הלך העולם, חזרה המדינה

טוב, זה היה קצר. לפני שנים מעטות בלבד, לין האנט, מההיסטוריונים המובילים, הצהירה בביטחון רב בספרה Writing History in the Global Era (משנת 2014), שגישה גלובלית יותר לעבר תשרת את תקופתנו באותו אופן שבו ההיסטוריה הלאומית שירתה את ימי הזוהר של בניית האומות: היא תבנה אדם מחדש לגמרי, כפי שז׳אן ז׳ק רוסו ציין כי הכרחי לעשות. ההיסטוריה העולמית תיצור אזרחי-עולם סובלניים וקוסמופוליטיים. היא הפכה את העבר למראה של עצמנו העתידיים וחוצי הגבולות – ממש כמו ברק אובמה, בן לאב קנייתי ואם אמריקנית לבנה, שגדל באינדונזיה ולמד באוניברסיטה מליגת הקיסוס, ואשר הפך לדמות המתאימה לייצג את חלומותינו המתפוגגים על מריטוקרטיה חסרת גבולות.

כשהקנצלרית מרקל הוטרדה קשות מעלייתה של סין ומהשלכות הדיגיטציה, היא פנתה אל המלומד המוערך של אותה עת: ההיסטוריון הגלובלי

ההיסטוריון הגרמני המתון יורגן אוסטרהמל (Jürgen Osterhammel) הוא כנראה דוגמה לתפנית הגלובלית הזו. כשספרו משנת 2014 The Transformation of the World: A Global History of the 19th Century יצא לאור באנגלית, אחד המבקרים הכתיר אותו בתואר ״פרנאן ברודל החדש״. הספר כבר הספיק לעורר סערה בגרמניה. יום אחד, צלצל הטלפון במשרדו של אוסטרהמל באוניברסיטה של קונסטאנץ. מעברו השני של הקו הייתה הקנצלרית של גרמניה אנגלה מרקל. ״אתה לא בודק הודעות בטלפון״, היא נזפה בו קלות. באותם ימים, מרקל החלימה משבר באגן ומההשלכות הפוליטיות של משבר האירו. כחלק מתהליך ההחלמה שלה, היא קראה את ספרו של אוסטרהמל בן 1200 העמודים. היא צלצלה כדי להזמין את המחבר למסיבת יום הולדתה ה-60, כדי שירצה בפני אורחיה על פרספקטיבות של זמן וגלובליות. מרקל, שהוטרדה קשות מעלייתה של סין ומהשלכות הדיגיטציה, פנתה אל המלומד המוערך של אותה עת: ההיסטוריון הגלובלי.

שני סמלים של עולם גלובלי: אנגלה מרקל וברק אובמה. תצלום: ab photography

קשה לדמיין את אוסטרהמל מוזמן כעת לאותה מסיבה. בהווה הקודח והלאומני שלנו, בימים של התעוררות מחודשת של אתנו-לאומנות, מה הטעם לחשוב על העבר במונחים כלל עולמיים? מרקל, שגדלה במזרח גרמניה, הייתה כנראה הקול האחרון והבלתי צפוי של הבינלאומיות בנוסח האמנה האטלנטית. שנתיים אחרי יום הולדתה השישים, החזון של עתיד משולב וסובלנות מקיפה נמצא בנסיגה ברורה.

האם עליית ״אמריקה תחילה״, ״סין תחילה״ ו״רוסיה תחילה״ פירושה שהחלומות והמחקרים של היסטוריונים המספרים סיפור גלובלי היו לא יותר מפריקת עול, התהוללות ניאו-ליברלית?

מה עתיד לקרות לגישה כזו אל העבר, גישה שלפני זמן קצר בלבד הבטיחה לחדש תחום מחקר נושן? איך ייראו הנרטיבים הכלל עולמיים בעידן של תגובת נגד אנטי-גלובלית? האם עליית ״אמריקה תחילה״, ״סין תחילה״ ו״רוסיה תחילה״ פירושה שהחלומות והמחקרים של היסטוריונים המספרים סיפור גלובלי היו לא יותר מפריקת עול, התהוללות ניאו-ליברלית?

עד לא מזמן, חקר ההיסטוריה המודרנית התמקד במדינת הלאום ונשלט על ידה. מרבית ההיסטוריה הייתה ההיסטוריה של האומה. אם תשוטטו בין המדפים המוקדשים לספרי היסטוריה וביוגרפיות בחנויות ספרים גשמיות או וירטואליות, הדמויות והגיבורים הפטריוטיים הם השולטים. בארצות הברית, כותבים כמו ולטר איזקסון, דייוויד מקלאף ודוריס קירנס גודווין סייעו בעיצוב הבנת העבר וההווה של מיליוני קוראים. הם כמובן כתבו דיוקנאות מרתקים של בוני-האומה ההרואיים. כל מדינה מוקירה את ההיסטוריה הלאומית שלה, ולכל מדינה יש צוות של שומרי גחלת.

ואז הגיעו הגלובליזציה והניעור של גבולות הדמיון הישנים. היסטוריונים הגיבו במהירות לנפילתה של חומת ברלין, לקריסת הביצורים של הקפיטליזם הלאומי, לפריחה בענף מכולות המשא ולעליית הערים הקוסמופוליטיות. ממדים חדשים ומושגים חדשים נולדו. הסכם שנגן האירופי, שנחתם בשנת 1985, הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה משנת 1993, והקמת ארגון הסחר העולמי בשנת 1995, הולידו רמות חדשות של איחוד בין מדינות העולם. החוזים הללו, העומדים כיום בסכנה, הבטיחו עולם ללא גבולות. ״העולם הולך ונעשה שטוח״, הכריז מניפסט הגלובליזציה הפופולרי ״העולם הוא שטוח״ (משנת 2005) של תומאס פרידמן. לא אני התחלתי בכך, ואת אינך יכולה לעצור זאת״, כתב פרידמן במכתב גלוי לבתו, ״אלא במחיר אדיר להתפתחות האנושית ולעתידך שלך״.

פסגת כדור הארץ שהתקיימה בשנת 1992 בריו דה ז׳ניירו הפכה את הקיימות למונח אופנתי חוצה גבולות וליבתה את ההיסטוריה הסביבתנית

מאחר שהייתה האפשרות היחידה המקובלת, הגלובליזציה הניבה סוגה פופולרית שניתן לכנות בשם ״עולמיות פטריוטית״ (patriotic globalism). הספרים A Problem from Hell: America and the Age of Genocide (משנת 2002) מאת סמנתה פאואר, We Wish to Inform You That Tomorrow We Will Be Killed with Our Families (משנת 1998) מאת פיליפ גורביץ׳ וספריו של אדם הוכשילד (Hochschild) הציגו בפנינו משברים איומים עם גיבורים שעוצבו לא כבוני-אוּמות, אלא כבוני-עולם הומניטריים. היה גם שטף של סיפורים שעסקו בעתיד המשותף של כולנו בכדור הארץ, על רקע עברו שבו היינו מכורים לפחמן. פסגת כדור הארץ שהתקיימה בשנת 1992 בריו דה ז׳ניירו הפכה את הקיימות למונח אופנתי חוצה גבולות וליבתה את ההיסטוריה הסביבתנית. שני עשורים קודם לכן, אלפרד קרוסבי לא הצליח למצוא מוציא לאור שירצה את ספרו The Columbian Exchange, אשר תיאר את ההשלכות האקולוגיות של שילוב הביומה של העולם החדש אל תוך המערכת האירו-אסיאתית. ספרו נחשב כיום לתנ״ך של התחום.

פול רוססאבאגינה: מנהל "מלון רואנדה" שהפך לגיבור גלובלי לאחר שהציל 1268 בני אדם מטבח ברואנדה ב-1994, והיה לנבל מקומי שנשפט על טרוריזם ונדון ל-25 שנות מאסר בעקבות ביקורתו על המשטר במולדתו (2021). תצלום: אוניברסיטת מישיגן

בשנת 2006 החוקרים הצטרפו רשמית למגמה החדשה. צוות חוקרים הקים את כתב העת Journal of Global. פטריק אובריאן מהלונדון סקול אוף אקונומיקס פתח אותו רשמית כשקרא להצגת מטה-נרטיבים קוסמופוליטיים חדשים עבור ״עולמנו ההולך ונעשה גלובלי״. כתב העת הוקדש לסיפורים שיתעלו מעבר (אם לצטט את הפילוסוף השמרן מן המאה ה-18 הלורד בולינגברוק) ״להעדפות מפלגתיות ודעות קדומות״. מאחורי הקלעים, אוניברסיטאות באירופה (שכללה אז גם את בריטניה), מובלעות ביפן, סין וברזיל, אבל בעיקר בארצות הברית, החלו מציעות קורסים חדשים, מרכזי מחקר חדשים ותוכניות חדשות לדוקטורט.

אחרי שנים שבהן נרשמה ירידה במספר הנרשמים והבוגרים ושוק העבודה עבור מסיימי דוקטורט בהיסטוריה הלך ונעשה מייאש, רבים ראו ב״היסטוריה הגלובלית״ סם חיים, דרך לחזור ולהיות רלוונטיים בעיני הציבור. הגלובליזציה הפכה לאופנתית ביותר. היסטוריונים, כתב האנט (Hunt) בשנת 2014, ידעו להציע נרטיבים על חיבוריות הדדית ואינטגרציה. כתביו של ג׳ארד דיימונד, שמיזגו 13 אלף שנות היסטוריה גלובלית, גדשו את דוכני הספרים בשדות התעופה. כדי לגרום לתלמידי חטיבות הביניים והתיכונים להתלהב מהיסטוריה בהיקף קוסמולוגי – ״13.8 מיליארד שנות היסטוריה. חינם. אונליין. מדהים״ – ביל גייטס חשף את ה-Big History Project. ובשנת 2014 ספרו של סוון בֶּקֶרט Empire of Cotton: A Global History גרף פרסים וניצב בראש טבלת רבי המכר של אמזון בקטגוריית ״אופנה וטקסטיל״.

בעבר, מחלקות ההיסטוריה בארה״ב עסקו בעיקר במחקר אמריקה או אירופה; בקנדה, אוסטרליה ובריטניה, לב המחקר היה גם הוא לאומי. המונח היסטוריה התייחס לתולדות המדינה, אנשיה ומוצאם

כדי להבין מה הייתה ההיסטוריה הגלובלית, יש להבין על מה היא אמורה הייתה להאפיל. בעבר, מחלקות ההיסטוריה בארה״ב עסקו בעיקר במחקר אמריקה או אירופה; בקנדה, אוסטרליה ובריטניה, לב המחקר היה גם הוא לאומי. המונח היסטוריה התייחס לתולדות המדינה, אנשיה ומוצאם. כשהגיעה לזירה ההיסטוריה התרבותית, היא שינתה את הנושא מנשיאים או ראשי ממשלות להוליווד או פועלים במפעלים לייצור בגדים. אבל המסגרת נותרה בעיקרה לאומית; היסטוריונים עדיין כתבו ספרים על התהוות מעמד הפועלים האנגלי, או על הפיכתם של פועלים לאזרחי צרפת. פה ושם נכנסו לתערובת גם נגיעות של היסטוריונים ממזרח אסיה או מאמריקה הלטינית. לרוב, הם צורפו ליחידות למחקר אזורי, או צורפו בלית ברירה – כפי שקרה במחלקת הבית שלי, בפרינסטון – כ״חוקרי היסטוריה שאינה מערבית״, שהוגדרו על פי השוני המהותי שלהם, ונועדו לקשט אבל לא לאתר גם הקנון הלאומי. יוצא הדופן העיקרי היה חקר ההגירה והתפוצות, מרצון או בלית ברירה. אבל אפילו תחומים אלה הסתופפו לצד מחלקות הענק שעסקו בהיסטוריה לאומית, מחלקות שהוקדשו לעיסוק מקיף בהיסטוריה אמריקנית (או צרפתית, או בריטית), ולצידן גם עיסוק בסיפור של האפריקנים-האמריקנים.

גיבור מקומי בהאיטי ומופת גלובלי, שסיפורו שזור בתולדות צרפת והעולם כולו: הגנרל טוסיין ל'אוברטיר (Toussaint Louverture), משחרר האיטי, החברה הקולוניאלית הראשונה שדחתה את העבדות כעיקרון מכונן. תמונה: ויקיפדיה

נכון, משהו שנקרא ״היסטוריה עולמית״ היה קיים כבר מזמן. הקורס המקובל בתחום זה היה סיור בציוויליזציות שקדמו או באו במגע עם ״הציוויליזציה המערבית״. תעשיית התרבות המערבית (ובמקור: Western Civ) נולדה בראשית המאה ה-20. אז, מול ההתמחות ההולכת ומשתלטת על התמונה, היסטוריונים נתבקשו להציע בסיס מובנה עבור הסטודנט-האזרח. הענף שגשג, כמו יתר ענפי התעשייה האמריקניים, בתור הזהב של נאט״ו, ספוטניק והתקציבים הפדראליים, בזכות שמות שכולם מכירים כמו ארנולד טוינבי וויל ואריאל דוראנט. אחת הדמויות הבולטות הייתה ההיסטוריון ויליאם ה. מקניל (McNeill) מאוניברסיטת שיקגו, מחבר הספר הנודע History of Western Civilisation: A Handbook (משנת 1949). ככל שלימודי התרבות המערבית הפכו לסוג של שריד קדמון בשנות השישים, לימודי ״היסטוריה של העולם״ או ״תרבויות העולם״ תפסו את מקומה כאמצעים להסברת ״ניצחון המערב״, ובהתאם גם את ״נפילת כל השאר״. ספרו האפי של מקניל The Rise of the West (משנת 1963) קבע את הרף הגבוה לסוג כזה של תפישה כוללת של עבר כדור הארץ כמורכב מיחידות תרבותיות שהתחרו ביניהן על עליונות גלובלית. זו לא הייתה היסטוריה כלל עולמית, אם כי היסטוריונים גלובאליים רבים שהגיעו אחרי מקניל התאמצו לחקור תרבויות אחרות. בעצם, זה היה סיפור שהציג את ״כל השאר״ רק כדי לסייע להסבר את ״המערב״.

בשנות השמונים, כבר אי אפשר היה להתעלם מכך ש״השאר״ זוהה עם התדרדרות ו״המערב״ עם עלייה. היו מי שראו ב״שאר״ את האיום החדש שמולו ניתן להגדיר את מטרת המערב

בשנות השמונים, כבר אי אפשר היה להתעלם מכך ש״השאר״ זוהה עם התדרדרות ו״המערב״ עם עלייה. היו מי שראו ב״שאר״ את האיום החדש שמולו ניתן להגדיר את מטרת המערב. ספרו של סמואל הנטינגטון The Clash of Civilisations and the Remaking of World Order (משנת 1996) הציע מבט חלופי לתפישת ההרואיזם של העולם האחד הצומח לתפארה. לדעתו של הנטינגטון, נקודת המבט האפלה, האנטגוניסטית והתחרותית בעיקרה של גישת תרבויות-העולם נותרה הכוח המניע בהיסטוריה. אל תשלו את עצמכם, הוא טען: נפילת חומת ברלין רק האיצה את שובו של קונפליקט תרבותי נושן ועמוק יותר. המסר הזה הופיע גם בנבואות של האסטרטג הראשי של הבית הלבן סטיב באנון [בראשית כהונת הנשיא טראמפ] בנוגע להתנגשות הבלתי נמנעת של ״המערב היהודי-נוצרי״ עם המזרח הג׳יהדיסטי. ״מלחמה גדולה עומדת להתרחש, מלחמה שהיא כבר גלובלית״, הוא אמר לקהל שומעיו בשנת 2014. ״בכל יום שבו אנחנו מסרבים להביט בכך ישירות ולהכיר בהיקף ההתרחשות, ובעצם גם באכזריות שלה, הוא יום שנתחרט מאוד על כך שלא פעלנו״.

תומך במשטרים טוטליטריים ונביא המלחמה העולמית בין העולם היהודי-נוצרי והאסלאם הג'יהדיסטי: סטיב באנון. תצלום: גייג' סקידמור.

אולם, תחושת הפערים שאינם ניתנים לגישור כנראה אינה ממש תואמת את ההווה שבו ניכר איחוד גלובלי; היא מניעה דור חדש של היסטוריונים לחרוג מן הסיפורים על העצמי הבסיסי והתחום שלנו. פרויקט ההיסטוריה הגלובלית שלהם אמור לחשוף קשרים לאורך חברות במקום לכידות בתוכן. המסגרת הנושנה המשווה בין תרבויות פינתה את מקומה לקשרים וחיבורים. קישורים התקבלו בברכה, ורשתות הפכו ללהיט. ההיסטוריה הגלובלית נועדה להראות מארג של מגעים הדדיים ומפגשים – מדרך המשי של 1300 ועד שרשרות האספקה המהירות להדהים של שנות האלפיים.

יותר מכולם, סנג'איי סוברהמניאם, הנמנה כעת על חוקרי האוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג׳לס, הוא שהפך למזוהה עם המונח ״היסטוריות מחוברות״ (connected histories). הוא היה נחוש לסלק את מיתוס הציוויליזציה ההודית (שהאידיאולוגיה ההינדואית שלה ניצבת במרכז הגישה השבטית של ״מפלגת העם״ ההודית הימנית) לא פחות משרצה לפוגג את רעיון קיומו של ״המסלול האירופי הגדול״ (מאתונה לנאורות, מסלול היקר לליבם של מצדדי השבטיות באירופה). סוברהמניאם, יליד דלהי, הפך את המפגשים והקשרים עם נקודות מוצא רבות ולא פחות מזה משמעויות, לתערובת גלובלית שקדמה למערך הרב תרבותי שלנו. באמצעות מסעות, גילוי, תרגום וזרם בלתי פוסק של ספרים, כסף ואופיום – ״היסטוריות שנעו״, כפי שכינה זאת סוברהמניאם בהרצאתו החגיגית ב קולז' דה פראנס בשנת 2013 – הוא העלה את דמותו של עולם שהיה משולב הרבה לפני עליית המערב.

היסטוריונים גלובליים הראו כי יוזמות בתחום הביטוח, הבנקאות והספנות חבות את הצלחתן לסחר בעבדים מאפריקה. הנס האירופי היה, בקיצור, ליקוט משאבים מן העולם כולו

תו ההיכר האחר של ההיסטוריה הגלובלית היה הדגש על התלות בין החברות. בעוד שהגלובליזציה פתחה את הגבולות בין המערביים לכל-השארים, היסטוריונים גלובליים התעניינו במיוחד לא רק בקשרים, אלא באופנים שבהם מדינות ואזורים הקיפו אלה את אלה. עליית המערב נראתה יותר ויותר לא רק כמו תגובה ל״שאר״, אלא כתלויה בו. אפילו המהפכה התעשייתית והזינוק הגדול קדימה של אירופה במאה ה-19, שנדמה היה כי הוא-הוא שהפריד את אירופה מכל המדינות האחרות, מבחן על פי תפישת ההיסטוריה הגלובלית. בספרו משנת 2000, The Great Divergence: China, Europe, and the Making of the Modern World Economy, קנת פומרנץ מוטט את התפישה של האירופים כמי שאחראים לבדם לעלייתם הפלאית. הוא גילה כמה דומה היזמות וצבירת הנכסים האירופית לזו הסינית. כיצד השתחררותה של אירופה מכתונת הכפייה המלתוסיאנית-אירואסיאתית הנפוצה החלה לא בגלל ייחודי הפנימי של האזור, אלא בזכות הגישה והכיבושים של מה שאדם סמית כינה אדמות השממה של האמריקות. באותו אופן, היסטוריונים גלובליים הראו כי יוזמות בתחום הביטוח, הבנקאות והספנות חבות את הצלחתן לסחר בעבדים מאפריקה. הנס האירופי היה, בקיצור, ליקוט משאבים מן העולם כולו.

העושר האנגלי הגלובלי נחלב מהמושבות ומעבדים: "בית חברת הודו המזרחית" (1800), בסיטי של לונדון. ציור מים על תחריט, Thomas Malton the Younger, אוסף משפחת מלון באוניברסיטת ייל. תצלום: ויקיפדיה

היסטוריה גלובלית לא הייתה אמורה לספר את הסיפור של כל מה שהתרחש בעולם. הגלובלי לא היה מטרת המחקר, אלא הדגש על חיבורים, היקף ויותר מכל, על אינטגרציה. אפילו המדינות והתרבויות היו יותר התוצרים ופחות היצרניות של האינטראקציות הגלובליות. היו חוקרים שהקצינו: ״אם אינכם מבצעים פרויקט שהוא במפורש חוצה מדינות, בינלאומי או גלובלי, אתם חייבים להסביר למה לא״, אמר בשנת 2012 דייוויד ארמטאז׳, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד. ״ההגמוניה של היסטוריוגרפיה לאומית״, הוא הצהיר, ״נגמרה״.

בארה״ב אימצו את הסיסמה ״הגלובליות היא רע, לאומניות היא התרופה״

זמן לא רק אחרי שהיסטוריונים עלו על גל הגלובליזציה עם קורסים חדשים ונוצצים, כתבי עת, ספרי לימוד ותשומת לב, נדמה היה שהגל החל לקרוס. הסיפור השתנה. תנועה פוליטית רבת עוצמה קמה נגד ״כלל עולמיות״. תומכי עליונות הגזע הלבן ומעריצי ולדימיר פוטין מ״מפלגת הפועלים המסורתית״ בארה״ב אימצו את הסיסמה ״הגלובליות היא רע, לאומניות היא התרופה״. דונלד טראמפ ניסח זאת במילים מתונות רק במעט. ״אמריקניזם, לא גלובליזם, זה יהיה האני מאמין שלנו״, הוא רעם לקול מצהלות הרפובליקנים בנאומו בפני ועידת המפלגה ביולי 2016. גם לאחר שארה״ב השביעה את טראמפ לנשיאהּ, מרין לה פן, שקיוותה להיבחר לנשיאות צרפת, נשאה נאום הסתה בפסגה בגרמניה, וכינתה את שנת 2017 שנת ההתעוררות הגדולה של הימין הלאומני. ״אנחנו חווים את קיצו של עולם אחד״, היא טענה, ״ולידתו של אחר״.

פתאום, היסטוריונים גלובליים נראו כאילו אינם מתאימים לתקופתם. אם תגובת הנגד הייתה קריאת התעוררות עבור מצדדי הגלובליזציה, היא גם חשפה בעיות מספר אצל המתעדים הגלובליים.

כל הנרטיבים הם סלקטיביים – הם מעוצבים על ידי מה שהם בוחרים לא להציג לא פחות מכפי שהם מעוצבים על ידי מה שהם כוללים. על אף מנטרות האינטגרציה וההכללה ברמה כלל עולמית, ההיסטוריה הגלובלית לוותה בהפרדה משלה – שראשיתה בשפה. היסטוריונים שפעלו בכל העולם שילבו את צורות התקשורת שלהם בדרכים שיצרו חומות חדשות; בחיפוש אחר לכידות אקדמית, האנגלית הפכה לשפה הגלובלית. היסטוריה גלובלית לא הייתה מתאפשרת ללא הגלובליזציה של השפה האנגלית. בסדנאות שנערכו לאחרונה בטוקיו, התפעלתי מכך שהיסטוריונים איטלקים, סינים ויפנים חלקו רעיונות ושתו סאקה בלינגוואה-פרנקה. אבל סוג כזה של שטיחות עלולה להסתיר היררכיה לשונית חדשה. אחד הפרדוקסים של ההיסטוריה הגלובלית, הוא שהדחף להתגבר על התפישה שמציבה את אירופה במרכז תרם לאנגלוּז החיים האינטלקטואלים ברחבי תבל. וככל שהאנגלית הפכה לשפה הגלובלית, הצורך ללמוד שפות זרות – שהוא הכלי חסר התחליף שבאמצעותו אנחנו מגשרים בינינו לבין אחרים – קטן. על פי דו״ח שנת 2015 של האגודה לשפות מודרניות, מספר הלומדים שפות זרות באוניברסיטאות בארה״ב הגיע לשיאו בשנת 2009, ומאז הוא הולך ומצטמצם.

כדי להצדיק את פרישת בריטניה מאירופה, ראש הממשלה תרזה מיי הביעה כמיהה ל״בריטניה גלובלית״ (כאילו אירופה אינה חלק מהגלובוס), אבל היסטוריונים בריטים עדיין מביטים פנימה

הירידה במספר הלומדים כיצד לדבר עם אחרים משתקפת מגמה רחבה יותר. על אף אימוצה של ההיסטוריה הגלובלית, ישנן ראיות לכך שהמפנה הגלובלי לא באמת עזר לשיפור התדמית של ״השאר״. בסקר שנערך בשנת 2013 ב-57 מחלקות להיסטוריה בבריטניה, ארה״ב וקנדה, לוק קלוסי (Clossey) וניקולס גויאט (Guyatt) הראו כי היסטוריונים נותרו למרות הכול נאמנים למדי למערב. בבריטניה, 13 אחוזים מההיסטוריונים חקרו את העולם שאינו מערבי. והנתון המטריד ביותר? רק 1.9 מכלל המשרות באקדמיה בבריטניה מוקדשות לחקר מזרח אסיה. בארה״ב שיעורן מגיע כמעט ל-9 אחוזים. אפילו בארה״ב, פחות משליש מן ההיסטוריונים מתעניינים בעולם שמעבר למערב. אם היו מבקרים שזעמו על פלישתם של ״חובבי השאר״ לקאנון של התרבות המערבית, אין להם כבר סיבה לדאגה. ״אנחנו מתעניינים באופן מוחלט לגמרי בעצמנו״, הסיקו קלוסי וגויאט. כדי להצדיק את פרישת בריטניה מאירופה, ראש הממשלה תרזה מיי הביעה כמיהה ל״בריטניה גלובלית״ (כאילו אירופה אינה חלק מהגלובוס), אבל היסטוריונים בריטים עדיין מביטים פנימה; 41 אחוזים מההיסטוריונים בבריטניה חוקרים את בריטניה ואירלנד, המשמשות בית לפחות מאחוז בודד מאוכלוסיית העולם. אוניברסיטת אוקספורד, שם למדתי אני, ביטלה לאחרונה תקן ההוראה שלה בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, שהיה האחרון מסוגו בבריטניה. מחוץ לאנגלוספרה, המצב ברובו גרוע יותר. בכל האוניברסיטאות הדוברות גרמנית, ישנם רק חמישה פרופסורים להיסטוריה אפריקנית. ביפן, כדי לחקור היסטוריה לא-יפנית ולא-״אוריינטלית״, יש לפרוש לגמרי מהמחלקות להיסטוריה, וללמד על ״האחר״ ביחידות אחרות בשולי התחום העיקרי.

סיפור אחר, סיפור מקומי שהוא גם חלק מהסיפור של העולם: "רחוב סוגורה" (טוקיו, 1856) מאת הירושיגה. תצלום: ויקיפדיה

מה ניתן להסיק מכל זה? ראשית, הציפיות הגדולות לנרטיבים קוסמופוליטיים על ״מפגשים״ בין מערבים לאחרים הובילו לדיונים חד צדדיים למדי בנוגע לצורתו של הגלובלי. קשה לא להסיק כי היסטוריה גלובלית היא עוד המצאה של העולם הדובר אנגלית, שנועדה לשלב את האחר בתוך נרטיב קוסמופוליטי בתנאים שלנו ובשפתנו. בדומה לכלכלת העולם.

ההיסטוריה הגלובלית נותנת לגלובליזציה פנים אנושיות

שנית, במידת מה, היסטוריה גלובלית נשמעת כמו היסטוריה שנועדה להתאים ל״יוזמה הגלובלית של קלינטון״ שבאה לעולם ונעלמה, מין יוזמה נוצצת, בפרופיל גבוה, שמדגישה את היעדר הגבולות ומספרת סיפורים על המכנה המשותף הקוסמופוליטי שלנו. ההיסטוריה הגלובלית נותנת לגלובליזציה פנים אנושיות. היא מעדיפה תנועה על פני מקום, histoires qui bougent (סיפורים נעים) על פני מעשיות על מי שנותרו מאחור, נרטיבים על אחרים עבור העצמי שחש קשר כלשהו – של עניין-עצמי או אמפתיה משותפים – בין שכנים מרוחקים מאוד בעיר הקוסמופוליטית הגלובלית.

יכול להיות שאין לנו סיבה להידהם מתגובת הנגד לסיפור הסיפורים הקוסמופוליטיים הפוסט-לאומנים. במהלך הבחירות האזוריות בצרפת בשנת 2015, באחת הכרזות של האיחוד הלאומי נראו פניהן של שתי נשים, האחת צבועה בשלושת צבעי הדגל הצרפתי והאחת לובשת בורקה. הטקסט הכריז: ״בחרו את השכונה שלכם: הצביעו לאיחוד״. ההיגיון של ההיסטוריה הגלובלית נטה לחשוב על אינטגרציה והסכמה, ולא על פירוד ומחלוקות. היסטוריונים גלובליים העדיפו סיפורים על סקרנת כלפי שכנים רחוקים. הם – אנחנו – התעלמו משכונות קרובות שהתפוררו בגלל שרשרות אספקה החוצות מדינות.

בניסיון הנואש להפוך את האחרים לחלק מהסיפורים שלנו, יצרנו שלא במתכוון שכבה של זרים בבית

היסטוריה גלובלית העדיפה קנה מידה ששיקף את הכמיהה שלה עצמה לקוסמופוליטיות. היא גם יצרה במובלע את מה שהסוציולוגית ארלי ראסל הוכשילד כינתה בספרהּ Strangers in Their Own Land (משנת 2016) ״חומות של אמפתיה״ בין ליברלים הנודדים בעולם לבין פרובינציאלים הנטועים במקומותיהם. הבחירה בגלובליות הייתה כרוכה לעתים קרובות באובדן הקשר עם – אם לשאול ביטוי שנון נוסף משלה – ״סיפורים עמוקים״ של כעס על אובדן או איום על הקשרים המקומיים היקרים להם. הנרטיבים הפטריוטיים הישנים יותר קשרו אנשים לתחושה של אחדות תחומה. הנרטיבים החדשים, הקוסמופוליטיים, הגלובליים, חצו את הגבולות הללו. אבל הם התירו את קשריהם של תושבי הארץ לתחושה של מקום בעולם. באקלים פוליטי הנשלט על ידי מאות נגד ממשלה שתלטנית, בנקים גדולים, חוזי ענק עם ראשי תיבות בלתי מובנים לחלוטין ובירוקרטים אירופים (Eurocrats) מרוחקים, צפוי היה שהדחף היומרני להחליף את הסיפורים העמוקים של כמעט-אבל בסיפורים גלובליים של קשרים מרוחקים יתקבל במגבלות. בניסיון הנואש להפוך את האחרים לחלק מהסיפורים שלנו, יצרנו שלא במתכוון שכבה של זרים בבית.

הפגנה לטובת מהגרים לא חוקיים או שמסמכיהם אינם מסודרים: ואולי הם יכתבו את הסיפור הצרפתי הבא? תצלום: פיליפ לרואייה

ההיסטוריה הגלובלית עומדת בפני שני אתגרים, הנראים לכאורה מנוגדים, עבור עולם תלוי-הדדית ההולך ומתחמם. אם ברצוננו ליצור נרטיבים בעלי משמעות על יחד של זרים קרובים ורחוקים, נצטרך להיות גלובליים יותר ולהתייחס יותר ברצינות לשפות אחרות ולאופנים אחרים של סיפור ההיסטוריה. היסטוריונים ואזרחים שקוראים את מחקריהם יצטרכו גם להעניק מחדש משמעות להיקשרויות ומשמעותיות מקומיות. כניסה לעומק הסיפורים של אחרים מרחוק ושל זרים מבית פירושה ויתור על הרעיון של אינטגרציה כלל עולמית כמעגל חשמלי, המביא אור לכל מי שמחובר אליו. ההפיכה לקשורים-הדדית אינה רק מסובכת יותר מציור של דיאגרמת חיווט. פירושה הבנה של ממדי הרשתות והמעגלים שהיסטוריונים גלובליים – ואולי כל הנרטיבים של התלכדות קוסמופוליטית – מותירים מחוץ לסיפור: הארה של קצות כדור הארץ מותירה אחרים בחשיכה. סיפורים של הגלובליסטים מאיר חלק על חשבון אחרים, אלה הנותרים מאחור, אלה שאינם יכולים לזוז, ואלה שהופכים משותקים בגלל שהאור כבר אינו מאיר אותם.

להבין את התלות ההדדית פירושו לראות כיצד היא מרחיבה אופקים אישיים וחברתיים עבור אחדים, אבל גם מצמצמת קשרים עם אחרים. לפחות עד שהקשרים הללו יהפכו למשמעותיים יותר מרשימת אינסטגרם, תהיה התנגדות רבה יותר לאינטרגציה מכפי שהיינו מוכנים להודות

כדאי לשנות את הדימוי הזה: להבין את התלות ההדדית פירושו לראות כיצד היא מרחיבה אופקים אישיים וחברתיים עבור אחדים, אבל גם מצמצמת קשרים עם אחרים. לפחות עד שהקשרים הללו יהפכו למשמעותיים יותר מרשימת אינסטגרם, תהיה התנגדות רבה יותר לאינטרגציה מכפי שהיינו מוכנים להודות.

כדי להגיע לתובנות טובות יותר בנוגע לדינמיקה של ההתנגדות לאינטגרציה, כדי לתת להיפרדות, פירוק ושבריריות לא פחות תשומת לב מכפי שאנחנו נותרים לחיבור, אינטגרציה והשתלבות, נצטרך להיפטר אחת ולתמיד מנרטיבים של כדור ארץ שטוח ורעיונות על אודות ייעוד גלובלי. נצטרך להבין כיצד תלות הדדית נוספת עשויה להוביל לקונפליקטים נוספים, איך למשל, על אף המסחר הגדל וחילופי הסטודנטים בין סין ליפן, בייג׳ין יכולה להכריז (כפי שעשתה ב-2014) על שני חגים לאומיים חדשים לציון קורבנות התוקפנות היפני בין השנים 1937-1945.

חיבור, מוביליות, מיזוג, אחדות: אנחנו תולים את יהבנו בקסמו של השוק ובכוח האמפתי של הרוח הקוסמופוליטית שנדמה כי היא שולטת בדרגים העליונים של ההשכלה הגבוהה המחויבים לאידיאל האזרחות הגלובלית.

סיפור קוסמופוליטי וגלובלי: הקפה והקקאו של האיטי, המופק בחוות קטנות כאלו, בנה את העושר של בנקים וממשלות בצרפת ובארה"ב עד אמצע המאה ה-20. תצלום: קנט מק'אלווי.

עשיתי את חלקי בלב המערך הגלובלי. במשך שנים מספר, פיקחתי על תהליך הבינאום של אוניברסיטת פרינסטון, ויצרתי שרשרות אספקה גלובליות של ידע. מעולם לא עלה בדעתי, או בדעתם של אחרים, לשאול: מה יקרה לתחומי המעורבות האזרחית הפחות סקסיים, הזעירים יותר? לא הוטרדנו מכך. אלה היו שרידי הפרובניציאליות, שלוו בדממה אל מחוץ לבמה, אשר עליה היינו אמורים לחנך את ה״הומו גלובוס״ החדש.

אנחנו זקוקים לנרטיבים של חיים גלובליים שמתמודדים עם התפוררות ועם אינטגרציה גם יחד, עם המחירים ולא רק עם השפע הנובע מתלות הדדית

כל זה אינו הופך את ההיסטוריה הגלובלית לפחות דחופה. להפך. אחת האירוניות היא שהתנועה האנטי-גלובלית משוקעת ברשתות של הערצה הדדית בין-מדינתית. יום לאחר משאל העם בנושא ברקזיט, טראמפ הגיע לבריטניה כדי לחנוך אתר גולף. ״הבריטים שבו ולקחו בעלות על ארצם״ הוא אמר לצבר המיקרופונים, ואז חזר הביתה כדי להשיב את עטרתה של אמריקה ליושנה. ההתלהבות של לה פן מטראמפ מוכרת. פיודור ו. בירוקוב, שעמד בראש ״רודינה״ (״מפלגת המולדת״) הרוסית, כינה זאת ״המהפכה הגלובלית החדשה״. חשוב לזכור כי המשבר הכלכלי של 2008-9 הוא שתרם יותר מכל לחיסול התקוות של החולמים על עולם אחד, שהגיעו מאותו מגזר שעשה שעשו יותר מכל כדי למזג את המערביים עם האחרים, ובעצם יצר פערים עמוקים יותר בבית: הבנקים.

בקיצור, אנחנו זקוקים לנרטיבים של חיים גלובליים שמתמודדים עם התפוררות ועם אינטגרציה גם יחד, עם המחירים ולא רק עם השפע הנובע מתלות הדדית. יתכן שנרטיבים כאלה לא יתחבבו במיוחד על הנוכחים בכינוסי TEDלמיניהם, לא יתחרו באמונה המוצקה של פרידמן בטכנולוגיה חסרת גבולות או לא יקסמו במיוחד לאנשי דאבוס. אבל כדי להשלים עם ההיסטוריות העמוקות של השינויים הגלובליים, אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו את אחת ממטלותיו של ההיסטוריון, ולהקשיב למחצית האחרת של העולם, למה שיש למצדדים בשבטיות שם וכאן, לומר בתגובה.

ג׳רמי אדלמן (Adelman) הוא פרופסור להיסטוריה ומנהל מעבדת ההיסטוריה העולמית באוניברסיטת פרינסטון. בין ספריו: Worldly Philosopher: The Odyssey of Albert O Hirschman (משנת 2013) ו- Worlds Together, Worlds Apart (משנת 2014, שהוא אחד ממחבריו).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: מצוף בכניסה לנמל סינגפור. תצלום: קלווין צ'אנג וויי מנג, אימג'בנק / גטי ישראל