הרמאית בראש

לקשר האסוציאטיבי בין הראייה לבין התודעה יש שורשים עמוקים בשפות ובתרבויות שונות ובעשורים האחרונים, מדעי המוח מראים שהקשר הזה מתבטא גם במוח. מספר הנוירונים במוח האדם, ובעיקר בניאו-קורטקס, המעורבים בתהליכי הראייה, גדול בהרבה ממספרם של אלו המשמשים את החושים האחרים. מנגנון הראייה – קליטת האותות בעין והעיבוד שלהם שיוצר את התפישה החזותית – הוא המכשיר העיקרי והדומיננטי של האדם לקשר המודע עם העולם החיצון. על רקע זה, אין זה מפתיע שהמחקר המדעי של התודעה מתמקד בעיקר בראייה. עם זאת, הראייה משרתת במקביל גם את המערכת הלא מודעת, אם כי בדרך שונה. היכרות עם מנגנון הראייה, והאופנים השונים שבהם הוא פועל מול כל אחת מהמערכות אלו, היא לא רק המפתח להבנה טובה יותר של התודעה אלא גם של ההבדלים בין התודעה לתפקודים היומיומיים הלא מודעים.

נשאלת השאלה מדוע בזמן ביצוע הפעולות הפשוטות יותר יש צורך ללוות את הפעולה במבט, ומה מאפשר לוותר על המבט הזה דווקא בזמן ביצוע הפעולה היותר המסובכת

לפני שננסה להבין יותר לעומק את שני מנגנוני הראייה הללו, אני מציע לקורא לצפות בסרטון הדרכה ביוטיוב שמתאר את השלבים בדרך ללימוד להטוטנות בשלושה כדורים, ולהתמקד בתנועת העיניים של המדריך. כשהמדריך מדגים זריקה ותפיסה של כדור אחד, עיניו עוקבות אחרי הכדור לאורך כל הדרך. גם כשהוא עובר לשני כדורים שאותם הוא זורק ותופס בזה אחר זה, העיניים עוקבות בכל רגע נתון אחרי אחד משני הכדורים. לעומת זאת, כאשר הוא עובר לשלושה כדורים, עיניו עוזבות את הכדורים ובוהות בחלל. רק לקראת הסוף, כשהוא עוצר, והכדור האחרון עושה את דרכו אל היד, הן חוזרות ועוקבות אחריו. נשאלת השאלה מדוע בזמן ביצוע הפעולות הפשוטות יותר יש צורך ללוות את הפעולה במבט, ומה מאפשר לוותר על המבט הזה דווקא בזמן ביצוע הפעולה היותר המסובכת. עם השאלות הללו ברקע, נחזור למנגנוני והתפישה החזותית.

תהליך הראייה מתחיל ברשתית, שהיא מעין יריעה דקה שנפרשת על הדופן הפנימית של העין, ואחראית לקליטת אותות האור. הקליטה של האותות בחלקים השונים של הרשתית אינה אחידה. יש בה אזורים שנבדלים זה מזה גם ברזולוציה וגם בסוגי האותות הנקלטים בכל אחד מהם, אך בדרך כלל, אלו הם שינויים כמותיים הדרגתיים שאי אפשר לסמן ביניהם גבול ברור. מכלל זה יוצאת רק שקע קטן במרכז הרשתית שנקרא הגומה המרכזית או הפוביאה (fovea centralis), שנבדל באופן ברור משאר הרשתית. קליטת האור ברשתית מתבצעת על ידי שני סוגי תאים: קנים (rods), שרגישים לעוצמת האור, ויכולים להבחין גם באותות חלשים מאוד. ומדוכים (cones), שאחראים לראיית צבעים ורגישותם נמוכה יותר. הקנים, מפוזרים על פני מרבית שטח הרשתית, וצפיפותם עולה בהדרגה ככל שמתקרבים למרכז שדה הראייה, אך בפוביאה מספרם צונח בחדות, עד שבמרכזה הם נעלמים לחלוטין. המדוכים, שמספרם הכללי קטן פי עשרים ממספר הקנים, מפוזרים באופן כמעט הפוך. הם מרוכזים בעיקר בפוביאה, ומחוצה לה, בכל שאר שטח הרשתית, צפיפותם יורדת בסדר גודל שלם. בעזרת שני טיפוסי הקולטנים הללו, הרשתית יכולה לקלוט בכל רגע נתון מעל מאה מיליון אותות אור (שווה ערך לתמונה ברזולוציה של מאה מגה-פיקסל), אך האותות הללו כשלעצמם הם חסרי משמעות. הרשתית אינה מבדילה ביניהם ואינה מעדיפה חלק מהם על פני האחרים. את המשמעות לאותות מעניקים תהליכי עיבוד התמונה במוח, שיכולים להבליט קבוצות מסוימות של אותות מתוך כל השאר, לקשר בין אותות שונים ליצירת משמעות, ובדרך כלל גם להשלים את הפרטים החסרים. רק אחרי השלב הראשוני של עיבוד התמונה יכולים לבוא לידי ביטוי ההבדלים שמגדירים את שני סוגי הראייה שאציג כאן: הראייה המודעת והראייה האוטומטית.

המשמעות שהמוח מעניק לאותות המגיעים מהרשתית אינה נוצרת יש מאין, אלא נבחרת מתוך מאגר אפשרויות שקיים אצל הצופה מלכתחילה

המשמעות שהמוח מעניק לאותות המגיעים מהרשתית אינה נוצרת יש מאין, אלא נבחרת מתוך מאגר אפשרויות שקיים אצל הצופה מלכתחילה. כך למשל, אם העין קולטת צירוף של כתמים צהובים ושחורים נעים באוויר כשהם מחוברים למשהו שנראה כמו ענן קטן ושקוף, המוח יכול לחבר את כל המסרים הללו (ובמקרה זה, יחד עם הזמזום האופייני) לתבנית שכבר קיימת בו, של דבורה. התהליך הזה אינו מחייב תודעה, אינו ייחודי לאדם או אפילו לבעלי חיים מפותחים, והוא פועל היטב אצל רוב בעלי החיים הרואים. כפי שנראה בהמשך, יש ראיות מוצקות לכך שגם אצל האדם תפקוד מעין זה פועל בחלקים הפרימיטיביים של המוח ואינו שייך לקורטקס שנחשב למשכנה של התודעה.

חשוב להדגיש שהתהליך התת-קורטיקלי והלא מודע של יצירת התמונה הוא תהליך מקבילי, כלומר ההתקדמות שלו בזמן (כל עוד האובייקט עצמו נשאר ללא שינוי) אינה מתבטאת בצירוף הדרגתי של חלקים נוספים לתמונה, אלא בהתבהרות ובהתחדדות של התמונה השלמה. קשה לנו לתפוש את התהליך הזה משתי סיבות עיקריות. האחת משום שתהליך הופעת התמונה הוא אמנם הדרגתי, אך מהיר מדי ליכולת התפישה המודעת שלנו, והשנייה, משום שהאופן שהתודעה שלנו תופשת את העולם הוא טורי, ולכן מתקשה לתפוש באופן ישיר תהליך מקבילי. אפשר לקבל מושג על אופיו של התהליך הזה מתוך ההשוואה בין קובץ תמונה דיגיטלי, לבין הולוגרמה שהיא טכניקה של צילום אנלוגי, בקרני לייזר. אם נגזור חתיכה מסרט הצילום המקורי של ההולוגרמה היא תכיל את כל חלקי התמונה, והקרנה שלה תייצר תמונה שלמה של האובייקט המצולם. ההבדל בין התמונה הזו לתמונה המתקבלת מסרט הצילום השלם הוא רק ברזולוציה, שתהיה גבוהה יותר בסרט הצילום השלם. הקושי להבין איך זה קורה הוא שמקשה עלינו להבין את התהליכים המקביליים של מערכת הבקרה הלא מודעת ושל תהליכי הראייה שלה.

גם ברזולוציה נמוכה המוח משלים, ואנחנו יודעים מה לפנינו. תצלום: ראס זיידל

דרך הפעולה המקבילית של הראייה האוטומטית היא זו שמאפשרת את התכונות הייחודיות שלה. היא יכולה לקלוט ולעבד במקביל, כלומר בו זמנית, מספר גדול יחסית של מסרים או של קבוצות מסרים, ולכן, משך החשיפה הנדרש לגיבוש התפישה החזותית הלא מודעת הוא קצר במיוחד. הראייה הזו מקושרת בדרך כלל עם הראייה הפריפריאלית, שנקלטת בעיקר בחלקי הרשתית הרחוקים מהמרכז, אך לדעתי הקישור הזה אינו מדויק. בפועל, הראייה האוטומטית יכולה להשתמש בכל שטח הרשתית, כולל במרכזה, שנחשב ל"נחלתו" של מנגנון הראייה המודע.

בדרך כלל, הראייה המודעת יכולה להבחין בכל זמן נתון רק באובייקט אחד, ואם ניתן לייחס פרשנויות שונות לאותו אובייקט, היא יכולה לראות בכל זמן נתון רק אחת מהן

הראייה מהסוג השני, שנקרא לה ראייה מכוונת, או מודעת, היא מערכת עיבוד אותות חזותיים שפועלת בקורטקס במקביל לראייה האוטומטית שמתרחשת בחלקים נמוכים ועתיקים יותר של המוח. זהו מנגנון ראייה מקביל, שמשתמש בחומרי הגלם של הראייה האוטומטית, ומעבד אותם  בהתאם למאפייני הפעולה של התודעה. בגלל אופן הפעולה טורי שלה, הראייה המודעת היא איטית יותר, כלומר זקוקה לחשיפה יותר ארוכה כדי שתתגבש בה ההבחנה באובייקט הנצפה. בדרך כלל, הראייה המודעת יכולה להבחין בכל זמן נתון רק באובייקט אחד, ואם ניתן לייחס פרשנויות שונות לאותו אובייקט, היא יכולה לראות בכל זמן נתון רק אחת מהן.

בניסיון היומיומי אנחנו מכירים את זה מתופעות כמו אגרטל רובין (למטה, משמאל) שיכול להיתפש באחד משני אופנים נפרדים – שני פרופילים או אגרטל, או קוביית נקר (למטה, מימין), שניתן לדמות אותה בשני מצגים מרחביים שונים זה מזה. בשני המקרים ניתן לראות בכל רגע נתון רק אחד משני המופעים האפשריים.

בחיי היומיום אנחנו נתקלים לא פעם באובייקטים מורכבים שיש להם מספר אספקטים שונים. במקרים כאלה, הראייה המודעת יכולה בכל רגע נתון לתפוש רק אחת מתוך מגוון המשמעויות שניתן לייחס לאובייקט. בפועל, המשמעות הזו אינה צריכה בהכרח להיות אחת המשמעויות הפרטניות הללו. אובייקט מורכב כזה יכול להיתפש בתודעה במשמעות הכוללת שלו, שמאגדת בתוכה את המשמעויות החלקיות. במילים אחרות – התודעה יכולה ליצר מסך כל ההיבטים השונים של האובייקט המורכב קבוצה שאותה היא תופשת כיחידה אחת. כך למשל, אם נתבונן שוב בתמונה המוכרת של אגרטל רובין נוכל לזהות אותה כשלם, בלי להתייחס לשתי המשמעויות החלקיות.

בדרך כלל, כשהראייה המודעת מכוונת לעבר אובייקט, העין מופנית אליו כך שהוא ייקלט בצורה אופטימאלית במרכז הרשתית. ההעדפה התפקודית של התודעה למרכז שדה הראייה, גורמת לכך שהראייה המודעת מזוהה עם הראייה הפוביאלית. את ההעדפה הזו אפשר לראות גם בקישוריות העצבית שבין הרשתית לקורטקס. המסלול העיקרי בין העין לקורטקס עובר דרך הקורטקס הראייתי הראשוני (primary visual cortex) הנקרא בקיצור אזור 1V. האותות שמגיעים מהעין יוצרים שם מעין מפה שהיא ייצוג של הרשתית, אבל קנה המידה של המפה הזו (שבהקשר זה נקרא מקדם ההגדלה) אינו אחיד. השטח שמוקדש לאותות שמגיעים משטח קטן במרכז שדה הראייה ובראש ובראשונה מהפוביאה, תופס למעלה ממחציתה של המפה הזו, כלומר, בערך פי מאה מחלקה היחסי של הפוביאה בשטח הרשתית. נתון זה מחזיר אותנו שוב אל הקשר המשולש בין התודעה, הראייה המודעת, והקורטקס. זהו קשר הדוק, אך לא הכרחי, משום שכפי שנראה להלן, הראייה המודעת אינה חייבת להשתמש רק בראייה הפוביאלית.

היכולות הללו של הראייה המכוונת - לשנות את העדפות ברירת המחדל, וגם לשמר את דרך הפעולה החדשה – מחזקות את ההנחה שדרך הפעולה של הראייה המודעת היא תכונה נרכשת

מניסוי שערכו מי-יונג קוון ועמיתיו, מתברר שהקשר הזה הוא העדפה בלבד, ויותר מזה, שהוא תכונה נלמדת ולכן גם ניתנת לשינוי. בניסוי הזה, נחסם מרכז שדה הראייה של המשתתפים, כך שהראייה המודעת שלהם לא יכלה להשתמש בו, ואז הם נתבקשו לבצע מטלות ראייה שונות. לאחר אימון של שעות ספורות בלבד התרגלה הראייה המכוונת של כל המשתתפים להשתמש במיקומים אלטרנטיביים ברשתית, מחוץ לאזור שנחסם. למרבה ההפתעה, לאחר שנוצרה ההעדפה החדשה הזו, היא התקבעה והפכה לברירת המחדל החדשה, שגם לאחר הסרת החסימה נשמרה במשך שבוע לפחות. היכולות הללו של הראייה המכוונת - לשנות את העדפות ברירת המחדל, וגם לשמר את דרך הפעולה החדשה – מחזקות את ההנחה שדרך הפעולה של הראייה המודעת היא תכונה נרכשת.

בין ראייה מודעת, ראייה אוטומטית ותודעה: הנה אובמה. תצלום: רוב הוהמן.

בדרך כלל, כשאדם שואל את עצמו מה ואיך הוא רואה, השאלה נשאלת בתודעה, ולכן תשומת הלב של השואל מופנית באופן כמעט בלעדי אל החלק המודע של הראייה, ומזניחה את החלק הלא מודע

לפני שנבחן את חלוקת התפקידים בין הראייה המודעת לראייה האוטומטית, מן הראוי להזכיר שוב מדוע אנחנו נוטים לייחס חשיבות רבה מדי לתפקידיה של הראייה המודעת ובהתאם, להמעיט בחשיבותה ובתפקידיה של הראייה האוטומטית. בדרך כלל, כשאדם שואל את עצמו מה ואיך הוא רואה, השאלה נשאלת בתודעה, ולכן תשומת הלב של השואל מופנית באופן כמעט בלעדי אל החלק המודע של הראייה, ומזניחה את החלק הלא מודע. הסיבה השנייה טמונה בשפע המידע המגיע מהמחקר המדעי, שגם הוא אינו פטור מההטיה הזו. הקורטקס האנושי הוא איבר שגם ממדיו הפיזיים וגם צריכת האנרגיה שלו גדולים באופן שאינו פרופורציונאלי למיעוט התפקידים האופרטיביים שהוא אחראי להם באופן ישיר. הקורטקס הראייתי תופס שטח נרחב שקל יחסית להבחין בתוכו באזורים בעלי תפקידים שונים ולבחון את פעולתם. מסיבה זו, רוב המחקר העוסק במסלולים העצביים של הראייה מתייחס בעיקר אל הקורטקס, בעוד שהפעילות בחלקים התת-קורטיקליים נתפשת בעיקר כשלב בדרך אליו. אמנם האפשרות של ראייה תת קורטיקלית עצמאית, שאינה תלויה בניאו-קורטקס אינה נשללת, אך המחקר ממעט להתייחס אליה.

יכולת הראייה המשוכללת התפתחה הרבה לפני שהקורטקס הופיע על במת האבולוציה, והיא מתקיימת אצל יצורים נטולי קורטקס. יתרה מזו, אנחנו יודעים שמרבית הכישורים המוטוריים המשוכללים מבוקרים על ידי החלקים התת-קורטיקליים ולא על ידי הקורטקס, ולכן יש טעם לבדוק אם גם לראייה התת-קורטיקלית יש יתרון דומה. בהקשר זה, ניתן ורצוי גם לשאול אם ואיזו תועלת יכלה לצמוח ליונקים הראשונים מהופעתה של הראייה הקורטיקלית, אך בשלב זה נסתפק בהנחה שהיא התפתחה כדי להוסיף יכולות חדשות כלשהן, ולא כדי להחליף את יכולות הראייה התת-קורטיקלית שקדמה לה.

לדעתי, השיקול האבולוציוני הזה הוא סיבה מספקת כדי להניח שגם אצל האדם הראייה הקורטיקלית ממשיכה לתפקד במקביל לראייה התת-קורטיקלית. יש לא מעט עובדות מחקריות התומכות בכך, שאחדות מהן אביא בהמשך, אך נתחיל מהאנטומיה. אצל היונקים, בצד המסלול העצבי המוביל את האותות הוויזואליים מהרשתית דרך התלמוס לניאו קורטקס, מתקיים מסלול נוסף, המוליך מהרשתית לאזור נוסף במוח שנקרא סופיריור קוליקולוס (Superior Colliculus - SC). האיבר הקטן הזה, שאצל האדם הוא חבוי בעמקי המוח, הוא שריד אבולוציוני של מבנה מוחי עתיק יותר – הטקטום, שאצל דגים וזוחלים יש לו תפקיד משמעותי הרבה יותר. אצל יצורים חסרי קורטקס, הטקטום אחראי לקשר בין המסרים החושיים השונים ובינם לבין התנועה, כלומר הוא בעצם הרמה הגבוהה ביותר של הבקרה העצבית. אין ספק שעם הופעת הקורטקס, הטקטום ירד מגדולתו ואיבד לפחות חלק מתפקידיו, אך כנראה שחשיבותו  עדיין גדולה משמקובל לחשוב. רמז לתפקיד שהוא ממלא בתפקודי הראייה אפשר למצוא באופן שבו הוא מקושר לרשתית. להבדיל ממה שראינו בקורטקס, מפת הרשתית שנוצרת ב-SC אינה מעדיפה את האותות שמקורם בפוביאה על פני אלו שמגיעים מהפריפריה של הרשתית, מה שמתאים יותר לדרך פעולתה של הראייה האוטומטית. מהסיבות שתיארתי קודם, אנחנו לא יודעים הרבה מעבר לזה על האנטומיה של הראייה האוטומטית של האדם, ועל הקישוריות העצבית בינה לבין מערכת קבלת ההחלטות והמערכת המוטורית. כדי לפצות על החסר הזה, אנחנו נאלצים לחקור את הראייה האוטומטית האנושית בעיקר בעקיפין, דרך התופעות ההתנהגותיות הקשורות אליה.

אצל דג הזהב, הקשר בין ראייה ותנועה ישיר. תצלום: ז'נגטאו טאנג.

בזמן שהראייה המודעת מכוונת את העין לפי צרכיה, התפישה החזותית הלא מודעת, שאינה מוגבלת למיקום ספציפי ברשתית, יכולה להמשיך לתפקד באופן מלא. היא יכולה לקלוט באופן שוטף את המסרים השונים, לעבד אותם, ובשעת הצורך, להשתחרר מהדומיננטיות של התודעה ולגרום לתגובות גופניות למסרים שחלק מהם כלל לא נקלטו על ידי הראייה המודעת

אחת הסיבות העיקריות לכך שהראייה המודעת נתפשת כדומיננטית היא השליטה שלה בתנועת גלגל העין. הראייה המודעת אמנם מפקיעה ממערכת הבקרה הלא מודעת את הפיקוד על תנועת גלגל העין, אבל בכך היא אינה מנטרלת את תפקודי הראייה הלא מודעת. בזמן שהראייה המודעת מכוונת את העין לפי צרכיה, התפישה החזותית הלא מודעת, שאינה מוגבלת למיקום ספציפי ברשתית, יכולה להמשיך לתפקד באופן מלא. היא יכולה לקלוט באופן שוטף את המסרים השונים, לעבד אותם, ובשעת הצורך, להשתחרר מהדומיננטיות של התודעה ולגרום לתגובות גופניות למסרים שחלק מהם כלל לא נקלטו על ידי הראייה המודעת. היכולת הזו של הראייה האוטומטית להמשיך ולפעול באופן אוטונומי אינה תופעה נדירה או מיוחדת, אבל מטבע הדברים האדם (כלומר זה שמודע...) מתקשה להבחין בה במהלך חיי היומיום. כדי לעקוף את הקושי הזה, ננסה להבין את חלוקת התפקידים הזו דרך בחינה של שני מקרי קיצון שבהם השליטה של התודעה משתבשת. האחד, הוא הסהרוריוּת או סומנמבוליזם והשני הוא תופעת העיוורון הקורטיקלי.

מבין השניים הללו, הסהרוריות היא מצב מוכר יותר, שמתואר כהפרעת שינה שהסובל ממנה מפגין פעילויות אשר בדרך כלל מצביעות על ערנות בעודו ישן. הסהרורי אינו זוכר את מה שעשה ואת מה שחווה בזמן ההתקף, גם אם הוא נשאל על כך שניות ספורות לאחר מעשה. על סמך זה, אפשר להניח שבזמן ההתקף התודעה שלו הייתה לחלוטין בלתי פעילה, אך במקרים רבים הראייה עצמה יכולה להמשיך לפעול במלואה. ישנם סהרוריים שיכולים לבצע בזמן ההתקף פעולות מורכבות שדורשות שימוש אינטנסיבי בראייה, ואפילו נהיגה. סימן נוסף שמצביע על היעדרה של הראייה המודעת הוא העדויות של הצופים מן הצד, שמתארים מבט בוהה, עמום, ולא ממוקד. מבט זה דומה, וכנראה לא במקרה, למבט שראינו אצל הלהטוטן מהסרטון שפגשנו קודם, שמתאפיין בחוסר תנועה של גלגל העין.

מה רואה הסהרורית? מה מתרחש במוחה? למה היא מודעת? תצלום: Nadi0

איננו יודעים מה קורה במוחו של הסהרורי, אך על העיוורון הקורטיקלי אנחנו יודעים הרבה יותר. אדם עם עיוורון קורטיקלי רואה את עצמו כעיוור, אבל הוא יכול להגיב לגירויים ויזואליים, ואף להתאים את התנהגותו למסר הנקלט. הוא אינו יכול להשתמש בראייה לכל מטרה מודעת, וכשהוא משתמש בה, הוא אינו יודע זאת. בניגוד לסהרורי, התודעה שלו ערה ופעילה, אבל היא מנותקת מפעולת הראייה. ולכן, על פי תחושתו הסובייקטיבית הואעיוור. העיוור הקורטיקלי אינו יכול לקבל את האפשרות שיש בו משהו שבכל זאת רואה, גם כשהעובדות מוצגות בפניו. כתוצאה מכך, במקרים שבהם הוא אינו יכול להתעלם מהתגובה, הוא כמעט תמיד ימציא לה סיבה אחרת שאינה קשורה לראייה. אפשר אם כן לומר שלא מדובר רק באי ידיעה, אלא בהתעלמות אקטיבית או בהכחשה, ששתיהן לא מודעות.

אדם שרק חלק קטן משדה הראייה המודע שלו נשאר פעיל, יכול ללמוד להפנות את החלק הלא פגוע של הרשתית אל האובייקט שהוא מתעניין בו. אחרי תרגול לא ארוך, הדינמיקה של הראייה שלו נהיית דומה למדי לזו של אדם בעל ראייה תקינה

כל המקרים של  עיוורון קורטיקלי קשורים לפגיעה כזו או אחרת בקורטקס הראייתי הראשוני (V1) שהוא כאמור, שער הכניסה של האותות הוויזואליים לשאר חלקי הקורטקס. מבט מעמיק יותר על תופעה זו אפשר לקבל ממקרים שבהם הפגיעה ב-V1 היא נרחבת, אך אינה מלאה. במספר מקרים כאלו, שבהם רק חלק קטן מאזור V1 המשיך לתפקד, נוצרה סיטואציה חדשה ומעניינת. האנשים שנבדקו לא איבדו לחלוטין את היכולת לראייה קורטיקלית, אך היא הצטמצמה לחלק קטן של שדה הראייה שלהם. מייד לאחר הפגיעה אנשים אלו התנהגו בצורה מאד דומה למי שלוקה בעיוורון קורטיקלי מלא, אך תוך מספר שבועות הם התחילו להתנהג כאילו ראייתם השתקמה. הם החלו לחוות את עצמם כרואים, גם אם בצורה מוגבלת, למרות שעל פי מבדקי ראייה שנערכו להם לא חל כל שינוי ביכולתם לקלוט באופן מודע את האותות הוויזואליים. באחד המקרים שתוארו, אדם שרק חלק קטן מאד מאזור V1 שלו המשיך לתפקד, ושבמבדקי ראייה סטנדרטיים היה על סף עיוורון, הגיע לרמת תפקוד ראייתי שאפשרה לו לעבוד כמדריך טניס. אפשר להבין את ההבדל בין המקרים הללו לבין מי שלוקה בעיוורון קורטיקלי מלא על רקע הניסוי שתיארתי קודם, שבו חסמו החוקרים את מרכז שדה הראייה של הנבדקים. אדם שרק חלק קטן משדה הראייה המודע שלו נשאר פעיל, יכול ללמוד להפנות את החלק הלא פגוע של הרשתית אל האובייקט שהוא מתעניין בו. אחרי תרגול לא ארוך, הדינמיקה של הראייה שלו נהיית דומה למדי לזו של אדם בעל ראייה תקינה, שגם הוא מתעלם כמעט לגמרי מהמסרים הפריפריאליים. עם הזמן הוא יכול ללמוד להישען יותר על הראייה התת-קורטיקלית, ולאפשר לה להשפיע אל התנהגותו יותר משעושה זאת אדם ששדה הראייה שלו לא נפגע כלל. בסופו של התהליך הזה ההבדל בין הראייה של האדם הפגוע לזו של אדם בעל ראייה תקינה, הוא רק בחדות הראייה המודעת.

כל המקרים הללו מראים שבתנאים רגילים, הראייה התת-קורטיקלית ממשיכה לתפקד "מתחת לרדאר" של הראייה המודעת. היא מספקת את הנתונים הדרושים לביצוע חלק משמעותי מהפעולות היומיומיות, אך זאת, רק כל עוד התודעה והראייה המודעת אינן מערבות בפעולה. המקרה של ה"עיוור" שעבד כמדריך טניס מצביע על התפקיד החיוני שממלאת הראייה התת-קורטיקלית, וכפי שאראה בהמשך, גם מי שראייתו תקינה לא יוכל לשחק טניס, ללא שימוש אינטנסיבי בראייה ה"פרימיטיבית" הזו. לעומת זאת, פחות ברור אם ואיזה תפקיד ממלאת הראייה המודעת. המסקנה משני סוגי המקרים שראינו היא שקיומה של הראייה המודעת היא תנאי הכרחי למשחק הטניס כמו גם להרבה פעולות פשוטות יותר, אבל הרבה פחות ברור מהי התרומה שלה.

ברגע שהזורק משלח את הכדור לדרכו, ולפעמים אף קצת קודם לכן, המבט של החובט עובר ישירות לנקודת המפגש המשוערת בין הכדור למחבט, וחונה שם עד להשלמת הפעולה

ההבדל בין שתי מערכות הראייה בא לידי ביטוי מובהק בענפי ספורט שדורשים פעולה מהירה במיוחד. משחק הטניס הוא ללא ספק אחד מאלו, אבל מחקר מעמיק יותר נערך דווקא על משחק פחות נפוץ – קריקט. אחד הרגעים היותר קריטיים בקריקט הוא הרגע שבו החובט צריך להכות במדויק בכדור שנזרק לעברו במהירות של מעל מאה קילומטרים בשעה. זה משאיר לו פרק זמן קצרצר, בדרך כלל פחות משנייה, מרגע שחרור הכדור, עד לרגע שבו המחבט אמור להכות בו. מאחר שהרגע הזה מגיע רק בסופה של תנועת המחבט, פרק הזמן שעומד לרשות החובט עד שהוא יוצא לפעולה הוא עוד הרבה יותר קצר. מאמני הקריקט מנחים את החובטים המתחילים לעקוב במבטם אחרי הכדור לאורך כל מסלול מעופו, אך הם כנראה טועים. מחקרים שהשתמשו במעקב אחרי תנועות העיניים, הראו שבפועל זה אף פעם לא קורה. החובטים המתחילים אינם מצליחים למלא אחרי ההנחיה הזו, מכיוון שהראייה המודעת אינה מספיק מהירה לשם כך. בפועל, העיניים שלהם נמצאות כל הזמן בפער כלשהו מאחורי הכדור, כלומר מכוונות אל הנקודה שבה הוא היה זמן קצר קודם לכן. גם החובטים הוותיקים והמנוסים (שהם אלו שמנחים את המתחילים) אינם פועלים כך. ברגע שהזורק משלח את הכדור לדרכו, ולפעמים אף קצת קודם לכן, המבט של החובט עובר ישירות לנקודת המפגש המשוערת בין הכדור למחבט, וחונה שם עד להשלמת הפעולה.

ראייה, תודעה, תנועה - והכדור במהירות של יותר מ-100 קמ"ש. תצלום: מייקל וויר

ממחקרים שנערכו כבר לפני כמעט מאה שנים עולה כי כל תנועה החוזרת על עצמה, כמו למשל תנועתו של הנפח המכה בברזל, מבוססת על רצף של תיקונים זעירים לסטיות שנוצרו לאורך הדרך. אם זה נכון לגבי תנועת הנפח המכה באובייקט נייח, זה בוודאי נכון שבעתיים לגבי החובט בקריקט, שאמנם כבר חישב מלכתחילה את מקום הפגיעה המשוער, אך הוא חייב להכניס תיקונים תוך כדי תנועת הכדור לעברו. לשם כך הוא חייב לעקוב בדייקנות רבה גם אחרי תנועת הכדור, וגם אחרי תנועת הגוף שלו, ולהכניס תיקונים בהפעלת השרירים שיתקנו גם את מסלול התנועה של המחבט. מכיוון שהמבט שלו, כלומר הראייה המודעת, כבר מופנית לעבר נקודת המפגש המשוערת, היא אפילו לא מנסה לעקוב אחרי הכדור, ולכן ברור שלא היא זו שאחראית לכך. עולה כאן שוב השאלה מה בכל זאת עושה הראייה המודעת כשהיא חונה בנקודת הפגיעה העתידית. כדי לענות על כך, נחזור אל הדוגמה שפגשנו בתחילת המאמר – להטוטנות.

לפני שנים רבות השתעשעתי בניסיון ללמוד ללהטט עם שלושה כדורים, בדיוק באותה השיטה שמתאר הסרטון שבתחילת המאמר הזה – תחילה התאמנתי עם כדור אחד, עם שניים, ולבסוף עברתי לשלושה כדורים. לכאורה, דרגת הקושי אמורה לעלות בהתאם, אך להפתעתי החלק הקשה ביותר היה השלב של שני הכדורים, ודווקא המעבר לשלושה היה מלווה בתחושת הקלה.

הפעולה הטורית של התודעה אינה יכולה לעקוב בו זמנית אחרי שלושה עצמים בתנועה. אם הלהטוטן יאפשר למבט, ואתו גם לתודעה, לפנות לעבר אחד הכדורים ולעקוב אחריו, התודעה עלולה להשתלט על ביצוע הפעולה כולה, ולהביא לאיבוד השליטה על השניים האחרים

את הסיבה לתחושת ההקלה הזו אפשר להבין מתוך תנועת העיניים של המדריך בסרטון. ניתן לראות בבירור מתי הראייה המודעת שלו מתמקדת באחד הכדורים, ומתי הוא עובר לראייה הלא מודעת שאינה מתמקדת באף אחד מהם. בשלב הביניים, כשיש רק שני כדורים שנזרקים בזה אחר זה, הראייה המודעת עדיין יכולה לעקוב תחילה אחרי האחד, ומייד לאחר מכן אחרי השני. בשלב זה התודעה האיטית והמסורבלת מתערבת בבקרת התנועה ולשם כך היא צריכה למתוח את יכולותיה עד הקצה. לעומת זאת המטלה ללהטט בו זמנית בשלושה כדורים, היא מעבר ליכולתה של הראייה המודעת. הפעולה הטורית של התודעה אינה יכולה לעקוב בו זמנית אחרי שלושה עצמים בתנועה. אם הלהטוטן יאפשר למבט, ואתו גם לתודעה, לפנות לעבר אחד הכדורים ולעקוב אחריו, התודעה עלולה להשתלט על ביצוע הפעולה כולה, ולהביא לאיבוד השליטה על השניים האחרים. מכך אפשר להבין שהמעבר לשלושה כדורים מצריך מאמץ מסוג אחר – לעשות פחות. הלהטוטן המתחיל צריך להתגבר על הנטייה של התודעה לשלוט על הפעולה גם כשההתערבות שלה אינה מועילה ואף מזיקה. כשזה מצליח, כפי שזה קרה גם לי בפעם הראשונה, הפעולה כולה הופכת באופן מפתיע לקלה וחלקה יותר. עם זאת, הנטייה של התודעה לשלוט בתהליך לא נעלמת, אלא רק מושבתת באופן זמני, וחוזרת ברגע שהדבר מתאפשר לה. זו הסיבה שכאשר המדריך בסרטון מחליט לעצור, ומספר הכדורים שבאוויר פוחת בהדרגה, המבט שלו מלווה את הכדור האחרון בדרכו אל היד. אין ספק שמי שזה עתה להטט בשלושה כדורים מבלי למקד את מבטו באף אחד מהם, אינו צריך לעקוב במבטו אחרי הכדור האחרון כדי לתפוס אותו. התודעה שלו, שבמקרה זה מתבטאת בראייה הממוקדת, אינה מתכווננת אל הכדור האחרון בגלל שהיא יכולה להביא תועלת, אלא פשוט כי היא נוכחת שם, וברגע שהיא יכולה, היא עושה את מה שהיא יודעת ורגילה לעשות.

עניין של יצירת הרגלים של תודעה וראייה מודעת ולא מודעת. תצלום: מרקו ביאנקטי

ההבנה שבמקרים רבים התודעה לא רק שאינה מועילה, אלא יכולה גם להיות גורם מעכב ומפריע אינה חדשה. האמונה בכוחו של השכל, המאפיינת את העידן המודרני, דחקה הצידה את ההבנה הזו, ורק בעשרות השנים האחרונות היא חוזרת ומחלחלת לתרבות המערב

עם התובנות הללו אפשר לחזור אל חובט הקריקט שמבטו ממתין בנקודת הפגיעה העתידית. כמו אצל הלהטוטן גם אצל החובט אין לתודעה ולראייה המודעת כל תפקיד במהלך ביצוע הפעולה יתרה מזו, הן לא מספיק זריזות אפילו כדי לעקוב אחריה. ולמעשה, הניסיון לעשות זאת עלול לפגוע באיכות הפעולה. מסיבה זו הראייה הממוקדת של החובט מודרת מהמעקב והשליטה בפעולה, ועוברת להמתין בנקודת הציון הבאה עד שהחבטה תתבצע.

גם כשהתודעה מנועה מהמעורבות בפרטי זריקת הכדורים ותפיסתם זה לא אומר שהיא והראייה המודעת שובתות מפעולה. השוני הוא בעיקר בשיווי המשקל בין המבט הרחב של הראייה הלא מודעת ובין המבט הממוקד של הראייה המודעת. הוויתור על ההתערבות של התודעה בבקרת התנועה, הוא זה שמאפשר שימוש מלא יותר ביכולותיה של בקרת התנועה האוטומטית. הלהטוטן שרוצה להגיע לרמת ביצוע גבוהה לא יכול להסתפק בשכלול השליטה בידיו. גם אם הוא אינו מודע לכך, היכולת לשפר את הסינרגיה בין התודעה לבקרה האוטומטית תלויה ביכולת של התודעה לפעול במקביל למערכת האוטומטית, ולא במקומה.

ההבנה שבמקרים רבים התודעה לא רק שאינה מועילה, אלא יכולה גם להיות גורם מעכב ומפריע אינה חדשה. מסורות עתיקות רבות הכירו בכך ואף פיתחו טכניקות לשיפור הסינרגיה בינה לבין מערכת הבקרה. האמונה בכוחו של השכל, המאפיינת את העידן המודרני, דחקה הצידה את ההבנה הזו, ורק בעשרות השנים האחרונות היא חוזרת ומחלחלת לתרבות המערב. ימים יגידו אם ואיזו השפעה תהיה לה.

עוזי בן צבי הוא בעל תואר שני בפילוסופיה, עוסק בפילוסופיה של הביולוגיה, ובעיקר בקשר לאדם. בשנים האחרונות מתמקד בשאלת האבולוציה של התודעה האנושית.

מקורות

Posner, M. I., Nissen, M. J., & Klein, R. M. (1976). Visual Dominance : An Information-Processing Account of Its Origins and Significance. Psychological Review, 83(2), 157.Purves, D., Augustine, G. J., Fitzpatrick, D., Katz, L. C., LaMantia, A.-S., McNamara, J. O., & Williams, S. M. (2001). Anatomical Distribution of Rods and Cones. In Neuroscience. Retrieved from https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK10848/Merigan, W. H., & Maunsell, J. H. R. (1993). How parallel are the primate visual pathways? Annual Review of Neuroscience, 16(1), 369–402. https://doi.org/10.1146/annurev.ne.16.030193.002101Levelt, W. J. (1965). On Binocular Rivalry (Van Gorcum Assen). https://doi.org/10.1075/aicr.90.11wilSherman, S. M., & Guillery, R. W. (2002). The role of the thalamus in the flow of information to the cortex. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 357(1428), 1695–1708. https://doi.org/10.1098/rstb.2002.1161Kwon, M., Nandy, A. S., & Tjan, B. S. (2013). Rapid and persistent adaptability of human oculomotor control in response to simulated central vision loss. Current Biology, 23(17), 1663–1669. https://doi.org/10.1016/j.cub.2013.06.056Wurtz, R. H., & Albano, J. E. (1980). Visual-motor function of the primate superior colliculus. Annual Review of Neuroscience, 3(1), 189–226.Perenin, M. T., & Jeannerod, M. (1979). Subcortical Vision in Man. Trends in Neurosciences, 2, 204–207. Retrieved from papers3://publication/uuid/5C9D4D76-B53A-44F7-B765-D14D45C46A94Cartwright, R. (2004). Sleepwalking violence: A sleep disorder, a legal dilemma, and a psychological challenge. American Journal of Psychiatry, 161(7), 1149–1158. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.161.7.1149Cowey, A., & Stoerig, P. (1991). The neurobiology of blindsight. Trends in Neurosciences, 14(4), 140–145. https://doi.org/10.1016/0166-2236(91)90085-9Weiskrantz, L. (1996). Blindsight revisited. Current Opinion in Neurobiology, 6(2), 215–220. https://doi.org/10.1016/S0959-4388(96)80075-4Papineau, D. (2013). In the zone. Royal Institute of Philosophy Supplement, 73, 175. https://doi.org/10.1017/s1358246113000325ח

תמונה ראשית: להטוטן בפעולה במופע רחוב. תצלום: יי ליו, unsplash.com

Photo by Yi Liu on Unsplash

המאמר מבוסס על פרק מתוך ״נמלים, נוירונים ותודעה״, שעתיד לראות אור בהוצאת ״עליית גג״.