אלכסון קלאסיק אתרוגים בקמפוס

בשם הרווחה הרגשית, הסטודנטים האמריקאים דורשים עוד ועוד הגנה מפני מילים ורעיונות שהם לא אוהבים. הגישה הזאת פוגעת בחופש הביטוי, בהשכלתם ובחוסנם הנפשי. היכונו לפוליטקלי-קורקט החדש
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

משהו מוזר קורה בארצות הברית. תנועה המורכבת בעיקר מסטודנטים, ללא הנהגה מוגדרת, מנסה לטהר את האוניברסיטאות ממילים, רעיונות ונושאים שעלולים לגרום אי-נוחות או לפגוע ברגשות. בדצמבר כתבה ג'יני סוק מאמר ב"ניו יורקר" שבו היא מספרת כי סטודנטים למשפטים בהרווארד מבקשים מעמיתיה המרצים לא ללמד חקיקה בנושא אונס – ובמקרה מסוים אף לא להשתמש במילה violate כיוון שהיא עלולה לעורר תחושה קשה אצל התלמידים (המרצים משתמשים בפועל הזה כדי לדבר על "הפרה" של החוק, אך יש לו גם משמעות נוספת: "לאנוס"). בפברואר כתבה לורה קיפניס, מרצה באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מאמר ב-"The Chronicle of Higher Education" המתאר כיצד פוליטיקה של פרנויה מינית השתלטה על הקמפוסים – לאחר פרסום המאמר היא עברה חקירה ארוכה בגין תלונות Title IX (קרי אפליה על בסיס מין) שהגישו נגדה סטודנטים שנפגעו מהמאמר ומציוץ שפרסמה בטוויטר.

ביוני, מרצה כתב מאמר באתר Vox, תחת שם בדוי, שבו הוא מספר כיצד הוא נאלץ כעת להיזהר בכל מילה שהוא אומר בשיעור. "אני מרצה ליברלי, והסטודנטים הליברלים שלי מפחידים אותי", אמרה הכותרת. כמה קומיקאים פופולריים, כולל כריס רוק, הפסיקו להופיע בקמפוסים (ראו את מאמרה של קייטלין פלנגן באטלנטיק). ג'רי סיינפלד וביל מאהר גינו בפומבי את רגישות היתר של הסטודנטים ואמרו שרבים מהם לא מסוגלים להבין בדיחה.

שני מונחים חדשים צצו בעגת הקמפוס. "מיקרו-אגרסיות" (microaggressions) הן פעולות קטנות או בחירות מילים שלכאורה אין מאחוריהן כוונת זדון ובכל זאת הן נחשבות לסוג של אלימות. לדוגמה, לפי הנחיות החלות בקמפוסים מסוימים, אם אדם שואל סטודנט ממוצא אסייתי-אמריקאי או לטינו-אמריקאי "איפה נולדת?", זו מיקרו-אגרסיה, כיוון שעצם השאלה מרמז שהוא אינו אמריקאי אמיתי. "אזהרות טריגר" (trigger warnings) הן התראות שהמרצים אמורים לתת אם הקורס עלול לגרום תגובה רגשית חזקה. לדוגמה, סטודנטים מסוימים דרשו אזהרות טריגר על כך ש"מפולת באומואופיה" מאת צ'ינואה אצ'בה כולל תיאורים של אלימות גזענית וש"גטסבי הגדול" של פ' סקוט פיצג'רלד כולל תיאורים של מיזוגיניה והתעללות פיזית, כדי שסטודנטים שספגו בעבר יחס גזעני או חוו אלימות בבית יוכלו להימנע מקריאת היצירות האלה, שעלולות להוות "טריגר" להישנות הטראומה.

במהלך שנת הלימודים האחרונה הדיקנים וראשי החוגים בעשרת מוסדות בקליפורניה השתתפו בהדרכות שבהן הוצגו בפניהם דוגמאות למיקרו-אגרסיות. רשימת ההצהרות הפוגעניות כללה: "אמריקה היא ארץ ההזדמנויות" ו"אני מאמין שהאדם המתאים ביותר למשרה צריך לקבל אותה"

לאחרונה התרחשו בקמפוסים כמה אירועים הגובלים בסוריאליזם. באפריל, באוניברסיטת ברנדייס, התאחדות הסטודנטים האסייתים-אמריקאים ביקשה להגביר את המודעות למיקרו-אגרסיות כלפי אסייתים על-ידי הצגת מיצב על מדרגות באחד מבניני הקמפוס. המיצב הציג דוגמאות למיקרו-אגרסיות כמו "אתה לא אמור להיות טוב במתמטיקה?" ו"אני עיוור צבעים! אני לא רואה גזעים". אבל חלק מהסטודנטים האסייתים-אמריקאים לא ראו את המיצב בעין יפה כי הם הרגישו שהוא עצמו מהווה מיקרו-אגרסיה. ההתאחדות הסירה את המיצב ונשיאה כתב אימייל לכלל הסטודנטים שבו הוא מתנצל אם "המיקרו-אגרסיות שנכללו במיצב שימשו כטריגר או פגעו במישהו".

האקלים החדש הזה הולך ומתמסד אט אט, והוא מגביל את הדברים שאפשר לומר בכיתה, אפילו כבסיס לדיון אקדמי. במהלך שנת הלימודים האחרונה, למשל, הדיקנים וראשי החוגים בעשרת המוסדות המשתייכים למערכת של אוניברסיטת קליפורניה השתתפו בהדרכות שבהן הוצגו בפניהם דוגמאות למיקרו-אגרסיות. רשימת ההצהרות הפוגעניות כללה: "אמריקה היא ארץ ההזדמנויות" ו"אני מאמין שהאדם המתאים ביותר למשרה צריך לקבל אותה".

ברוב המקרים תיארה העיתונות את ההתפתחויות האלה כחזרתו של הפוליטיקלי-קורקט. וזה נכון חלקית, למרות שישנם הבדלים חשובים בין המתרחש כעת להתפתחויות של שנות ה-80 וה-90. התנועה ההיא ניסתה להגביל את הנאמר בעל פה (ובייחוד ביטויי שנאה שמטרתם להדיר קבוצות שלמות), אבל היא גם קראה תיגר על הקנון הספרותי, הפילוסופי וההיסטורי בניסיון להעשיר אותו בנקודות מבט מגוונות יותר. התנועה הנוכחית עוסקת בראש ובראשונה ברווחה רגשית. היא יוצאת מנקודת הנחה שהנפש הסטודנטיאלית שברירית להפליא ולכן יש להגן על הסטודנטים מנזק פסיכולוגי. נדמה שמטרתה הסופית היא להפוך את הקמפוס ל"מרחב בטוח" שבו צעירים מוגנים מפני מילים או רעיונות שמעוררים בחלקם אי-נוחות. ויותר מאשר קודמתה, היא מנסה להעניש כל מי שעומד בדרכה להשגת מטרה זו, אפילו ללא כוונה. אפשר לכנות את הדחף הזה בשם "הגנתיות נקמנית". הוא יוצר תרבות שבה כל אחד צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא פוצה את פיו, כדי לוודא שהוא לא יואשם בחוסר רגישות, באגרסיביות או חמור מכך.

מה בדיוק הסטודנטים לומדים כשהם מבלים ארבע שנים או יותר בקהילה שמענישה על עלבונות לא מכוונים, מצמידה תוויות אזהרה ליצירות ספרות קלאסיות, ובאופן כללי משדרת את התחושה שמילים עלולות להיות פעולות אלימות

אנו בוחנים את ההתפתחות הזאת כבר זמן מה בדאגה רבה (גרג לוקיאנוף הוא עורך דין חוקתי ונשיא ומנכ"ל הקרן לזכויות הפרט בחינוך, שמטרתה להגן על חופש הדיבור והחירות האקדמית בקמפוס. הוא הגן על סטודנטים וחברי סגל אקדמי רבים המעורבים בתקריות המוצגות במאמר זה; ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג חברתי שחוקר את מלחמות התרבות האמריקאיות. בטקסט הזה תוכלו ללמוד איך כל אחד מאתנו הגיע לנושא הזה). המגמה הזאת מאיימת להזיק בצורה משמעותית לאיכות המחקר והאוניברסיטאות בארצות הברית; אפשר להקדיש מאמר שלם לפירוט כל הסכנות שיש בה. אבל במאמר זה נתמקד בשאלה אחרת: מהן השפעות המגמה הזאת על הסטודנטים עצמם? האם היא עוזרת לאנשים שהיא אמורה לעזור להם? מה בדיוק הסטודנטים לומדים כשהם מבלים ארבע שנים או יותר בקהילה שמענישה על עלבונות לא מכוונים, מצמידה תוויות אזהרה ליצירות ספרות קלאסיות, ובאופן כללי משדרת את התחושה שמילים עלולות להיות פעולות אלימות שדורשות מרשויות הקמפוס לפעול כמגנות וכתובעות?

ישנה אמרה רווחת בחוגי ההשכלה: אל תלמדו את הסטודנטים מה לחשוב; למדו אותם איך לחשוב. הרעיון הזה נולד עוד בימיו של סוקרטס, אם לא קודם לכן. "השיטה הסוקרטית" משמשת כיום כשיטת לימוד שמטפחת חשיבה ביקורתית, בין היתר בכך שהיא מעודדת את הסטודנטים לבחון מחדש את האמונות הבסיסיות שלהם ואת החוכמה המקובלת בחברה. התהליך הזה עלול לייצר אי-נוחות, ואף כעס, בדרך אל ההבנה. אבל ההגנתיות הנקמנית מלמדת את הסטודנטים לחשוב בצורה שונה בתכלית. היא מכינה אותם באופן לקוי לחיים המקצועיים, שלעתים קרובות דורשים מהם לבוא במגע אינטלקטואלי עם אנשים ורעיונות שייראו להם לא נעימים או שגויים. ולפעמים הנזק עלול להיות מיידי. בקמפוס שממשטר את חופש הדיבור ומעניש דוברים עלולים להיווצר דפוסי חשיבה הדומים להפליא לדפוסים שמומחים לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי זיהו כגורמים לדיכאון וחרדה. כלומר, ייתכן שההגנתיות החדשה מלמדת את הסטודנטים לחשוב בצורה פתולוגית.

איך הגענו למצב הזה?

קשה לדעת למה בדיוק התפשטה ההגנתיות הנקמנית בשנים האחרונות. אפשר לקשר את התופעה לפרשנויות החדשות שהעניק הממשל הפדרלי לחוקים נגד אפליה (על כך נרחיב מאוחר יותר). אבל העניין קשור, ככל הנראה, גם לתמורות דוריות. חוויית הילדות עצמה השתנתה משמעותית בדור האחרון. אנשים רבים המשתייכים לדור ה"בייבי בום" או לדור האיקס זוכרים כיצד רכבו על אופניים בשכונה ללא השגחת מבוגר כבר בגיל 8 או 9. בשעות אחר הצהריים היו הילדים צריכים להעסיק את עצמם ולכן היו מסתבכים בתסבוכות קלות ולומדים מחוויות אלה. אבל הילדות החופשית הזאת הלכה ונעלמה בשנות ה-80. עליית שיעורי הפשיעה משנות ה-60 עד תחילת שנות ה-90 הפכה את הורי הבייבי בום למגוננים יותר מההורים שלהם. סיפורים על ילדים חטופים הופיעו לעתים קרובות בחדשות, וב-1984 החלו לצוץ פניהם על קרטוני חלב. בתגובה לכך הידקו הורים רבים את הפיקוח והתאמצו יותר מבעבר לשמור על ביטחון ילדיהם.

עליית שיעורי הפשיעה משנות ה-60 עד תחילת שנות ה-90 הפכה את הורי הבייבי בום למגוננים יותר מההורים שלהם

הפיקוח התהדק גם בבתי הספר. מתקנים מסוכנים הוסרו ממגרשי המשחקים; השימוש בחמאת בוטנים נאסר בקפטריות. לאחר טבח קולומביין ב-1999 החלו בתי ספר רבים להקפיד על נושא הבריונות ויישמו מדיניות של "אפס סובלנות". במובנים רבים, ילדים שנולדו לאחר 1980 – בני דור המילניום – ספגו מהמבוגרים מסר עקבי: החיים מסוכנים, אבל המבוגרים עושים כל שביכולתם כדי להגן עליכם מכל נזק – ולא רק מזרים, אלא גם זה מזה.

אותם ילדים גדלו בתרבות שהלכה והפכה (ועדיין הופכת) מקוטבת יותר ויותר מבחינה פוליטית. רפובליקנים ודמוקרטים מעולם לא אהבו במיוחד אלה את אלה, אבל נתוני סקרים משנות ה-70 מראים שבממוצע הסלידה ההדדית שלהם הייתה קלה באופן מפתיע. הרגשות השליליים התעצמו בהדרגה, בייחוד מאז תחילת העשור הקודם. חוקרי מדע המדינה מכנים את התהליך הזה "קיטוב מפלגתי רגשי", בעיה חמורה בכל דמוקרטיה. וככל שהדמוניזציה ההדדית גוברת, קשה יותר להגיע לפשרה. מחקר שנערך לאחרונה מראה שהדעות הקדומות המפלגתיות חזקות כיום לא פחות מאשר הדעות הקדומות הגזעיות.

לכן לא קשה להבין מדוע סטודנטים שמגיעים לקמפוסים כיום ישתוקקו להגנה יותר מאשר בדורות הקודמים ויהיו עוינים יותר כלפי אנשים בעלי עמדות אידיאולוגיות שונות. העוינות הזאת, והצדקנות הנובעת מהזדהות מפלגתית עמוקה, מעצימות את מסע הצלב המוסרי. אחד מעקרונות הפסיכולוגיה של המוסר אומר ש"המוסריות כובלת ומעוורת". כשאנחנו מבצעים שיפוט מוסרי אנחנו מביעים נאמנות לקבוצה מסוימת, אבל הדבר עלול לשבש את היכולת שלנו לחשוב בצורה ביקורתית. הניסיון להבין את נקודת מבטו של הצד האחר צופן בחובו סכנה – חברי הקבוצה שלכם עלולים לראות בכם בוגדים.

הרשתות החברתיות עוזרות לנו מאוד להצטרף למסעות צלב, להביע סולידריות וזעם ולהחרים בוגדים. פייסבוק הוקם ב-2004, ומאז 2006 הוא מאפשר לילדים להצטרף לאתר כבר בגיל 13. זה אומר שהגל הראשון של הסטודנטים שבילו את כל שנות העשרה שלהם בפייסבוק הגיע לאוניברסיטה ב-2011, ומסיים את לימודיו רק השנה.
יכול להיות שילדי הדור הראשון של המדיה החברתית חולקים את השיפוטים המוסריים שלהם עם אחרים ומביעים תמיכה מוסרית בצורה שונה מאשר בני הדורות הקודמים. למגמות האלה יש היבטים חיוביים רבים; הצעירים של ימינו מדברים זה עם זה על אקטואליה ומשתתפים בקמפיינים פרו-סוציאליים בתכיפות גבוהה יותר מאשר בעידן הטלוויזיה. אבל המדיה החברתית גם הטתה במידה רבה את מאזן הכוחות בין הסטודנטים לסגל האקדמי; המרצים מפחדים יותר ויותר מהנזק שהסטודנטים עלולים לגרום למוניטין ולקריירה שלהם בעזרת מתקפות מקוונות.

כמעט כל המטפלים שעובדים בקמפוסים ונסקרו ב-2013 על-ידי איגוד היועצים בקולג'ים האמריקאים דיווחו שמספר הסטודנטים הסובלים מבעיות פסיכולוגיות חמורות עלה באוניברסיטה שלהם

אנחנו לא מתכוונים לומר שיש כאן סיבתיות ישירה, אבל שיעורי הפרעות הנפש בקרב צעירים הולכים ועולים בעשרות השנים האחרונות, בקמפוסים ומחוץ להם. אין ספק שחלק מהעלייה הזאת נובע משיפור כושר האבחון ומנכונות רבה יותר לפנות לעזרה, אבל נדמה שרוב המומחים מסכימים גם שחלק ממנה הוא אמיתי. כמעט כל המטפלים שעובדים בקמפוסים ונסקרו ב-2013 על-ידי איגוד היועצים בקולג'ים האמריקאים דיווחו שמספר הסטודנטים הסובלים מבעיות פסיכולוגיות חמורות עלה באוניברסיטה שלהם. וגם הסטודנטים עצמם מדווחים על שיעור גבוה של מצוקה נפשית, שממשיך לעלות. בסקר שערכה ב-2014 התאחדות הבריאות בקולג'ים האמריקאים, אמרו 54 אחוז מהסטודנטים הנסקרים שהם "חשו חרדה אדירה" במהלך השנה האחרונה, לעומת 49 אחוז חמש שנים קודם לכן. נראה שיותר סטודנטים מדווחים על משברים רגשיים; רבים מהם משדרים שבריריות, וזה לבטח שינה את האופן שבו אנשי הסגל האקדמי מתקשרים עמם. השאלה היא אם חלק מהשינויים האלה מביאים יותר נזק מאשר תועלת.

המזור הוא בחשיבה

כבר לפני אלפי שנים הבינו פילוסופים שאנחנו לא רואים את החיים כפי שהם, אלא רק גרסה של החיים שמעוותים אותה פחדים, תקוות והיקשרויות נוספות. בודהה אמר, "חיינו הם יצירי מוחנו". מרקוס אורליוס אמר, "מחשבותינו הן המגדירות את חיינו". במסורות רבות, המסע אל החוכמה מתחיל בתובנה הזו. הבודהיסטים המוקדמים, וכמוהם גם הסטואיקנים, פיתחו שיטות המאפשרות להם לצמצם היקשרויות, לחשוב בצורה בהירה ולהשתחרר מהייסורים הרגשיים של חיי הנפש הנורמליים.

הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הוא ההתגלמות המודרנית של החוכמה העתיקה הזו. זהו הטיפול שנחקר בצורה היסודית ביותר מבין כל הטיפולים הלא תרופתיים להפרעות נפש. הוא משמש לטיפול בדיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה והתמכרות. הוא אפילו יכול לסייע לסכיזופרנים. שום צורה אחרת של פסיכותרפיה לא עוזרת באופן מוכח למגוון כה רחב של בעיות. מרבית המחקרים מצאו שהוא יעיל לא פחות מתרופות נוגדות דיכאון (כמו פרוזק) כטיפול בחרדה ודיכאון. הוא מהיר וקל ללמידה באופן יחסי; אחרי כמה חודשי הכשרה יכולים מטופלים רבים להמשיך בו בכוחות עצמם. ובניגוד לתרופות, הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ממשיך לעבוד זמן רב לאחר סיום התהליך מכיוון שהוא מקנה למטופלים מיומנויות חשיבה שהם יכולים להמשיך להשתמש בהן.

המטרה היא למזער את עיוותי החשיבה ולראות את העולם בצורה מדויקת יותר. מתחילים בכך שלומדים את שמותיהם של כתריסר עיוותים קוגניטיביים שכיחים (כמו הכללת יתר, התעלמות מהיבטים חיוביים והנמקות רגשיות). בכל פעם שאתם שמים לב שנפלתם קורבן לאחד העיוותים האלה נקבו בשמו, תארו את העובדות במצב נתון, חשבו על פרשנויות חלופיות ואז בחרו פרשנות שתואמת בצורה מדויקת יותר את העובדות. רגשותיכם יתאימו את עצמם לפרשנות החדשה שבחרתם. עם הזמן, התהליך הזה יהפוך לאוטומטי. כשאנשים משפרים את ההיגיינה הנפשית שלהם בצורה זו – קרי כשהם משחררים את עצמם ממחשבות אירציונליות חוזרות ונשנות שתופסות מקום רב בתודעתם – הם נעשים פחות מדוכאים, חרדים וכועסים.

בקמפוסים רבים, ההנמקה הרגשית מושלת בשיח. הטענה שדבריו של אדם אחר הם "פוגעניים" אינה רק ביטוי של תחושה סובייקטיבית, אלא האשמה פומבית: הדובר היה לא בסדר מבחינה אובייקטיבית

ההקבלה לעולם ההשכלה הפורמלית ברורה: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מעניק מיומנויות של חשיבה ביקורתית מהסוג שמחנכים שואפים זה מכבר להנחיל לתלמידיהם. לפי כל הגדרה, חשיבה ביקורתית דורשת מאיתנו לעגן את תפיסותינו בראיות (במקום ברגשות או ברצונות) וללמוד כיצד לחפש ולהעריך ראיות שעשויות לסתור את ההשערות הראשוניות שלנו. אבל האם חיי הקמפוס מעודדים חשיבה ביקורתית? או שמא הם גורמים לסטודנטים לחשוב בדרכים מעוותות אף יותר? נבחן את המגמות האחרונות בהשכלה הגבוהה לאור עיוותי החשיבה שהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מזהה. תיאורי העיוותים האלה מבוססים על ספרו הפופולרי של דייוויד ד' ברנס, “בוחרים להרגיש טוב" וכן על המהדורה השנייה של “Treatment Plans and Interventions for Depression and Anxiety Disorders" מאת רוברט ל' ליהי, סטיבן ג' פ' הולנד ולאטה ק' מקגין.

"הנמקה רגשית" בהשכלה הגבוהה

ברנס מגדיר את "הנמקה רגשית" בתור ההנחה "שהרגשות השלילים שלך משקפים בהכרח את המציאות: 'אני מרגיש את זה, משמע זה נכון'". ליהי, הולנד ומקגין אומרים שהנמקה רגשית מתרחשת כשאנו נותנים "לרגשות שלנו להנחות את הפרשנות שאנו מעניקים למציאות". אך מובן שרגשות סובייקטיביים אינם תמיד מורי דרך מהימנים; כשהם משתוללים, הם עלולים לגרום לכם להשתלח באנשים אחרים גם אם פעלו כשורה. לעתים קרובות, במהלך הטיפול, המטופלים צריכים לשכנע את עצמם לרדת מהרעיון שהתגובות הרגשיות שלהם מייצגות אמת חשובה כלשהי. בקמפוסים רבים, ההנמקה הרגשית מושלת בשיח. הטענה שדבריו של אדם אחר הם "פוגעניים" אינה רק ביטוי של תחושה סובייקטיבית, אלא האשמה פומבית: הדובר היה לא בסדר מבחינה אובייקטיבית. זוהי דרישה שהדובר יתנצל על מעשיו או יוענש על-ידי סמכות כלשהי.

תמיד היו אנשים שחשבו כי יש להם זכות לא להיפגע. לאורך ההיסטוריה האמריקאית – מהעידן הוויקטוריאני ועד לאקטיביזם של חופש הדיבור בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 – מתחו הרדיקלים את הגבולות ולעגו לרגישויות הרווחות. אבל בשלב כלשהו בשנות ה-80 החלו הקמפוסים להתמקד במניעת פגיעות מילוליות, ובייחוד כאלה שמופנות כלפי נשים או בני מיעוטים. הרעיון הבסיסי ראוי לשבח, אבל הוא הוביל במהרה לתוצאות אבסורדיות.

ב-1993 האשימה אוניברסיטת פנסילבניה סטודנט ישראלי בהטרדה גזענית לאחר שהוא צעק “!Shut up, you water buffalo" לעבר חבורה של סטודנטיות שחורות שהרעישו מחוץ לחלון חדרו

אחת הדוגמאות הראשונות המפורסמות ביותר היא תקרית ה-Water Buffalo שהתרחשה באוניברסיטת פנסילבניה. ב-1993 האשימה האוניברסיטה סטודנט ישראלי בהטרדה גזענית לאחר שהוא צעק “!Shut up, you water buffalo" לעבר חבורה של סטודנטיות שחורות שהרעישו מחוץ לחלון חדרו. באותו זמן, מומחים רבים לנושא לא הצליחו להבין מדוע המונח water buffalo שימש כעלבון גזעני כלפי שחורים, ולכן הסיפור זכה לסיקור בינלאומי (הסטודנט, עדן יעקובוביץ', ניסה בסך הכול לתרגם את המשפט "סתמו את הפה, בהמות").
הדרישה לא לספוג עלבונות רק הלכה וגברה מאז, והאוניברסיטאות המשיכו להישמע לה. לדוגמה, במקרה שערורייתי במיוחד מ-2008, אוניברסיטת אינדיאנה-פרדו באינדיאנפוליס הרשיעה סטודנט לבן בהטרדה גזענית על שקרא ספר בשם "נוטרדאם נגד הקלאן". הספר עוסק בהתנגדות הסטודנטים לחברי הקו-קלוקס-קלאן שצעדו על אוניברסיטת נוטרדאם ב-1924. תמונת חברי הקו-קלוקס-קלאן על כריכת הספר פגעה לפחות באחד מעמיתיו של הסטודנט, וזה הספיק ללשכת ההעדפה המתקנת כדי להרשיע אותו.

ייתכן שהדוגמאות האלה נראות קיצוניות, אבל הלך הרוח שעומד בבסיסן התפשט בקמפוסים בשנים האחרונות. בשנה שעברה, באוניברסיטת סנט תומס במינסוטה בוטל בפתאומיות אירוע בשם Hump Day ("יום הדבשת") שבו היו יכולים אנשים ללטף גמל. סטודנטים יצרו קבוצת פייסבוק שבה הם מוחים על התאכזרות לחיות, על בזבוז כסף ועל חוסר רגישות לאנשים מהמזרח התיכון. ההשראה לאירוע הגיעה מפרסומת טלוויזיה פופולרית שבה מסתובב גמל במשרד ביום רביעי וחוגג את "יום הדבשת"; לא הייתה בה שום התייחסות לאנשים מהמזרח התיכון. למרות זאת, מארגני האירוע הכריזו בעמוד הפייסבוק שלהם כי האירוע יבוטל מפני ש"התוכנית מעוררת מחלוקת ועלולה לייצר סביבה בלתי נעימה ואולי אף מסוכנת".

 

מכיוון שבחוגים האקדמיים יש חרם נרחב על "האשמת הקורבן", מקובל לחשוב שאסור להטיל ספק בסבירות (קל וחומר בכנות) של מצבו הרגשי של אדם, במיוחד אם הרגשות האלה מקושרים לזהות הקבוצתית שלו. הטיעון הפשוט "נפגעתי" הופך לקלף מנצח בכל סיטואציה. וכך נוצר מצב שבו קבוצות יריבות משתמשות בהצהרות עלבון ככלי נשק. ורף צורות הביטוי הבלתי מקובלות רק הולך ויורד.

הטיעון הפשוט "נפגעתי" הופך לקלף מנצח בכל סיטואציה. וכך נוצר מצב שבו קבוצות יריבות משתמשות בהצהרות עלבון ככלי נשק. ורף צורות הביטוי הבלתי מקובלות רק הולך ויורד

מאז 2013, לחצים שמפעיל הממשל הפדרלי מחזקים את המגמה הזאת. חקיקות חדשות משפיעות על האופן שבו האוניברסיטאות מטפלות בהטרדה וביחס מפלה הקשור לסוגיות של מין, גזע, דת ומוצא לאומי. עד לאחרונה, לשכת זכויות הפרט של משרד החינוך האמריקאי הכירה בכך שביטויים מילוליים חייבים להיות "פוגעניים אובייקטיבית" כדי שיהיה אפשר להגדירם כהטרדה מינית – הם היו חייבים לעבור את מבחן "האדם הסביר". ב-2003 כתבה הלשכה שביטוי מילולי כזה צריך להיות "מעבר להבעה של עמדות, מילים, סמלים או מחשבות שאדם מסוים תופס כפוגעניים".

אבל ב-2013 הרחיבו משרדי המשפטים והחינוך את הגדרת ההטרדה המינית כך שתכלול גם ביטויים מילוליים "בלתי רצויים". האוניברסיטאות, שמפחדות מחקירות פדרליות, אוכפות כעת את הגישה הזאת – הגדרת ביטויים מילוליים בלתי רצויים כהטרדה – לא רק על התחום המיני, אלא גם על תחומי הגזע, הדת ויוצאי הצבא. אנשים אמורים להסתמך על תחושותיהם הסובייקטיביות כדי להחליט אם הערה של מרצה או סטודנט היא "בלתי רצויה", כלומר אם היא בגדר הטרדה המצדיקה תביעה. הנמקה רגשית נתפסת כעת כעדות מהימנה.

אם האוניברסיטאות האמריקאיות מלמדות את הסטודנטים שרגשותיהם יכולים לשמש ככלי נשק יעילים – או לפחות כראיות בהליכים אדמיניסטרטיביים – אז הם מלמדים אותם, בעצם, לפתח מין רגישות-יתר שתוביל אותם לאינספור עימותים ממושכים באוניברסיטה ובחיים בכלל. יכול להיות שהן מכשירות את הסטודנטים בצורות חשיבה שיפגעו בקריירות שלהם, בחברויות שלהם ובבריאותם הנפשית.

ניבוי העתיד ואזהרות טריגר

ברנס מגדיר ניבוי עתידות כ"ציפייה שדברים מסוימים יובילו לתוצאות שליליות" ו-"ביטחון בכך שהתחזית שלכם היא בגדר עובדה מבוססת". ליהי, הולנד ומקגין מדברים על "ניבוי של עתיד שלילי" או זיהוי סכנה פוטנציאלית במצב יומיומי. ריבוי הדרישות לאזהרות טריגר במטלות קריאה בעלות תוכן פרובוקטיבי הוא דוגמה לניבוי כזה.

המחשבה שמילים (או ריחות, או כל קלט חושי אחר) עלולות לעורר זיכרונות כואבים מטראומה שהתרחשה בעבר – ופחד עז מפני חזרתה – קיימת מאז מלחמת העולם הראשונה, אז פסיכיאטרים התחילו לטפל בחיילים הסובלים ממה שמכונה כיום בשם "הפרעת דחק פוסט טראומטית". אך נראה שאזהרות הטריגר המפורשות נולדו בשלב מאוחר יותר, בלוחות המודעות המקוונים מימיו הראשונים של האינטרנט. הן נעשו נפוצות במיוחד בפורומים של עזרה עצמית ובפורומים פמיניסטיים, שם הן אפשרו לקוראים שסבלו מטראומות כמו תקיפה מינית להימנע מתוכן גרפי שעלול לעורר פלשבקים או התקפי פניקה. מגמות החיפוש באינטרנט מראות שהשימוש בביטוי הזה פרץ למיינסטרים בסביבות 2011, נסק ב-2014, והגיע לשיא השנה. וגם השימוש באזהרות טריגר בקמפוסים התקדם במסלול דומה; כאילו שבן לילה החלו סטודנטים באוניברסיטאות בכל המדינה לדרוש שהמרצים שלהם יוסיפו אזהרות לחומר שעלול לעורר תגובה רגשית שלילית.

ב-2013, צוות שהוקם באוברלין קולג' באוהיו וכלל אנשי מנהלה, סטודנטים, בוגרים טריים ומרצה אחד, הפיץ משאב מקוון לחברי הסגל (שבהמשך הוסר בלחץ המרצים) הכולל רשימת נושאים שמחייבים אזהרת טריגר. בין הנושאים היו אפליה על רקע מעמדי וזכויות יתר. צוות הכותבים המליץ להימנע לחלוטין מחומרים שעלולים לעורר תגובות שליליות בקרב הסטודנטים, אלא אם הם "תורמים ישירות" למטרות הקורס", והציע שיצירות "חשובות מכדי להתעלם מהן" יהיו בגדר רשות.

קשה לדמיין כיצד רומנים המתארים אפליה על רקע מעמדי וזכויות יתר עלולים לעורר מחדש את האימה שמאפיינת הפרעות פוסט טראומטיות. וכך עולה לעתים הדרישה להוסיף אזהרות טריגר לרעיונות או עמדות שנראים לסטודנטים מסוימים פוגעניים ברמה הפוליטית

קשה לדמיין כיצד רומנים המתארים אפליה על רקע מעמדי וזכויות יתר עלולים לעורר מחדש את האימה שמאפיינת הפרעות פוסט טראומטיות. וכך עולה לעתים הדרישה להוסיף אזהרות טריגר לרעיונות או עמדות שנראים לסטודנטים מסוימים פוגעניים ברמה הפוליטית, וזאת כדי למנוע פגיעה בסטודנטים אחרים. זוהי דוגמה למה שהפסיכולוגים מכנים "motivated reasoning" – אנו מייצרים באופן ספונטני טיעונים שמגבים את המסקנות שבהן אנו רוצים לתמוך. ברגע שאתם חושבים שדבר מה הוא מתועב, קל לטעון שהחשיפה לדבר הזה עלולה לגרום טראומה לאנשים אחרים. אתם מאמינים שאתם יודעים איך אחרים יגיבו, ושהתגובה עלולה להיות קשה ביותר. מניעתה הופכת לחובה מוסרית של הקהילה כולה. בין הספרים שסטודנטים דרשו לצרף להם אזהרות טריגר בשנתיים האחרונות: "גברת דאלוויי" של וירג'יניה וולף (באוניברסיטת ראטגרס, בגלל תיאור של "נטיות אובדניות") ו"מטמורפוזות" של אובידיוס (באוניברסיטת קולומביה, בגלל תיאור של תקיפה מינית).

במאמרה ב"ניו יורקר" הסבירה ג'יני סוק שקשה מאוד ללמד אנשים על חקיקה בנושא אונס בעידן אזהרות הטריגר. סטודנטים מסוימים, היא כתבה, אף לחצו על המרצים שלהם להימנע מלימוד הנושא כדי להגן על עצמם ועל חבריהם לכיתה ממצוקה אפשרית. סוק משווה את זה לניסיון ללמד "סטודנט לרפואה שרוצה להיות מנתח אבל מפחד שהוא יחוש מצוקה ברגע שיראה דם".

עם זאת, יש בעיה עמוקה יותר עם אזהרות טריגר. לפי העקרונות הבסיסיים ביותר של הפסיכולוגיה, תהיה זו טעות לעזור לאנשים הסובלים מחרדה להימנע מהדברים שמפחידים אותם. אדם שכלוא במעלית בזמן הפסקת חשמל עלול להיתקף בהלה ולחשוב שהוא הולך למות. החוויה המפחידה עלולה לשנות את הקשרים העצביים באמיגדלה שלו ולייצר פחד ממעליות. אם אתם רוצים שהפחד הזה ישתמר לאורך כל חייו, עליכם לעזור לו להימנע ממעליות. אבל אם אתם רוצים לעזור לו לשוב לנורמליות, עליכם ללמוד מאיוואן פבלוב ולהנחות אותו בתהליך הידוע בשם טיפול בחשיפה. בתחילה אולי תבקשו ממנו להביט במעלית ממרחק – לעמוד בלובי של בניין, למשל – עד שהחשש שלו מתחיל לדעוך. אם שום דבר רע לא קורה בזמן שהוא עומד בלובי – אם הפחד אינו "מחוזק" – אז הוא יתחיל לרכוש אסוציאציה חדשה: מעליות אינן מסוכנות (דעיכה זו בפחד במהלך החשיפה נקראת "הביטואציה" או "התרגלות"). ואז, בימים שלאחר מכן, תוכלו לבקש ממנו להתקרב, ולאחר מכן ללחוץ על כפתור, ובסופו של דבר להיכנס ולעלות קומה אחת. כך מחווטים מחדש את האמיגדלה כדי לקשר מצב מסוים, שבעבר עורר במטופל פחד, לתחושה של ביטחון או נורמליות.

יכול להיות שסטודנטים הדורשים אזהרות טריגר צודקים בכך שלחלק מחבריהם לכיתה יש זיכרונות טראומטיים שעלולים להתעורר בגלל חומר הקריאה בקורס. אבל הם טועים בניסיונם למנוע את ההתעוררות הזו. סטודנטים עם הפרעה פוסט טראומטית צריכים לקבל טיפול, כמובן, אבל הם לא צריכים להימנע מחיים נורמליים הטומנים בחובם הזדמנויות להביטואציה. כיתות הלימוד הם מקום בטוח להיחשף בו לתזכורות מקריות לטראומה (כמו המילה violate). לא סביר שדיון באלימות יוביל לאלימות, ולכן זוהי דרך טובה לעזור לסטודנטים לשנות את האסוציאציות שגורמות להם אי-נוחות. ועדיף שהם יתחילו בתהליך ההביטואציה באוניברסיטה, כי העולם שאחרי הלימודים יהיה סובלני הרבה פחות לדרישות לאזהרות טריגר ולהימנעויות כאלה ואחרות.

השימוש הנרחב באזהרות טריגר עלול גם ליצור הרגלים מנטליים לא בריאים אצל סטודנטים שלא סובלים מהפרעה פוסט טראומטית או הפרעות חרדה אחרות. אנשים רוכשים פחדים לא רק בחוויות משלהם אלא גם דרך למידה חברתית. אם כל מי שסביבכם מתנהג כאילו דבר מסוים הוא מסוכן – מעליות, שכונות מסוימות, רומנים המתארים גזענות – אז נוצר הסיכון שגם אתם תרכשו את הפחד הזה. הפסיכיאטרית שרה רוֹף ציינה זאת בשנה שעברה במאמר שפרסמה ב- The Chronicle of Higher Education. "אחד החששות הגדולים ביותר שלי לגבי אזהרות טריגר", כתבה רוף, "הוא שהן יחולו לא רק על אנשים שחוו טראומה בעבר, אלא על כל הסטודנטים, וכך תיווצר אווירה שמעודדת אותם לחשוב שיש משהו מסוכן או מזיק בעצם הדיון בהיבטים קשים של ההיסטוריה".

המונח "מיקרו-אגרסיות" נולד בשנות ה-70, ובזמנו התייחס לעלבונות גזעניים קלים ולעתים בלתי מודעים. ההגדרה התרחבה בשנים האחרונות, וכעת היא כוללת כל ביטוי שאפשר לתפוס כאפליה מכל סוג

במאמר שהתפרסם בשנה שעברה ב- Inside Higher Ed, כתבו שבעה מרצים למדעי הרוח שלתנועת אזהרות הטריגר "יש כבר עכשיו השפעה מצמררת על החוויה הלימודית והפדגוגית [שלהם]". הם דיווחו שעמיתיהם מקבלים "שיחות טלפון מדיקנים ומנהלנים שחוקרים תלונות של סטודנטים על כך שהם כללו חומרים 'מעוררי-טריגר' בקורסים שלהם, עם או בלי אזהרות". אזהרת טריגר, הם כתבו, "היא ערובה לכך שהסטודנטים לא יחוו אי-נוחות לא צפויה ורומזת שאם הם כן יחוו אותה, הרי שהדבר משול להפרה של חוזה". כשהסטודנטים מתחילים לצפות לאזהרות טריגר על כל חומר שגורם להם אי-נוחות, הדרך הקלה ביותר מבחינת המרצים להימנע מבעיות היא לא לכלול בקורס חומרים שעלולים לפגוע בסטודנט הרגיש ביותר בכיתה.

מגניפיקציה, הדבקת תוויות ומיקרו-אגרסיות

ברנס מגדיר מגניפיקציה כ"הפרזה בחשיבותם של דברים", וליהי, הולנד ומקגין מגדירים הדבקת תוויות כ"ייחוס תכונות שליליות גורפות לעצמכם ולאחרים". המגמה האקדמית של חשיפת מיקרו-אגרסיות גזעיות, מיניות, מעמדיות או אחרות מלמדת את הסטודנטים להתמקד בעלבונות קטנים או מקריים, אך היא לא עושה זאת במקרה. המטרה שלה היא לגרום לסטודנטים להתמקד בהם ואז להדביק לדוברים תווית של תוקפן.

המונח "מיקרו-אגרסיות" נולד בשנות ה-70, ובזמנו התייחס לעלבונות גזעניים קלים ולעתים בלתי מודעים. ההגדרה התרחבה בשנים האחרונות, וכעת היא כוללת כל ביטוי שאפשר לתפוס כאפליה מכל סוג. לדוגמה, ב-2013 ערכה קבוצה של סטודנטים ב-UCLA ישיבת מחאה בכיתתו של ואל ראסט, מרצה לחינוך. הסטודנטים הקריאו מכתב המביע את חששותיהם לגבי העוינות המורגשת בקמפוס כלפי סטודנטים שאינם לבנים. אף על פי שהם לא נקבו בשמו של ראסט, היה ברור שהקבוצה מגנה את סגנון הלימוד שלו וחושבת שהוא "מיקרו-אגרסיבי". באחד המקרים המדוברים, כשראסט תיקן את הדקדוק והאיות של תלמידיו, הוא ציין שאחת הסטודנטיות השתמשה שלא כשורה באות גדולה במילה indigenous ("ילידי"). הקבוצה טענה שהסרת האות הגדולה פגעה בסטודנטית ובאידיאולוגיה שלה.

כשביטוי מילולי נתפס כצורה של אלימות, ההגנתיות הנקמנית עלולה להצדיק תגובה עוינת, ואף אלימה

אפילו התבדחות על מיקרו-אגרסיות עלולה להיתפס כאגרסיה המחייבת עונש. בסתיו שעבר כתב עומאר מחמוד, סטודנט באוניברסיטת מישיגן, טור סאטירי בעיתון האוניברסיטה The Michigan Review, שבו הוא לועג לנטייה של הסטודנטים למצוא מיקרו-אגרסיות בכל דבר אפשרי. מחמוד היה גם עובד של עיתון הקמפוס The Michigan Daily. עורכי ה-Daily אמרו שהאופן שבו מחמוד "לעג בסאטיריות לחוויותיהם של כתבי העיתון וקהילות המיעוטים בקמפוס... יצר ניגוד עניינים". העיתון פיטר את מחמוד לאחר שהוא תיאר את התקרית בשני אתרים. בהמשך, קבוצת נשים השחיתה את פתח דירתו של מחמוד בביצים, נקניקיות, מסטיק ופתקים עם הודעות כגון "כולם שונאים אותך, חתיכת אפס אלים". כשביטוי מילולי נתפס כצורה של אלימות, ההגנתיות הנקמנית עלולה להצדיק תגובה עוינת, ואף אלימה.

במרץ, מועצת הסטודנטים של איתקה קולג' באפסטייט ניו יורק, הגדילה לעשות והציעה להקים מערכת אנונימית לדיווח על מיקרו-אגרסיות. היוזמים שאפו לענישה כלשהי של ה"עריצים" שמדברים לאנשים אחרים בצורה מזלזלת. אחת מהם אמרה שאמנם "לא... כל מקרה ידרוש משפט או עונש חריף", אבל רצתה שהתוכנית תתעד את המקרים, ושלתיעוד יהיו השלכות.
אין ספק שסטודנטים ומרצים מסוימים מעירים הערות בעלות נימה גזענית או סקסיסטית קלה, והגיוני שסטודנטים יעלו שאלות וידונו במקרים כאלה. אבל ההתמקדות המוגברת במיקרו-אגרסיות והכשרת ההנמקה הרגשית מובילות למצב בלתי פוסק של זעם, המופנה גם כלפי אנשים בעלי כוונות טובות שמנסים לקיים דיון אמיתי.
מה אנחנו עושים לסטודנטים שלנו אם אנחנו מעודדים אותם לפתח עור דק לפני שהם עוזבים את החיבוק המגונן של המבוגרים ומצטרפים לכוח העבודה? האם לא יוטב להם אם נלמד אותם להטיל ספק בתגובותיהם הרגשיות ולתת לאנשים ליהנות מן הספק?

לראות צל הרים כהרים ולנהוג בחוסר סובלנות

ברנס מגדיר "קטסטרופיזציה" כמגניפיקציה שהופכת "אירועים שליליים לסיוט מפלצתי". ליהי, הולנד ומקגין מגדירים זאת כאמונה ש"מה שקרה או יקרה" הוא "נורא ובלתי נסבל כל כך שלא יהיה אפשר לשאת אותו". הדרישה לאזהרות טריגר נובעת בדיוק מחשיבה כזו, וזו פולשת גם לתחומים אחרים בחיי הקמפוס.

מנהלני הקמפוסים משתמשים ברטוריקה של קטסטרופיזציה לגבי סכנות פיזיות לעתים קרובות יותר משנדמה – ולפעמים נראה שהם עושים זאת מסיבות ציניות. לדוגמה, בשנה שעברה השעה הקולג' הקהילתי ברגן בניו ג'רזי את פרנסיס שמידט, מרצה, לאחר שהוא פרסם תמונה של בתו בחשבון "גוגל פלוס" שלו. בתמונה היא מופיעה בתנוחת יוגה, בחולצה שעליה הכיתוב I Will Take What is Mine with Fire & Blood, ציטוט מהסדרה "משחקי הכס" של HBO. שמידט הגיש תלונה נגד הקולג' כחודשיים קודם לכן לאחר שלא קיבל שנת שבתון. אחד ממנהלני הקמפוס פירש את הציטוט כאיום לאחר שקיבל התראה על פרסום התמונה; אבל ההתראה נשלחה אוטומטית לקבוצה שלמה של אנשי קשר. לפי שמידט, אחד מאחראי האבטחה בקמפוס, שהשתתף בפגישה שנערכה לאחר מכן בין נציגי האוניברסיטה לשמידט, חשב שהמילה "אש" בציטוט עלולה להתייחס לרובי AK-47.

וישנה גם סאגה משפטית בת שמונה שנים באוניברסיטת ואלדוסטה סטייט בג'ורג'יה, שם סטודנט הורחק לאחר שפרסם קולאז' "מאיים" בפייסבוק במחאה על הקמת חניון. הקולאז' הציג את המבנה המיועד כ"אנדרטת זיכרון" – בדיחה המתייחסת לדבריו של נשיא האוניברסיטה, שאמר כי החניון יהיה חלק מהמורשת שלו. הנשיא פירש את הקולאז' כאיום על חייו.

לא מפתיע שגם הסטודנטים מפגינים רגישות דומה. לדוגמה, באוניברסיטת סנטרל פלורידה, הושעה ב-2013 מתרגל לחשבונאות בשם היונג-איל ג'ונג לאחר שסטודנט דיווח על הערה מאיימת במהלך תרגול. ג'ונג הסביר לעיתון ה"אורלנדו סנטינל" שהחומר שהוא סקר היה קשה; כששם לב למבט המיוסר על פניהם של התלמידים, הוא ניסה להתבדח. "נראה שהשאלות האלה חונקות אתכם לאט לאט", הוא אמר, "יכול להיות שמה שאני עושה פה זה טבח המוני?".

אחרי שהסטודנט דיווח על דבריו של ג'ונג, קבוצה של כ-20 סטודנטים נוספים שלחו מייל למנהל האוניברסיטה והסבירו כי אין ספק שהדברים נאמרו בבדיחות הדעת. למרות זאת, האוניברסיטה השעתה את ג'ונג מכל חובותיו האקדמיות ואמרה שלפני שישוב לקמפוס עליו לקבל אישור ממטפל מוסמך המעיד כי הוא "לא מהווה איום [לעצמו] או לקהילת האוניברסיטה".

כל הפעולות האלה מלמדות אותנו לקח: גם אנשים אינטליגנטים מגיבים בצורה מוגזמת לאמירות תמימות, רואים צל הרים כהרים ושואפים להעניש כל מי שדבריו גורמים לאדם אחר לחוש אי-נוחות.

סינון שכלי ועונת ביטול ההזמנות

לפי הגדרתו של ברנס, סינון שכלי הוא תופעה שבה אנו "מתמקדים אך ורק בפרטים השליליים בכל סיטואציה, וכך תופסים את הסיטואציה כולה כשלילית". ליהי, הולנד ומקגין מתייחסים לזה כ"סינון שלילי", שאותו הם מגדירים כ"התמקדות כמעט בלעדית בהיבטים השליליים, והתעלמות כמעט מוחלטת מההיבטים החיוביים". בחיי הקמפוס, הסינון השכלי מכשיר את הקרקע לדמוניזציה פשטנית.

אם תרבות הקמפוס קובעת שנואמים צריכים להיות טהורים, עם קורות חיים שמעולם לא פגעו ברגישויות האקדמיות, השמאלניות בעיקרן, הרי שההשכלה הגבוהה עושה צעד נוסף לעבר הומוגניות אינטלקטואלית

סטודנטים ומרצים רבים יישמו את תופעת הסינון השכלי במהלך "עונת ביטול ההזמנות" של 2014. זו תקופה – לרוב בתחילת האביב – שבה האוניברסיטה מודיעה מי יהיו הנואמים האורחים בטקסי הסיום האקדמיים, והסטודנטים והמרצים דורשים לבטל את הזמנתם בגלל דברים שהם אמרו או עשו. לפי נתונים שנאספו על-ידי הקרן לזכויות הפרט בחינוך, מאז שנת 2000 הושקו באוניברסיטאות אמריקאיות לפחות 240 קמפיינים שמטרתם למנוע מדמויות ציבוריות לנאום באירועים אקדמיים; רובם נערכו מאז 2009. הנה, לדוגמה, שני מקרים בולטים מ-2014: קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה לשעבר, וכריסטין לגארד, מנהלת קרן המטבע הבינלאומית; לגארד הייתה האישה הראשונה שהפכה לשרת אוצר במדינות ה-G8 והאישה הראשונה שעמדה בראש קרן המטבע הבינלאומית. בשתי הדוברות אפשר לראות מודל לחיקוי לסטודנטיות, וברייס אפשר לראות גם מודל לחיקוי לסטודנטים בני מיעוטים. אבל המבקרים שללו את האפשרות שהנאומים שלהן עשויים להניב תועלת כלשהי.

מובן שיש לאפשר לחברי הקהילה האקדמית להציג שאלות לגבי תפקידה של רייס במלחמת עיראק או לבחון בספקנות את מדיניות קרן המטבע. אבל האם יש למנוע מהן להציג את תפיסת עולמן רק בגלל הסלידה מהיבט מסוים של פועלן? אם תרבות הקמפוס קובעת שנואמים צריכים להיות טהורים, עם קורות חיים שמעולם לא פגעו ברגישויות האקדמיות, השמאלניות בעיקרן, הרי שההשכלה הגבוהה עושה צעד נוסף לעבר הומוגניות אינטלקטואלית ויצירת סביבה שבה הסטודנטים לא פוגשים נקודות מבט מגוונות. והאוניברסיטאות מחזקות כך את המחשבה שזה בסדר לסנן היבטים חיוביים. אנו גורמים לסטודנטים נזק אינטלקטואלי רב אם הם מסיימים את הלימודים כשהם חושבים שאין להם מה ללמוד מאנשים שהם לא אוהבים או לא מסכימים עמם.

אז מה אפשר לעשות?

הניסיונות להגן על הסטודנטים ממילים, רעיונות ואנשים שעלולים לגרום להם אי-נוחות רגשית, פוגעים בהם; הם פוגעים במקומות העבודה, שיהיו שקועים בתביעות אינסופיות אם הסטודנטים ימשיכו הלאה בחיים באותה ציפייה להגנה מוחלטת; והם פוגעים בדמוקרטיה האמריקאית, שכבר היום נמצאת במצב של שיתוק בגלל המפלגתיות ההולכת ומחריפה. כשהרעיונות, הערכים והמילים של הצד האחר נראים לא רק שגויים, אלא כתוקפנות מכוונת כלפי קורבנות תמימים, קשה לדמיין כיצד אפשר לטפח את הכבוד, את ההקשבה ואת הנכונות לפשרה, שבלעדיהם אי אפשר להפוך את הפוליטיקה למשחק סכום-חיובי.

הצעד החיובי ביותר שאפשר לעשות כלל לא קשור למרצים או למנהלני האוניברסיטה, אלא לממשל הפדרלי, שצריך לשחרר את האוניברסיטאות מן הפחד מחקירות בלתי סבירות וסנקציות של משרד החינוך

במקום לנסות להגן על הסטודנטים מפני מילים ורעיונות שמהם אי אפשר להתחמק לנצח, על האוניברסיטאות לעשות כל שביכולתן כדי לצייד את הסטודנטים בכלים שיאפשרו להם לפרוח בעולם המלא במילים וברעיונות שאינם בשליטתם. אחת האמיתות הגדולות שאפשר ללמוד מהבודהיזם (ומהסטואיות, ההינדואיזם ומסורות נוספות) היא שהניסיון להתאים את העולם לרצונות שלנו לא מוביל לאושר. אבל אנחנו כן יכולים לשלוט ברצונות ובהרגלי החשיבה שלנו. זאת, כמובן, מטרתו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. ולאור זאת, הנה כמה צעדים שיעזרו לחולל שינוי בהרגלי החשיבה השליליים שפשו בקמפוסים.

הצעד החיובי ביותר שאפשר לעשות כלל לא קשור למרצים או למנהלני האוניברסיטה, אלא לממשל הפדרלי, שצריך לשחרר את האוניברסיטאות מן הפחד מחקירות בלתי סבירות וסנקציות של משרד החינוך. הקונגרס צריך להגדיר "הטרדה" לפי פסיקתו של בית המשפט העליון במקרה של "דייוויס נגד מועצמת החינוך של מחוז מונרו" מ-1999. אמת המידה שהתגבשה בפסיקה זו אומרת שהערה בודדת או פזיזה של סטודנט אינה נחשבת להטרדה; הטרדה דורשת דפוס של התנהגות תוקפנית אובייקטיבית מצד סטודנט מסוים, שפוגע בנגישותו של סטודנט אחר להשכלה. החלת אמת המידה הזאת תעזור לשכך את הדחף של האוניברסיטאות למשטר את התבטאויות הסטודנטים שלהן.

על האוניברסיטאות עצמן להגביר את המודעות לחשיבות האיזון בין חופש הדיבור לבין הצורך לגרום לכל הסטודנטים לחוש בנוח. שיח פתוח לגבי הערכים הסותרים-אך-החשובים האלה הוא תרגיל מאתגר שכל קהילה מגוונת וסובלנית חייבת ללמוד לבצע. יש לזנוח את הקודים שמגבילים את חופש הדיבור.

האוניברסיטאות צריכות להביע התנגדות רשמית ותקיפה לאזהרות טריגר. עליהן לאמץ את הדו"ח שכתבה התאחדות מרצי האוניברסיטאות האמריקאים לגבי אזהרות אלה, המציין :

"ההנחה שיש להגן על הסטודנטים בכיתה במקום לאתגר אותם מייצרת סביבה ילדותית ואנטי-אינטלקטואלית".

יש לאפשר למרצים להשתמש באזהרות טריגר אם הם מעוניינים בכך, אבל אם האוניברסיטאות יתנגדו בצורה מפורשת לפרקטיקה הזאת, הן יגבו את המרצים כנגד דרישות כאלה מצד הסטודנטים.

לבסוף, האוניברסיטאות צריכות להעריך מחדש את המיומנויות והערכים שהן רוצות להעניק לסטודנטים שלהן. כיום, תוכניות האוריינטציה לסטודנטים חדשים מנסות להעלות את רגישותם עד לרמה כמעט בלתי אפשרית. יש מקום ללמד את הסטודנטים להימנע מפגיעה לא מכוונת, בייחוד כשהם מגיעים ממגוון רקעים. אבל עלינו גם ללמד אותם לחיות בעולם המלא בפגיעות פוטנציאליות. למה לא ללמד אותם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי? בהתחשב בשיעורי הפרעות הנפש הגבוהים, הצעד הפשוט הזה הוא אחד הדברים האנושיים והתומכים ביותר שהאוניברסיטה תוכל לעשות. והוא לא ידרוש הרבה זמן וכסף: כמה מפגשי הכשרה, לצד אתרים או אפליקציות עם חומרי עזר יניבו פירות רבים. אוצר מילים משותף לגבי הנמקות, עיוותי חשיבה נפוצים והשימוש הנכון בעובדות בעת הסקת מסקנות – כל אלה יעודדו חשיבה ביקורתית ודיון אמיתי. הם יעזרו גם לשכך את מצב הזעם הנצחי שאופף את הקמפוסים בימינו, ויקלו על הסטודנטים להיפתח לרעיונות ואנשים חדשים. מחויבות רבה יותר לדיון פורמלי וציבורי בקמפוס – ולהרכבת סגל מגוון יותר מבחינה פוליטית – תשרת גם היא את המטרה הזאת.

כשתומס ג'פרסון ייסד את אוניברסיטת וירג'יניה הוא אמר:

"המוסד הזה יהיה מבוסס על חירותו הבלתי מוגבלת של המוח האנושי. כאן לא נפחד ללכת בעקבות האמת, תוביל אותנו לאן שתוביל, ונהיה מוכנים לשאת טעויות כל עוד התבונה תזכה לחופש הנדרש לה כדי להילחם בהן".

אנו מאמינים שזו עדיין – ותמיד תהיה – הגישה הטובה ביותר לאוניברסיטאות האמריקאיות. המרצים, המנהלנים, הסטודנטים והממשל הפדרלי – לכל אלה יש תפקיד למלא בהשבת האוניברסיטאות למשימתן ההיסטורית.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-3  בספטמבר 2015

גרג לוקיאנוף הוא נשיא ומנכ"ל הקרן לזכויות הפרט בחינוך, ומחבר הספר "Unlearning Liberty"; ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג חברתי ומרצה למנהיגות אתית בבית הספר למנהל עסקים ע"ש סטרן ב-NYU. ספרו האחרון הוא " The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion".
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על אתרוגים בקמפוס

01
אבי

לצערי המתקפה החזיתית הזו על הרגישויות שמבטאים הסטודנטים הצעירים, נראית עיוורת מדי. היא לא מבחינה, בין השאר, בכך שרגישויות אלו נובעות גם ממסקנות אינטלקטואליות של חקר השפה והתרבות שהתפתחו באקדמיה עצמה, מתוך המקומות והמגמות הביקורתיים ביותר. למשל, ההבנה שהשפה יוצרת מציאות ויש לה השפעה רבה על תפיסת האחר והעצמי, ושימושים שונים בשפה הם לא רק כלי דיון או אמצעים להחלפת רעיונות, אלא הם גם נושאים באחריות אתית.

בנוסף, נראה שכותב המאמר מנסה להפחית מהחשיבות הערכית הגדולה שיש במודעות רחבה יותר לזכויות ורגישויות של קבוצות שאכן היו בעבר פחות מאוגדות והיה קל יותר לפגוע בהן. המדיה החברתית הביאה, למשל, למודעות פמיניסטית משמעותית בתחומי חיים ותרבות שבעבר התעלמו מהם או לא שמו לב לחשיבות שלהם, אבל תהיה זו השטחה רעיונית אם נסתכל על כך כפי שכותב המאמר מסתכל.

החשש שכותב המאמר מעלה על סתימת יכולת הדיון והשתקת השיח הביקורתי, נראה לגיטימי ומובן, אך הצגת התופעה לאור צד זה בלבד נראית חד ממדית מדי, ונראה שיש מקום להאיר צדדים נוספים שלה.

02
יוסי

צנזורה היא צנזורה היא צנזורה!
זהו מקארתיזם שמאלני - במיוחד כשמשרד החינוך מתערב בנעשה באוניברסיטאות, ואף דורש להעניש מרצים וסטודנטים שלא מצייתים לכללי התקינות הפוליטית המטורפת. הדוגמאות שמובאות במאמר מדברות בזכות עצמן.
בעידן אובמה מצטמצם חופש הביטוי - בניגוד מוחלט לתיקון הראשון לחוקה האוסר פגיעה בחופש הביטוי. למשל, אובמה אוסר שימוש במונח "טרור איסלמיסטי" - וכשמתעלמים מהמציאות בשם התקינות הפוליטית, אי אפשר להתמודד עם הבעיה האמיתית. שפה לא ממש יוצרת מציאות כמו שטען המגיב הראשון אבי.
הצנזורה העצמית, בגלל פחד מענישה, חונקת כל חלקה טובה ומצמיתה התפתחות אינטלקטואלית.
אוניברסיטאות אינן גני-ילדים.
מוזר שבעידן הנוכחי המגינים על חופש הביטוי באים דווקא מהימין השמרני, והליברלים מצמצמים אותו.

03
א״ב

הצרת חופש הביטוי אינה תחליף מלאכותי לחינוך ולדרך ארץ. היא רק תאפשר את הצרת המחשבה והיריעה הרעיונית, ותמנע רעיונות ותיזות חדשות מלעלות לשולחן.

04
מיסטר הייד

מה שמגוחך הוא שבסופו של דבר הפנייה במאמר הנוכחי לתיאוריות קוגניטיביות-התנהגותיות היא אותו דבר עצמו. המשך של התגלגלות באותו המעגל המתואר בלי יכולת לפרוץ אותו. החרדה המתוארת היא החרדה מפני הלא מודע שמתבטא בין היתר במילים ובין חריצי השפה תכנים מיניים ותוקפניים עולים ומבצבצים. הניסיון הוא יצירת אוטומטון אמריקני ורציונלי שבלא מודע לא חל עליו. במציאות האידיאלית שמנסים להגיע אליה לאיש אין כעס/קנאה/תחרות/שנאה...כלפי האחר. התיאוריות הקוגניטיביות-התנהגותיות שדרכן מתבוננים על התופעה מחזקות אותה אף יותר. יש מקום לתיאוריות רדיקליות יותר, שמאפשרות לשיח של הלא מודע להיות לגיטימי יותר, על אף החרדה. לא תיאוריות שמתארות את המנגנונים הנפשיים-מכאניים המודעים כמו פה, אלא קבלה תרבותית של השונה, זר, עוין, מפחיד, אפל, מיני, תוקפני, הישרדותי....תיאוריות קוג' מגבירות את הסטריליות הנפשית.
בהצלחה

05
אלינה

המאמר, והתדהמה מטעם המרצים, מהוים ביטוי לפער בין דורי. מרצים מבוגרים שרגילים לתת דרור למחשבותיהם בצורה שפעמים רבות לוקה בגזענות ומיזוגניה - כמו רבים מהמרצים שלי באוניברסיטת תל אביב - מגלים שהדור החדש של סטודנטים אמריקאים לא מוכנים לשבת בכתה באופן פסיבי ולסבול מהערותיהם. לא זה העולם בו הם רוצים לחיות ולא זה התוכן שהם מוכנים לצרוך. בכתבה מעל הובאו המקרים הקיצוניים והאבסורדים של התופעה, אך התופעה עצמה מהווה זרם שינוי חברתי טוב בעקרו. מרצים בני דור אחר, רובם גברים לבנים ברוכים בפריווילגיות, הרגילים לשיח אלים יותר ופוגעני מגיבים לתופעה בפאניקה. אבל התוצאה הסופית יכולה להיות חיובית ביותר.

    06
    יוסי

    הסטודנטים פשוט לא רוצים להתמודד עם מה שלא נוח להם. ודי כבר עם הסיסמאות הנבובות אלינה - שיח אלים? מה אלים בדרישה לקרוא את גברת דאלווי של וירג'יניה וולף בלי "אזהרות"? מדוע אסור להשתמש במילה אונס כדי לדון ב...אונס.
    גברי, אלים, לבן - שוב הסיסמאות הנבובות הללו. אכן, קונדליסה רייס היא גבר לבן, וכך גם איין חירסי עלי שלא נתנו לה להרצות באוניברסיטת ברנדייס - אכן התוצאה חיובית בהחלט.
    מדובר פשוט בהרס החופש האקדמי, ובמידה מסויימת זה מזכיר את המהפכה התרבותית בסין, שם נתבעו המרצים לציית לסטודנטים נציגי המפלגה וללמד רק מה שעולה בקנה אחד עם הדוקטרינה של המפלגה.
    משרד החינוך מתערב באופן גס בתוכנית הלימודים ודורש להעניש מי שלא הולך בתלם - מה זה אם לא מקארתיזם? או שמה "אובמיזם".

    07
    א. ב.

    אלינה, תגובתך מייצגת בדיוק עת התופעה המתוארת.
    מה קשר 'גברים לבנים מבורכים' לנושא כפיית דעת מיעוט צדקני על השיח הציבורי?

08
יהושאפט

במקום לסתום פיות, שישימו על הקורסים של מרצה פלוני אזהרת טריגר וידעו שזה המצב. אחרי שההתנהגות שלו באמת תתגלה כפוגענית באופן חוזר ונשנה, כמובן. אני בעד. אבל בעידן המדיה החברתית אפילו התבטאות בודדת עלולה "לסמן" אדם ולפגוע בשמו ובפרנסתו. האח הידד. ולזה בואו לא נקרא אלימות, כי אלימות זה הרי משהו שגברים לבנים עושים לכל היתר. ומכיוון שיש קורבן שרגשותיו מנתבים עכשיו את השיח והוא הצד הטוב בסיפור, יש תוקפן שהוא הצד הרע. ועל כן כל תגובה כלפיו מוצדקת. עזבו למה. ועזבו את חופש הביטוי.

לנאצים היה פתרון פשוט לחופש הביטוי כשהוא לא התאים להם - לשרוף ספרים. ההיסטוריה חוזרת, רק בוריאציה אחרת.

11
שי בן-יהודה

האם באמת קיימת כאן רגישות ואכפתיות לחלשים או מדובר פשוט על הפגנת כח של קיצוניים.
הפגנת כח של אנשים המאמינים שהם האליטות האינטלקטואליות, ושרק הם יודעים מה טוב לכולנו.

מדובר על חשיבת בוסר במושגי שחור-לבן, הצמדות חזקה לרעיון שטרם הוכיח את עצמו ונכונות להלחם ללא פשרות למענו. לרוב פחות באמצעות חשיבה עצמאית ויותר בפעילות קבוצתית מיליטנטית. הליכה בעקבות סיסמאות, המנעות מביקורת עצמית והכלת המורכבות.

חופש המחשבה והביטוי אינו יכול לשרת קיצוניים אלה, הלוא הם "סוכני רעיון", אפילו אם הרעיון שלהם הוא "חופש ביטוי"...

יחד עם זאת, מהפכות אינטלקטואליות מתרחשות כך... והפגנת כח קבוצתית היא פעילות מהנה, אינטנסיבית, ומתגמלת גם לאנשי האגו וגם לחברתיים. בהחלט מומלצת לסטודנטים.

גם אני חשבתי על BDS, ותהיתי, האם יש אחד שתהה על כך שביקורת על "רצחנותה" לכאורה של ישראל פוגעת בנפשם של הסטודנטים היהודים והישראלים.