בכוח המוח

במכתב שכתב בשנת 1884, מרק טוויין קונן כי ״טלפונים, טלגרפים ומילים הם איטיים מדי לתקופתנו; אנו חייבים למצוא משהו מהיר יותר״. עלינו (בעתיד) לתקשר, כך אמר, ״באמצעות המחשבה בלבד, ולומר בשניות ספורות את מה שלא ניתן להרחיב למילים בשעה וחצי״.

מעבר מהיר לשנת 2020, ואלון מאסק מציע בראיון שעל ידי שימוש בטכנולוגיה של ״רשת עצבית״ – רשת דמוית תחרה שתושתל במוח – ״נוכל, עקרונית, לתקשר במהירות רבה, ובדיוק רב פי כמה, רעיונות ושפה״. כשנשאל על ידי המראיין, ג׳ו רוגן, ״בעוד כמה שנים לא תצטרך לדבר?״ ענה מאסק: ״אם ההתפתחות תוסיף להאיץ, אז אולי זה ייקח חמש שנים – חמש עד עשר שנים״.

הטלפתיה המובטחת, זו שדמיינו טוויין ומאסק, זו שהפכה פופולרית באינספור סרטים ותוכניות טלוויזיה – מקורה בהבטחה שקרית

על אף ההתקדמות הממשית שהביאה המאה הקודמת בהבנת השפה והמוח, איננו קרובים לטלפתיה יותר משהיינו בימיו של טוויין. הסיבה, לדעתנו, היא שהטלפתיה המובטחת, זו שדמיינו טוויין ומאסק, זו שהפכה פופולרית באינספור סרטים ותוכניות טלוויזיה – מקורה בהבטחה שקרית.

״טלפתיה ישנה וטובה״ (ובאנגלית Good  old-fashioned telepathy או GOFT), כרוכה בהעברת מחשבות מתודעה אחת לשנייה. היא הקסימה בני אדם ממספר סיבות. ראשית, היא עוקפת את מגבלות ותהפוכות השפה. עם GOFT איננו צריכים להתאמץ כדי למצוא מילים לכל מושג או לפענח את שפתו של אחר. המעקף הזה הוא מרכיב מרכזי ב- GOFT, והוא שמאפשר לכותבי מדע בדיוני לדמיין בני אדם וחייזרים מתקשרים טלפתית על אף שאינם חולקים שפה, תרבות או ביולוגיה.

אנחנו עדיין שבויים במודל תקשורת ישן ומקובע. תצלום: FFCU

שנית, GOFT מבטיחה תקשורת אמיתית ומדויקת יותר. העמימות של השפה היא רבה ועצומה. כולנו חווינו מצב בו אמרנו דבר אחד, אבל הובנו כאילו אמרנו דבר מה אחר (ואלה רק הקצרים בתקשורת שהובאו לידיעתנו!). כי השפה היא כל כך גמישה, שקל מאוד לשקר בה וגם לסתור את עצמנו. החסרונות לכאורה הללו סיפקו במשך מאות בשנים השראה להמצאתן של שפות מלאכותיות שמנסות לסלק את העמימות ואת כפל המשמעות. העברה ישירה בין מחשבה למחשבה נראית כמו פתרון אולטימטיבי.

לבסוף, GOFT מבטיחה תקשורת מהירה יותר. רבים מאיתנו חשים שאנו מסוגלים לחשוב מהר מכפי שאנו מדברים או כותבים, ושהצורך להסתמך על שפה כדי לתקשר הוא מכשול. לא במקרה אחת המטרות של Neuralink, הסטרט-אפ של מאסק העוסק בממשקים עצביים וטלפתיה, היא לאפשר לבני אדם לתקשר במהירות המחשבה.

כדי שטלפתיה כזו תוכל לעבוד, המחשבות שלנו צריכות להיות תואמות, בעלות פורמט זהה

אולם בבסיס ה-GOFT ישנה בעיה. כדי שטלפתיה כזו תוכל לעבוד, המחשבות שלנו צריכות להיות תואמות, בעלות פורמט זהה. המחשבות של אליס המוקרנות אל מוחו של בוב צריכות להיות מובנות לבוב. האם זה אפשרי? כדי לנסות להבין מהי בעצם תאימות כזו, חשבו על תקשורת בין מכונות שמתרחשת כשבוב שולח לאליס מייל. כדי שפעולה פשוטה כזו לכאורה תוכל להצליח, המחשבים של בוב ואליס חייבים לקודד אותיות באותו אופן (אחרת כל אות שיקליד בוב תופיע כאות אחרת אצל אליס). הפרוטוקולים שמשמים את המחשבים של בוב ואליס לתרגום המידע (למשל: SMTP, POP) צריכים גם הם להיות תואמים. אם להודעת המייל מצורפת תמונה, חייב להיות תאום נוסף כדי להבטיח שהמחשב שיקבל את התמונה יוכל לפענח את הפורמט (למשל JPG) ששימש את השולח. הפורמטים אלה (קידודים ופרוטוקולים) הם המאפשרים למכונות ״להבין״ אלה את אלה. הפורמטים הללו הם תוצאה של תכנון מכוון ושיתוף פעולה כללי. ממש כפי שמערכות הדואר בעולם חייבות להסכים לכבד זו את הבולים של זו, חברות  וממשלות צריכות להסכים על צורת קידוד משותפת כמו Unicode ועל פרוטוקולים משותפים כמו TCP/IP או SMTP.

אבל – האם יש לנו סיבה לחשוב שהמחשבות שלנו תואמות באופן כזה? כיום, אין לנו סיבה לדמיין שהפעילות העצבית המרכיבה את מחשבתו של בוב – למשל ״מתחשק לי ריזוטו כמהין״ – תהיה מובנת למישהו מלבד בוב עצמו (אנחנו אפילו לא בטוחים אם בוב עצמו יוכל לפענח את מצבו המנטלי בעוד שנה מהיום). אז כיצד יתקשר בוב את תשוקתו לריזוטו לאליס? הפתרון המתבקש הוא להשתמש בשפה טבעית, כמו אנגלית. כדי שניתן יהיה להשתמש בהן, יש ללמוד מערכות כאלה, אך מרגע שאנו לומדים אותן הן מאפשרות לנו להשתמש בסימנים מקובלים (מילים באנגלית) כדי לייצג מחשבות מסוימות בתודעתם של דוברי אנגלית אחרים.

מפתה להניח שהסיבה לכך שהשפה פועלת היטב באופן זה היא שהמחשבות שלנו כבר מתואמות והשפה היא רק דרך לתקשר אותן: המחשבות שלנו ״ארוזות״ במילים ואז ״האריזות נפתחות״ על ידי מי שמקבל אותן. אבל זו אשליה. קל לראות שאפילו בשימוש בשפה טבעית, התאימות המושגית היא עניין מסובך והיא כמעט בלתי אפשרית ללא שימוש בשפה.

השפה אינה תלויה בתאימות מושגית קודמת, אלא היא עוזרת ליצור אותה

שפות טבעיות מצליחות, אם כן, לבצע דבר מה דומה למה שעושים פרוטוקולים וקידודי מחשב – הן מספקות פרוטוקול משותף אשר מגשר (במידת מה) בין תצורות שונות של מחשבותינו. על פי תפישה זו, השפה אינה תלויה בתאימות מושגית קודמת, אלא היא עוזרת ליצור אותה.

"אני רוצה פיצה כמו הפיצה הראשונה שאכלתי כשהייתי ילד בן חמש" - מי יוכל להבין בדיוק את כוונתי, את רצוני? תצלום: אינה גורינה

האם אפשר יהיה ליצור תאימות בין המחשבות שלנו?  דרך כלשהי להפוך את מצבו המנטלי של בוב לצורה שתתאים לצורת המחשבות של אליס, או טוב מכך – לצורת המחשבות של כולם? הבנה נבחן שלושה פתרונות אפשריים:

הראשון הוא להפוך את המחשבות שלנו לשפה טבעית כמו אנגלית. במקום להקרין מחשבות גולמיות מתודעה אחת לאחרת, אנחנו מקרינים מילים. זה עשוי להצליח. אבל כל המעורבים צריכים, כמובן, לחלוק מראש שפה כמו אנגלית, והדבר הופך את הטלפתיה לסוג מתוחכם של שליחת הודעות טקסט.

פתרון אפשרי הוא להפוך מצבים מנטליים גולמיים באמצעות מחשב לסוג של פורמט משותף ״שפת מחשבה״ שתהיה מובנת על ידי כולם. לעת עתה, אין סיבה לחשוב שהדבר אפשרי. אבל ניתן לדמיין מערכת כזו שתשמש לשידור של מצבים כלליים

הפתרון השני הוא להפוך מצבים מנטליים גולמיים באמצעות מחשב לסוג של פורמט משותף ״שפת מחשבה״ שתהיה מובנת על ידי כולם. לעת עתה, אין סיבה לחשוב שהדבר אפשרי. אבל ניתן לדמיין מערכת כזו שתשמש לשידור של מצבים כלליים – למשל מערכת שתבחין בין ״כן!״ לבין ״לא כל כך...״ – ואולי גם דימויים מנטליים. אבל אנחנו לא רואים כיצד שיטה כזו תפעל כדי להעביר מחשבות אקראיות – וזו הבטחתה העיקרית של הטלפתיה הישנה והטובה.

הפתרון השלישי הוא למפות מחשבות מסוימות כך שיקושרו למשמעויות מסוימות באורח קבוע מראש, וליצור מין שפת ״טלפתית״. האמת היא שזה בדיוק מה שנעשה בניסיונות מודרניים לתקשר באמצעות טלפתיה (וישנם מעטים כאלה כיום). הבה נבחן שניים מהם.

במחקר משנת 2014, צוות של חוקרים בראשות איש מדעי המחשב ראג׳ש ראו (Rajesh Rao) ציוות צמדים של בני אדם וביקש מהם לשחק יחדיו במשחק, בניסיון לירות בתותח וירטואלי כדי להגן על עיר מפני טילי האויב. בכל זוג, אחד המשתתפים (״השולח״) ראה מסך ועליו מיקומי המטרות, אבל לא יכול היה לירות בתותח. האדם האחר (״הקולט״) לא יכול היה לראות את המסך, אבל יכול היה ללחוץ על כפתור הירי. שני השחקנים היו קשורים בממשק מוח-אל-מוח שנוצר על ידי חיבור השולח לאלקטרואנצפלוגרם (מכשיר EEG) – מכשיר המודד עליות וירידות זעירות במתח החשמלי הנגרמות על ידי פעילות המוח, באמצעות אלקטרודות המוצמדות לקרקפת. המתח החשמלי שימש כדי לעורר פעימות אלקטרומגנטיות במכשיר גרייה מוחית (TMS) שהוצבה ליד קרקפתו של הקולט. כאשר הפעימות האלקטרומגנטיות הללו מועברות לחלק בקרקפת שמעל לחלק מסוים בקליפת המוח המוטורית הן גורמות להתכווצות שרירים, אשר במקרה זה גרמו לקולט ללחוץ על כפתור המפעיל את הירי בתותח.

המסר נשלח באמצעות אות ממכשיר ה-EEG אינו מחשבה או רעיון. הוא בעצם פקודה מוטורית שבמצב רגיל הייתה גורמת לשרירי ידו של השולח להתכווץ

בואו נתעלם מהשאלה אם מדובר בתקשורת של ממש או בסוג מקברי למדי של שלט-רחוק. ניתן לדמיין גרסה מדויקת יותר שבה הפעימה המגנטית מציעה ולא ממש גורמת לפעולת הירי. אבל בלי קשר לרמת הדיוק, המידע שהוחלף הוא ספציפי מאוד, ויש לו משמעות רק בהקשר המסוים הזה אחרי שהקולט והמשדר תודרכו (באמצעות שפה טבעית) בכללי המשחק. המסר נשלח באמצעות אות ממכשיר ה-EEG אינו מחשבה או רעיון. הוא בעצם פקודה מוטורית שבמצב רגיל הייתה גורמת לשרירי ידו של השולח להתכווץ.

על מה חושב הג'ינג'י? אילו רעיונות יש לו בראש? את זאת לא נדע, בוודאי לא באמצעות מכשיר EEG. תצלום: thinker thing

האם ישנה דרך להרחיב סוג כזה של ממשק מוח-אל-מוח, כך שהוא יהיה מחובר פחות למשחק מסוים? במחקר שפורסם באותה שנה, הפסיכולוג קרלס גראו (Carles Grau) ועמיתיו ציוותו גם הם ״שולח״ ו״קולט״ והשתמשו במערך שלEEG/TMS . לשולחים נאמר לדמיין שהם מזיזים את כפות הידיים או את כפות הרגליים שלהם. דפוסי פעילות המוח בכל מקרה ניתנים לזיהוי ויכולים להפעיל סליל של TMS כדי לגרות את קליפת הראייה של הקולט, או לשלוח פעימה חשמלית שאינה מייצרת פוספינים (phosphenes – ראייה של אור ללא מקור תאורה). במערך כזה השולח יכול לחשוב מחשבה (למשל, לדמיין את כפות רגליו או ידיו נעות), הגורמת או לא גורמת לקולט חוויה של פוספינים. עקרונית, שיטה כזו יכולה לשמש כדי לתקשר מידע אקראי. למשל, ניתן להשתמש בצופן מורס: ״שלום״ יהיה: ... .-.. . – (מחשבה על יד תהיה נקודה ומחשבה על רגל תהיה קו). זוהי כמובן שיטה איטית וקל לטעות בה, אבל הבעיה העיקרית היא שגם זו אינה טלפתיה ישנה וטובה. אף שכעת יש בידינו סימנים הקרובים יותר ל"מחשבות״, יש לקבוע מראש את המשמעות שלהם, על ידי הסתמכות על מילים באנגלית (במשלוח הודעות טקסט ממוח אל מוח או בשימוש בצופן מורס) או שהשולחים והקולטים יידרשו ללמוד פרוטוקול חדש, למשל כזה במקשר דפוס מסוים של אותות כן/לא לאובייקט מסוים. אלא שיש לנו כבר פרוטוקול כזה, שאותו אנחנו לומדים מינקות: שפה. הדבר מוביל אותנו מתקשורת טלפתית לתיאום טלפתי.

יתכן שישנה עדיין תקווה לטלפתיה – או לדבר מה דומה. משום שישנה דרך מחשבה נוספת על טלפתיה, המציעה דרך אחרת ומסקרנת למחקר וניסוי אמפיריים

עד כה לא הייתה לנו סיבה לחשוב באופן חיובי על האפשרות של טלפתיה המניחה תאימות בין מחשבותינו. ישנן דרכים ליצור תאימות כזו, אולי על ידי כך שנאמן בני אדם להשתמש בפרוטוקולים מאוד מסוימים מהסוג ששימש את גראו ועמיתיו. אבל הצורך בתאימות מראש מאיים למחוק את רוב היתרונות המרכזיים של הטלפתיה. במקום להיות מסוגלים לתקשר עם אחרים באמצעות מחשבותינו בלבד, אנו נאלצים קודם כל ללמוד מראש להיות דומים יותר. במקום למצוא חלון חדש אל צורות מחשבה וטיעון זרות, סוג כזה של טלפתיה יפעל רק אם כמעט הכול יהיה זהה (ולכן מתואם היטב).

אבל יתכן שישנה עדיין תקווה לטלפתיה – או לדבר מה דומה. משום שישנה דרך מחשבה נוספת על טלפתיה, המציעה דרך אחרת ומסקרנת למחקר וניסוי אמפיריים. כדי להבין למה אנחנו מתכוונים כדאי להתרחק רגע ולשאול למה בכלל נועדה השפה. אפשרות אחת – שנראית מתאימה במיוחד למחשבות על תאימות – היא ששפה נועדה לשיתוף של מחשבות ומידע בין יחידים. אבל  שיתוף מידע הוא מועיל רק במידה שהוא מוביל למעשים שונים. הדבר פותח צורת מחשבה אחרת על השפה ועל האפשרויות של (מין סוג חדש כזה של) טלפתיה.

במקום לראות בתקשורת בין אנשים העברה של מידע, אנו יכולים לחשוב על כך כעל סדרה של פעולות שאנו מבצעים זה על זה (ולעתים קרובות על עצמנו) כדי לגרום לתוצאות

במקום לראות בתקשורת בין אנשים העברה של מידע, אנו יכולים לחשוב על כך כעל סדרה של פעולות שאנו מבצעים זה על זה (ולעתים קרובות על עצמנו) כדי לגרום לתוצאות. מטרת השפה, אם מבינים אותה כך, אינה (לפחות לא תמיד) ליצור תאימות בין ייצוגים מנטליים, אלא פשוט תיאום מיודע של פעולות. בהתבוננות כזו, שימוש מוצלח בשפה אינו חייב לדרוש תאימות מושגית. תפישה כזו של שפה כמאפשרת תיאום, ככלי לפעולה מעשית, ניתן למצוא במחקריהם של אנדי קלארק (משנת 2006), מרק דינגמנסה (משנת 2017), כריסטופר גאוקר (משנת 2002) ומייקל רדי (משנת 1979).

באנלוגיה, חשבו על מושג ה״תפעוליות בינית״ [Interoperability – היכולת של שתי מערכות להחליף מידע ולהשתמש במידע שהוחלף ביניהן] והחילו אותו על יכולות פיזיקליות כלליות. שני אנשים בגבהים ומשקלים שונים לגמרי יכולים לשתף פעולה כדי להזיז ביחד רהיט במקום צר במיוחד. הם אפילו יכולים לאותת זה לזה לאורך הדרך. כדי זה יצליח, האותות צריכים להוביל להשפעות גופניות מתאימות, אולי דחיפה בקצה אחד או הנפת הרהיט באוויר. אבל מעבר לכך, אין כלל צורך בתאימות מושגית (ובוודאי לא יוצאת דופן במיוחד), מלבד המטרה המשותפת. חשובה כאן רק התאימות המעשית.

אפשר לסמן ולהעביר סימנים מורכבים ומתואמים, בלי מילים: למשל באמצעות דגלי סמפור. תצלום: ITU Pictures

אם רואים בשפה כלי עזר לתיאום מעשי, אפשר להתחיל לראות אפשרות ל(משהו שמזכיר) טלפתיה. במקום לראות בטלפתיה אמצעי אפשרי לתקשור המחשבות והחוויות הפנימיות שלנו והעברתם מתודעה אחת לאחרת, אנו יכולים לחשוב על טלפתיה במונחים של ערוצים חדשים להשפעה: ערוצים שיום אחד אפשר יהיה אולי לנצל כדי לתאם פעילות משותפת. ממשקי מוח-אל-מוח קיימים יוכלו למלא תפקיד אפילו אם הם ממהותם הם אינם מסוגלים (בגלל היעדר תאימות מושגית מספקת) לפעול כסוג של משדר ישיר של תוכן של ייצוגים מנטליים של אדם אחד לאחר.

במקום להורות לאנשים לעורר מצב מנטלי מסוים כדי לתקשר משמעות קבועה מראש, ישנו פשוט ערוץ דו כיווני בין מוח למוח שנפתח בין שני יחידים או יותר בגיל צעיר. האנשים המחוברים יכולים אז לבצע פרויקטים משותפים שונים: הם עובדים על מטלות בבית נספר, מזיזים רהיטים, מתאהבים

עתה דמיינו גרסה חלופית של מערכי השולח-קולט ששימשו במחקריהם של ראו וגראו. במקום להורות לאנשים לעורר מצב מנטלי מסוים כדי לתקשר משמעות קבועה מראש, ישנו פשוט ערוץ דו כיווני בין מוח למוח שנפתח בין שני יחידים או יותר בגיל צעיר. האנשים המחוברים יכולים אז לבצע פרויקטים משותפים שונים: הם עובדים על מטלות בבית נספר, מזיזים רהיטים, מתאהבים. האם המוחות שלהם ילמדו להשתמש בערוץ החדש כדי לעזור להם להשיג את יעדיהם? נדמה (לנו, לפחות) שאנו מתקרבים לדבר מה אפשרי יותר. דבר דומה קורה כנראה כששני אנשים, או אפילו אדם וחיית מחמד, לומדים לזהות את שפת הגוף כרמז למה שהאחר חושב או מתכוון לעשות. גם אז ישנו ערוץ אחר – במקרה זה, הראייה – שיש לו יעד אחר (תנועות גוף זעירות), אך הוא מוסר שכבר נוספת של מידע שניתן להשתמש בו וקשה לשחזר אותו באמצעים אחרים.

כל ערוץ מוח-אל-מוח חדש, שאין לו בראשיתו תכלית, יוכל להיות מעוצב בצורות שונות, ולמסור עקבות שהוטבעו באזורים עצביים שונים, או את הרושם הממוצע שלהם באזורים רבים כאלה. כדי לגלות אילו כוונונים יהיו המוצלחים ביותר ולאיזו מטרה, ידרשו ניסוי וטעיה. אבל המטרה של הגשרים החדשים הללו לא תהיה לעקוף את כוונות האדם (כפי שהתכוון לעשות ראו), אלא יותר לחזק את הבסיס שעליו כל אחד יוצר ומיישם את כוונותיו.

ככל שאנו יודעים, סוג כזה של ניסוי לא בוצע מעולם על בני אדם או על בעלי חיים אחרים. הנוירו-פילוסוף פול צ׳רצלנד (Churchland) דמיין אמנם דבר מה דומה בספרו משנת 1989 A Neurocomputational Perspective, כשתיאר נבחרת הוקי המתאמנת ומשחקת בעת שבין שחקנים ישנם חיבורים ישירים אלחוטיים ממוח למוח. נבחרות כזו עשויה ליהנות מהעברה מהירה מאוד של אותות הגדושים במידע מסוגים שונים. אולי, כך העריך צ׳רצ׳לנד, השחקנים ילמדו דרכים להבין זה את זה שיהיו משובחות פי כמה מאלה האפשריות בתקשורת מילולית רגילה. זאת משום שהוא ראה בשפה הפומבית אמצעי תקשורת מוגבל ודל – כזה שקשר מוח אל מוח ישיר יכול למלא בצורה טובה בהרבה. אנו סבורים, לעומת זאת, שכוחם של השפה וגם של כל אמצעי הגישור העתידיים בין מוח למוח תלוי ביכולת שלהם לפעול כאמצעים לקידום פעולות משותפות, בעודם מגשרים על פני ההבדלים שבבסיס המרחבים התיאוריים.

לחזות בפלא: מוחות מקושרים, מעבירים מסרים במהירות, קולטים, מפענחים ופועלים בתיאום, ללא מילים או חיבור פיזי.

חשוב לציין, כי ישנה סיבה לחשוב שמוחותיהם של בני האדם גמישים דיים כדי לנצל היטב סוגים חדשים של ערוץ או ערוצים הנושאים מידע מסוג חדש. דוגמה פשוטה היא NorthSense – מתקן סיליקון קטן שמוצמד לחזה ומשגר רטט קצר כשהמשתמש פונה אל הצפון המגנטי. משתמשים מדווחים על כך שדי מהר הם פשוט החלו ״לדעת״, בכל רגע נתון, היכן הם נמצאים ביחס למקומות חשובים כמו ביתם או בית הספר של ילדיהם. באופן כזה, הזנה איטית וקבועה של מידע כיווני חדש מוטמעת במהירות במערכת הקוגניטיבית של מי שעונד את המכשיר.

מקל של אדם עיוור משגר זרם של מידע שניתן להשתמש בו כעזר לזיהוי אובייקטים ומיקום. הטכנולוגיה העכשווית מאפשרת להשיג מידע שניתן להשתמש בו כדי לזהות אובייקטים ולנקוט בפעולה

או חשבו על טכנולוגיות של חלופות חושיות. מקל של אדם עיוור משגר זרם של מידע שניתן להשתמש בו כעזר לזיהוי אובייקטים ומיקום. אבל לצורך חוויה מרובת מידע הרבה יותר, מצלמה המוצמדת לראש וקשורה לרשת חשמלית הצמודה ללשון יכולה להעביר דפוסים של גירוי חשמלי שמוסרים מידע על אודות מרחק וצורה של אובייקטים רחוקים: מידע שניתן להשתמש בו כדי לזהות אובייקטים ולנקוט בפעולה. ישנן גם מערכות זמינות מסחרית שמשגרת מידע ויזואלי תוך שימוש בתבניות צליל במקום במגע – למשל, מכשירים כמו EyeMusic. בכל המקרים הללו, הסובייקטים מנסים לבצע פעולות שונות ואגב כך הסרטונים המצולמים מתורגמים למידע, גירוי חשמלי או צליל. במשך הזמן, ולאחר אימון, אפשר ללמוד את התבניות הקבועות האופייניות לאובייקטים שונים, להבחין בין צמחים לפסלים, בין צלבים לעיגולים וכן הלאה.

מקל העיוורים משדר זרם אדיר של מידע. תצלום: טימותי קראוזה

טכנולוגיות כאלה הן עדיין מוגבלות בהיקפן וכדי לשלוט בהן נדרש אימון רב. אבל עם זאת, הן הוכחה חשובה לעיקרון. מוחותיהם של בני אדם הם איברים גמישים, המסוגלים להשתמש באותות נושאי מידע מסוגים שונים. מגוון החישה האנושית הרגיל עשוי להיות רק ההתחלה בכל הקשור לצורות המגע העתידיות שלנו, עם אנשים אחרים ועם העולם כולו.

מתוך נקודת מבט כזו, יתכן שמועיל לחשוב על טלפתיה לאו דווקא כעל לימוד של שפה חדשה אלא כעל לימוד של יכולת מוטוריות חדשה, כמו ג׳אגלינג או אולי משהו מתוחכם יותר, כמו לימוד מחול או רכיבה על אופני שטח. במקרים כאלה, אימון נכון מאפשר לנו לעשות משהו חדש באורח קיצוני, להרחיב את הרפרטואר שלנו באופנים שאת השימוש המוצלח ביותר בהם נגלה הרבה יותר מאוחר.

למרות הפסימיות בנוגע לשידור ישיר של מחשבות או חוויות, האפשרות להוספת ערוצים חדשים ישירים בין מוח למוח היא אפשרות מרגשת. על ידי יצירה של ערוצים חדשים רבים מסוג זה, המוחות הגמישים שלנו עשויים ״להשתחרר״ כדי לגלות דרכים אפשריות חדשות לתיאום פעולות מעשיות

טענו כי האפשרות לקיומה של טלפתיה ישנה וטובה היא דלה ביותר. כדי לקיים GOFT המחשבות שלנו יצטרכו להתעצב בפורמט משותף, כך שמחשבותיו של אדם אחד יוכלו להיות מובנות על ידי אחר. הסיכוי לכך קלושים. וניסיונות ליצור פורמט כזה על ידי שימוש בשפה טבעית חוטאים במידה רבה למטרתה של הטלפתיה, והופכים אותה ללא הרבה יותר ממשלוח חגיגי של הודעות טקסט.

אך למרות הפסימיות בנוגע לשידור ישיר של מחשבות או חוויות, האפשרות להוספת ערוצים חדשים ישירים בין מוח למוח היא אפשרות מרגשת. על ידי יצירה של ערוצים חדשים רבים מסוג זה, המוחות הגמישים שלנו עשויים ״להשתחרר״ כדי לגלות דרכים אפשריות חדשות לתיאום פעולות מעשיות. ההישגים הנוכחיים שלנו בתחומי האמנות, המדע והתרבות תובעים תיאום יעיל המתאפשר על ידי השפה הטבעית. ערוצים חדשים בין מוח למוח יוכלו אולי להרחיב את היכולות הקיימות הללו ולהפוך אותנו למשת״פי-על, ולשנות את החיים ואת החברה בדרכים שאיננו מסוגלים עדיין לדמיין.

גרי לופיאן (Lupyan) מלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. הוא חוקר את השפעת השפה על ההכרה.

אנדי קלארק מלמד פילוסופיה קוגניטיבית באוניברסיטה של סאסקס, והוא חבר בפרויקט המחקר XSCAPE של האיחוד האירופי. בין ספריו: Being There: Putting Brain, Body And World Together Again (משנת 1997),  Supersizing the Mind (משנת 2008), Mindware (משנת 2014) ו- Surfing Uncertainty: Prediction, Action, and the Embodied Mind (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך הסרט "The Mind Reader", בכיכובו של וורן ויליאמס, משנת 1933. תצלום: נחלת הכלל