גם מחר לא אהיה מבוגרת

משחקיוּת היא עניין חשוב בכל גיל.

כשהייתי בת שמונה לבשתי את שמלת הפשתן של סבתא-רבתא, והבד העודף נשרך מאחורי כמו שובל של שמלת נשף. כאשר תחבתי את רגליי לנעלי העקב השחורות המעוטרות שלה, דידיתי אל המראה, ביצעתי סיבוב והתפעלתי מהבבואה שלי. הייתי בטוחה שאני נראית כמו מבוגרת קטנה אבל אלגנטית. לא היה לי מושג מה אני רוצה להיות או מה אני רוצה לעשות כשאגדל, אבל ידעתי בוודאות שיבוא יום ואתלבש כך.

בטיול בשנות העשרים שלי, הכול, כולל העתיד שלי, נראה לא לגמרי מאוזן. ידעתי שברגע שאחזור הביתה, אתבגר

בראשית שנות העשרים שלי, ממש אחרי שגמרתי את לימודי בקולג׳ ויצאתי לטיול תרמילים באוסטרליה, לא הרגשתי גדולה וגם לא מבוגרת. הקפתי את עצמי בצעירים אחרים, בסוף שנות העשרה או בתחילת שנות העשרים שלהם, והתענגתי על התארכות גיל הנעורים. חיכה לי עולם גדול ומלא הרפתקאות שיש לגלות, ומבחינתי ההתבגרות יכלה לחכות. פרנסתי את עצמי מכסף שחסכתי כשעבדתי, לפני הטיול, כמלצרית ומכל מיני עבודות בדרך, והבגרות נראתה לי רחוקה – לפחות במרחק חודשים מספר. כשחניתי באאוטבק האוסטרלי  תחת כוכבי הרקיע של חצי הכדור הדרומי, הנראים אחרת מאלה שזכרתי, ושטפתי את ידי בכיורים שבהם המים התערבלו בכיוון ההפוך לפני שנשאבו לביוב, הכול, כולל העתיד שלי, נראה לא לגמרי מאוזן. ידעתי שברגע שאחזור הביתה, אתבגר.

ההתבגרות מחכה: בינתיים, מטיילים באוסטרליה. תצלום: Master Man

שנה לאחר מכן, עבדתי כמורה בחטיבת ביניים. הייתי אחראית על תלמידים צעירים וחשתי את כובד האחריות. הגעתי לבית הספר מוקדם ונשארתי עד מאוחר, הכנתי שיעורים ופטפטתי עם תלמידים שהשתהו בכיתה שלי אחרי השיעור. כשילדה באה בבכי אחרי מריבה עם חברתי הטובה לשעבר, עזרתי לה להתמודד עם הדרמה. הייתי מבוגרת, ללא ספק. שילמתי שכר דירה ומיסים. ניקיתי את השיניים בחוט דנטלי. אבל עדיין הרגשתי כאילו אני מגלמת תפקיד: הייתי הדמות הבוגרת האחראית שבסודי סודות לא הרגישה שהיא המבוגרת בחדר מלא ילדים. אבל לא דאגתי, הייתי בטוחה שזה יקרה בקרוב.

מבוגרים הם אנשים בוגרים וראויים לאמון – חברים בעלי ערך בקהילה. אנחנו שואפים להיות מבוגרים

עבורי, ישנו הבדל מהותי בין להיות מבוגרת ולהיות גדולה. מבוגרים הם אנשים בוגרים וראויים לאמון – חברים בעלי ערך בקהילה. אנחנו שואפים להיות מבוגרים. רבים מאיתנו מכירים מישהו בעברנו שמעולם לא הגיע ליעד הזה, מישהו שמבלה את חייו בחגיגות אינסופיות ונמנע מכל אחריות. כשאני פוגשת לא-מבוגרים כאלה, אני נוטה לרחם עליהם ולברוח. להיות ״גדולים״, לעומת זאת, זה מצב נפשי. הגוף שלנו מזדקן, אבל משהו בתוכנו כאילו לא מתקדם באותה מהירות. ישנו נתק קל בין האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו לבין האופן שבו אנחנו חושבים שעלינו לראות את עצמנו. אני מביטה במראה ורואה שיער אפור וקמטים, אבל אני לא מרגישה מבוגרת כל כך. המראה שלי כנראה מקולקלת.

אף שבשנות העשרים לחיי כבר הרגשתי סוף סוף שאני לגמרי מבוגרת, עדיין חיכיתי לשינוי שיגרום לי להיות ״גדולה״. הרגשתי כאילו אני מתחזה, מאמצת אישיות רצינית של גדולה, ממש כפי ששיחקתי בתחפושות כשהייתי קונה ולבשתי את בגדיה של סבתא -רבתא שלי מעל אלה שלי. בכל רגע הם עלולים להחליק מעלי והאני האמיתי יתגלה לעין כל. אני לא לבד. כשגיגלתי ״מבוגרים שאינם מרגישים גדולים״ קיבלתי יותר ממיליארד (!) תוצאות. עברתי מעמוד לעמוד וגיליתי עשרות פורומים שמוקדשים בעיקר לבני עשרים ושלושים ומשהו שכותבים על כך שהם לא מרגישים גדולים ותוהים מתי זה יקרה. אולי זה לעולם לא יקרה. לי כבר יש תעודת אזרח ותיק, ואני עדיין מחכה.

מה רוצה ילדה? לעוף! תצלום: Lee

בשלב כלשהו, ממש חיכיתי שיופיע אצלי נשיא ״הגדולים״, לבוש בחליפה מחויטת עם כובע לבד מהודר, עם קמטים בזוויות העיניים, סביב המונוקל שלו, המודגשים כשהוא מחייך. ״מזל טוב! עכשיו את אחת מאיתנו,״ הוא אמור היה לומר כשהוא מרים לכבודי כוס מרטיני, בזמן שברקע נשמעת מוזיקת ג׳אז. זה לא קרה עדיין, ואני מתחילה לחשוד שזה לא יקרה לעולם.

דאגתי למגן את הבית כדי להבטיח את שלום התינוקת, הנחתי את חומרי הניקוי בארון הגבוה והקפדתי לא להשאיר אותה בטעות במכונית, ובכל זאת הרגשתי שאני מעמידה פני גדולה

החיים שלי התקדמו הלאה. נישאתי לחבר שלי וילדתי בגיל 34. הייתי אימא מסורה – גם במקרים שבהם שלא היה לי מושג מה אני עושה, וזה קרה לעתים קרובות. בזמן שמעכתי בננות והגשתי את הרסק בכף אל פיה של בתי המחייכת, הייתי תמיד המבוגרת האחראית. דאגתי למגן את הבית כדי להבטיח את שלום התינוקת, הנחתי את חומרי הניקוי בארון הגבוה והקפדתי לא להשאיר אותה בטעות במכונית, ובכל זאת הרגשתי שאני מעמידה פני גדולה. הייתי בטוחה שמרי פופינס עוד תנחת בחדר הילדים שלנו, אוחזת במטריה, ותנזוף בי על כך שלא חתכתי את התותים האורגניים לחתיכות קטנות מספיק.

כעבור שנים ספורות, הושבתי את בתי בעגלה ומיהרתי במעלה הגבעה על הפארק, כשאני משמיעה קולות ״ורררום ורררום״. מיהרנו לפגוש חברה. בזמן שהתינוקות שלנו רדפו זה אחרי זה סביב עץ אלון, חברתי ואני התוודינו שאנחנו לא מרגישות גדולות באמת. האם זה בגלל שאנחנו בבית, עם התינוקות, באופן זמני בלבד ואנחנו מרגישות שהחיים שלנו תקועים במקום לא ברור? ואולי זה בגלל שגרנו בדירות שכורות קטנות עם רהיטים מחנויות יד שנייה, וחשבנו שכל האנשים הגדולים בשכונה שלנו גרים בבתים מעוצבים ומהודרים משלנו? הבטחנו זו לזו שבטח נרגיש גדולות באמת ברגע שהילדים שלנו ילכו לגן.

בעשור שלאחר מכן, עברתי מגוון של ציוני דרך השייכים לחיים הבוגרים. מחזרתי וגם הכנתי בצק פיצה בעצמי. התגרשתי ובסופו של דבר גם נישאתי בשנית. בחתונה הקטנה שלנו, בעלי ואני הגשנו לאורחים ברד ועוגת גלידה בצורת לווייתן, ובתנו וחבריה מהגן שיחקו תופסת בחצר.

מה עושים מבוגרים שאינם מרגישים שהם גדולים כשהם רואים מבוך ענק? הבטתי בבתי, חייכתי וצעקתי, ״רוצי!״ ורצנו, יד ביד, וצחקנו בפראות

עבדתי ולקחתי חלק בגידול הילדים וגם ליוויתי יציאות של בית ספר לדוכני פיצה, למטעי תפוחים ולמוזיאונים. אחד המוזיאונים מצא חן במיוחד בעיני בתי בת השש. במהלך אחד הביקורים שם, היא ביקשה ללכת ״לחדר של ריצ׳ארד הטריצרטופס״ ולכן הלכנו לראות את פסליו דמוי המבוך של ריצ׳ארד סרה. מה עושים מבוגרים שאינם מרגישים שהם גדולים כשהם רואים מבוך ענק? הבטתי בבתי, חייכתי וצעקתי, ״רוצי!״ ורצנו, יד ביד, וצחקנו בפראות. כשיצאנו משם, חסרות נשימה ומצחקקות, הסטתי את השיער ממצחה המיוזע וניסיתי להימנע מקשר עין עם מרצה שעמד שם ונעץ בנו עיניים זועפות. אני חושדת שהוא היה מעדיף שמבקרי מוזיאון מבוגרים יתנהגו כמו ילדים גדולים.

אין גיל מתאים או לא מתאים לריצה בדיונות. תצלום: קן בוסמה

ככל שביתנו גדלה, אכלנו ארוחות ערב משפחתיות מדי ערב וסביב השולחן דיברנו על חוויות היום שלנו ועל נושאים אחרים – בעלי ובתי נהגו להתווכח בלהט על השאלה את מי מחבריהם יהיה טעים יותר לאכול.

הבת שלנו עזבה את הבית והלכה ללמוד בקולג׳. לאורך כל התקופה הייתי המבוגרת האחראית. ולמרות זאת... כל אותו זמן היה איזה ספק שהציק לי, כאילו אני לא גדולה ״באמת״

במהלך השנים הבאות, קבענו שעה מוגדרת לחזרה הביתה, השגחנו כשחברות באו לישון אצלה והסענו המוני מתבגרים לתחרויות ספורט וטורנירים של ויכוחים (דיבייטינג) באמצע הלילה. הצד המבוגר שלי נאלץ לעתים לנזוף בצד שמעולם לא גדל. ביום ספורט שבו הבת שלי שברה שיא אישי שלה, רציתי לזנק מהיציע, למהר אליה ולחבק אותה. לא עשיתי את זה, כי המבוגרת שבי ידעה שזה יביך אותה. הבת שלנו עזבה את הבית והלכה ללמוד בקולג׳. לאורך כל התקופה הייתי המבוגרת האחראית. ולמרות זאת... כל אותו זמן היה איזה ספק שהציק לי, כאילו אני לא גדולה ״באמת״.

כשהבת שלנו הייתה חברה במועדון הוויכוחים בתיכון, המאמנת אמרה לתלמידים שאם הם לא מכירים את הנושא באירוע מסוימים, הם עדיין יכולים להצליח אם יישמעו כאילו הם מבינים בו: בעזרת ביטחון עצמי הם יוכלו להעמיד פנים. הם רק צריכים להשתמש בכל מיני תכסיסים.

לעתים אני מרגישה שכך אני מתמודדת עם החיים. אני מעמידה פנים ומשתמשת בכל מיני תכסיסים.

כשהייתי צעירה וגרתי בניו יורק, התבוננתי בהתפעלות בהמוני הנוסעים בתחנת הרכבת גראנד סנטרל בשעות העומס. האם הם מרגישים גדולים?

לצופה מן הצד האוחזת בכוח במצבור התכסיסים שלה, הם בוודאי נראו כך. האם זה בגלל הלבוש העסקי שלהם? אולי הבגדים הם שהופכים את המבוגרים לגדולים? אני חושבת על דרמות תקופתיות של נטפליקס שצפיתי בהן ללא הפסקה. הנשים בסרטים משנות העשרים והשלושים חבשו כובעים הפלאים. יכול להיות שזה הסוד: כובע קטיפה רחב שוליים? אבל אפילו כשאני מתלבשת חגיגית, אני עדיין מרגישה שאני מזייפת.

כשמלאו לי לאחרונה 57, חשבתי שאולי פשוט לא הבנתי נכון: אני אמורה להפסיק לחכות להרגיש גדולה

כשמלאו לי לאחרונה 57, חשבתי שאולי פשוט לא הבנתי נכון: אני אמורה להפסיק לחכות להרגיש גדולה. אולי זה פשוט מיתוס שגרמו לנו להאמין בו, ולא בהכרח חייב לקרות.

מה אם נקבל את החלק הילדי הזה שלנו ונהנה ממנו, בלי תחושת אשמה? אם אנחנו מבוגרים אחראים ועושים את כל הדברים הבוגרים כמו לגדל את ילדינו שלנו כמיטב יכולתנו או לנהל את מערכות היחסים שלנו היטב, אז למה זה חשוב אם בפנים אנחנו לא מרגישים גדולים? האם אני בכלל רוצה להרגיש כך? אני נהנית מהאושר הלגמרי לא בוגר והחתרני שאני חשה כשאני לעתים מגניבה קומץ שקדים מצופים שוקולד לטוסט של ארוחת הבוקר. או כשאני נוסעת עם בעלי לראות שקיעה ורודה שהיא כל כך מקסימה עד שאני דומעת. האם מי שהם גדולים באמת ינסו להחליק במורד דיונות חול ענקיות בטיול דרכים של אם ובת בניו מקסיקו?

הבת שלי כבר בת 22 והיא מבוגרת, אבל האם היא מרגישה שהיא גדולה? במהלך אותו טיול לא שאלתי אותה. רק שיחנו טריוויה ודיברנו על הכוונה שלה לבלות את השנה הבאה בחו״ל באמצעות מלגה ועל הרצון שלה לעבוד בשיקום פליטים. שני החלקים שבי – הבוגר וזה שלא גדל מעולם – התפקעו מרוב גאווה הורית. מאוחר יותר, לפני שחזרנו למלון, עצרנו לקנות ממתקים. במשך מספר רגעים מופלאים היינו פשוט שתי ילדות-מבוגרות בחנות ממתקים.

אולי אלה מאיתנו שאינם מרגישים גדולים אינם מוטרדים מזה. לאחרונה התפרסמו מאמרים שונים הדנים בחשיבות המשחק אצל מבוגרים, ובמחקרים המראים כי משחק משפר את תחושת הרווחה ומפחית לחצים. ואף שה״לא-גדולים״ לא בהכרח משחקים משחקים, אנחנו מאמצים את הפן המשחקי של החיים.

מה יש? תצלום: ניל מוראלי

ואולי להרגיש גדולים זו הונאה – אולי רבים מאיתנו עוברים את החיים, מתקדמים והופכים למבוגרים אחראים אבל לעולם לא באמת הופכים לגדולים

ואולי להרגיש גדולים זו הונאה – אולי רבים מאיתנו עוברים את החיים, מתקדמים והופכים למבוגרים אחראים אבל לעולם לא באמת הופכים לגדולים. לפני זמן לא רב, ביקרתי את הוריי בני ה-81. הם עדיין יוצאים לצעידות ונהנים משיעור יוגה שבועי. האם הם מרגישים ״גדולים״? אני ראיתי אותם ככאלה כל חיי, אבל כעת אני תוהה. אימא שלי נתנה לי חצאית מעטפת מבד בטיק שהיא קנתה כשהייתה בת שלושים, חצאית שתמיד אהבתי. בבית, לבשתי אותה והסתחררתי סביב המראה ממש כפי שעשיתי בגיל שמונה. אני לא בטוחה אם זהו בגד בוגר מספיק למישהי בגילי, אבל לא אכפת לי. אולי מאמנת מועדון הוויכוחים צדקה: אם אתם לא מבינים בנושא, העמידו פנים בביטחון. וזה מה שאני עושה. אני נועלת נעליים שטוחות, לוקחת את התיק שלי ויוצאת לסופרמרקט לקנות מצרכים לארוחת ערב. בדרך, כשאני נוהגת במורד הגבעה, אני תמיד צווחת ״ווויייי!״ ובחנות אני מניחה את הברוקולי והפסטה מהחיטה המלאה בעגלה שלי בזמן שהשיר Hit Me With Your Best Shot של פט בנטאר נשמע ברמקולים. אני מזמזמת בביטחון, ומרגישה בו זמנית בת 57 ובת 15.

סו סנדרס (Sanders) גרה בטוסון, אריזונה. היא מחברת הספר Mom, I’m Not a Kid Anymore: Navigating 25 Inevitable Conversations That Arrive Before You Know It

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in Psychology Today. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: הנעליים של אמא. תצלום: rafalkrakow, אימג׳בנק / גטי ישראל