געגועים לעצמנו

כל מי שגידלו ילדים קטנים בוודאי מכירים את המשפט ״זה ייגמר בבכי״. אבל באופן פרטי ושקט יותר, נדמה שהביטוי מתאים במדויק לתאור את הצער הגדול, המוסתר ברובו, של ההזדקנות.

זה אינו האבל החריף המלווה אובדן (אף שהאובדנים מצטברים עם השנים), אלא רגש פחות מוגדר. רגש שקרוב ביותר, כנראה, לצער החודר לעצמות, צער הגעגועים הביתה.

שרה מנגוסו (Mangusu)  מתארת את המושג של התרחקות מן העצמי שלנו, במידה כזו שלא יכולנו להעלות על דעתנו:

״לפעמים אני מרגישה צביטה, זיכרון של הבטחה צעירה, ותוהה איך הגעתי לכאן, מכל המקומות שיכולתי להגיע אליהם״.

מבחינה היסטורית, תופעת הגעגועים הביתה הוגדרה בשנת 1688 על ידי תלמיד רפואה שוויצרי בשם יוהאנס הופר (Hofer), שקרא לה ״נוסטלגיה״, מין המילים היווניות nostos, שפירושה חזרה הביתה, ו-algos, שפירושה כאב או צער או מצוקה. זו הייתה מחלה של חיילים, מלחים, אסירים ועבדים, והיא נקשרה במיוחד עם חיילים בצבא השוויצרי, ששירתו כשכירי חרב ונאמר כי שיר חליבה מוכר יכול לעורר בהם כמיהה קטלנית (ומשום כך על שירה או נגינה של אותו שיר נענשו בעונש מוות). חמת חלילים עוררה את אותה נוסטלגיה משתקת בקרב חיילים מסקוטלנד.

היו מקרים שהוגדרו כמוות מגעגועים למולדת, אבל הטיפול המועיל היחיד היה לשלוח את האדם החולה בחזרה אל המקום שאליו היה שייך.

מידת הסבל של מי שחווים נוסטלגיה לנעוריהם תלויה כנראה באופן שבו הם מנהלים את יחסיהם עם העבר

הנוסטלגיה הקשורה בגיל המבוגר, אם היא מופיעה, כנראה אינה ניתנת לריפוי, משום שאין כל אפשרות לחזור אל הנעורים. אבל כמו במקרה של געגועים הביתה, מידת הסבל של מי שחווים נוסטלגיה לנעוריהם תלויה כנראה באופן שבו הם מנהלים את יחסיהם עם העבר.

מופת לנוסטלגיה: "אודיסאוס והסירנות" (1867), ליאון בלי, תצלום: ויקיפדיה

רוח הרפאים היה אני

הסופרת האמריקנית שריל סטרייד (Strayed) מתארת מה קרה כשהחליטה לתעתק את יומניה הישנים. כשקראה אחד מהם מראשיתו ועד סופו, זו התחושה שהתעוררה בה:

״סוג של חולניות בהמשך היום, כאילו ביקרה אותי איזו רוח רפאים שגם תמכה בי וגם הפחידה אותי למוות. והכי מוזר היה שרוח הרפאים הזו הייתה אני! האם בכלל היכרתי אותה? לאן הלכה האישה שכתבה את המילים הללו? איך היא הפכה להיות אני?״

חוויתי הצפה דומה של בלבול וצער כשפתחתי מכתב שכתבתי קצת לפני שמלאו לי חמישים. אימא שלי שמרה אותו והחזירה לי אותו כעשרים שנה לאחר מכן. בין הדפים גיליתי את עצמי, צעירה, אנרגטית ותוססת יותר. ההבנה כי האישה שמילאה את המכתב הזה בחיוּת כזו כבר אינה זמינה לי לוותה בהלם של רגשות, שדמו מאוד לאבל.

כל כך נדהמתי מהמפגש הזה עם מה שנדמה כמו רוח רפאים, שלא הייתה לי ברירה אלא להניח את המכתב (ביחד עם אחרים שתכננתי לתעתק) בצד, עד ליום שבו אולי אהיה מסוגלת לאזור את האומץ והריחוק הנדרשים. אני מניחה שבואו של יום כזה תלוי באופן שבו אנווט את יחסיי עם הזמן, וידרוש שאגיע להשלמה שלווה עם המרחק שעברתי.

הקושי להאמין למרחק שחלף בין האני הצעיר והמבוגר הוא אחד הגורמים המשפיעים על האבל הזה, בשלב המאוחר בחיים. בבסיסו ישנה, כנראה, גילנוּת שהופנמה: מוּלדת, או כזו שנמסרה לנו על ידי התרבות שממנה צמחנו

הקושי להאמין למרחק שחלף בין האני הצעיר והמבוגר הוא אחד הגורמים המשפיעים על האבל הזה, בשלב המאוחר בחיים. בבסיסו ישנה, כנראה, גילנוּת שהופנמה: מוּלדת, או כזו שנמסרה לנו על ידי התרבות שממנה צמחנו.

בסדרה של שיחות שערכתי לאחרונה עם אנשים בני שבעים ומעלה, עודדתי אותם לספר את סיפוריהם ולהרהר על השפעת הזמן על חייהם. הילדות תוארה לעתים כמקום שהם שמחו לעזוב – ומדי פעם כמקום שיש להמשיך לאחוז בו.

טרבור היגר לבדו לאוסטרליה כשהיה בן 18 בלבד. שאלתי אותו באיזו תדירות הוא חושב על ילדותו, כעת בגיל 75. ״יש לך תחושה של מי שהיית אז, והאם אותו אדם הוא עדיין חלק ממי שאתה כיום?״

״אני חושב על הילדות שלי לא מעט״, הוא אמר לי. ״אני בעיקר מבדיל היטב בין מי שהייתי אז ומי שאני כעת. לא הייתה לי ילדות מאושרת ממש, והמעבר לאוסטרליה היה דרך להתרחק מהבית ולחוות תרבות חדשה״.

בתגובה לאותה שאלה, ג׳ו, בן ה-84, הוביל אותי לתמונה ממוסגרת, מוגדלת לגודל של כרזה, שהוא תלה על הקיר בשני הבתים שלו. הוא נראה בה בגיל שלוש, בגינה – ילד קורן, לבוש בחולצה לבנה פשוטה ומכנסיים קצרים כהים, ידיו פרושות כאילו הוא מחבק את עולם הטבע. הוא שופע חיוניות, סקרנות ואושר.

הימים הארוכים והחופשיים, ללא דאגה בלב, והעתיד כולו ממתין, גדול ופתוח. תצלום: אנוך לנג

״התחברתי לזה כרעיון, כקונספט של חיי. רציתי לשמר את הרעננות, אותה רעננות ילדית. כשאין לך אחריות, כל יום הוא יום חדש. אתה מביט בדברים באור אחר, אתה מודע לכל מה שיש סביבך. זה מה שרציתי לשמר, את התחושה הזו, כל חיי – אני מדבר מבחינת הגיל. מושג ההזדקנות שלי הוא שם, בצילום הזה״.

בעוד שקולות מבוגרים נעדרים לעתים קרובות מן התקשורת, ובספרות הם נוטים להיות מוצגים לעתים קרובות מדי כסטריאוטיפים, בשיחה עולים דברים שעשויים להפתיע וגם לעורר השראה.

איך יתכן שאהיה זקנה?

בתרבות שלנו מקפידים למדי להימנע מן המילה 'זקנה', בעיקר בצירוף המילה 'אישה'. הזקנה היא מדינה שאיש אינו רוצה לבקר בה

כשהתקרבתי בעצמי ליום הולדתי השבעים, הבנתי שאני עומדת לחצות גבול. ברגע שאהיה בצדו השני, אהיה זקנה –אין ספק. עם זאת, בתרבות שלנו מקפידים למדי להימנע מן המילה ״זקנה״, בעיקר בצירוף המילה ״אישה״. הזקנה היא מדינה שאיש אינו רוצה לבקר בה.

הנובלה של פנלופי לייבלי Metamorphosis, or the Elephant’s Foot, אשר נכתבה כאשר לייבלי הייתה באמצע שנות השמונים לחייה, בוחנת את ההתפתחות מגיל הנעורים ועד הזקנה, באמצעות דמותה של הרייט מייפילד. כילדה בת תשע, הרייט ננזפת על ידי אמה משום שאינה מתנהגת יפה בביקור אצל סבתא-רבתא.

״היא זקנה״, אמרה הרייט. ״אני לא אוהבת זקנים״.

כשאמא שלה מציינת כי יום אחד גם הרייט תזדקן, כמו הסבתא-רבתא שלה, הרייט צוחקת.

״לא נכון. את מדברת שטויו״, אומרת הרייט. ״איך יתכן שאהיה זקנה? הרי אני-אני״.

לקראת סוף הסיפור, הרייט בת 82 וחייבת להשלים, איכשהו, עם כך שהיא ״באולם הנוסעים היוצאים. הצ׳ק אין התרחש לפני זמן רב מאוד״. ביחד עם בעלה, הקשיש כמותה, צ׳רלס, הרייט תוהה מה הם יכולים לעשות בזמן שנותר להם. צ׳רלס מחליט ״זו שאלה של משאבים. מה יש לנו שאפשר להשתמש בו, לנצל?״ הרייט עונה, ״ניסיון. זה הכול. מאגר שלם של ניסיונות״.

״וניסיון הוא עניין רב גוני. הוא מגיע בכל מיני צורות וגדלים. אישי, קולקטיבי. ובכן?״

אם המרחק שנחצה הוא גורם בצער של חיי הזקנה, כך גם תחושת הדרכים שבהם לא הלכנו: האני הצעיר, ואולי יותר מאחד, שלא באו לידי ביטוי.

בנובלה עטורת הפרסים של ג׳סיקה או Cold Enough For Snow, ישנה סצנה שבה המספרת מסבירה לאמה כי בציורים עתיקים ישנו לעתים דבר מה הקרוי פנטימנטו – דימוי קדום יותר או משהו שהאמן החליט לצייר עליו. ״לעתים, אלה דברים קטנים כמו אובייקט או צבע ששונה, אבל במקרים אחרים אלה דברים משמעותיים מאוד, כמו דמות שלמה״.

היסטוריונים של האמנות השתמשו בצילומי רנטגן ואינפרה-אדום כדי לזהות מקרים של פנטימנטו בציורים מפורסמים רבים, מן התיקון של מיקום הכתפייה השנויה במחלוקת שנשרה מן הכתף בדיוקן של מדאם X בציור של ג׳ון סינגר סרג׳נט, ועד הציור מעל דמותה של אישה מניקה ילד בציורו של פיקסו ״נגן הגיטרה הזקן״, והאיש בעניבת הפרפר שהוסתר תחת משיכות מכחול ביצירתו ״החדר הכחול״.

חרטה בעניין הכתפייה? "דיוקן מדאם X [אשתו של פייר גוטרו]" (1884), ג'ון סינגר-סרג'ננט. תצלום: ויקיפדיה

התיקון של סינגר סרג׳נט היה בתגובה למהומה שהתחוללה נוכח מה שנתפש – על ידי הציבור ומבקרי האמנות גם יחד – כחוסר הצניעות למראה הכתפייה המושפלת של מדאם X. לעומת זאת, חיוורונה הצונן של הדוגמנית עורר עניין מועט בלבד.

הדמויות שהוסתרו אצל פיקסו, כך משערים, היו תולדה של מחסור בבד לציור בתקופה הכחולה שלו, אבל בלי קשר  למחסור, המילה פנטימנטו, שמקורה בפועל האיטלקי pentirsi אשר משמעותו ״להתחרט״ או ״להכות על חטא״, מעניקה לדמויות האבודות הללו תחושה של חרטה שעולה בקנה אחד עם אותה הרגשה העולה בגיל המבוגר, הרגשת אובדן האני הצעיר, או של עקבות הקבורים עמוק בתוכנו ומעידים על חיים אחרים שיכולנו אולי לחיות.

'אולי, עם הזמן, קשה היה לה יותר ויותר לעורר לחיים את העבר, בעיקר משום שלא היה איש שיזכור אותו איתה' - ג'סיקה או

בנובלה של או, המספרת אומרת על אמה כי: ״אולי, עם הזמן, קשה היה לה יותר ויותר לעורר לחיים את העבר, בעיקר משום שלא היה איש שיזכור אותו איתה״.

מצבה של האם מתייחס למקור נוסף של אבל: זה של אדם שהופך להיות השורד האחרון מקרב חבריו ובני משפחתו.

במשחקי ילדות מסוג זה, השורד האחרון אמור לקבל פרס. אבל עבור מי שמגיעים לגיל מבוגר במיוחד, אחרי שאיבדו בני זוג, אחים וחברים בני גילם שהיכרו אותם כשהיו צעירים, אפילו נוכחות ילדים ונכדים לא מספיקה תמיד כדי למחוק את הבדידות הזו של ״השורד האחרון״. ישנה גם אפלה המלווה את הצפי לעתיד שבו איש מבין החיים לא יזכור אותנו שוב.

בספרה של ג׳סיקה או, המספרת מדברת מדי פעם על העבר כעל ״תקופה שכלל לא התקיימה באמת״, ועם זאת, בשיחותיי עם אנשים בני שבעים ומעלה,  כל אחד מהם הודה כי הוא מרגיש תחושה חיה מאוד של העבר, ושל נוכחות מתמשכת של האני הצעיר שלו. כאחת מהם, הערתי בעגמומיות: ״לפעמים היא אפילו מחלחלת לתוכי״.

זיכרון ופרטים

יתכן כי חלק מהבעיה הוא הכמות הגדולה של פרטים יומיומיים שנעלמת מן הזיכרון בכל יום נתון. החיים מורכבים מכל כך הרבה רגעים קטנים, שבלתי אפשרי להיאחז בכולם – ואם נעשה זאת, יתכן שהדבר אפילו יזיק לנו.

תארו לכם מישהו ששואל באגביות איך עבר עליכם היום, ותגובתכם היא צונאמי של פרטים שנכללו בשעות הללו.

הייתם מתארים כיצד אחרי שפקחתם עיניים בבוקר, התקלחתם, אכלתם ארוחת בוקר והנחתם את המפתחות בתיק היד כשיצאתם מהבית; איך חלפתם ברחוב על פני שתי נשים עם עגלה, ילדה שאחזה ברצועה כלבה לבנה קטנה וגבר קשיש שהלך ונשען על מקל. וכן הלאה.

אם מוחנו היה מוצף בטריוויה של חיי היומיום, אירועים חשובים יותר עלולים היו להישכח, ועומס היתר על תאי העצב היה אולי אפילו גורם לנו להיות חולים. עם זאת, ההבנה כי אנו מאבדים את הדקות והשעות הללו, מעלה את החרדה שעם הזמן, הדברים שאנחנו כן רוצים לזכור, חמקו מאיתנו אל תוך האפלה.

החרדה מפני אובדן של רגעים, ולו קטנים, מביאה אנשים למלא את הרשתות החברתיות בצילומים של ארוחת הבוקר שלהם ובצילומי הסלפי הבלתי פוסקים שלהם

אני חושבת שהפחד הזה הוא מה שמביא אנשים למלא את הרשתות החברתיות בצילומים של ארוחת הבוקר שלהם ובצילומי הסלפי הבלתי פוסקים. זה בוודאי הדחף מאחורי כתיבת יומן.

החרדה מפני אובדן של רגעים, ולו קטנים, ביום, ממלאת את מחברת הספר Ongoingness: The End of a Diary, שבו הסופרת האמריקנית שרה מנגוסו מתארת את הצורך הכפייתי שלה לתעד את חייה ולהיאחז בהם. ״לא רציתי לאבד דבר. זאת הייתה הבעיה העיקרית שלי״.

אחרי עשרים וחמש שנה של שימת לב לפרטי פרטים קטנים, היומן של מנגוסו כולל 800 אלף מילה. ״היומן היה ההגנה שלי נגד התעוררות בסוף חיי וההבנה שפספסתי אותם״. אבל למרות מאמציה הבלתי פוסקים: ״ידעתי שאיני יכולה לשחזר את כל חיי בשפה. ידעתי שרובם ילכו בעקבות גופי אל האבדון״.

בסיפורה של אליס מונרו ״אוטובוס לברדון״ מתוך הקובץ ״הירחים של יופיטר״, המספרת נאלצת לאכול ארוחת ערב לא נעימה בחברתו של גבר מרושע, דניס, שמסביר לה כי נשים ״נאלצות חיות בעולם של אובדן ומוות! הו, אני יודע, יש מתיחת פנים, אבל במה זה באמת מועיל? הרחם מייבש. הנרתיק מתייבש״.

הפחד לאבד את הזמן, לאבד את עצמנו. תצלום: אנטואן בוווילן.

דניס משווה את ההזדמנויות הפתוחות בפני גברים לאלה הזמינות עבור נשים: ״בעיקר, עם ההזדקנות. תסתכלי על עצמך. חשבי איזה חיים היו לך אילו היית גבר. איזה בחירות היית יכולה לבחור. אני מתכוון לבחירות מיניות. הייתה יכולה להתחיל מחדש. גברים יכולים״.

כאשר המספרת מגיבה בעליצות שהיא עשויה לא לרצות להתחיל מחדש, אפילו אילו הדבר היה אפשרי, דניס משיב במהירות: ״זה העניין. זה בדיוק העניין, כי אין לך הזדמנות כזו! את אישה ועבור נשים החיים נעים בכיוון אחד בלבד״.

בסיפור אחר באותו קובץ, ״ארוחת חג העבודה״, רוברטה מתלבשת בחדר השינה לפני יציאה לבילוי, ואז נכנס המאהב שלה, ג׳ורג׳, ומעיר באכזריות: ״בתי השחי שלך רפויים״. רוברטה אומרת שהיא תלבש משהו עם שרוולים, אבל בראשה היא שומעת את ״הסיפוק האכזרי בקולו. את הסיפוק מכך שהביע את הגועל. הוא נגעל מגופה המזדקן. אפשר היה לצפות זאת מראש״.

רוברטה חושבת במרירות שהיא תמיד ניסתה לתקן כל סימן קל שבקלים להתדרדרות. ״בתי שחי רפויים – איזה תרגילי התעמלות אפשר לעשות לתיקון בתי שחי? מה אפשר לעשות? כעת מגיע זמן התשלום, ועל מה? על היוהרה. אולי אפילו לא על כך. רק על כך שפעם היו לך חלקים מרנינים כאלה, ועל שנתת להם לדבר בשמך; רק על כך שהנחת לסידור הזה של שיער וכתפיים ושדיים להשפיע את השפעתו. לא הפסקת בזמן. לא ידעת מה לעשות במקום זה. חשפת את עצמך להשפלה. כך חושבת רוברטה ברחמים עצמיים [...] היא חייבת להתרחק, לחיות לבד, ללבוש שרוולים״.

כמו רוב הרגשות שעולים סביב ההזדקנות שלנו, ניתן למצוא את שורשיהם די בקלות במערכת היחסים הטעונה עם הזמן

כמו רוב הרגשות שעולים סביב ההזדקנות שלנו, ניתן למצוא את שורשיהם די בקלות במערכת היחסים הטעונה עם הזמן. הפילוסוף הצרפתי, חתן פרס נובל, אנרי ברגסון, אומר: ״הצער מתחיל כלא יותר מאשר פנייה אל העבר״.

עבור רוברטה, כמו עבור רבים מאיתנו, העבר היה כזה שבו סמכנו על ״החלקים המרנינים״ הללו, אולי אפילו התייחסנו אליהם כאל מובנים מאליהם, עד שכבר לא הייתה להם ההשפעה הרצויה.

אבל האמת היא שגופנו מסוגל לבגידות חמורות יותר מבתי שחי מדולדלים ותו לא. עם הזמן הוא עשוי לגרום לנו להיחשף בחלוקי בית חולים קטנטנים פתוחים מקדימה או מאחור, תחת עינו הרואה כל של סורק הסי טי; הוא עלול למסור אותנו לידיים מיומנות אך חסרות רחמים של מנתחים. הדם שלנו עצמו עשוי לומר דברים שלא היינו רוצים לשמוע.

הבדיל בין זמן ומשך: אנרי ברגסון. דיוקן ותצלום: תיירי גלורייה

הצצה בגיל המעבר אל היותנו בני תמותה

גיל המעבר נקרא לעתים ״גיל הצער״ (The Age of Grief). אז אנו מציצים לראשונה בהיותנו בני תמותה; אנחנו מרגישים את הנעורים חומקים אל העבר, והאנשים הצעירים בחיינו מתחילים לבטא את עצמאותם.

אז אנו חווים את משבר אמצע החיים שלנו. אנחנו נרשמים לחדר כושר ומתחילים לרוץ. אנחנו מדברים לראשונה על רשימות של דברים שיש להספיק לפני המוות (bucket lists, מונח שיש בו ניסיון להקטין את הצביטה המלווה הזמן ההולך ואוזל). דבר מכל זה לא יציל אותנו מגיל האבל האמיתי, שמגיע מאוחר יותר ומכה בנו בעוצמה גדולה יותר משום שלרוב הוא מוסתר. ומאיתנו יצופה שנישא זאת בדממה.

בשיחות שלי עם בני שבעים ומעלה, האבל עלה מסיבות אחרות מאלה שניתן לכנות בשם שינויים ״קוסמטיים״. בעקבות שבץ חמור, פיליפה בת השמונים מתארת את הכאב בצורך לוותר על ביתה ולעבור לבית אבות.

״כשאת מאבדת את הגינה שלך, שאהבת, ואת חייבת להסתלק ממנה. יש לי צילומים של הבית, ואני מביטה בהם וחושבת, אוי, אני ממש אוהבת את האופן שבו סידרתי את החדר הזה, עיצבתי אותו, דברים כאלה. אבל שינויים מתרחשים״.

״משום מה, השינוי מגיע תמיד בלוויית אובדן, והוא גם מביא איתו משהו חדש״, אמרתי. ״כן״, היא ענתה, ״אני פשוט חייבת לומר לעצמי: אסור לך להיות מוטרדת מזה, ואת לא יכולה לשנות את זה. זה נשמע קשה, אבל זו דרכי להתמודד״.

קשישים כמו פיליפה – המוחבאים בבתי אבות, שרובם בלתי נראים למי מאיתנו שיש להם די מזל והם עדיין מתגוררים בעולם שבחוץ – מפתחים ללא אומר את העמידות שלהם לדרגה של אמנות ממש.

בשירה ״אמנות אחת״, המשוררת הקנדית  אליזבת בישופ מציעה לאבד דבר בכל יום (כאן בתרגום אורית פוטשניק-נוימאיר):

הַשְׁלִימִי עִם הַתִּמָּהוֹן
בִּגְלַל אָבְדַן מַפְתֵּחַ וְשָׁעָה שֶׁנֶּעֶלְמָה.
אָבְדָן הוּא אָמָּנוּת גַּם לְחַסְרֵי הַכִּשָּׁרוֹן.

בישופ ממשיכה ומונה פריטים אבודים נוספים – השעון של אמה, הבית האהוב הכמעט אחרון שלה, ערים מקסימות, אפילו יבשת. בעוד שמרבית האובדנים שמצטברים בחייהם של קשישים הם פחות עצומים, הם לא פחות מזעזעים.

נראה כי הקש האחרון באמת הוא מצב, שעליו מספרים שוב ושוב, ובו הקשישים חשים 'בלתי נראים' או 'שקופים', ומסיבות שאין להן כל הצדקה, מוצאים את עצמם 'מדולגים' לטובת צעירים מהם

בזה אחר זה, הם יוותרו על רישיון הנהיגה עבור רבים מהם זה יהיה אובדן של בית המשפחה והחפצים שלהם, מלבד מה שאפשר יהיה להכניס לחדר בודד בבית אבות. אולי הם כבר ויתרו על החירות לצעוד ללא עזרת מקל או הליכון. יתכן שיהיו מגבלות תזונה שנכפות בשל מצבים כמו סוכרת, ומגבלות בלתי נראות כמו שמיעה או ראייה שנחלשות.

מותר להניח שזיכרון שנחלש יהיה הקש האחרון. ועם זאת, נראה כי הקש האחרון באמת הוא מצב, שעליו מספרים שוב ושוב, ובו הקשישים חשים ״בלתי נראים״ או ״שקופים״, ומסיבות שאין להן כל הצדקה, מוצאים את עצמם ״מדולגים״ לטובת צעירים מהם. זה עלול להיות, למשל, רגע שבו מתעלמים מהם כשהם מחכים בסבלנות לתורם בדלפק בחנות.

המחברת, קרול לפבר, כנערה, כאישה צעירה וכאישה זקנה. תצלום אמצעי: אז דילון. התצלום באדיבות המחברת, כל הזכויות שמורות לקרול לפבר

בשיחתי עם פיליפה, היא ציינה כי כאשר קשישים הם חלק מקבוצה או כשהם מחכים לשירות, לעתים קרובות נוהגים בהם כאילו הם שקופים. ״ראיתי את זה קורה לקשישים אחרים, כאילו הם לא קיימים. נזפתי באנשים שעשו זאת לאחרים״.

אין ספק שכיצורים בני מזל ובני פחות שנים, אנו יכולים לכל הפחות להכיר בקיומם של הקשישים בינינו. לגרום להם להרגיש נראים, ובעלי ערך זהה לא פחות מאיתנו

אין ספק שכיצורים בני מזל ובני פחות שנים, אנו יכולים לכל הפחות להכיר בקיומם של הקשישים בינינו. לגרום להם להרגיש נראים, ובעלי ערך זהה לא פחות מאיתנו.

״גאווה בגיל״ ומחיקת הסטיגמה של הזִקנה

הסקר שכותרתו Ageism, Healthy Life Expectancy and Population Ageing: How Are They Related נערך לאחרונה בהשתתפות יותר מ-83 אלף בני אדם ב-57 מדינות. מן הממצאים עולה כי גילנות משפיעה לרעה על בריאותם של קשישים. בארצות הברית, אנשים שגישתם כלפי הגיל המבוגר היא שלילית חיים 7.5 שנים פחות מאחרים שגישתם חיובית יותר.

באוסטרליה, המכון הלאומי לחקר ההזדקנות פיתח מדריך לשפת גיל חיובית, כחלק מן המלחמה בגילנות. מונחים שמתארים את הגיל המבוגר בנימה שלילית מופיעים אפילו בתעודה שמקבל כל מי שחצה את גיל שישים, והמעניקה לו הטבות והנחות שונות. במדריך מוצעים ביטויים חלופיים, אבל זוהי רק צורה נוספת של הסתרת גיל, שאינה משנה באמת. טוב יותר היה אילו המכון היה משקיע את אותם מאמצים בביטול הסטיגמה המלווה את המילה ״זקנה״. אחרי הכול, מה כל כך נורא בלהיות זקנים, וגם לומר זאת?

כדי להתחיל בתהליך של ניכוס מחדש של המילה ממחוזות העלבון שבהם היא נמצאת כיום, על הקשישים להתחיל להתגאות בגילם. אם קבוצות אחרות, המודרות לשולי החברה, יכולות לעשות זאת, למה שהקשישים לא יוכלו? ישנם אקטיביסטים הפועלים נגד גילנות, ומתחילים להשתמש בביטוי ״גאוות גיל״.

אם, ככל שאנו מתבגרים, אנו נתקפים געגועים למי שהיינו פעם, נוכל להזכיר לעצמנו את משמעות המילה nostosולחשוב על הגיל כעל סוג של שיבה הביתה.

זהות נרטיבית

הגוף עמו אנו מתקדמים הוא כלי המכיל את כל סוגי העצמי שלנו, והמקום שבו אנו מצאים כעת הוא חלק מתהליך יצירתי מתמשך: הסיפור המתפתח של העצמי. משנת השמונים, פסיכולוגים, פילוסופים ותאורטיקנים בתחום מדעי החברה, מכנים זאת בשם ״זהות נרטיבית״.

תהליך ההרכבה של זהות נרטיבית מתחיל בשלבים המאוחרים של ההתבגרות ומתפתח לאורך כל חיינו. במרכזנו ישנו גרעין יציב, המורכב מתכונות וערכים. הוא מורכב גם מן הזהות הנרטיבית שהרכבנו מכל ימינו – ובכלל זה אלה שאיננו מסוגלים לזכור – ומכל העצמי שהיינו אי פעם. אולי אפילו מן העצמי שהיינו יכולים להיות

תהליך ההרכבה של זהות נרטיבית מתחיל בשלבים המאוחרים של ההתבגרות ומתפתח לאורך כל חיינו. כמו פתיחה של בובה רוסית, שמתוך קליפתה החלולה מגיחות בובות אחרות, במרכזנו ישנו גרעין יציב, המורכב מתכונות וערכים. הוא מורכב גם מן הזהות הנרטיבית שהרכבנו מכל ימינו – ובכלל זה אלה שאיננו מסוגלים לזכור – ומכל העצמי שהיינו אי פעם. אולי אפילו מן העצמי שהיינו יכולים להיות, אבל בחרנו במקום זאת, לצייר מעליו.

בנובלה של פנלופי לייבלי, הרייט מייפילד אומרת לבעלה ״בשלב זה בחיים, אנחנו מי שאנחנו – תוצאה של גלגולים שונים אחרים״.

אנחנו מכירים את החיים שלנו ואת אלה של אחרים, באמצעות מקטעים. מקטעים הם כל מה שיש לנו. הם כל מה שיהיה לנו תמיד. אנחנו חיים ברגעים, ולא תמיד על פי סדר כרונולוגי. אבל זהות נרטיבית מסייעת לנו לתת לחיים משמעות. ונקודת המבט של הגיל המבוגר מציעה לנו את המבט למרחקים הארוכים ביותר.

סיפור העצמי נושא אותנו מעומק העבר אל הרגע הנוכחי. והגיל המבוגר מציב בפנינו את אתגר החיים הגדול, שמירה על איזון עם ההווה, בעודנו משמרים את העבר שאנו זוכרים – על כל השמחות והעצבונות – והשמות והעצבונות של העתיד המדומיין.

קרול לֶפֶבְר (Lefevre) היא עמיתת מחקר במחלקה לספרות אנגלית וכתיבה יוצרת באוניבריסטה של אדלייד, אוסטרליה. המאמר ראה אור במקור במהדורה האוסטרלית של כתב העת The Conversation.

מערכת "אלכסון" מודה לקרול לפבר על הרשות לתרגם את המאמר ולהביאו כאן.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מי במראה? מה היא רואה לפניה? תצלום: ysbrandcosijn, אימג'בנק / גטי ישראל