בפינה חשוכה בעיר פומפיי

״אוטיכיס, נערה יוונייה מתוקה, שני אָסים״. כתובת הקיר התמציתית הזו שהיא מודעה המוכרת שירותי מין נמצאה על קיר בפומפיי. העיר הרומית העתיקה הייתה כבר עיר עתיקה כאשר נהרסה בהתפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה – וכך שומרה לעד. בעיר הממוקמת במפרץ נפולי, ליד שפך הנהר סָרנו, ישנם סימנים מוקדמים לתרבות האטרוסקית, אם כי מאוחר יותר האזור יושב על ידי סאמניטים דוברי אוסקנית, שאחראים לראשית הצמיחה הממשית של העיר בסביבות שנת 200 לפני הספירה. הקרקעות סביב פומפיי היו פוריות, והעיר והאזור הלכו והתעשרו.

בעת שהשפעתה של רומא הלכה והתפשטה ברחבי איטליה, פומפיי הפכה לעיר רומית, אך הייתה בה אוכלוסייה מגוונת. אפשר לדמיין מקום סואן שבו כ-12 אלך איש, עשירים ועניים, חופשיים ועבדים, כיכרות ציבוריים, מזרקות וגנים, בתים נאים ומשכנות עוני, טברנות, חנויות, בתי מלאכה ואמפיתיאטרון בנוי אבן שסיפק בידור לקהל הרחב. ברחובות אפשר היה לשמוע המולה של דוברי אוסקנית, יוונית ולטינית, והתרחשו בו כל הפעילויות שניתן לצפות מעיר משגשגת – פוליטיקה, עסקים, אהבה, פשע.

"אוטיכיס, נערה יווניה מתוקה, שני אסים", גרפיטי בכניסה ללופנאר בפומביי. תצלום באדיבות האתר של העיר פומפיי.

גרפיטי הוא מסוג העדויות המרגשות שנשמרו עבורנו בהרס פומפיי, משום שמקורו אינו באליטה הספרותית או בכתובות מטעם בעלי השררה, אלא משכבות שונות ורחבות של החברה

גרפיטי הוא מסוג העדויות המרגשות שנשמרו עבורנו בהרס פומפיי, משום שמקורו אינו באליטה הספרותית או בכתובות מטעם בעלי השררה, אלא משכבות שונות ורחבות של החברה. כתובת הקיר המוקדשת לאוטיכיס נותנת לנו שם של אישה, מוצא אתני, מחיר ורמז על אפשרויות של הנאה – ומעידה על פן זימתי בעיר ההרוסה, שעתה פוקדים אותה תיירים סקרנים וסקרני תרבות להוטים. הכתובת נכתבה במבואה לבית אמיד שהיה בבעלות שני אנשים חופשיים, בית וֶטי, המוכר בעיקר הודות לציור האל פריאפוס הנראה בו שוקל את איבר המין הגדול במיוחד שלו כנגד שק של מטבעות. המודעה, אף שהיא קצרה ועניינית, משמיעה באוזנינו קול מלפני כמעט אלפיים שנה, ויכולה לשגר אותנו למסע שתכליתו להבין יותר על אודות חייהם של אמידים ועניים בפומפיי. בו זמנית, היא בהחלט עשויה להעלות בנו יותר שאלות מתשובות בנוגע לאוטיכיס עצמה ובאשר לזונות של פומפיי.

פומפיי, שלעתים קרובות נראית מוכת שמש ומוצפת בעדרי מבקרים, אינה מסתירה את צדה האפל. למעשה, בית הבושת שנבנה בעיר ושימש למטרה זו בלבד, הידוע בשם לוּפאנאר, הוא אחד האתרים הפופולריים ביותר שם. ציורי הקיר הסקסיים הם אחת האטרקציות. שמונה מהם ניתן למצוא מעל המשקופים של החדרונים הקטנים שבכל אחד ניצבת ״מיטה״ צנועה. בחמישה או שישה נראות סצנות מין בין גבר לאישה, באחר נראית אישה עומדת ליד גבר שרוע וצביעה על תמונה ארוטית, ובציור האחרון נראה האל פריאפוס מצויד בשני איברי מין זקורים. אלה מציגים משהו בסיסי ואל-זמני מאוד שמשותף לנו ולתושבי פומפיי הקדומים – סקס – אבל הם גם מעוררים את המבקרים ולעתים סוחטים בדיחות גסות מן המדריכים והתיירים גם יחד. ציורי הקיר מעידים, כנראה, על סוג הפעילויות שהיו זמינות ללקוחות, ונועדו לסייע ליצור אווירה טעונה במיניות.

בית הבושת לופאנאר, פומפיי. תצלום: Wellcome Collection, לונדון

הודות לכתובות הקיר בבית הבושת, אנחנו יודעים אפילו את שמות חלק מהנשים שעבדו שם: אנדיה, אפלוניה, את׳יס, ברוניסה, קדיה, קרסה, דרוסה, פאביה, פאוסטילה, פליסיה, פורטונטה, האבנדה, הלפיס, אינואריה, איאס, מולה, מורטיס, מירטל, מיסיס, נאיס, פנטה, רסטיטואה, רוסטיה, סקפסיס, ויקטוירה ובתו של סלאביוס. אוטיכיס אינה מופיעה ברשימה, אף יתכן שאלה היו שמות מקצועיים; חלקם מופיעים בכתובות קיר במקומות אחרים בעיר.

כיצד חוו תושבי פומפיי ומבקרים אחרים את בית הבושת?

כיצד חוו תושבי פומפיי ומבקרים אחרים את בית הבושת? אנחנו יכולים ללמוד על כך מטקסט ספרותי קטוע בשם ״הסטיריקון״, שנכתב במאה הראשונה לספירה על ידי אציל רומי בשם פטרוניוס. בסצנה אחת, הדמות הגברית אנקלופיוס הולכת לאיבוד בעיר. אישה קשישה גורמת לו בעורמה להיכנס לבית הבושת, ושם:

״הבחנתי במספר גברים ונשים עירומים שהילכו בזהירות בין שלטי מחירים. מאוחר מדי, מאוחר מדי הבנתי שנלקחתי לבית גסויות. קיללתי את הקשישה הערמומית, כיסיתי את ראשי והתחלתי לחצות את בית הבושת בריצה כדי להגיע לחלקו האחר, כשממש ליד הכניסה פגש בי אסקילטוס, ואני מותש וכמעט מת. נראה שאותה קשישה הביאה גם אותו לכאן. קידמתי את פניו בצחוק, ושאלתי אותו מה מעשיו במקום כה לא נעים.

״הוא מחה את פניו בידיו ואמר: ׳אילו רק ידעת מה קרה לי׳. ׳מה קרה?׳ אמרתי. ׳ובכן׳, הוא אמר וכמעט התעלף, ׳תעיתי בכל רחבי העיר בלי למצוא את המקום שבו אני דר, כשאדם נכבד ניגש אלי והציע באדיבות להנחות אותי. הוא לקח אותי במיני פניות אפלות והביא אותי לכאן, ואז החל להציע לי כסף ולפתות אותי. אישה הצליחה לקחת ממני מטבע עבור חדש, והוא כבר תפס אותי. הגרוע מכל היה קורה אילמלא הייתי חזק ממנו״.

מתברר גם כי היו מי שפותו בעורמה לבקר שם – ונראה כי מי שהצליחו להביא לקוחות קיבלו בתמורה עמלה. הזונות עצמן הוצגו לראווה עירומות, בלוויית תג מחיר, כדי שגברים-לקוחות יוכלו לאמוד אותן ולבחור. ניתן היה לשכור חדרונים לשימוש פרטי

פטרוניוס כתב קומדיה, אבל אין סיבה להטיל ספק בפרטים שהוא משלב בה, היכולים להקים לתחייה את בית הבושת. מתיאוריו עולה כי בתי בושת היו ממוקמים בחלקים צדדיים של העיר ולא ניתן היה לזהות אותם בקלות מבחוץ. הזונות והלקוחות הופרדו מן העולם שבחוץ על ידי וילון. מתברר גם כי היו מי שפותו בעורמה לבקר שם – ונראה כי מי שהצליחו להביא לקוחות קיבלו בתמורה עמלה. הזונות עצמן הוצגו לראווה עירומות, בלוויית תג מחיר, כדי שגברים-לקוחות יוכלו לאמוד אותן ולבחור. ניתן היה לשכור חדרונים לשימוש פרטי.

זירת ההתרחשות: מיטת אבן, לופאנאר, פומפיי. תצלום מהמאמר המקורי

המשורר הרומי הורטיוס כתב על בחירות הגברים בבנות זוג ליחסי מין באחת הסאטירות שלו, שבה הוא מצביע על טיפשותם של חלק מהגברים – בעיקר בערגתם אל נשים מן האליטה או נשים נשואות, וברומנים שניהלו איתן. הוא אומר כי זונות הן בחירה הגיונית הרבה יותר כשגבר זקוק לסקס. ראשית, ניתן לראות את פניהן וגופן, הוא אומר. לעומת נשים מכובדות, שגופן היה מכוסה לגמרי, בגדי הזונות עשויים היו להיות חושפניים, ואפשרו לגבר לראות מה הוא עשוי לקנות לשימושו. ובמהלך המפגש, כך אומר הורטיוס, גבר יכול לקרוא לזונה בכל שם שירצה – היא צפויה לשרת את הפנטזיות שלו כולן. הורטיוס, לפחות בדמותו שבמחזה, העדיף את הנשים הללו בהירות וטבעיות, לבושות היטב, נגישות ולא יקרות.

המציאות עבור הנשים בבית הבושת, עירומות ונושאות תג מחיר, הייתה מציאות עגומה: גופן היה משמש להפקת רווחים עבור בעלי בית הבושת, הן נדרשו לעבוד, גופנית ורגשית, בחדרונים או תאים קטנים (קובות) ופתוחים שנועדו למין

״הסטיריקון״ מתחיל להשלים פרטים על חייהן והסביבה של חלק מהזונות – לפחות מי שעבדו בבתי בושת, אבל עד כה, על פי הטקסט והציורים, מתקבלת תמונה עולצת של ההתרחשויות שם. אולם, המציאות עבור הנשים בבית הבושת, עירומות ונושאות תג מחיר, הייתה מציאות עגומה: גופן היה משמש להפקת רווחים עבור בעלי בית הבושת, הן נדרשו לעבוד, גופנית ורגשית, בחדרונים או תאים קטנים (קובות) ופתוחים שנועדו למין. רובן היו שפחות, שלא באמת יכלו לבחור מה לעשות, והיו נתונות לחסדי הבעלים והלקוחות. נשים חופשיות עניות יותר היו גם הן בעמדה מוחלשת, וקרוב לוודאי שנאלצו לעסוק בזנות. כחמישית משמות הנשים בבית הבושת מעידים כי מדובר בנשים שאינן שפחות.

באימפריה הרומית, העבדות הייתה מוסד מקובל, ועבדים מכל סוג – פועלים בחקלאות, עבדי בית בערים, פועלים, כורים, מורים (וזונות) – היו בכול מקום. מעטים מן העבדים חיו כנראה חיים פריבילגיים יחסית, ולאחרים הייתה מידה של עצמאות בעבודה ובחיים, במגבלות היותם שייכים לאדוניהם. חלקים יכלו אפילו לקוות לזכות יום אחד בחירותם. אבל ישנן גם תזכורות קודרות למי שהיו פחות בני מזל. קולוּמֶלה, שגם הוא כתב במאה הראשונה לספירה, הסביר כיצד יש לנהוג ולנהל עבדים בחווה. הוא המליץ לפקח עליהם ללא הרף ולכבול אותם בשלשלאות ובמכלאות לעבדים (אֶרגָסטוּלָה), וכן להגביל את חוש התנועה שלהם והפגישות שלהם עם אחרים, תוך פיקוח על מנהגי הרחצה, הדת והמין שלהם. איזה מין משטר חיים נכפה על זונות בלופאנאר?

נראה שלעבדים לא הותר לקיים חיי אהבה או מין משלהם, אבל הם גם הוכרחו להוליד (זה היה מקור לעבדים חדשים), ואילו את השפחות הכריחו לקיים יחסי מין כדי לסייע בריסון העבדים הזכרים. ניצול מיני ואונס על ידי הבעלים היו פגיעות נפוצות מאוד בקרב עבדים, שפחות, ילדים ובוגרים. עבדים רבים נוצלו מינית על ידי בעליהם כעניין שבשגרה, ונראה כי הדבר היה נפוץ בעיקר בקרב עבדי בית, בגלל זמינותם

נראה שלעבדים לא הותר לקיים חיי אהבה או מין משלהם, אבל הם גם הוכרחו להוליד (זה היה מקור לעבדים חדשים), ואילו את השפחות הכריחו לקיים יחסי מין כדי לסייע בריסון העבדים הזכרים. ניצול מיני ואונס על ידי הבעלים היו פגיעות נפוצות מאוד בקרב עבדים, שפחות, ילדים ובוגרים. עבדים רבים נוצלו מינית על ידי בעליהם כעניין שבשגרה, ונראה כי הדבר היה נפוץ בעיקר בקרב עבדי בית, בגלל זמינותם. בסאטירה אחרת, הורטיוס כותב: ״כשהאיבר שלך קשיח, והשפחה או עבד צעיר ממשק הבית נמצאים בסביבה ואתה יודע שאתה יכול לתקוף מיד, האם תמהר להתפרץ?״ הוא כתב גם פואמה על הנושא, שבה הוא מייעץ לחברו לא להתבייש משום שהוא אוהב את עבדו משום שאכילס וגיבורים אחרים נהגו כמותו. צמיד מוזהב מפומפיי רומז לסוג כזה של יחסים. הוא נושא את החריטה ״מהאדון לשפחתו״. עם זאת, יתכן כי בנוסף להיותו מתנה של ממש, הוא משמש גם תזכורת למעמד של כל אחד מן הצדים בקשר הזה. לעתים, עבדים יכלו לנצל את יחסי המין לטובתם.

הארכאולוגיה מציעה עדויות מוחשיות יותר לחייהם של העבדים. היעדרם הבולט של מגורי עבדים בבתי האליטות מרמזת כי לעתים קרובות לא היו לעבדים מרחבים משלהם, והם היו פשוט חלק מן הריהוט. יתכן כי הם הסתתרו וישנו היכן שיכלו, וכך השתמשו בחללים שמתחת למדרגות ובמרתפים חשוכים ולא נעימים. למרתפים הללו היו גם שימושים נוספים. בפומפיי, ב״ווילת עמודי המוזאיקה״, נמצא במרתף שד של עבד, שאזיקי הברזל שלו מעוגנים לאדמה. נראה כי המקום היה כלא לעבדים. שלשלאות ברזל לרגליים נמצאו בארונות ב״בית ונוס בביקיני״, יתכן שהוסתרו למחצה, אבל היו שם כאיום שנועד להביא את העבדים להתנהג כראוי. מכות והצלפות ואיום באלימות היו אמצעים נפוצים לשליטה וענישה מצד בעלי העבדים. לא רק כאב פיזי היה כרוך בכך, אלא גם השפלה אישית שהקורבן לא יכול היה למנוע. על העבדים הופעלו כפייה ושכנוע פסיכולוגי ולא רק גופני. יתכן שללופאנאר היו ״שומרי סף״ משלו, שהיו נכונים לטפל בכל לקוח בעייתי או בנשים עצמן.

תגית נחושת לקולר של עבד (המאה הרביעית לספירה), הטקסט הוא דרישה להשיב את העבד לאחוזת אדונו ברומא. המוזיאון הבריטי, לונדון.

על שפחה חסרת שם מבולה רגיה, בצפון אפריקה, הושמו רצועה וקולר שעליו נכתב: 'זוהי זונה בוגדנית! תפסו אותה משום שהיא ברחה מבולה רגיה'

היו אנשים משועבדים שהתנגדו ואפילו מי שהצליחו לברוח. על שפחה חסרת שם מבולה רגיה, בצפון אפריקה, הושמו רצועה וקולר שעליו נכתב: ״זוהי זונה בוגדנית! תפסו אותה משום שהיא ברחה מבולה רגיה״. הקולר נמצא עם שלד במקדש אפולו. איש אינו יודע מה היה שמה של האישה שענדה אותו. האם היא מתה בעודה מחפשת מקלט במקדש הנטוש? האם זה היה ניסיון הבריחה הראשון שלה, או שהיא ניסתה עוד קודם ואז הושם עליה הקולר? האישה הזו כמעט אבדה להיסטוריה, ואין יודעים עליה דבר פרט לסמל השבי שלה.

כ-45 קולרי עבדות כאלה נמצאו. ברבים מופיעים השם, המקצוע וכתובתו של בעל העבד, אבל לעולם לא שמו של העבד. למשל, על תגית ברונזה מקולר של עבד מרומא כתוב: ״תפסו אותי כי ברחתי והחזירו אותי לקלימוניטון לביתו של אלפידיוס, vir clarissimus [איש רם ונישא], לבונוסוס״. על הצד האחר כתוב: ״תפסו אותי והחזירו אותי לפורום של מארס, למקסימיאנוס איש העתיקות״. נראה כי התגית מוחזרה. קולר ברזל מרומא מציע גם פרס: ״ברחתי. תפסו אותי. כשתחזירו אותי לאדון שלי, זונינוס, תקבלו מטבע זהב״.

אז מי הייתה אוטיכיס? האם הייתה זונה, שפחה, גם וגם או לא זו ולא זו? האם הוכרחה למכור את עצמה? ראשית, הבה נבחן את שמה. אוטיכיס הוא שם יווני שניתן לתרגום גס כ״בת מזל״, והוא היה נפוץ בעולם הדובר יוונית. אף שכתובת הקיר בוודאי מתייחסת לאישה אמיתית, איננו יודעים אם זה היה שמה האמיתי , שם השפחה שלה או שמה המקצועי. אם הייתה אישה חופשית העובדת בזנות, יתכן שבחרה בשם כפסבדונים. אם הייתה שפחה, יתכן שבעליה נתנו לה את השם. החלפת שמם של עבדים בשם עליז ויווני הייתה נהוגה על ידי הרומאים.

החלפת שמם של אנשים משועבדים עשויה הייתה להשפיע עליהם במגוון אופנים. היא גזלה מהם היבט מכריע בזהות האישית שלהם, והחליפה אותו בשם שהיה לעתים אכזרי משם שהדגיש את מעמדם כרכוש. שפחה זונה שנקראה ״בת מזל״ או מזלי״ הייתה בוודאי חסרת מזל לחלוטין. עבד אחר באותו בית נקרא ״ארוס״ (״תשוקה״). בכתובת הקיר שבה הוא מוזכר נאמר: ״ארוס אוהב להיות פסיבי ביחסי מין״, אבל מאוחר יותר התוספת נמחקה. כיום, אנחנו עשויים לראות בכך שתלטנות, טקס השפלה וביזוי מתמשך. אולם החלפת השם עשויה הייתה גם לאפשר לעבד או לשפחה לשמר זהות ״בסיסית״ פנימית נפרדת, הקשורה לשם ״הפרטי״. אחת האפשרויות האומללות היא שאנחנו מכירים את ״אוטיכיס״ רק בשם שנתן לה בעליה, ובמובן זה היא נותרת בלתי נראית.

אם הכתובת נכתבה על ידי הבעלים או הסרסור שלה, יתכן שגם השם וגם ציון מוצאה ניתנו כדי להגדיל את כוח המשיכה של אוטיכיס על ידי יצירת רושם שמדובר במישהי אקזוטית – אף שבפומפיי היו בני מוצאות שונים והיא משכה מבקרים מכל הסוגים. האם נשים יווניות חופצנו כאובייקטים מיניים שענו על פֶטיש של זכרים בפומפיי?

בחלק השני של הכתובת מודגשת העובדה שאוטיכיס היא יווניה. האם עלינו לקרוא את התיוג ״יוונייה״ כציון עובדה פשוטה, או שיכולה להיות לכך משמעות אחרת? אם הכתובת נכתבה על ידי הבעלים או הסרסור שלה, יתכן שגם השם וגם ציון מוצאה ניתנו כדי להגדיל את כוח המשיכה של אוטיכיס על ידי יצירת רושם שמדובר במישהי אקזוטית – אף שבפומפיי היו בני מוצאות שונים והיא משכה מבקרים מכל הסוגים. האם נשים יווניות חופצנו כאובייקטים מיניים שענו על פֶטיש של זכרים בפומפיי? הפטישיזציה והסקסואליזציה של קבוצות של נשים (וגברים) על פי מוצא אתני או גזע עדיין מוכרת מאוד, ולכן הדבר אינו בלתי אפשרי.

מצד שני, יתכן ש״נערה יוונייה״ נועדה למשוך את מי שהגיעו מיוון וחלפו בעיר, או תושבי פומפיי שמוצאם מיוון, כמו מוסאיוס או אפגאת׳וס, ששמם מוזכר בכתובות קיר בלופאנאר, או פירוס או צ׳יוס, שמוזכרים בכתובת קיר בבזיליקה בפומפיי. שמו של מואסיוס נכתב ביוונית ולא בלטינית, באחת ממספר כתובות קיר ביוונית שנמצאו ברחבי העיר. בכל מקרה, הבחירה לציין את שמה ואת מוצאה עשויה הייתה לנבוע משיקולים עסקיים ולא מנתונים ביוגרפיים של ממש.

המודעה גם מדגישה את ״מתיקותה״ (moribus bellis) של אוטיכיס. נוסח כזה נמצא במספר כתובות קיר בפומפיי. בלופאנאר אנחנו מוצאים ״רסטיטואה המתוקה״. זונות אחרות כמו ספס, סוקססה  ומֶנאדר, שהיה גבר, תוארו באופן דומה. תיאור כזה נועד לרמוז בעקיפין כי הבילוי יהיה נעים, אולי מדובר בחברה טובה בנוסף לשירותי מין. ואכן, שרה לוין-ריצ׳רדסון מזכירה לנו כי זנות כללה לעתים גם עבודה רגשית ולא רק גופנית. זונה נאלצה בוודאי להפגין את כל קשת הרגשות, להיראות עליזה, ביישנית או מגורה, מפתה ותאוותנית, מתחשבת או שתלטנית, בהתאם לנסיבות. הדבר נוגע חלק מכתובות הקיר האחרות ברחבי העיר שפירטו בהרחבה את השירותים שהוצעו על ידי הנשים, בעיקר מין אוראלי ומין בכלל.

מהו המחיר הנקוב כ״שני אסים״ [מטבעות נחושת]? הוא נראה נמוך. זהה למחירה של כיכר לחם. ישנם רישומים שונים של מחירי זנות, אבל רובם נמצאים בטווח שבין אס אחד לחמישה. שני אסים היה כנראה המחיר המקובל בפומפיי, ואולי היה אפילו סוג של תעריף נמוך נפוץ

לבסוף, מהו המחיר הנקוב כ״שני אסים״ [מטבעות נחושת]? הוא נראה נמוך. זהה למחירה של כיכר לחם. ישנם רישומים שונים של מחירי זנות, אבל רובם נמצאים בטווח שבין אס אחד לחמישה. שני אסים היה כנראה המחיר המקובל בפומפיי, ואולי היה אפילו סוג של תעריף נמוך נפוץ. מחיר עשוי לשקף מספר גורמים. הוא בוודאי חושב כך שימשוך מספר רב של לקוחות, או שהוא עשוי לשקף את גילה ואת מידת היותה של האישה מושכת. מחיר עשוי היה גם לשמש כעונש. יתכן שלקוח שהביע עניין יכול היה גם להתמקח. יתכן שלזונות עצמאיות היו מעט אמצעי הגנה והן לא יכלו להכריח את הלקוחות לשלם.

פרסקו ארוטי מהלופאנאר, פומפיי. תצלום: המאמר המקורי

ציור פריאפוס מדגיש את עושרם של מי שזה היה ביתם, משום שפריאפוס היה אל הפריון – מלבד איברו וכספו, בציור נראה גם סל פירות שלו המונח על הקרקע

יש לקחת בחשבון גם מה שמיקומה של הכתובת מוסיף לסיפור. הטקסט נכתב על הקיר השמאלי במבואה של בית ווטי. מקובל לחשוב שהתגוררו שם אחים, אאולוס וטיוס קונוויווה (Aulus Vettius Conviva) ואאולס וטיוס רסטיטוטוס (Aulus Vettius Restitutus), שהיו עבדם משוחררים שנקראו בשמו של אדונם לשעבר, אאולוס וטיוס. שמותיהם מופיעים על חותמי ברונזה שנמצאו ליד כספת עץ גדולה בבית, לצד טבעת הנושאת את ראשי התיבות AVC. בכתובות קיר מחוץ לבת, קונוויווה מכונה ״אוגוסטאליס״, תפקיד כמורה שהיה פתוח לעבדים לשעבר, ואילו ריסטיטוטוס דוחק במציעים לתמוך במועמד בשם סאבינוס. בין אם אלה היו אחים, אב ובנו, חברים או עמיתים לעבודה – אי אפשר לדעת בוודאות, אבל נראה שהם היו עשירים ובעלי נכסים, ובכלל זה ביתם העירוני המקושט להפליא. ציור פריאפוס מדגיש את עושרם, משום שפריאפוס היה אל הפריון – מלבד איברו וכספו, בציור נראה גם סל פירות שלו המונח על הקרקע. בשניים מן הסיפורים ״המצחיקים״ המקושרים אליו, סופרו על ידי המשורר אובידיוס, הוא אינו מצליח לאנוס את האלה הֶסטיה ונימפה בשם לוטיס.

פרסקו של פריאפוס בבית ווטי, תצלום באדיבות קרול רדאטו.

הציור הנוסף בבית ווטי עשוי לספר לנו מעט יותר על החיים בבית ועל יושביו, ולחשוף את אוטיכיס. ניתוח קפדני שערכה בת׳ סוורי-הובן (Beth Severy-Hoven) מתמקד בעיקר באסופות של ציורים שנמצאו בשני חדר האורחים, הנקראים n ו-p. החדרים מעוצבים כתמונות מראה זה של זה. בחדר n ישנם שני ציורים אלימים. על הקיר האחורי נראה עונשו של פנתאוס, שנהרג על ידי מעריצותיו של דיוניסוס. פנתאוס העירום נופל, זרועותיו פרושות לרווחה ונשים תוקפות אותו מכל עבר. על הקיר שמימין, מוצג עונשה של דירקה. היא כפותה, עירומה, ושור עומד לרמוס אותה למוות, גורל שהיא הועידה לאישה אחרת, אנטיופה.

דירקה נענשת, פרסקו. תצלום: ויקיפדיה

בקצה חדר p נראה עונשו של איקסיון, שנקשר לגלגל לנצח משום שניסה לאנוס את הֶרָה, ומשמאל ישנה תמונה המציגה את עונשה של פסיפֶה, אשר נגזר עליה לחשוק בשור, בגלל פשעיו של בעלה. בשני החדרים נראים עינויים של דמויות נשיות וגבריות מן המיתולוגיה. אלה שבחדר n נענשו על ידי בני אדם, ואלה שבחדר p נענשו על ידי האלים.

כשבעל הבית בחר את הדימויים הללו, של עינויים המוצגים כארוטיים, הוא בחר להציג על הקיר את כוחו שלו להעניש או ליהנות

סוורי-הובן טוענת כי אנחנו יכולים לקרוא את הדקורציה הזו מנקודת המבט של בעלי הבית, העבדים המשוחררים, או מנקודת מבט של כוח. כפי שכבר ציינו, העבדים שימשו לצרכים מיניים וכנראה גם הוענשו במגוון אופנים, ויתכן שגם ה[אחים] ווטי חוו זאת על בשרם. בחירתם לקשט את קירות חדרי האוכל לאורחים בדימויים אלה של מענישים ומוענשים עשויה לשמש תזכורת להבדל שבין אדון לעבד – עבורם וגם עבור עבדיהם. כפי שאומרת סוורי-הובן: ״כשבעל הבית בחר את הדימויים הללו, של עינויים המוצגים כארוטיים, הוא בחר להציג על הקיר את כוחו שלו להעניש או ליהנות״.

פנתאוס נענש, פרסקו בבית ווטי, פומפיי. תצלום: ויקיפדיה

האם אוטיכיס הייתה שפחת בית של הווטי? יתכן. רמז אחד מכתובת הקיר עצמה הוא שיתכן כי שבתחילה נכתבה שם המילה Verna – שפחה שנולדה בבית זה, ולא המילה Graeca – יוונייה. אם אכן הייתה שפחה שם, יתכן שהייתה קורבן להטרדות מיניות מצד בעלי הבית וחבריהם. האם הם גם סרסרו באוטיכיס, שפחת הבית שלהם? ברומן העתיק ״האס מוזהב״ מאת אפוליאוס, מסופר על צעירה בשם צ׳ריטה, שנחטפה על ידי שודדי דרכים. כאשר היא נתפסה מנסה להימלט, אחד מהם הציע למכור אותה לבית בושת או לסרסר בה בעיירה סמוכה. הוא אמר לשודדים האחרים כי ״לראות אותה משרתת גברים בבית בושת תהיה נקמה מתוקה עבורכם״. מין על צורותיו השונות יכול היה להיות עונש. חיי היומיום של השפחה בבית כזה עשויים היו להיות מאבק בלתי פוסק בניסיון להימנע מתקיפה וענישה, מאבק לשמור על מידה של שליטה וכבוד עצמי.

יתכן כי הבית היה ביתה של אוטיכיס, אבל הוא לא היה בית בושת דוגמת לופאנאר. אולם, אחד הדברים שהתמיהו את החוקרים בנוגע לבית היה קיומו של חדר קטן מאחור, שאפשר היה להיכנס אליו מן המטבח בלבד, חדר הידוע כ-x1. החדר הזה מעניין כי הוא מקושט בשלושה ציורים ארוטיים גדולים, ועם זאת הוא מוסתר באזור השירות של הבית. האם זה היה המקום שבו אוטיכיס קיימה יחסי מין עם לקוחות כדי לספק לבעלי הבית הכנסה נוספת? יתכן, אבל פעילות כזו עלולה הייתה להזיק לתדמיתם של בעלי הבית. האם הציורים היו מתנה שניתנה לטבחית טובה או לשפחה אחת, שהורשתה להשתמש בחדר? יתכן גם שהם נועדו לשמש לצוות העבדים, שאולי ישנו שם, תזכורות לזמינות ולפגיעות המינית שלהם, ולכך שבבית זה הם חסרי אונים? רעיון נוסף הוא שחדרים כאלה – אשר כשישה מהם נמצאו בפומפיי – היו ״מועדוני סקס״ פרטיים, חדרים ששררה בהם אווירה של בית בושת, אבל הם לא היו פתוחים לציבור. יתכן כי אוטיכיס נדרשה לשרת את אדוניה בתוך פנטסיה קודרת זו.

האם כתובת הקיר על אודות אוטיכיס, הייתה כלל מודעה אמיתית? איננו יכולים לשלול את האפשרות שמדובר בהשמצה מרושעת, מהסוג שמוכר לנו כיום מגרפיטי ברכבת התחתית

מצד שני, האם כתובת הקיר על אודות אוטיכיס, הייתה כלל מודעה אמיתית? איננו יכולים לשלול את האפשרות שמדובר בהשמצה מרושעת, מהסוג שמוכר לנו כיום מגרפיטי ברכבת התחתית. הכותב הסאטירי היווני לוקיאנוס, בספרו ״דיאלוגים של קורטיזניות״ מן המאה השנייה לספירה, מציין כי כתובת קיר יכולה לשמש כבדיחה, להטעות או לעורר מריבה בין אוהבים. יכול להיות שאוטיכיס הייתה נערה יוונית אמיתית, אולי אפילו מתוקה, אבל היא לא הייתה בהכרח זונה או אפילו שפחה. מחזר שנדחה או מאהב נבגד עלול היה לכתוב אותה במקום שבו היא, ומכריה, יכולים היו לראות את הכתובת. יתכן כי הכתובת מרמזת על קשר שהיה לה עם הבית, אבל איננו יכולים לדעת בוודאות אם הייתה שפחת בית שם.

כתובת הקיר הבודדה שבה התחלנו לקחה אותנו למסע אל הפנים האפלים ביותר של החיים בפומפיי: הקושי והעליבות בלופאנאר, האיום הבלתי פוסק על עבדים ושפחות בתקיפות מיניות ואלימות, האיזוק לרצפה במרתף שכולו כאב ואימה, הבעלוּת והניצול קשה לדמיין את הזוועות הללו בעת ביקור בעיר צרובת השמש המלאה באוטובוסים מלאים בתיירים עליזים בחולצות צבעוניות, או כשמתפעלים מן האמנות והאדריכלות היפה בספרים הנאים. לעולם לא נדע בוודאות מה קרה לאוטיכיס, מעבר לכך שהיא הייתה אישה הקשורה לשם זה. וגם לעולם לא נדע באמת איך התנהלו החיים בבית ווטי. אבל אנחנו יכולים להמשיך לנסות לקרוא את הראיות כדי למצוא את הסיפורים המאירים את חייהם של אותם תושבי פומפיי שמזלם לא שפר עליהם.

גאי ד. מידלטון (Middleton) הוא חוקר אורח בבית הספר להיסטוריה, לימודים קלאסיים וארכאולוגיה באוניברסיטת ניוקאסל הבריטית. בין ספריו: Understanding Collapse: Ancient History and Modern Myths (משנת 2017), Collapse and Transformation: The Late Bronze Age to Early Iron Age in the Aegean (משנת 2020) ו- Women in the Ancient Mediterranean World: From the Palaeolithic to the Byzantines (משנת 2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: פרסקו ארוטי מבית הבושת לופאנאר, פומפיי. תצלום: sarahhoa, ויקיפדיה