זה לא קורה עכשיו, זה קורה שוב

הנפתי סיר מרק גדול שזה עתה גמרתי לשטוף והתכוונתי לתלות אותו על וָו גבוה. נשמע צלצול מוכר של מתכת במתכת: ידית הסיר מחליקה אל קיעור הוו, והסיר חוזר אל מקומו בין הסירים האחרים שתלויים מעל המטבח, על קורת העץ האופקית. שחררתי את אחיזתי בסיר — מיהרתי להגיש כוס מיץ לאחד הסועדים — אך מיד הבחנתי בטעותי: הוו לא הושחל כראוי על הידית. הסיר לא הושב למקומו אלא נעזב גבוה מעל ראשי, צנח מאחוריי והוטח ברצפה ברעש גדול ובצלצול מחריש ונמשך. כל המסעדה השתתקה והסתכלה בי. הייתי מלצר גרוע. בכל פעם שהפלתי סיר מרק — מלא או ריק, נקי או מלוכלך — מיד קראתי בקול: ״לא קרה שום דבר! לא קרה שום דבר!״ — קריאה שהפכה לסימן ההיכר שלי. בפעמים הראשונות נבהלתי והייתי נבוך מאוד, וצעקותיי רק החמירו את המצב. אבל ככל שהפלתי עוד ועוד סירים, כך הרעש, כמו גם קריאת ההרגעה ההיסטרית שלי, נהיו לטקס — הטקס של הטעות. ולמרות שלא הפלתי אף סיר בכוונה, עם חלוף הזמן והשגיאות רעש המתכת ברצפה הפיח בי עליצות, אפילו שמחה, והקריאה ״לא קרה שום דבר!״ הייתה מתפרצת ממני כשחיוך גדול על פניי, כמו חיוך של פעוט שמשחק ״קוּקוּ״, מסתתר ומופיע, חוזר על ההפתעה שוב ושוב. וכמו פעוט שלא יכול, או לא רוצה, להפסיק את מחזור ההפתעות, כי בכל פעם הוא מגלה את עצמו מחדש, כך גם אני נידונתי להמשיך להפיל סירים. הייתי באמת מלצר בלתי-נסבל.

***

אני איני ציניקן, ומאמין שאנשים יכולים להשתנות. אבל השינוי קשה, וקשה לזיהוי. מה שנדמה כשינוי הוא לעתים קרובות הִישָנוּת, והחדש הוא לא פעם גרסה נוספת של מה שקרה אין-ספור פעמים בעבר

ציניקנים אומרים שאנשים לא משתנים. אולי זוהי גישה מפוכחת לחיים, כזו שלא שוגה באשליות ובתקוות שווא. אך עמדתם של הציניקנים מבטאת גם את שברון לבם, את אכזבתם מהניסיון להשתנות או לשנות את אהוביהם, ואת ניסיונם להתנער מהתקווה לשינוי כדי לא לסבול שוב את כאב הכישלון. אני איני ציניקן, ומאמין שאנשים יכולים להשתנות. אבל השינוי קשה, וקשה לזיהוי. מה שנדמה כשינוי הוא לעתים קרובות הִישָנוּת, והחדש הוא לא פעם גרסה נוספת של מה שקרה אין-ספור פעמים בעבר. כדי להשתנות צריך להיזכר בעבר, לראותו נכוחה, לזהותו בהווה. כלומר, צריך להבחין בין מה שקורה עכשיו, מה שקורה לראשונה ומה שקורה שוב.

***

ב-2009 אצר האמן הבריטי מארק וולינגר תערוכה ששמה ״הכוון הרוסי: אופקים, גבולות וספים״ בגלריית הייוורד בלונדון. בפתח התערוכה עמד מסך טלוויזיה. הוצג בו סרטון וידיאו שצולם על-ידי רשת החדשות האמריקאית אן.בי.סי ב-1974. בצילום, שנעשה ממסוק של חברת החדשות, נראה דבר לא-ייאמן: אדם זעיר הולך על מיתר ברזל שמתוח בין מגדלי התאומים בניו-יורק. האיש הולך זקוף, אט-אט, צעד-צעד, ואוחז מוט ארוך בידיו כדי לשמור על שיווי משקלו. אי-אפשר לצפות בצילום בלי לדמיין את האיש נופל: את צלליתו צונחת, ראשו כלפי מטה, וברקע חלונות המגדלים.

הפעלול של פיליפ פטי — האיש שהלך באוויר — היה בלתי-חוקי וכוחות משטרה חיכו לו על גג המגדלים כדי לאסור אותו. בינתיים שודר האירוע בשידור חי וכולם — צופי הטלוויזיה וההמונים ברחובות שהרימו מבטם — עצרו את נשימתם. פטי הגיע אל גג המגדל השני בשלום, הנפילה נמנעה, אנחת רווחה נשמעה מכל עבר, ובכל זאת השוטרים התנפלו עליו ועצרוהו. הוא מסר עצמו ברצון לידי המשטרה: תהילתו זה כבר הובטחה. עשרים ושבע שנים מאוחר יותר, רשת החדשות אן.בי.סי שידרה בשידור חי תמונות של אנשים רבים צונחים ממגדלי התאומים. וכך, בתערוכת אמנות במרס 2009, למדתי שהאסון שארע ב-11.9.2001 נטמן בתודעתנו ב-7.8.1974.

***

השכחה מתחבאת לא פעם בלבו של הזיכרון, וחורצת את גורלנו. בקיץ האחרון היה חם והייתה מלחמה. היו מוות, פחד, ואזעקות. הייתה אי-וודאות גדולה, וכל יום הושמעו סברות והשערות, קריאות פאניקה, כעס, הצטדקות ותוכחה. העתיד הוטל בספק. גם מי שלא נפגעו באופן ישיר התקשו לקיים את השגרה הבסיסית של החיים. כל יום הלכתי במעלה רחוב אלנבי, אל מקום העבודה שלי, והסתכלתי בשגרת הרחוב מתאמצת להימשך. באחת ההליכות שמתי לב ללוחות זיכרון שקבועים בשולי המדרכות לאורך הרחוב. בכיכר המושבות, למשל, בפינת רחוב אלנבי ורחוב החשמל, מוצב לוח זיכרון שעליו הכיתוב:

במקום הזה תקף לח״י בכ״ו בכסלו תש״ל (9.12.1947) שני משוריינים בריטיים. בהתקפה נהרג הלוחם שלום צדוק ז״ל. האנגלים ירו לכל עבר והרגו את התלמידה צפורה בסמני ז״ל, שהייתה באוטובוס בדרכה לבית-ספר.

הכיתוב המסתורי מעלה שורה של שאלות. האם באמת צפורה בסמני נפגעה מכדור תועה של חיילים בריטיים, או שמא היה זה כדור תועה של לוחמי לח״י? האם ניתן היה לקבוע מי גרם למותה? האם נעשה ניסיון אמיתי לברר זאת? ואפילו אם היו אלו החיילים האנגלים שהרגוה, האם האחריות לא רובצת גם על לוחמי הלח״י שתקפו את המשוריינים הבריטיים באמצע העיר ההומה? אבל יותר משהייתי טרוד בשאלות אלו, תהיתי למי אכפת מהן. למי אכפת כאן, ברחוב אלנבי, בכיכר המושבות, בקיץ 2014 — קיץ שבו נחטפו נערים, נשרפו ילדים, נרצחו משפחות, הוחרבו שכונות, נהרגו חיילים ואזרחים — למי אכפת מי הרג את צפורה בסמני, ילדה שהייתה בדרכה לבית ספר, בתשעה בדצמבר 1947?

אחרי הקיץ נסעתי לחוץ לארץ. שבתי לתל-אביב בנובמבר. עכשיו חורף 2015 ואני שוב הולך ברחוב אלנבי מדי יום. אתמול הבחנתי בלוח זיכרון ליד אלנבי 138, מחוץ לחנות הקסמים של דיקו מצמד הקוסמים ״צ׳יקו ודיקו״. בילדותי הייתי צופה בפינה של צ׳יקו ודיקו בתכנית הילדים של דליק ווליניץ, ״שמיניות באוויר״. על לוח הזיכרון מחוץ לחנות של דיקו כתוב:

בבית שברחוב אלנבי 138 שכנו משרדי העלייה של השלטון הבריטי, שהפעילו את גזרות הספר הלבן למניעת העלייה והצלת יהודים מאירופה. בי״ח בשבט תש״ח (12.2.1944) פוצצו חיילי האצ״ל את המשרדים האלה.

למי אכפת מה קרה בקיץ? מי זוכר את אי-הוודאות והאימה, ואת המתים הרבים? מי זוכר את מה שעדיין קורה אי-שם, במקום שבו הקטל וההרס עדיין חיים?

הסתובבתי והסתכלתי בחלון הראווה של דיקו. משחקי קוסמות לילדים תלויים בחלון, ועל רובם מתנוססת תמונתו של דיקו, עם רעמת השיער השחור, החיוך הרחב והעיניים הצרות, לבוש חליפת קוסמים. בין הצעצועים הבחנתי בו, בדיקו האמיתי, בשר ודם, יושב במרכז החנות הריקה מקונים, לבוש ג׳ינס וחולצת טרנינג מהוהה, שמן וזקן יותר מכפי שהוא נראה בתמונות, מסתכל בצג הטלפון הנייד. כאן היו המשרדים של השלטון הבריטי שאנשי האצ״ל פוצצו בדצמבר 1944. נשמע רעם וגשם החל לרדת. למי אכפת מה קרה בקיץ? מי זוכר את אי-הוודאות והאימה, ואת המתים הרבים? מי זוכר את מה שעדיין קורה אי-שם, במקום שבו הקטל וההרס עדיין חיים? מי זוכר את צפורה בסמני? ומי זוכר את דיקו מהצמד צ׳יקו ודיקו, שיושב לבדו במשרדי השלטון הבריטי החרֵבים ומשחק אנגרי בירדס או מסתכל בפייסבוק? רצתי לחפש מחסה מהגשם.

***

מופע קסמים הוא תוצאה של חזרות. נדרשות הכנות מדוקדקות ותרגול קפדני כדי שברגע האמת יסתיר הקוסם מהצופים את פתרון התעלומה שהוא מציג להם. אם הקהל יפתור את התעלומה, הקסם יתפוגג. כל ערב הצופים נשבים בקסמי הקוסם. למרות מאמציהם, פתרון הקסם נעלם מהם. אך האם הם רוצים למוצאו? לעתים הגילוי הוא חלק בלתי-נפרד מן התעלומה. כמו, למשל, בהרכבת פאזלים. אף-פעם לא הבנתי מה מניע אדם להשקיע שעות וימים בהרכבת פאזל של עץ אלון עתיק או נהר גועש. הסברו של ז׳ורז׳ פרק, בפתיחה לספרו ״החיים: הוראות שימוש״, האיר את עיניי:

אמנות הפאזל ראשיתה בפאזלים עשויים עץ, חתוכים ביד, שהמייצר שלהם לא נרתע מלהציב לעצמו את כל השאלות שהמְשחק יצטרך לפתור; במקום להניח ליד המקרה לטשטש את העקבות, הוא מעמיד עצמו במקומו של המְשחק בעורמה, במלכודת ובאשליה: על פי תכנון מראש, כל המרכיבים המופיעים בתמונה שיש לבנות — כגון כורסה שרקמתה זהב, כגון כובע שחור תלת-פינתי מעוטר נוצה שחורה נפולה במקצת, כגון מַדי שרד בצבע צהוב עז מכוסים היטב בכותפות כסף — ישמשו נקודת מוצא למידע מטעה: החלל המאורגן, הלכיד, המתובנת, טעון המשמעות, ייגזר לא רק למרכיבים נייחים, אמורפיים, דלים במשמעות ובמידע, אלא גם למרכיבים מסולפים, נושאי מידע כוזב: שני חלקים של כרכוב ישתבצו זה בזה בדייקנות, בעוד למעשה הם משתייכים לשתי נקודות מרוחקות מאוד בתקרה, אבזם חגורה של מדים המתגלה בסופו של דבר כאבזר מתכת האוחז נברשת ענק, כמה חלקים הגזורים באופן כמעט זהה ושייכים — אלה לעץ תפוז ננסי הניצב על האח, אחרים להשתקפותו בראי המוכהית רק מעט — כל אלה דוגמאות קלאסיות למכשלות שחובבי המשחק נתקלים בהן. מכך ניתן להסיק דבר שהוא ללא ספק האמת הסודית של הפאזל: על אף מראית העין, אין זה משחק לבודדים: כל תנועה ששחקן הפאזל עושה — יוצר הפאזל עשה כבר לפניו; כל חלק שהוא נוטל בידו ושב ונוטל, כל אינטואיציה, כל תקווה, כל ייאוש — הוכרעו, חושבו ונשקלו על ידי האחר. ¹

התמונה שמתגלה כאשר הפאזל מושלם — נוף יער עם הרים ושמיים, ציור של ואן-גוך או צילום של מגדל אייפל — אין בה כדי להצדיק את המלאכה המרובה שהשקענו בהרכבת הפאזל. ופתרון הקסם — הקלף בשרוול, שיטת הספירה המחוכמת, התא הנסתר בתיבה — אין בו כדי להסביר את תשומת הלב שהקדשנו למופע. המטרה-לכאורה אינה המטרה האמיתית. אנחנו לא מחפשים את פתרון התעלומה, אלא את התעלומה עצמה. ההליכה בדרך שהותוותה לנו על-ידי יוצר הפאזל היא הליכה משותפת: אנחנו חוזרים על צעדיו כדי להיות עמו. אולי זהו גם המניע לתנועת מבטנו בעקבות מחוותיו של הקוסם. אם הקוסם מצליח להעלים מעינינו את פתרון התעלומה ולהציג בפנינו קסם, אז הוא צפה נכונה את הלך מחשבתנו, הוא מכיר אותנו. הנה מטרה ראויה: לגלות שמישהו מכיר אותנו.

***

באוקטובר האחרון עמדתי בכיכר אִיקִינְס בפילדלפיה ומכוניות רבות חגו סביבי. מעליי התנוסס פסל אדיר של ג׳ורג׳ וושינגטון רכוב על סוסו ומולי ניצב במלוא הדרו מוזיאון האמנות של פילדלפיה. אל הכניסה למוזיאון מוביל גרם מדרגות נודע, שסילבסטר סטאלון רץ אל ראשו בסרט ״רוקי״, פונה אל העיר הפרושה לרגליו ומניף את ידיו בתנועת ניצחון. חציתי את הכביש בצעד מהוסס, נזהר מהמכוניות, ועליתי במדרגות, כשאני חולף בדרכי על-פני פסלו של רוקי ומשתחל בין עשרות תיירים שמטפסים אל ראש המדרגות ומניפים ידיים. באתי אל המוזיאון בפילדלפיה כדי לראות את אחת התעלומות הגדולות באמנות של המאה ה-20, עבודתו של מרסל דושאן: ״נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה״, או בשמה המקוצר של העבודה: ״נתון״. דושאן, כמו יוצר הפאזל של פרק, שקד על יצירתו האחרונה במשך עשרים שנה, אשר במהלכן חישב כל תגובה אפשרית, כל תנועת מבט, כל רושם וכל פירוש. למרות שלל ההסברים שהוצעו לה, ישנה הסכמה רחבה כי העבודה לא ניתנת לפיענוח. יתר על כן, העבודה נחשבת כלא ניתנת לתיעוד או לתיאור, וכנראה גם תכונות אלו היו חלק מהתכנית שרקח דושאן.

עבודתו של מרסל דושאן במוזיאון פילדלפיה לאמנות: ״נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה״. באדיבות המוזיאון

דושאן הרכיב את העבודה במיוחד עבור חלל מסוים במוזיאון פילדלפיה והורה לחשוף אותה לאחר מותו. החדר שהעבודה ניצבת בו מאז 1969 ועד היום הוא חדר קטן, נסתר, בקצה המוזיאון. המוזיאון בנוי בצורת ח׳, והכניסה הראשית נמצאת במרכז הצלע הקצרה של ה-ח׳, בצדה הפנימי. הכניסה האחורית למוזיאון נמצאת קומה מתחת לכניסה הראשית, במרכז הצלע הקצרה בצדה החיצוני. כדי להגיע לחדר שבו מוצג ״נתון״, יש להיכנס בכניסה הראשית ולפנות ימינה, ללכת עד קצה הצלע הקצרה, לפנות אל הצלע הימנית של ה-ח׳ וללכת עד החדר האחרון. בחדר האחרון לא תימצא העבודה, אך יימצא בו פתח המוביל אל חדר קטן נוסף, חדר 183 (ראו מפה), ובתוך חדר 183 תימצא דלת עץ ישנה, קשתית, שאין לה ידית (ראו תמונה). דלת העץ היא החזות החיצונית של ״נתון״, רק כאשר מתקרבים אליה ניתן להבחין בחורי הצצה קטנים.

נדמָה לי שאם אתבונן מבעד לחורים אגלה מה יש מן העבר השני של הדלת. אין בכך כל סיכון, חשבתי, כי אשאר בצד הבטוח של הדלת ורק מבטי יינשא מעבר לה. אך כאשר רכנתי והסתכלתי דרך החורים לא הבנתי מה אני רואה

נדמָה לי שאם אתבונן מבעד לחורים אגלה מה יש מן העבר השני של הדלת. אין בכך כל סיכון, חשבתי, כי אשאר בצד הבטוח של הדלת ורק מבטי יינשא מעבר לה. אך כאשר רכנתי והסתכלתי דרך החורים לא הבנתי מה אני רואה. למרות שהדברים נראו אמיתיים, ואפילו מוכרים, לא ידעתי מה מובנם. הדלת, שהייתה אמורה להגן עליי, מנעה ממני לגשת ולברר. הייתי שבוי בחידה שזה עתה התגלתה לי, שותף לדבר עבירה, אולי אפילו עֵד לרצח. הייתי כלוא משני עברי הדלת. גיליתי תעלומה ולא היו לי את הכלים לפתור אותה. דושאן השמיד את כל הרשימות שאי-פעם כתב אודות ״נתון״, מלבד קלסר ובו הוראות הרכבה לבניית המיצג. ההוראות מדוקדקות, והן מכילות גם תמונות של החומרים, של המבנה כולו ושל חלקים מסוימים בו. לכאורה, קלסר ההוראות מציע כל פרט מידע שאפשר לבקש אודות מראה עינינו — הקוסם חולק עם קהלו את רזי הקסם. אך הקריאה בקלסר לא עונה על שאלותיי, לא פותרת את התעלומה של ״נתון״. למעשה, לא רק שאין לי פתרון ל״נתון״, אין לי מושג איזה פתרון אני מחפש, אף אינני יודע מהי התעלומה שאני מבקש לפתור. אני יושב בקצה הקפיטריה של המוזיאון, גבי צמוד לקיר, ואין סועדים אחרים מלבדי. הקפה על השולחן לפניי מהביל, שאר השולחנות ריקים. פעם כבר ביקרתי במוזיאון הזה, לא לבדי. החדר הגדול נמלא צבעים מוזרים של שעת דמדומים — ארגמן, ורוד וכתום בוהק — ובחוץ השמש שוקעת מעל הנהר.

שלא כמו הפאזל או הקסם, שפתרונם חבוי, ל״נתון״ של דושאן אין פתרון כלל. המראֶה מעבר לדלת שולח אותנו לחיפוש שווא, כמו תעלומת החיוך של המונה ליזה, שדושאן הציע לה פתרון: ״חם לה בתחת״. הפתרון הוא בדיחה, אך לא כולם צוחקים. היו מי שבתגובה ל״נתון״ האשימו את דושאן ברצח ״הדליה השחורה״, היא אליזבת׳ שורט, שגופתה נמצאה ב-1947 (שנה לאחר תחילת העבודה על ״נתון״) בשדה זרדים בלוס-אנג׳לס. גופתה של שורט הייתה עירומה, חתוכה לשניים מעל האגן, רגליה פשוקות וידיה מושטות לצדדים. דו״ח חוקר המוות מציין שגובהה של שורט מטר ושישים וחמישה סנטימטרים, משקלה חמישים ושניים קילוגרמים, צבע עיניה כחול בהיר, שיערה חום ושיניה רקובות מאוד. מותה לא פוענח מעולם. ²

***

פתרונות פאזלים כמו גם פתרונות קסמים תמיד השאירו אותי עם חצי תאוותי בידי. ככל שהתעלומה הסעירה יותר, כך פתרונה אכזב יותר. מה ציפיתי למצוא מעבר לדלת? אני מסתכל היטב בתנועות ידיו של הקוסם כשהוא מערבב את הקלפים, כשהוא מחדיר את הסכין לתיבה, כשהוא הולך בין מגדלי התאומים או מרסק לתוכם מטוסים, כשהוא מתקיף משוריינים בריטיים, מטמין פצצה במשרדי הספר הלבן, שורף את מוחמד אבו חְ׳דֵיר בן השש-עשרה, חודר למוצב נחל עוז, מחריב את שכונת שג׳אעיה, יורה בצפורה בסמני: אני מסתכל כדי לא לראות, כדי להמשיך להאמין, כדי לצפות באותו קסם שוב ושוב ולדעת שמישהו מכיר אותי. אפילו אל מוות מחריד אני שש לחזור פעם אחר פעם. אפילו אל הכישלונות שלי, אל צלצול סיר המרק ברצפה, אל הטעויות באהבה, אני חוזר וחוזר. אך כל מה שיש מעבר לדלת הוא מה שנתון, מה שמפורט בהוראות ההרכבה, מה שרואים. מה שיש הוא רק מה שיש. לא לפתור את התעלומה אלא לבכות ממנה, לצחוק עליה, להצביע ולהמשיך הלאה. או אז מתרחש השינוי.