבטא בגלוי את הרגשות.

יכולת הכלה של האחר היא תנאי ביצירת דיאלוג. בובר מכנה זאת ׳הקפה׳, יכולת להכיל את האחר, להתרחק מעצמך ולפסוח על עצמך, יחד עם מוכלות של עצמך

יכולת הכלה של האחר היא תנאי ביצירת דיאלוג. בובר מכנה זאת "הקפה", יכולת להכיל את האחר, להתרחק מעצמך ולפסוח על עצמך, יחד עם מוכלות של עצמך. אין הכרח ששניים יכילו זה את זה. די שאחד נוטל חלק פעיל בהווה המשותף לשניהם.

כשאברהם מנסה להציל מהשמדה את סדום ועמורה אם יימצאו בהן צדיקים, הוא מתנצל על עזות המצח שבעצם פנייתו לאל ועל התמקחותו עימו: "הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". נמיכות הרוח של אברהם בניסיונו לשנות את דעתו של אלוהים, מתוארת במילים "עפר ואפר". עפר, החומר שממנו עשויה הקרקע, הוא גם החומר שממנו עשוי גוף האדם. בני האדם חוזרים לעפר והופכים לאפר – אבקה מפוחמת שנשארת לאחר שריפת חומר אורגני – אפר שמסמל סוף, אובדן, הרס, מוות.

"וַיִּקַּח-לוֹ חֶרֶשׂ, לְהִתְגָּרֵד בּוֹ; וְהוּא, יֹשֵׁב בְּתוֹךְ-הָאֵפֶר. וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת". איוב (1880), לאון בונא. תצלום: ויקיפדיה

בובר מתאר את איוב כמשרת אלוהים, "מורד נאמן". אשתו של איוב שואלת: " עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת". הוא יושב בתוך אפר ומגרד את השחין שמכסה את כל גופו. בתגובתה, היא כמו גרועה מהשטן, שאף שהביא את איוב לנקודת השפל, מכיר בכך שאיוב הוכיח שהוא "איש תם וישר". אשתו רואה בו "עפר ואפר". ואף כי עפר אינו יכול לומר דבר, איוב משיב לה: " כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת". עם אשתו אין לאיוב דיאלוג.

שלושת חבריו של איוב יוצרים עמו דיאלוג של אמפתיה. בדיאלוג רב רגש וביטויים שמעבר למילים, האמפתיה שלהם עמוקה וממושכת, שותפים לייסוריו, מזדהים עם מה שעובר עליו, בישיבתם המשותפת על האדמה

בניגוד לאשתו, שלושת חבריו של איוב יוצרים עמו דיאלוג של אמפתיה. ממרחק, הם בקושי מזהים אותו, מתקשים להאמין למראה עיניהם. בדיאלוג רב רגש וביטויים שמעבר למילים, " יִּשְׂא֨וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֤ם מֵֽרָחוֹק֙ וְלֹ֣א הִכִּירֻ֔הוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וַֽיִּקְרְעוּ֙ אִ֣ישׁ מְעִל֔וֹ וַיִּזְרְק֥וּ עָפָ֛ר עַל־רָאשֵׁיהֶ֖ם הַשָּׁמָֽיְמָה". האמפתיה שלהם עמוקה וממושכת, שותפים לייסוריו, מזדהים עם מה שעובר עליו, " וַיֵּֽשְׁב֤וּ אִתּוֹ֙ לָאָ֔רֶץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת לֵיל֑וֹת וְאֵין־דֹּבֵ֤ר אֵלָיו֙ דָּבָ֔ר כִּ֣י רָא֔וּ כִּי־גָדַ֥ל הַכְּאֵ֖ב מְאֹֽד״. בישיבתם המשותפת על האדמה, עפר על ראשיהם, יחד איתו הם "עפר ואפר".

בדיאלוג, הדברים אינם תמיד כפי שהם נראים. "זיקה של דו-שיח" עשויה להתגלות בשתיקה משותפת, בריחוק גיאוגרפי ואף בהיעדר גילוי חיצוני, כל עוד יש בה הכלה של האחר. מבין שלושת אבות הטיפוס של הזיקה, אשר בובר מונה, השלישי מכונה על ידו "ידידות", שבה "ההקפה הממשית וההדדית. היא הקפת-הגומלין האמיתית של נפשות בני-אדם.". כמה מתאים לזהות את התנהגות חבריו של איוב בשם "ידידות", ולראות בהזדהותם האמפתית מימוש של דיאלוג אני-אתה.

אמפתיה – קוגניטיבית, רגשית, סומטית או רוחנית – היא יכולת למקם את עצמך בעמדה של האחר. יכולת זו מצריכה מסוגלות של הכלת האחר, על מכאוביו וגורלו. בדיאלוג אמפתי, כפי שמלמדים חבריו של איוב, הכול שותפים בגורל אחד, הגם כשמדובר בגורלו של מי שנעשה ל"עפר ואפר".

אני-אתה בדיאלוג של חמלה

הגיהינום הוצג כאן בסיפורם של הסועדים המורעבים סביב לשולחן העגול שמנסים ללא הצלחה להאכיל את עצמם. בגן העדן הסועדים מתוגמלים הדדית בהאכילם אלו את אלו. הדרך לגיהינום מזה ולגן העדן מזה, מובילה לנתק בתקשורת מזה ולדיאלוג מזה. בדיאלוג "אנו מחוברים שלא מדעת, אנו חיים בזרם ההדדיות של העולם".

חמלה (Compassion) פירושה "לסבול ביחד". חמלה היא דאגה מיטיבה בהתמודדות עם סבל של אחר ומוטיבציה, שמלווה ברצון ובמעשים כדי לסייע, להקל ולהפחית את הכאב. בחמלה האחר מקבל עדיפות על פני אינטרס עצמי טבעי והעזרה לאחר כמוה כסיפוק התשוקה האישית. אמפתיה וסימפתיה מתייחסות ליכולת לאמץ פרספקטיבה של אדם אחר ולחוש את רגשותיו, את מה שעובר עליו. בחמלה ההזדהות הרגשית והמחשבתית מלווה ברצון עז לפעול ולסייע. תגובת האדם החומל אינה הילחם או ברח, אלא התעלה על צרכיך והתקרב בכדי לסייע לאחר. טיפוח חמלה ופעולות מתוך חמלה חיוניים ליצירה ולשימור של קהילות אנושיות בריאות.

דיאלוג של חמלה מפגיש את האדם הסובל עם מה שנתפש מעבר לאנושי ויחד עם זאת אנושי לגמרי, עם מרחב חסר צורה או פשר, אך במרחב זה הוא לא לבד

אדם סובל מתפלל לעזרה ומתחנן להקלה במר גורלו. אל מי הוא פונה? לאל? לאדם אחר? לעצמו? בבדידותו, כוחותיו לא עומדים לו בסבלו. גם אדם אחר לא יוכל אלא להשתתף בצערו, בסימפתיה או בהזדהות של אמפתיה. דיאלוג של חמלה מפגיש אותו עם מה שנתפש מעבר לאנושי ויחד עם זאת אנושי לגמרי, עם מרחב חסר צורה או פשר, אך במרחב זה הוא לא לבד.

רגע של התייחדות, תפילה, בבאלי. תצלום: ארטם בליאייקין.

המתפלל מפנה את תחינתו אל מרחב לא מוגדר. אפשר שהוא פונה לאינסופיות שמעבר לו, לאדם אחר, או לפנימיותו שלו. אפשר שכמו בשזירה קוונטית, פנייתו מכוונת למרחב שכולל את כולם יחד

תפילה היא פנייה לאלוהים. בעצם התפילה מוטמעת הנחה שניתן לפנות לנמען ששומע ומסוגל להיענות לבקשה. תפילה מקפלת בחובה הנחה בדבר נוכחות האל. אין בכך משום הוכחה לקיום האל או לקשר עמו, "קיומה של ההדדיות בין אלוהים ובין האדם אינה ניתנת להוכחה, כשם שקיומו של אלוהים אינו ניתן להוכחה". הוודאות היחידה היא באשר לצורך אנושי, "יודע אתה תמיד בלבך שאתה זקוק לאלוהים יותר מלכל דבר". המתפלל מפנה את תחינתו אל מרחב לא מוגדר. אפשר שהוא פונה לאינסופיות שמעבר לו, לאדם אחר, או לפנימיותו שלו. אפשר שכמו בשזירה קוונטית, פנייתו מכוונת למרחב שכולל את כולם יחד.

מיהו האל? בובר מכנה אותו "'אתה' הנצחי". האתה הנצחי, המוחלט, חסר הגבולות, נוכח ב"עולם הקשר" שבו מתאפשר דיאלוג אני-אתה. ב"עולם הניסיון" היחס הרווח הוא של החפצה, אני-זה. בעולם הקשר, אלוהים אינו הופך לאדם ואדם אינו אלוהים. האל נותר בלתי ידוע ובלתי ניתן לידיעה, גם כשהוא מוגדר 'אתה' נצחי ומוחלט. עם זאת, הגדרתו כ'אתה' ממזגת היבטים אנושיים ברעיון של אלוהים.

כיצד נענית התפילה? "המתפלל שופך את לבו מתוך תלות בלתי מוגבלת, ומשוכנע שהוא – בדרך שאין להבינה – פועל על האלוהים". עם היווצרות דיאלוג של חמלה, שיש בו חסד מצד 'אתה' ורצון מצד 'אני'-המתפלל – נוצר "קשר מושלם", "קשר ממשי" ו"בלעדי". בתפילה שנענתה, המענה לא מבוטא בדיבור או בפעולה. "רצונך ייעשה", זהו פשר המענה, והכוונה היא למפגש רצונות שבין הרצון האישי "הקטן" לרצון "הגדול". המענה הוא "המפגש המושלם", והמתפלל, לא רק שאינו כלוא עוד בבדידותו, הוא שרוי בחוויית אחדות.

דיאלוג של חמלה עם 'אתה' אנושי, כלומר עם אדם אחר, מתאפשר למשל: בין מחנך וחניך, בין מטפל ומטופל, בין רב וקהילה. מורה אנושי מסוגל ליצור דיאלוג של חמלה באותו אופן שבו צחוק גורר צחוק, דמעות מזילות דמעות, תשוקה מעוררת תשוקה וחמלה מולידה חמלה. בובר מציין מורים אנושיים לחמלה: בודהה, ישוע, סוקרטס, דנטה, שפינוזה, גתה, ניטשה. ביכולתם להיות מורי דרך ל'אני' שמבקש להתקשר עמם בדיאלוג גם אחרי שנפטרו מן העולם. הדבר עשוי לחלצו מבדידות דרך הדדיות. כך מבקש החמלה נעשה למי שביכולתו לחמול על עצמו ואף לחמול על אחרים.

על המנעד הדיאלוגי – לסיכום

שני סוגי דיאלוג הוצגו כאן: זה שהדדיות היא חלק מתנאי הפתיחה שלו וזה שהדדיות נעדרת בנקודת המוצא. בהיעדר הדדיות, מנעד דיאלוגי, כולל סימפתיה, אמפתיה וחמלה. אפשרות הדיאלוג בתנאים של היעדר הדדיות מותנית ברצון וביכולות הקוגניטיביות של מי שיוזם את הדיאלוג, אשר מבקש, במידת האפשר, להבשיל אותו "לכלל הדדיות מלאה". בובר מזהיר מבלבול בין דיאלוג לבין מה שנראה כדיאלוג ואינו כזה ב"מהותו". דיאלוג אמיתי הוא "נדיר מאוד". דיאלוג טכני הוא מוגבל. ויש גם דיאלוג לכאורה כשלמעשה מדובר במונולוג.

דיאלוג אני-אתה של הדדיות, סימפתיה ואמפתיה – מתרחש בין בני אדם. חמלה מתרחשת בין בני אדם או במישור רוחני-אמוני. במישור האנושי מתגלה הדיאלוג בהתנהגות אנושית, במילים ובמעשים

דיאלוג אני-אתה של הדדיות, סימפתיה ואמפתיה – מתרחש בין בני אדם. חמלה מתרחשת בין בני אדם או במישור רוחני-אמוני. במישור האנושי מתגלה הדיאלוג בהתנהגות אנושית, במילים ובמעשים. במישור הרוחני-אמוני הדיאלוג מתגלה "ללא שפה אך יוצר שפה", הוא קודם למילים ויוצר תפיסה וחשיבה שלא היו גלויות קודם לכן.

דיאלוג הוא תכלית לעצמו ובאנקדוטה שהוזכרה על התיידדותו עם נער בבית ספר יסודי, ניכר שבובר יישם הלכה למעשה את תורתו. הדדיות בדיאלוג אני-אתה בין גבר מבוגר ונער צעיר נראית על פניה בלתי סבירה. איך ניתן מתוך רצון וכוונת מכוון ליצור בתנאי פתיחה שאינם הדדיים דיאלוג אני-אתה? תקשורת דיאלוגית היא שונה מתקשורת רגילה. אפשר שבובר יישם את "אומנות ההקשבה הבלתי אמצעית" עם הילד. אפשר שהילד השתכנע שהזקן באמת סקרן לגביו ומתעניין בו.

כדי ליצור דיאלוג עם הילד, יתכן שבובר יישם גישה של סימפתיה. הוא ביטא הבנה ואכפתיות כלפי צורך של הילד. יותר מסימפתיה, בובר גילה אמפתיה – יכולת להבין את מה שהילד חווה מתוך נקודת המבט של הנער ומתן ביטוי רגשי להבנתו. במונחיו של בובר ניתן לשייך את גישתו לסוג הזיקה של הכלה, שמתואר על ידו כ"ניסיון-הקפה מוחשי, אבל חד-צדדי.". המחנך, יוזם הדיאלוג, "יתקשר עם חניכו בהדדיות נפש של לקיחה ונתינה כמה שיתקשר, אין ההקפה עשויה להיות כאן הדדית. הוא נודע את התחנכותו של החניך, ואילו החניך אינו יכול להיוודע את חינוכו של המחנך. המחנך עומד בשני קצותיה של הסיטואציה המשותפת, ואילו החניך עומד בקצה האחד בלבד".

היתכן דיאלוג מאוזן עם התלמיד? מורה זן בתנוחה אופיינית. בתמונה: Ma Zu Daoyi, איור על משי מאת 下村觀山, סוף המאה ה-19, ראשית המאה ה-20. המוזיאון לאמנות בבוסטון. תצלום: ויקיפדיה

איננו יכולים לצפות מנער צעיר להכיר בדיאלוג אני-אתה כמימוש רוחני. לשם כך עליו להכיר באופן מודע את עצמיותו האותנטית. עשרות שנים עברו עד שהילד, שהפך למבוגר, הבין את משמעות החוויה שעבר בדיאלוג שלו עם הזקן. ההתרגשות בעיניו העידה על הכרתו בדיאלוג של חמלה שהתרחש ביניהם אי-אז.

אפשר ש"דעת הלב", המפגש בין יכולות קוגניטיביות לרצון חופשי, משתכללת עם יישום מעשי של השיעור על שני הכיסים, שהוצג לעיל בסיפור החסידי. מי שמתרגל את השיעור מתנסה במה שעשוי להיראות כהתנשאותעל אחרים או כעמדת נחיתות. השיעור הזה כנראה הכרחי לשם רכישת יכולות מנטליות לחוות ולהעניק יחס של סימפתיה ושל אמפתיה.

לטענת בובר, הכול כשירים לדיאלוג: ׳אין כאן מוכשרים ושאינם-מוכשרים, אלא מתמסרים-מתקרבים מכאן ומתרחקים-מתעלמים מכאן׳

אפשר שהמנעד הדיאלוגי שהוצג כאן בתנאים של חוסר הדדיות מבטא התפתחות ברמת ההבנה ובהכוונת הרצון. לטענת בובר, הכול כשירים לדיאלוג "אין כאן מוכשרים ושאינם-מוכשרים, אלא מתמסרים-מתקרבים מכאן ומתרחקים-מתעלמים מכאן". ועם זאת, כאשר מתרחש דיאלוג, גם עבור מי שהתנסו בו בעבר, הדבר מפתיע שכן אינו צפוי ואינו נשלט.

דיאלוג נחוץ לבריאות הנפש, לאחזקה וטיפוח של קשרים חברתיים, משפחתיים, זוגיים. הצורך ביישום של דעת-הלב מודגם היטב במרחב הטיפול הנפשי בכלל והטיפול הזוגי בפרט, שבו "המסע הזוגי בדעת-לב והמאמץ לענות לקריאת האהוב/ה, הוא מסע חיים בלתי נגמר״.. הדדיות, סימפתיה, אמפתיה וחמלה – יוצרים מנעד דיאלוגי שהינו חיוני לבריאות הנפש, אישית וקולקטיבית.

ד"ר תמי יגורי היא חוקרת ומרצה בכירה על פילוסופיה קיומית ומשמעות בחיים.

המחברת מבקשת להודות לאילניה קור על קריאתה האוהדת.

רשימת מקורות

בובר, מ.מ., 1962. פני אדם. מוסד ביאליק.בובר, מ.מ., 1963. בסוד שיח. מוסד ביאליק.בובר, מ.מ., 2005. "שני כיסים" בתוך: אור הגנוז – סיפורי חסידים. שוקן.בובר, מ.מ., 2013. אני ואתה. מוסד ביאליק.ברגמן, ש.ה., 1974. הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר. מוסד ביאליק.גריג ר. ג., זימברדו פ.ג., 2010. מבוא לפסיכולוגיה. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.יאלום, א., 2000. אמא ומשמעות החיים. תרגמה: כרמית גיא. כנרת בית הוצאה לאור.אילת-יגורי, ת., 2008. דיאלוג אנושי עם המוחלט: הסולם של קירקגור לפסגת הקיום הרוחני. מאגנס.יגורי, ת., 2016. פתרון חידת המשמעות. כרמל.יגורי, ת., 2018. "יהדות ופרשת אברהם: קירקגור והרב קוק על העקדה", מתוך: קירקגור: בין אמונה אותנטית להונאה עצמית. יגורי, גולומב, איפרגן (עורכים). מאגנס.יגורי, ת., 2022. אומנות המשמעות: הדרך למציאת מהות חייך. רסלינג.יפה-ינאי, א., 2000. לכל אדם יש שביל. מודן.מוניץ, ח' (עורך), 2016. פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. דיונון.נגה-בנאי ג., גולדברג ע., כנפו-נועם א., שגיב  ל. (עורכים), 2023. אני-הוא: האמפתיה בהיסטוריה, בחברה ובתרבות. מאגנס.נייגל, ת., 1994. מה המשמעות של כל זה? תרגם: יוסי דהאן. ספרי עלית הגג ופפירוס.קור, א., 11.4.23. אַף בְּהִסְתַּכְּלִי בַּכּוֹכָבִים: שלושה סיפורי אהבה. על הטיפול הזוגי בגישת דעת-לב (טיפול בובריאני). פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4583קורן, י., 2005. המיסתורין של הארץ: מיסטיקה וחסידות בהגותו של מרטין בובר. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.רומי, ג'לאל א-דין, 2019. הדיוואן. תרגום: אלכסנדר פייגין. חדקרן בית השראה.

Anderson R., Baxter L. A., Cissna K. N. (eds.) 2004. Dialogue: Theorizing Difference in Communication Studies. Thousand Oaks: Sage Publications.Buber, M. M., 2000. On the Bible: Eighteen Studies. ‏ Nahum Glatzer (ed.). Syracuse University Press.Davis, T., “Sympathy vs. Empathy” Psychology Today. https://www.psychologytoday.com/us/blog/click-here-happiness/202007/sympathy-vs-empathy, accessed on 13 June 2021.Inwood, M., 1992. A Hegel Dictionary. Oxford: Blackwell Publishers Ltd.  Keltner, D., 2010. The Compassionate Instinct. In The Compassionate Instinct: The Science of Human Goodness. Keltner D., Marsh J., Smith J. A. (eds.). W. W. Norton & Company. Longley, R., Nov. 3, 2020. Empathy vs. Sympathy: What Is the Difference? ThoughtCo.Mendes-Flohr, P., 1989. From Mysticism to Dialogue: Martin Buber’s Transformation of German Social Thought. Wayne State University Press.Mendes-Flohr, P., 1989. From Mysticism to Dialogue. Martin Buber’s Transformation of German Social Thought. Wayne State University Press.Yaguri, T., Merari, D. (eds.) 2021. Art Therapy Education: Teaching, Training, and Research. Cambridge Scholars Publishing.Yaguri T., Mooney E. F., 2021. Extending the Dialogical Array. Special Issue Ethical and Epistemological Aspects of ‘Dialogue’: Exploring the Potential of the Second-Person Perspective. Academic Editors: Welz, James, Wiese, Hansen. Religions. 12(9), 677.

תמונה ראשית: מתוך: ״דיונה 3״, פיט מונדריאן (1909), המוזיאון לאמנות, האג. תצלום: ויקיפדיה