הכישלון הגדול של האסכולה הביולוגית בפסיכיאטריה ומדוע עלינו לנהל אחרת את מערכת בריאות הנפש
X זמן קריאה משוער: רבע שעה
תארו לעצמכם שבעקבות תאונת דרכים הגעתם לחדר מיון עם רגל מרוסקת לחלוטין אך שלמה מבחוץ. במקום לערוך צילומי רנטגן יקרים ולטפל ברגל בהליך מורכב, הרופאים יתנו לכם משכך כאבים חזק, שיעלים את התסמין הבולט ביותר של הפציעה וישלחו אותכם לביתכם עם מרשם קבוע למשככי כאבים ותווי קנייה לרכישת קביים בהמשך הדרך. האם הרופא האחראי עשה את עבודתו? האם חדר המיון הזה צריך בכלל להמשיך ולהתקיים?
המענה העיקרי של מערך בריאות הנפש, הן בבתי החולים והן בקופות החולים, הוא טיפול תרופתי, אשר כרוך באבחון מהיר של התסמינים הגלויים
במידה מסוימת, כך פועלת מערכת בריאות הנפש המתבססת על האסכולה הביולוגית בפסיכיאטריה. המענה העיקרי של מערך בריאות הנפש, הן בבתי החולים והן בקופות החולים, הוא טיפול תרופתי, אשר כרוך באבחון מהיר של התסמינים הגלויים, קטלוג לתוך סל האבחנות והנפקה של מרשם קבוע לתמיכה ב”מחלה” שאובחנה. סיפור החיים שקדם לאותו מצב קצה לעיתים אפילו לא נשמע ובוודאי אינו מקבל את הזמן, המרחב והחמלה הדרושים כדי להתחיל להבין את האדם שהגיע למצב הדורש תמיכה חיצונית. האדם שמאחורי התסמינים הופך במהירות לגוף שנושא אבחנה ומרשם במקום שם ופנים. ההליך הזה הפך לנפוץ באופן חסר תקדים, לא כי הוא המענה הטוב ביותר שניתן להציע, אלא כי הוא המענה הזול ביותר שאותו מציעה החברה המערבית.
עוד לפני הכשל המערכתי והארגוני שהוא יצר, המענה התרופתי מתבסס על התפישה החומרית המצומצמת, שפירקה את האדם השלם לסך המרכיבים הביולוגיים הניתנים למדידה. בהכללה גסה, אפשר לומר שהגישה המטריאליסטית טוענת שדברים שלא ניתן לראות תחת עדשת המיקרוסקופ, אינם קיימים באמת. זאת גישה שהניבה לא מעט הישגים מדעיים, אך היא הפכה את החיים בעולם לחוויה שטוחה, צינית ואפורה. זוהי גישה שעזרה לנו לבנות בניינים מרשימים וגבוהים, אבל השאירה אותנו בלי טיפת קסם ובלי הרבה רגש. גם בלי להכריע בין אתאיזם מדעי לבין תפישת עולם רוחנית, ניתן לטעון כי הנפש היא מרכיב שלא ניתן למדוד בעזרת מכשירים, אבל אפשר להרגיש בעזרת הלב שלנו. אפשר לחוש אותה אצלנו ואצל האחרים ואפשר גם לגשת אליה, לטפל בפצעיה ולהקל על כאביה.
כיום, אדם העובר משבר נפשי אקוטי, אדם שבחר או נאלץ להגיע לשעריו של בית חולים פסיכיאטרי – נכנס, לרוב, לכרוניקה ידועה מראש של התמכרות לכדורים והסתמכות על שירותי הרווחה להמשך חייו
כיום, אדם העובר משבר נפשי אקוטי, אדם שבחר או נאלץ להגיע לשעריו של בית חולים פסיכיאטרי – נכנס, לרוב, לכרוניקה ידועה מראש של התמכרות לכדורים והסתמכות על שירותי הרווחה להמשך חייו. בספרו "אנטומיה של מגפה", מדגים רוברט ויטאקר כיצד השימוש בתרופות אנטי-פסיכוטיות הוריד משמעותית את שיעורי ההחלמה בטווח הבינוני והארוך לעומת טיפול ללא תרופות. הניסיון להרגיע במהירות ובכל מחיר את ההתפרצות הפסיכוטית מונע את הפורקן הרגשי שהיא מאפשרת ואת סיומה הטבעי. הקטיעה האלימה של ההתפרקות הנפשית עלולה לעיתים קרובות לגרום להישנות המצב, ובכך להפוך מצב תודעתי מיוחד וזמני ל"מחלה" ממושכת ללא מזור נראה לעין. אם נשווה את הפסיכוזה לדלקת גופנית, נוכל לחשוב מחדש על הגישה הטיפולית המתאימה. דלקת היא תגובה טבעית של הגוף לפציעה או לגורם מזהם כלשהו. הרפואה הטבעית גורסת שיש לתמוך בגוף בכדי שהתהליך הדלקתי ימצה את עצמו ויתגבר על הזיהום/פציעה. עצירה של התהליך הדלקתי פוגעת ביכולת של הגוף לרפא את עצמו. לעיתים, כאשר נשקפת לאדם סכנת חיים, ניתן להשתמש בחומרים חיצוניים כדי לעצור את הדלקת, אך יש לנקוט באמצעי זה כמפלט אחרון. באותו אופן, דלקת נפשית (שיכולה להיות פסיכוזה על שלל סוגיה או אף התקף חרדה חריף ומקרי קצה אחרים) מסוגלת לייצר תנועה נפשית חזקה, המאפשרת לאדם לשנות את הדפוסים הרגשיים שלו, לקבל תובנות חדשות או לייצר משמעות חדשה בחייו, לעשות התאמות באורח החיים שלו ולבנות את מערכות היחסים שלו באופן אחר. השינויים האלו מגלמים בתוכם את האפשרות לצמיחה מתוך המשבר, לריפוי אמיתי של השבר שהגיח אל האור בזמן מצב הקצה. אם במקום לממש את כל הפוטנציאל לטרנספורמציה ננסה רק להגיע ל"איזון כימי במוח" (תיאוריה שממילא לא הוכחה), נהפוך את המשבר מנקודת מפנה וצמיחה לטראומה נוספת, המלווה בסטיגמה עצמית שלילית ותוחלת צפויה של חיים בצל ההתמודדות.
באותו אופן, גם דיכאון יכול להצביע על גורמי עומק בחייו של אדם שדורשים התייחסות ושינוי. בין אם מדובר בתחושה של חוסר משמעות, היעדר קשרים אנושיים, תהליך אבל שלא הושלם או כל סיבה אחרת – המופע הגופני שבו ניתן לצפות לרמות נמוכות של סרטונין/דופמין הוא רק תמונה חלקית של המצב שבו נמצא מכלול הגוף-נפש-רוח המתקרא אדם. בהתאם, הטיפול התרופתי בדיכאון, יכול להפוך אפיזודה חולפת וכואבת למצב מתמשך, שבו רמת הסבל נמוכה מספיק כדי לאפשר תפקוד נורמטיבי אך אינה גבוהה מספיק בשביל לייצר מוטיבציה לשינוי משמעותי באורחות החיים. לצערנו, סבל נפשי הוא עדיין המאיץ הגדול ביותר של מרבית תהליכי ההתפתחות הרגשיים-שכליים. גישה המנסה לצמצם את הסבל בכל דרך אפשרית משרתת תנועה נפשית של הימנעות, במקום לשרת את הנוכחות הדרושה בהתייצבות מול אתגרי החיים.
תגובות פוסט טראומטיות, הן עוד מקרה שבו אפשר לראות כי המצב הנפשי אינו מחלה גנטית אלא תגובה סבירה לאירועים בלתי סבירים
תגובות פוסט טראומטיות, הן עוד מקרה שבו אפשר לראות כי המצב הנפשי אינו מחלה גנטית אלא תגובה סבירה לאירועים בלתי סבירים. אם אדם עבר אירועי לחימה קשים, או תקיפה מינית, למשל, עלינו לצפות שהגוף והנפש לא יישארו אדישים לדבר. איננו צריכים להרגיל את הנפש לאונס ומלחמה אלא למגר את התופעות האלו ולטפל היטב במי שנפגעו מהן. ככלל, כאשר ניגש אל מרבית המאושפזים במוסדות בריאות הנפש, נתקשה למצוא אדם שהתפתח אצלו מצב נפשי קיצוני שאין בעבר שלו אירועי אלימות כלשהם, כאשר אלימות עשויה לבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד צורות גלויות יותר ופחות. גם דיכוי רגשי מתמשך, או חיים במערכת יחסים עם אדם החסר יכולת לראות את האחר או לפעול בחמלה הם מציאות אלימה לגדול ולחיות בה.
רגע לפני שאתמקד בגישה ובמבנה של מערכת בריאות הנפש, עולות שאלות מאוד רחבות בנוגע להיקף העצום של מצבי הדיכאון והחרדה שבהם מצויים חלקים גדולים מהאוכלוסייה. ממה נובעת המגפה הזאת?? איך זה שרבים כל כך מאיתנו נדרשים לטיפול קבוע בחרדה שלהם? אולי יש תנאים חברתיים-כלכליים שמייצרים חרדה באופן קבוע? ואיך זה שנתח נכבד מהאוכלוסייה נמצא בדיכאון מתמשך? אולי החברה שלנו מאורגנת בצורה שמעצימה בדידות וניכור?אולי הערכים התרבותיים שלנו רוקנו את תחושת המשמעות מחיינו? אולי המרוץ חסר התכלית בין עבודה לצריכה הוא לא ממש בריא לנפשנו? ואולי רמת האלימות הגבוהה בחברה היא שמייצרת כל כך הרבה פגיעות בנפש?
הבעיה הגדולה שאותה ייצרה הפסיכיאטריה המערבית עד כה, היא המעגל הבלתי פוסק של האלימות. אדם שנפגע מאלימות בחייו והגיע (לרוב בעזרת גורמי דחק נוספים) למצב קצה – מבקש טיפול ואז נתקל שוב באלימות
הבעיה הגדולה שאותה ייצרה הפסיכיאטריה המערבית עד כה, היא המעגל הבלתי פוסק של האלימות. אדם שנפגע מאלימות בחייו והגיע (לרוב בעזרת גורמי דחק נוספים) למצב קצה – מבקש טיפול ואז נתקל שוב באלימות. החל מנפגעת אונס נסערת שחומר הרגעה מוזרק לה נגד רצונה, ועד לילד המוכה שהפך לנער אלים ומובל לחדר קשירה. כל אדם רגיש, שהחיים בחברה חסרת רגישות דחקו אותו אל מחוץ לנורמת ההתנהגות המקובלת – פוגש אנשי טיפול, ובמידה והסערה הרגשית שלו קשה מדי לצפייה, יוצע לו לקבל טיפול תרופתי שימתן את טווח הרגשות שלו. המטופלים והמטפלים מתקשים להיות נוכחים במחיצת רגשות קשים מדי, ללא הסיוע של חומרים ממתנים. המסר העיקרי שנמסר למי שהוצע או נכפה עליו טיפול תרופתי, הוא כי הרגש שלו הוא "יותר מדי" וכי הוא צריך להתאים את עצמו לחברה שבה רגש נתפש כדבר פסול. עצם ההימנעות מהרגש, שעומדת לרוב בבסיס המצוקה, מקבלת חיזוק על ידי דפוס השימוש בכדורים. בעצם, גם בנקודת הקצה הכי חריפה של המשבר, האדם זקוק קודם כל ללמוד להיות עם עצמו, בעזרת אדם אחר שיכול להיות איתו בזמן הסערה, להכיל אותו ואף לאהוב אותו, בדיוק כמו שהוא. לפיכך, ככל שהמענה האנושי האפשרי יהיה רחב ועמוק יותר, הצורך במענה תרופתי ילך ויקטן.
לב ליבו של המפגש הטיפולי דומה, באופן שאינו מקרי, כלל למפגש בין ההורה לילדו בזמן מצוקה. צווחות בלתי פוסקות של תינוק מעוררות אצל רוב בני האדם תחושת אי נוחות חזקה, המניעה אותנו להרגיע את הבכי בכל דרך אפשרית. התקף טנטרום של פעוט יכול להוציא כל הורה מדעתו, אך דווקא שם, מה שנדרש מההורה הוא להיות נוכח, להכיל את המצב, להישאר רגוע ולהמשיך לאהוב את האדם הקטן שמשתולל על הרצפה. בהתאם, אם אדם בזמן משבר נפשי היה פוגש סדרה של אנשים שיכולים להישאר נוכחים, רגועים וחומלים אל מול הרגש הגועש ממנו, המשבר היה יכול לעלות על המסלול של שינוי מתמשך, שבו הרגשות מתחלפים ומשתחררים.
מנגד, חייבים להתייחס לאותם מצבים שבהם התמיכה האנושית הפשוטה אינה מספקת. יגון עמוק במיוחד, עוררות גבוהה מדי, חרדה מציפה מדי. שם, לפרק זמן קצר ככל הניתן, ניתן להשתמש בחומר חיצוני במידה המדויקת ככל האפשר. בין אם בשביל לעודד שינה או להרגיע את מערכת העצבים בצורה יסודית יותר ובין אם בשביל להזין את מערכות הגוף השונות, לייצר יותר אנרגיה נפשית או להמריץ את הגוף ולעורר אותו. את כל אלו ניתן לעשות בעזרת צמחי מרפא ושינוי תזונתי, עוד לפני השינויים המקבילים הדרושים באורח החיים, כמו תוספת של פעילות גופנית ממריצה או טיפולי מגע מרגיעים.
השימוש במענה התרופתי כקו טיפולי ראשון הפך אותו לנפוץ מאוד בסוגים שונים של משברי חיים. על אף הדיון הער בנוגע לחוסר היעילות של הטיפול התרופתי, ניתן להצביע בבירור על הפעולה העיקרית שהכדורים מצליחים לייצר – אלחוש כללי וצמצום המנעד הרגשי
אסור לבלבל בין צורך נקודתי בעזרה חיצונית בנוגע למצב ספציפי לבין גישה שגורסת כי מצב כלשהו מעיד על מחלה קבועה הדורשת טיפול תרופתי קבוע. בין השאר, התפישה המוטעית בנוגע ל"מחלות נפש", התפתחה מהטיפול הלקוי שהוענק למצבים מסוימים. השימוש במענה התרופתי כקו טיפולי ראשון הפך אותו לנפוץ מאוד בסוגים שונים של משברי חיים. על אף הדיון הער בנוגע לחוסר היעילות של הטיפול התרופתי, ניתן להצביע בבירור על הפעולה העיקרית שהכדורים מצליחים לייצר – אלחוש כללי וצמצום המנעד הרגשי. סוגים שונים של כאב רגשי הופכים לנסבלים ומתאפשר תפקוד יומיומי שוטף יותר. יש מקרים שבהם התפקוד הוא הכרחי והוא אף יכול לייצר את התנאים הדרושים לתיקון הנסיבות האישיות שגורמות לשבר עצמו, או לעזור לאדם השבור לייצר שוב ערך עצמי ומשמעות בחייו ובקשריו האנושיים. אולם במקרים רבים, צמצום הסבל מפוגג את המוטיבציה ליצירת שינוי ובכך הוא הופך את התקיעות הזמנית, שהייתה אמורה להשתחרר, למצב מתמשך שמשאיר את שורשי המצוקה כפי שהם. החלק היותר בעייתי של מנגנון ההדחקה הממוסד הזה, הוא שכאשר יש ניסיון להפחית את מינון מאלחשי הרגש, לא רק שהאדם חוזר אל אותה נקודה התפתחותית שבה הוא היה לפני האלחוש, אלא שגם היכולת שלו להתמודד עם עוצמות רגש גבוהות נחלשה. אדם שהפנים באופן יומיומי את התפישה כי רגש עז מדי דורש טשטוש תרופתי או נרקוטי קבוע, יתקשה להתמודד עם הרחבה של המנעד הרגשי. תנועת ההימנעות התבססה, ותנועת הנוכחות לא נלמדה. במקום להיות קביים זמניים המאפשרים יציאה מהמשבר, הופכים הכדורים למקלות בגלגלי ההתפתחות האישית. הכדורים הפסיכיאטריים הם רק היבט אחד של הכשל המערכתי הזה – השיטה כולה נכשלה והפכה מיליוני אנשים למאולחשי רגש באופן תמידי, ללא תקווה לשינוי מצבם.
האדם השלם התפרק למרכיבים פיזיולוגיים בתוספת סעיפי ליקוי מובחנים. הרדוקציה הזאת, אינה רק של האדם אל מרכיביו הביולוגיים, אלא גם של הנפש אל רסיסים מצומצמים של השתקפותה בעולם. תחושת משמעות הופכת לגרנדיוזיות, עיסוק ברוח הופך להתפלספות, תכנים מיסטיים הופכים לדלוזיות
ההתמקדות בטיפול הרפואי (שהחל בכריתות אונה, המשיך בנזעי חשמל ומתבסס היום בעיקר על תרופות) יצרה את הצורך בקטלוג של מצבי תודעה שונים על פי סל אבחנות מוגדר מראש. אבחון תסמינים החליף את הצורך בהקשבה לתוכן העולה מתוך האדם במשבר, קווי אופי הפכו להפרעות אישיות, סערות נפש הפכו לאפיזודות וכל התנהגות, סגנון דיבור וסוגי מחשבות הוחלפו במונח פתולוגי. האדם השלם התפרק למרכיבים פיזיולוגיים בתוספת סעיפי ליקוי מובחנים. הרדוקציה הזאת, אינה רק של האדם אל מרכיביו הביולוגיים, אלא גם של הנפש אל רסיסים מצומצמים של השתקפותה בעולם. תחושת משמעות הופכת לגרנדיוזיות, עיסוק ברוח הופך להתפלספות, תכנים מיסטיים הופכים לדלוזיות. כל מה שמרגש בלהיות אנושי, הופך למטרד שיש לטפל בו. מנגד, יש מתמודדים שיטענו כי דווקא האבחנה נתנה שם ותוקף למה שהם חווים ואפשרה להם להתייחס לעצמם ביותר חמלה. אולם בחלק גדול מהמקרים, אימוץ האבחנה עלול ליצור ציפיות מסוימות בנוגע להמשך הצפוי של המצב הנפשי והשלמה עם מצב כקבוע, במקום לראות אותו כזמני. ההשפעה השלילית של אבחנה היא חמורה במיוחד ככל שהיא ניתנת בגיל צעיר יותר והאדם הצעיר מוסלל אל חיים בצל הסטיגמה החברתית והעצמית המתלווה לעצם ההשתייכות למשפחת האבחנות.
עיבוד רגשי, חקירה פנימית ושיפור מתמיד של מערכות היחסים עם עצמנו ועם הסביבה הם העיקר של העבודה הנפשית ובהם יש להשקיע את מירב המאמצים
במכלול הגוף-נפש-רוח המתקיים בכל אחד מאיתנו, ההיבט הגופני מספק רק חלק קטן מהגורמים לאתגרי הנפש ובהתאם נדרשת רק התייחסות מועטת אליו כדי לאפשר ריפוי. ההיבט הנפשי משמעותי הרבה יותר, הן מבחינת הגורמים למצב והן מבחינת האפשרות לעבור תהליכי תיקון והתפתחות. עיבוד רגשי, חקירה פנימית ושיפור מתמיד של מערכות היחסים עם עצמנו ועם הסביבה הם העיקר של העבודה הנפשית ובהם יש להשקיע את מירב המאמצים. ההיבט הרוחני מוזנח לעיתים קרובות, אך גם הוא חיוני להבראת המכלול. ללא תחושת משמעות, קשה להסביר ולעמוד בסבל הכרוך בתהליכי התפתחות. אמונה בדבר מה הגדול מן היחיד, היא נקודת המשען היחידה שיכולה להחזיק את האדם השרוי בחשכת המשבר. לכל אדם שמורה הזכות לאחוז באמונה משלו, בין אם מדובר במרכיב מיסטי-דתי או ערכי-אנושי, אבל עצם האמונה או החיפוש אחריה הוא מרכיב שלא ניתן להתעלם ממנו כאשר מדברים על תפישה רחבה לבריאות הנפש.
כיצד יתכן שמתוך כל מקצועות הטיפול בהיבטם הרחב ביותר, את מלאכת תכנון וניהול המערכת הטלנו על מי שהוסמך ברפואת הגוף בלבד?
אם כך, כיצד יתכן שמתוך כל מקצועות הטיפול בהיבטם הרחב ביותר, את מלאכת תכנון וניהול המערכת הטלנו על מי שהוסמך ברפואת הגוף בלבד? מסלול ההכשרה של פסיכיאטרים בני זמננו כולל שבע שנות לימודי רפואה מערבית, שבהן מפרקים את גוף האדם למערכותיו השונות ומתעמקים בפרטים הקטנים של כל אחת מהן בנפרד. ראייה כלל מערכתית שלמה חסרה עדיין אפילו ברמת הגוף ואינה קיימת כלל בתמונה השלמה של הנפש האחוזה בגוף והרוח המושלת בשניהם. אין התייחסות לאורח חייו של האדם ואף לימודי התנועה, התזונה והצמחים הוצאו מתוכנית הלימודים לאורך השנים. ההכשרה העיקרית שעליה נבחנים בסופו של דבר הרופאים היא היכולת לאבחן תקלה באחת המערכות ולהתאים תרופה במהירות. לאחר הלימודים, הפסיכיאטר נדרש לבצע התמחות בבית חולים פסיכיאטרי, שבו כאמור הטיפול העיקרי (ובמקרים רבים הטיפול היחיד) הוא טיפול תרופתי. לקראת קבלת תואר מומחה לנפש האדם, הפסיכיאטר אינו נדרש לקרוא פילוסופיה או שירה ובוודאי שאינו נדרש לעסוק בשאלות קיומיות עמוקות יותר. למען האמת, הפסיכיאטר הממוצע אינו נדרש אפילו לעבור תהליך פסיכותרפיה בעצמו, ואין שלב בתהליך ההסמכה אשר אמון על הסתכלות אישיותית כלשהי באותו אדם הממונה על בריאותם הרגשית של מטופליו. החברה שלנו הסמיכה אנשים לעמוד בראש ההיררכיה הטיפולית האמונה על המצבים הרגישים ביותר, ללא כל התייחסות לאופן שבו הם פוגשים מטופלים, למידת החמלה שלהם או למודעות העצמית שלהם.
אנשי רוח צריכים אף הם לתפוס את מקומם בניווט המערכת הגדולה הזאת ולעמול יחד על יצירת מענה הולם למצוקה האנושית ההולכת וגוברת
מכיוון שכל מה שיש לפסיכיאטריים להציע הוא את הזווית הביולוגית, המתמקדת במופע הגופני של מצב הקצה הנפשי-רוחני המתרחש בזמן המשבר, נצטרך להותיר להם את תפקיד השוליה לאנשי הטיפול המתמקדים בעולם הפנימי של המתמודדים. האנשים האמונים על התמקדות בהיבט הגופני אינם יכולים לנהל ולהוביל מערכת העוסקת בנפש. יש צורך בראיה רחבה, אנושית וחומלת של מצבי התודעה השונים ולא ניסיון מתמיד ולא מוצלח לנרמל אותם. בשלב ראשון, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים יכולים לקחת את המושכות מידי הפסיכיאטריים ולנהל את המערכת בעצמם. בהמשך, אנשי רוח צריכים אף הם לתפוס את מקומם בניווט המערכת הגדולה הזאת ולעמול יחד על יצירת מענה הולם למצוקה האנושית ההולכת וגוברת. בכל שלבי השינוי המתבקש של המערכת, חייב לעמוד בבסיס הדיון הידע, מניסיון אישי, של מצבים נפשיים, במקום הישענות על ידע רפואי או תאורטי בלבד.
המרכיב החסר ביותר בגישה הפסיכיאטרית המיושנת – ובהתאם במערכת שנבנתה בצילה – הוא קולם הישיר של המתמודדים עצמם
המרכיב החסר ביותר בגישה הפסיכיאטרית המיושנת – ובהתאם במערכת שנבנתה בצילה – הוא קולם הישיר של המתמודדים עצמם. בדומה להליך המערבי הנפוץ ללידה, שתוכנן בידי גברים שמעולם לא ילדו, כך גם מערך בריאות הנפש תוכנן על ידי אנשים שרכשו את השכלתם בנושא על ספסלי האקדמיה הצוננים. קולו של המטופל נמצא בתחתית ההיררכיה המחליטה על תכנית הטיפול, הן בהיבט הפיזיולוגי שמתנהל מעל לראשו ולעיתים אף בהיבט הנפשי שבו השיח נעשה מורכב, מקצועי ופתולוגי במקום אנושי וישיר. דווקא בנוגע לדבר הכי אישי שיכול להחזיק בו אדם, נפשו הוא, השיחה מתקיימת באמצעות מונחים כלליים, שבהכרח נוטלים כל ייחודיות מאישיותו וממצבו המסוים. בשם הצורך לאבחן ולטפל, ויתרו הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה על ראיית האדם כעולם שלם בפני עצמו. החזרה אל האדם השלם תתחיל בהתייצבות מלאת נוכחות של המטופלים והמטפלים במפגש כנה ודיאלוגי ביניהם.
מלאכת תיקון אדירה לפנינו, אך חשיבותה עצומה. עלינו לחזור ולראות את האדם במלואו, לפגוש את כל חלקיו מתוך חמלה, אהבה ויראת קודש. עלינו להרחיב את מבטנו על אתגרי הנפש ועל השינויים החברתיים שהם דורשים מאיתנו כחברה. עלינו לשחרר את רוח האדם ואת נפשו מהיצמדותנו העיקשת לגוף ולהפוך את מערכת בריאות הנפש על פיה. על האפשרות הזאת לתיקון ואיך הוא יכול להיראות – בחלק הבא, במאמר נוסף.
איתי אהרון זיו הוא מלווה תהליכי צמיחה ממשברים, בעל ידע מניסיון אישי ומחבר הספרים "כותב את עצמי לדעת" ו"יוצאים לאור" המביאים סיפורים אמיתיים על התמודדויות נפשיות.
תמונה ראשית: מתוך "וָניטָס" (2006), פאולה רגו, מוזיאון גולבנקיאן, ליסבון. תצלום: פדרו ריביירו סימואש
תגובות פייסבוק
6 תגובות על בחזרה לאדם השלם
ל-איתי אהרון זיו -
תודה רבה על - רשומה כל-כך מדוייקת, חכמה ו-יפהפיה בהבנתה ובתובנותיה את נפש/נשמת/רגשות ותודעת האדם בכלל, ובזמנים בהם היא/הוא צריכים סיוע/עזרה/תמיכה בהתמודדות בעקבות משבר/קושי מכביד/אובדן/טראומה - בפרט.
מחכה בקוצר רוח לרשומת ההמשך ל"בחזרה לאדם השלם". מקוה שתכתוב אותה במהדורת השבוע הקרוב של "אלכסון".
עד אז,
שבוע טוב, נעים ומאתגר.
תודה, אורלי. המאמר השני יתפרסם בחודש ינואר, שיבוא עלינו לטובה. לאט לאט, גם לתת זמן לעיכול ולנושאים אחרים, אבל כן - המאמר השני יתפרסם וקולו של איתי זיו חשוב מאוד.
רק מאחלת שלא ניפול לקצוות, שנהיה בתשומת לב ולא נמדר את הגוף מהנפש והרוח.. ההבנה שעולם פסיכיאטריה מבין גוף, לא מנתק את הגוף מהאדם השלם.. הגוף מדבר גם הוא את הנפש כמו במילים בשפה משלו
אהבתי!
תודה על הדברים המטיבים לקלוע.
זה שנים שאני דש בתחום זה והגעתי לתובנות כאלה.
(כאילו אמרת את מה שאני כבר חושב)
הייתי שמח לפגוש אותך ולהחליף הבנות תובנות ואופני ראיה של התחום הרחב הזה (שמקובל לקרותו ׳מערכת בריאות הנפש׳)
מאמר נהדר . תודה איתי
אינטרסקס
מרתה הנריקסיש בני-אדם ממין זכר, ויש בני-אדם ממין נקבה. ויש שהחלוקה הזאת אינה...
X 17 דקות
ריב קברנים
הפודקאסט Wooden Overcoats נולד בשנת 2015 וירד מעל במת ההיסטוריה ב-2022. למרבה השמחה, אפשר עדיין להאזין לכל הפרקים בכל עונותיה של הדרמה-קומדיה הבריטית המבריקה הזו באתר ובכל האפליקציות.
הסיפור, המסופר מפיה של העכברה מדלין (בגילומה הנפלא של בלינדה לאנג) המתגוררת בבית הלוויות Funn Funerals (ומקווה ביום מן הימים לפרסם את ספר זיכרונותיה שעתיד לשאת את הכותרת "Memoirs of a Funeral House Mouse") מתחיל כשלכפר אנגלי קטן ונידח מגיע זר, הפותח בית לוויות ממש מול בית הלוויות של משפחת פאן. הקברנים הוותיקים, רודיארד ואחותו האנטיפתית אנטיגונה, שירשו את העסק מהוריהם, אינם משרתי הקהל האדיבים ביותר, אבל עד כה לא הייתה להם תחרות ולכן גם לא היו להם דאגות.
הפאנים מחליטים, כצפוי, להילחם בפולש לתחומם, והמלחמה המתלקחת בין בתי הלוויות מובילה לעוד ועוד תקריות דרמטיות, שבהן מעורבים, לעתים בעל כורחם, כל תושבי הכפר. הפופולריות של הפודקאסט הביאה כוכבים בריטים רבים להופעות אורח ובהם קומיקאים נפלאים כמו אנדי המילטון, פיל ואנג, תום טאק, קרולין קוונטין ויו פרייזר.
הכול סבבה
לכאורה, לפנינו מטרה קלה: המלה "סבבה". הרי דומה שהיא חדרה לכל מקום וסופחה לאינספור הקשרים בשפה היומיומית. מה לא "סבבה"? הכול סבבה. ובכל זאת, היא שווה עיון תחבירי, פנים-עברי.
מבחינת מקורה, מדובר במלה ערבית. השורש הערבי הקלאסי הוא צ.ב.ב. ויש לו שני עולמות משמעות: האחד עניינו זרימה, השתפכות, שפע נוזל ושפיעה של מים או אפילו של מתכת לוהטת ביציקה; ואילו השני נוגע לכמיהה עזה, לרצון חזק, להשתוקקות. מעט התעמלות מחשבתית יכולה אולי אפילו לקשור בין שני העולמות הללו, אולי במונחים של אנרגיה ודינמיות, אם כי לא ברור מה נשיג בכך. כל בירור או ספקולציה מהסוג הזה עשויים לתרום להבנה של הערבית (הקלאסית, אולי המודרנית בעקבותיה) אך לא בהכרח יקדמו אותנו מבחינת השפה העברית.
יש לנו כל הסיבות להניח שמקור המלה אכן בערבית, ולכן מוטב לנו להביט אל הערבית המדוברת. למשל, כפי שהדברים מופיעים במילון הנהדר של מי שהיה אחד מגדולי החוקרים והמתעדים של הדיאלקטים הערביים בסביבתנו המיידית, במרחב שבין הגליל, ירושלים ושפלת החוף, יוחנן אליחי שהלך לא מזמן לעולמו. במילונו "המילון החדש לערבית מדוברת – ערבי עברי", גרסה מקוצרת של המילון הגדול שהוא עמל עליו עשרות שנים ושגרסה רחבה שלו הופיעה באנגלית – "The Olive Tree Dictionary", אליחי בהיר וקצר: "צבאבה" בערבית פלסטינית פירושו "יופי, מצוין", ואפילו "פנטסטי".
איננו זקוקים ליותר מכך כדי להתרחק מהמילון הערבי הקלאסי ולהסתכל אל המתרחש כאן בארץ, והפעם בעברית. ראשית, אנחנו מכירים את "סבבה" (כך מופיעה המלה העברית) בדיוק במובן הזה ובאותו השימוש: כתואר שמובנו "מצוין״, ״נהדר״, ״פנטסטי" וכו'. "הייתה מסיבה סבבה", "הלך לנו סבבה במבחן הסופי" – אלה משפטים יומיומיים בעברית העכשווית שלנו.
אך יש "סבבה" אחרת, שתפקידה מורכב יותר, והיא בעלת תחביר מעניין ולא מאוד פשוט לתיאור. כוונתי ל"סבבה" שמביעה הסכמה. "עם הסנדוויץ', במקום פירה יצא לכם סלט ירוק", אומרים בבית הקפה, ומהלקוחות נשמע קול המשיב "סבבה", כלומר הסכמה. וההסכמה אינה חייבת להיות נלהבת, או להיות קרובה לעולם של "יופי", "מצוין", "נהדר", "פנטסטי". זאת יכולה להיות הסכמה עם הבעה של חיוביות, או אפילו הסכמה כמעט ניטרלית.
כאשר מודיעים לנו שבמקום פירה יתקבל סלט ירוק, יכולה ההודעה להיות מלווה, בסופה, ב"סבבה?" – כלומר ב"זה בסדר?", עם נופך דק של חיוביות. והתשובה המקובלת, החיובית, תהיה אף היא "סבבה". והנה מתחיל להתגלות התפקיד התחבירי של "סבבה", תפקיד בשיח המדובר, בדיאלוגים בין דוברי עברית בני ימינו. אמירה נסגרת בשאלה קטנה "סבבה?" ונענית בהסכמה חלקה, "סבבה". ואפשר גם לשמוע הסכמות "סבבה" ללא שאלות, אלא כתגובה לאמירה: "רק שתדעו, אנחנו סוגרים את המטבח ב-12", והתשובה, כמובן, "סבבה" – כלומר "הבנו, זה בסדר, קלטנו".
כך יוצא ש"סבבה" יכולה "לארוז" אמירה בדו-שיח, לסמן שהאמירה הושלמה, ושהיא משוגרת אל השומע. והשומע מצדו יכול להשיב באמירה אחרת, אף היא חתומה ב"סבבה" כדי להמשיך את השיחה, או לחתום רק ב"סבבה" של הסכמה. "סבבה" מתייגת את האמירה ומתייגת גם את התגובה או התשובה. כך אנו שומעים לא פעם מין שיחה בפינג-פונג של מנות המשוגרות מצד לצד, שבהן "סבבה" מסמנת את האריזה של חבילת התוכן העוברת אל הדובר האחר.
אין ברירה אלא להסיק ש"סבבה" בעלת התפקיד התחבירי היא רכיב מוטמע, חי ופעיל בעברית החיה המדוברת כיום. אין לכך כל קשר למלה הערבית "צבאבה" או למקור כלשהו הקשור לשורש הערבי הקלאסי. "סבבה" נכנסה לעברית והחלה לפתח קריירה משלה, ובתוך כך התפצלה לפחות לשתיים: "סבבה" שם התואר, היא אלמנט אחד, מילוני בעיקרו; "סבבה" כפי שראינו כאן בקצרה היא אלמנט אחר, בעל תפקיד תחבירי מובהק.
אפשר לדבר על השפעה ערבית, ואולי לאחד הקוראים או הקוראות יהיה הסבר ערבי טוב. אבל עם הסבר כזה או בלעדיו, התחביר של העברית המדוברת עבר שינוי והסתפח אליו רכיב בעל תפקיד מעניין, שאולי עוד ירחיב את הפונקציות שלו. הנה אנו רואים: שפות עושות דברים כאלו.