זיוף אמיתי

בשנת 2017, כתב העת Australasian Journal of Philosophy פרסם הכחשה נדירה, והודיע לקוראיו שאחד המאמרים בגיליון נכתב בעצם על ידי חתול. המאמר הקצר, ביקורת על Veridical Hallucination and Prosthetic Vision מאת דייוויד לואיס, התפרסם בשנת 1981 תחת השם ״ברוס לה קט״ (Le Catt), דמות שאינה קשורה למוסד מוכר ואשר לא פרסמה מאמרים בעבר, אבל הכירה כנראה היטב את עבודתו של לואיס. מה שאינו מפתיע, משום שמדובר בחתולו האהוב של הפילוסוף האמריקני הגדול.

מי שהכירו את כתביו של לואיס כנראה לא הופתעו מכך ש״ברוס לה קט״ לא היה שמו של מבקר נכבד אלא של לואיס עצמו. כתביו של לואיס ידועים במשחקיותם: למשל, המאמר ״חורים״ (משנת 1970), שנכתב ביחד עם סטפני לואיס, הוא דיאלוג בין שתי דמויות, ״ארגל״ (Argle) ו״ברגל״ (Bargle) על מעמדם האונטולוגי של החורים בגבינת גרוייר, בקרקרים, בגלילים של מגבות נייר ובכלל. עם זאת, ייחוסו של המאמר משנת 1981 לחתול נראה כמו חציית גבול. יתכן שהיה בכך משהו משחקי אבל זו הייתה גם הונאה, ולכן פסל אותו כתב העת בדיעבד.

לואיס לא היה הפילוסוף היחיד במאה ה-20 שפרסם מאמר בשמה של דמות בדויה. בעמודי התוכן של הספר Explaining Emotions (משנת 1980) בעריכת אמֶלי אוקסנברג רורטי, מופיע המאמר Jealousy, Attention, and Loss מאת לילה טוב-רוח (Leila Tov-Ruach), שהופיעה ברשימת הכותבים כ״פסיכיאטרית ישראלית הכותבת ומרצה בתחום הפילוסופיה של הפסיכולוגיה״. בין הקוראים היו בוודאי מי ששמו לב לשם היוצא דופן ולפירושו בעברית – וחשדותיהם אולי אוששו משום שלא נמצאו כל עקבות לפסיכיאטרית הזו בשום רישום רפואי או אקדמי. ואכן, כפי שמצוין ב״תיקון טעות״ יובשני באתר הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, רורטי ו״לילה טוב-רוח״ הן אכן אותה אישה עצמה.

היא לא הפסיכולוגית הישראלית לילה טוב-רוח וגם לא הפלטוניסט הסיני ז׳אנג לו-שאן: זוהי אמלי רורטי (במקור אמלי אוקסנברג), פילוסופית. תצלום: מרכז אדמונד ג' ספרא לאתיקה, ויקיפדיה

המקרה של טוב-רוח שונה במידת מה מזה של ברוס לה קט. במקום לפרסם מאמר חיצוני שבו, באופן משועשע, תופיע ביקורת על טיעוניה של הפילוסופית המקורית, מאמרה של טוב-רוח נכלל לצד מאמריה של רורטי בספר שהיא עצמה ערכה. השתיים כתבו על נושאים שונים והן מופיעות בספר ככותבות שונות, אך לא כמי שמביעות עמדות מנוגדות. זהו ללא ספק מעשה יותר מעמיק ופחות פרחחי מהשימוש שלואיס עשה בברוס לה קט כבר פלוגתא.

למה שפילוסוף כלשהו יכתוב תחת שמו של אדם אחר, יעמיד פנים שהוא מי שהוא אינו? אם גניבה ספרותית היא חטא אינטלקטואלי של לקיחת קרדיט עבור רעיונות של אדם אחר, מה אנו אמורים לחשוב על המעשה ההופכי: ייחוס רעיונות שלך למישהו אחר שכלל אינו קיים?

מהם כללי האתיקה הנוגעים לפרסום כזה בשם בדוי? כשהבינו מה קרה, עורכי כתב העת ואנשי ההוצאה של אוניברסיטת קליפורניה חשו, מתברר, כי כדי לשמור על כללי האתיקה האקדמיים הם חייבים לפרסם הבהרה בדבר זהותם של המחברים האמיתיים. הם חשו מחויבים לכך בזכות עבודתו הבלתי נלאית של מייקל דוהרטי (Dougherty), העומד בראש קתדרת ״האחות רות״ לפילוסופיה באוניברסיטה הדומיניקנית של אוהיו, שבילה שנים בחשיפת מקרים שבהם יוחסו מאמרים לכותבים לא נכונים ומקרים של גניבות ספרותיות בוטות, לצד מקרים עמומים ומשונים יותר, כמו אלה. עבור דוהרטי, מקרים כאלה נוגעים ראשית כל באתיקה של התנהלות המחקר והם בגדר פגיעה מכוונת בפעילות האקדמית. על המקרה של רורטי/טוב-רוח הוא כותב:

״משונה לקיים דיאלוג עם עצמך בספרות המחקרית תחת שני שמות. אין לי מושג למה היא עושה זאת. ד״ר רורטי היא פילוסופית מכובדת, והשימוש בשם בדוי עלול ממש לפגוע בהיסטוריה של הפילוסופיה״.

השאלה המובלעת בדבריו של דוהרטי היא שמעניינת אותי: למה בעצם היא עושה זאת? למה שפילוסוף כלשהו יכתוב תחת שמו של אדם אחר, יעמיד פנים שהוא מי שהוא אינו? אם גניבה ספרותית היא חטא אינטלקטואלי של לקיחת קרדיט עבור רעיונות של אדם אחר, מה אנו אמורים לחשוב על המעשה ההופכי: ייחוס רעיונות שלך למישהו אחר שכלל אינו קיים?

הדבר עשוי אמנם להיראות מוזר בעולם כתבי העת של ימינו, אבל הגנבת רעיונות תחת שמו של אדם אחר היא נפוצה יותר בתולדות הפילוסופיה מכפי שנדמה. הפילוסופיה של ימי הביניים עשירה במיוחד בטקסטים שהגבול שלהם מטושטש בכל הקשור לאנונימיות, שמות עט וחתימה ברורה של כותבי הטקסט. חשבו על ה״פסבדו״ השונים –פסבדו-אוגוסטינוס, פסבדו-אריסטו, פסבדו-דיוניסוס מאראופגוס – שנפוצו בשלהי העת העתיקה וימי הביניים. רבים מן ההוגים בימי הביניים השתמשו בשם כזה כדי להעניק לרעיונותיהם משהו מסמכותהּ של הדמות המוכרת שקדמה להם; נזירים צנועים שכתבו (אם בכלל חתמו בשם כלשהו) תחת שמם של מתים גדולי שם כדי לזכות בכוח וסמכות אינטלקטואלית.

ואכן, בצורה שונה מעט, יש לפרקטיקה הזו שורשים עמוקים בהרבה. כל דיאלוג פילוסופי העושה שימוש בשמותיהן של דמויות אמיתיות עושה דבר דומה: האם סוקרטס של אפלטון הוא סוקרטס ״האמיתי״ או שופר לעמדותיו של אפלטון עצמו, או משהו בין לבין? האם פרוטגורס של אפלטון הוא פרוטגורס ״האמיתי״ או רק דרך להציג את רעיונותיו של אפלטון עצמו? ואם כך, האם יש בכך משהו רע?

רב זהויות להדהים: פרננדו פסואה, האיש וההטרונימים. תצלום: בית פרננדו פסואה, ליסבון [במאמר המקורי]

ומה אם השם שמשמש את הפילוסוף אינו מתייחס לאדם אמיתי? סרן קירקגור כתב תחת שמות רבים וגדולים: יוהנס קלימקוס, קונסטנטין קונסטנטיוס, ויקטורין ויקטוריוס ויקטור, יהונס דה סילנטיו הם רק חלק מאלה, ואיש מאלה לא היה אלא דימוי יצירתי של קירקגור את עצמו. למעשה, יתכן שראוי יותר לקרוא לדמויות הללו ״הטרונומים״, כפי שפותחו מאוחר יותר ביצירותיו של פרננדו פסואה, שבהן שמות שונים אינם רק תגיות חלופיות לאותו סופר המסתתר מאחורי התגית, אלא הם מציינים דמויות מומצאות שלמות שלכל אחת אישיות משלה, מופע משלה וסגנון ספרותי ייחודי. פסואה עצמו המציא יותר משישים כאלה, בנוסף לשני ״חצאי הטרונומים״ ששימשו כ״לא יותר משיבוש״ של סגנונו האישי, ולבסוף ה״אורתונים״ היחיד שהתייחס לכל נקודות המוצא של השמות הללו: פסואה עצמו.

לדברי רורטי, מטרת הכתיבה בשמו של פילוסוף שאינו קיים, הייתה ״אמפתיה אינטלקטואלית״, המובנת כניסיון להיכנס לתודעה של הוגה אחר, סוג של ניסוי. ההוגה הזה, שאינו קיים, הוא למרות זאת בעל נקודת מבט ייחודית על העולם, נקודת מבט הנשענת על הנחות יסוד ושאלות אחרות מאלה של הכותבת

מבחינות רבות, השימוש של רורטי בשם בדוי הוא קל יותר להבנה, מאחר שהיא אומרת לנו בדיוק מדוע היא כתבה בשם שאינו שמה. ואכן, לילה טוב-רוח לא היה שם העט היחיד שלה. בנוסף לפסיכיאטרית הישראלית, רורטי שלחה את ידה גם בכתיבה כפלטוניסט סיני, ובקובץ המאמרים שערכה בשנת 1998, Philosophers on Education היא מסבירה מדוע בחרה לכתוב את המאמר Philosophers on Education תחת השם ז׳אנג לו-שאן:

״מאז שלימדתי בסין קורס בהיסטוריה של הפילוסופיה, בשנת 1981, וגיליתי שסטודנטים ועמיתים שם מגלים עניין נלהב באפלטון, ניסיתי לראות אותו מבעד לעיניהם, עם השאלות שמטרידות אותם... אך שכתבתי את המאמר הזה, באופן ברור לגמרי הוא אינו [מבטא את] דברי... זהו ניסוי שאני ממליצה עליו מאוד לכל החוקרים הרציניים: מאפיינים מפתיעים צצים מתוך הניסוי״.

לדברי רורטי, מטרת הכתיבה בשמו של פילוסוף שאינו קיים, הייתה ״אמפתיה אינטלקטואלית״, המובנת כניסיון להיכנס לתודעה של הוגה אחר, סוג של ניסוי. ההוגה הזה, שאינו קיים, הוא למרות זאת בעל נקודת מבט ייחודית על העולם, נקודת מבט הנשענת על הנחות יסוד ושאלות אחרות מאלה של הכותבת. כשהמחברת המשתמשת בשם עט מאמצת ברוב דמיון פרספקטיבה כזו, באמצעות תהליך של אמפתיה אינטלקטואלית, היא עשויה לראות את הדברים אחרת (וכך גם קוראיה).

היום יש מי שעשויים להתנגד למקרה של רורטי-בדמות-לו-שאן מטעמי ניכוס תרבותי, ויתכן שרורטי תודה שזאת בדיוק הייתה המטרה: לנכס נקודת מבט שאינה שלה, שאינה של אדם כלשהו (אם כי, אפשר לשער שעבורה אין כאן קונוטציות שליליות כלשהן של ״ניכוס תרבותי״). ואולי משום כך היא –וקירקגור ופסואה, אבל לא אפלטון ולא פסבדו-אוגוסטינוס – בחרו שמות של הוגים שלא היו ולא נבראו: כדי שתהיה להם חירות לא רק לנכס נקודת מבט קיימת, אלא ליצור נקודת מבט חדשה ולהיכנס לתוכה.

אף אחת מן הדוגמאות הללו, מן החתול הפילוסופי ועד פסבדו-אוגוסטינוס או הפלטוניסט הסיני הבדוי, אינן מבלבלות כמו זו של 'הטטה זרע-יעקב'

אבל אף אחת מן הדוגמאות הללו, מן החתול הפילוסופי ועד פסבדו-אוגוסטינוס או הפלטוניסט הסיני הבדוי, אינן מבלבלות כמו זו של ״הטטה זרע-יעקב״ (Ḥatäta Zera Yacob). ״הטטה״, או ״חקירה״ (שמקורה ב- ሐ-ተ-ተ בשפה האתיופית העתיקה געז, ופירושה ״לחקור, לבדוק, לחפש״) היא יצירה פילוסופית יוצאת דופן, ממספר סיבות. זו אינה רק מסה פילוסופית אלא גם אוטוביוגרפיה, הרהורים דתיים ועדות למלחמות דת שפקדו את אתיופיה בראשית המאה ה-17; היא מציגה טיעונים בדבר הצדקת האל וקוסמולוגיה שנראה כי הם נפרדים מן המחשבה הנוצרית המסורתית; היא משתמשת באוצר מילים פילוסופי מוקפד שהוא ממש חסר תקדים. לבסוף, ומפתיע מכול, האב הרוחני של רעיונות אלה, ה-״זרע יעקב״ שהוא נושא האוטוביוגרפיה ומי שהעניק לה את שמה, כנראה לא התקיים מעולם.

כנסייה מהמאה ה-17, אקסום, אתיופיה. תצלום: A. Savin, ויקיפדיה

למה אנו סבורים כך? הטקסט מורכב מקולו של אחד, ״זרע יעקב״, גבר שנולד להורים עניים ב״ארצות הכהנים אקסום״ אשר בצפון אתיופיה, בסביבות מפנה המאה ה-17. המספר נאלץ להימלט מעיירת הולדתו בגלל עימות דתי בין ״הקופטים״ האורתודוקסים לבין ה״פרנג׳ים״ הקתוליים, והוא בורח להרים ומוצא מערה שבה הוא ״מהרהר כל היום במריבות האנושות ורשעותה, וגם בחוכמת האל הבורא, ששותק כשבני האדם פועלים ברשעות בשמו, רודפים את שכניהם והורגים את אחיהם ואחיותיהם״. הבעיה המרכזית בפילוסופיה שלו היא הניסיון להבין מדוע האל מרשה לעימות כזה להתרחש – גרסה של בעיית הרוע הקלאסית – ובהמשך גם ניסיון להבין מה, אם בכלל, היא הדת האמיתית.

זרע יעקב מציג את הבעיה כשהוא שואל איך אפשר לבחור בין שתי דתות אשר ההצדקות וקריטריוני ההצדקה שלהן הם פנימיים לשיטת המחשבה – אשר ״מחליטות הכול בהתאם לאמונה שלהן עצמן״:

״איפה אמצא מישהו שיחליט [בשאלות של דת ואמונה] באמת? כי [ממש כפי] שהדת שלי נראית לי אמיתית, כך גם דתו של אחר נראית לו אמיתית״.

הבעיה אינה רק שקבוצות שונות חולקות זו על זו, אלא שנראה כי אין דרך לפתור את אי ההסכמות הללו ללא מרחץ דמים.

התשובה שלו יוצאת דופן. הדבר היחיד שיכול להכריע בין טענות של דתות מתחרות הוא משהו שיש לכל אדם בתוכו: היכולת שנתן לו האל, הלֶבּונָה (מונח שתורגם בעבר כ״היגיון״ או ״תבונה״ ו״הבנה״), המאפשרת לנו לתפוש מה נכון ומה אינו נכון, טוב ורע באמצעים של הקשה לסוג של הרמוניה הקיימת מראש בין הבורא, הבריאה כולה והיכולת הזו. ״לבונה״ היא משותפת לקופטים ולפרנג׳ים, לגבר ולאישה, לצעירים ולזקנים: אמת וטוּב הם נגישים לכול, במידה השווה. ועם זאת, בני האדם אינם משתמשים ביכולת זו. השימוש בהיגיון הוא מטלה מפרכת, והמין האנושי הוא עצל מטבעו, ומעדיף להיות מובל על ידי החוכמה המקובלת.

בהמשך מופיעים הפרקים החריפים ביותר בספר, שבהם זרע יעקב משתמש בסטנדרטים נורמטיביים שה״לבונה״ קובעת, כדי לבקר פרקטיקות דתיות וארגונים חברתיים בתקופתו. הוא מבקר את העבדוּת על יחסה לאדם כאל חיה;את הסגפנות על כך שהיא מונעת מימוש תשוקות טבעיות; ואת הנישואים משום שהם הופכים את האישה לשפחה של בעלה.

כשמלחמות האזרחים מסתיימות עם מותו של הקיסר, הוא חוזר אל החברה, מתיישב בעיירה אנפרז, שם הוא מוצא עבודה ובסופו של דבר גם תלמיד להגותו, בדמותו של צעיר בשם וואלדה הייוואט (Walda Heywat), שמעודד את מורו לכתוב את מחשבותיו בטרם מותו. הוא מציג כאן חזון של חיים טובים כחיים בהרמוניה עם הסדר הטבעי של הבריאה, והתקיימות – שלו ושל משפחתו – באמצעות עבודה פשוטה. הפרטים ההיסטוריים והרקע הפוליטי כולם מדויקים, שפת הטקסט יפה – געז פיוטית. אז למה לחשוב שהדמות הזו, המתוארת באורח משכנע כל כך, אולי לא התקיימה מעולם?

הגלגול הבא, והבעייתי, של הטקסט מתחיל כשהיצירה ״התגלתה״ בשנת 1852 ברמה האתיופית, על ידי נזיר בודד מן המנזר הקפוצ׳יני בשם ג׳וסטו דָה אורבינו. לפני הגילוי הזה, אין כל אזכור של הטקסט ברשומות היסטוריות

הגלגול הבא, והבעייתי, של הטקסט מתחיל כשהיצירה ״התגלתה״ בשנת 1852 ברמה האתיופית, על ידי נזיר בודד מן המנזר הקפוצ׳יני בשם ג׳וסטו דָה אורבינו. לפני הגילוי הזה, אין כל אזכור של הטקסט ברשומות היסטוריות. היצירה נשלחה אל פטרונו של דה אורבינו בפריז, חוקר הארצות, הבלשן והאסטרונום האירי-בסקי אנטואן ד׳אבָּאדי, והונחה באוסף האתיופי בספרייה הלאומית של צרפת. במהלך מאתיים השנים שלאחר מכן, חוקרים נהרו כדי לבחון את הטקסט המרתק, וכנראה חסר התקדים. ה״הטטה״ נערכה ותורגמה לרוסית וללטינית, והחלה לצבור קהל קוראים בקרב אינטלקטואלים אתיופים.

"ביתא גיורגיס", כנסיית ג'ורג' הקדוש החצובה בסלע, לליבלה, אתיופיה. תצלום: ברנאר גניון, ויקיפדיה

ואז, בשנת 1920, אוריינטליסט איטלקי בשם קרלו קונטי רוסיני (Conti Rossini) פרסם מאמר בכתב העת Journal Asiatique, ובו הוא טען כי לא רק שאין מדובר ביצירת מופת של הגות אתיופית מן המאה ה-17, אלא שה״הטטה״ היא בעצם זיוף, שנכתב על ידי האדם שטען כי גילה אותה: דה אורבינו. קונטי רוסיני שמע מאתיופי שהתנצר כי דה אורבינו זמם ביחד עם הוגים מקומיים ליצור כתבים של ״כפירה״ ברוח ״הבונים החופשיים״ כדי לערער על הקתוליות ועל האורתודוקסיה האתיופית גם יחד. מאותו רגע קונטי רוסיני החל למצוא הוכחות לכך בכל מקום, והציג טיעונים פילולוגיים וספקולציות תרבותיות לכך שהספר נכתב על ידי איטלקי במאה ה-19, ולא על ידי אתיופי במאה ה-17.

קונטי רוסיני היה החוקר הבולט של אתיופיה בתקופה שבין המלחמות באירופה, וטיעוניו התקבלו בסופו של דבר על ידי כל החוקרים כמעט, ובכלל זה מי שבילו זמן רב כל כך בתרגום ופרשנות של היצירה. אבל קונטי רוסיני היה גם אדמיניסטרטור קולוניאלי במזרח אפריקה האיטלקית, ותמך בפלישה של מוסוליני לאתיופיה. הוא אפילו הרחיק לכת ופרסם בשנת 1935 מאמר שכותרתו ״לאתיופיה אין יכולת להתקדמות אזרחית״, ובו הוא טען כי המדינה יכולה, וצריכה, להתנהל תחת כוח ״מתרבת״ קולוניאלי. הוא השתמש במפורש בפסילתו את ה״הטטה״ כחלק מטיעוניו.

אין זה מוגזם לומר כי כיום, כשהעניין ב'הטטה' מתעצם שוב בעקבות סדרות של ספרים ופודקאסטים חדשים ופרסומו של תרגום חדש ליצירה, שאלת זהותו המחבר אינה ניתנת להכרעה

הוויכוח הזה נמשך כבר למעלה ממאה שנה, ושני הצדדים מעלים בו טיעונים חדשים. קלוד סאמר, מיסיונר ישועי שכינה את עצמו ״קָנדי מלידה, אתיופי מבחירה״, טען בלהט רב, בחמשת כרכי ״הפילוסופיה האתיופית״ שלו (משנת 1974-8), כי היצירה נכתבה על ידי אתיופי, וביסס את טיעונו על חוקרים אתיופים כמו אלמאיהו מוגס (Alemayyehu Moges) ואמסאלוּ אקלילו (Amsalu Aklilu). ההיסטוריונית הצרפתיה אנאיס וויון (Wion) העלתה טיעון מקורי נגד האפשרות שהכותב הוא אתיופי בסדרה של מאמרים שכותרתה The History of a Genuine Fake Philosophical Treatise (משנת 2013), והטיעונים הללו העסיקו גם חוקרים כמו פאסיל מראווי (Fasil Merawi) ודניאל קיברט (Daniel Kibret) באדיס אבבה. לבסוף, החוקר המנוח החשוב של כתבי היד האתיופיים גטאטצ׳יו היילה (Getatchew Haile) שינה את עמדתו, שבה החזיק במשך מחצית המאה, ולפיה היצירה היא זיוף – במאמר שפרסם זמן קצר לפני מותו בשנת 2021. אין זה מוגזם לומר כי כיום, כשהעניין ב״הטטה״ מתעצם שוב בעקבות סדרות של ספרים ופודקאסטים חדשים ופרסומו של תרגום חדש ליצירה, שאלת זהותו המחבר אינה ניתנת להכרעה.

"נוף הרי הסאמן ונהר הטקזה" (1814) - באזור הזה נולד זרע יעקב, אם אכן, אם אכן. תחריט מאת הנרי סאלט. תצלום: ויקיפדיה

ההבדל בין המקרה של לילה טוב-רוח וזרע יעקב הוא שזהות מחבר ה״הטטה״ יש כנראה חשיבות של ממש. אינטלקטואלים אתיופים רבים גאים ביצירה, מסיבות מובנות, ורואים בה יצירת מופת של ספרות המאה ה-17 ובסיס לסלילת נתיב חלופי, בעיקר אתיופי, למודרניות. ומובן שהרעיון כי כתביו של אינטלקטואל פשיסט עלולים לגזול מאחת היצירות הגאוניות ביותר שלהם את הקרדיט המגיע לה מעורר בהם זעם.

באירופה ובארצות הברית, פילוסופים הלהוטים למלא את תוכנית הלימודים בשונוּת ובמגוון ולעקור ממנה את הקולוניאליזם, נאחזו בזרע יעקב כעדות ל'נאורות אפריקנית', כאילו מדובר בדקארט או קאנט אפריקני

באירופה ובארצות הברית, פילוסופים הלהוטים למלא את תוכנית הלימודים בשונוּת ובמגוון ולעקור ממנה את הקולוניאליזם, נאחזו בזרע יעקב כעדות ל״נאורות אפריקנית״, כאילו מדובר בדקארט או קאנט אפריקני. כפי שניסח זאת סאמר, ה״הטטה״ מראה כי ״פילוסופיה מודרנית, במובן של חקירה אישית רציונלית, החלה באתיופיה עם זרע יעקוב, במקביל לאנגליה וצרפת״. אם היצירה היא זיוף, נראה כי אינה יכולה למלא את התפקיד הנשגב הזה המיוחס לה. ההשלכות הן כנראה, שאם היצירה לא נכתבה על ידי הוגה אתיופי בן המאה ה-17, היא כלל אינה מעניינת או חשובה.

אז נראה שבהחלט אכפת לנו מי כתב את היצירה. אבל האם זה נכון? ההנחה מצדם של המתנגדים והמצדדים באותנטיות היא שיצירה יכולה להיות מקורית לגמרי, ובמקרה כזה ניתן להשתמש בה כדי לעודד שונות ודה-קולוניזציה, או שהיא זיוף גמור, זיוף ״ותו לא״ והיא אינה מעניינת במיוחד, מלבד אולי כמקרה של ניכוס תרבותי קולוניאלי מאוחר (או השתקעות בתרבות אחרת, אם תעדיפו).

אבל מהו בכלל ״זיוף ותו לא״? כשמזייפים דרכון, יוצרים מסמך מזויף שמאפשר לחצות גבולות כאילו הוא אמיתי. אם מזייפים יצירת אמנות, יוצרים זיוף משכנע (ולכן שווה כסף רב) שניתן לייחס לאמן ידוע ולמכור כאילו היה יצירה מקורית. אבל מה עשויה להיות יצירה פילוסופית מזויפת, מעבר לייחוסה לכותב אחר, בדומה לפסבדו-אוגוסטינוס או פסבדו-אריסטו? אם זיוף של ציור נותן לנו כסף, וזיוף דרכון נותן לנו אישור מעבר, מה נותנת לנו יצירה פילוסופית מזויפת?

ומה אם היה לו אח רוחני באתיופיה? רנה דקארט (דיוקן מאת פרנס האלס, המחצית השנייה של המאה ה-17), תצלום: ויקיפדיה

יש להניח שהדבר החשוב ביותר בטקסט פילוסופי הוא הטיעונים הכללים בו, ניסיונו לגלות את האמת והאמצעים שבהם הוא מגיע אליה. אם הטיעון הוא שמעניין אותנו, והטיעון הרי נותר זהה, בלי קשר למי שכתבו אותו, אז למה מעניינת אותנו זהות המחבר? כמובן, יש חשיבות להקשר ההיסטורי, גם כדי להבין כיצד הטקסט נוצר ומה משמעותו. אבל אם חקר ההקשר הזה לא נועד לשרת את הבנת הטקסט ואת הבהרת הטיעונים שלו, אנו מתייחסים ליצירה כאל פרט היסטורי מוזר במקום כמקור לתובנות. במקרה של ה״הטטה זרע יעקב״ זו עשויה להיות טעות, כי הטיעונים הם חזקים והם מוסיפים להיות רלוונטיים. הטיעונים הללו – בנוגע לסיבות לסבל ועימותים בין בני אדם, האפיסטמולוגיה של אי ההסכמה וצמד הפיתויים של הרלטיביזם והאבסולוטיזם העיוור, הקשר בין העולם לבין יכולותינו הקוגניטיביות – אלה נעלמים כשהדיון ביצירה מתמקד אך ורק בנושא האותנטיות שלה.

זיוף [באנגלית forging שמשמעו חישול, וכאן בהקשר של forgery, כלומר זיוף] במובן זה עשוי להיות קשור יותר לעבודתו של נפח מאשר של זייפן. במקום יצירת תרמית, אנו עשויים לחשוב על זיוף כעל יצירה, כלומר יצירה של מילים חדשות, ועמן גם רעיונות חדשים

לסיום אפשר אולי להציע מושג אחר של זיוף פילוסופי, הקשור פחות לפוליטיקה תרבותית של טקסט מסוים ויותר למילים שהוא מותיר על הדף. זיוף [באנגלית forging שמשמעו חישול, וכאן בהקשר של forgery, כלומר זיוף] במובן זה עשוי להיות קשור יותר לעבודתו של נפח מאשר של זייפן. במקום יצירת תרמית, אנו עשויים לחשוב על זיוף כעל יצירה, כלומר יצירה של מילים חדשות, ועמן גם רעיונות חדשים. חשבו על כך שמי שכתב את ה״הטטה״  עשה זאת בשפה, דהיינו בגעז, שקודם לכן לא היו לה כלל מילים כדי להביע את הרעיונות המרכזיים ביותר שלה. מי שכתב את ה״הטטה״ יצר [חישל] אוצר מילים פילוסופי-מושגי.

תהליך החדשנות המילולי, הטבעתם של מושגים חדשים והתאמה של מילים קיימות למשמעויות חדשות אינו ייחודי לגעז בלבד. חלפו יותר מעשרים מאות מאז שקיקרו ניסה ״ללמד את הפילוסופיה לדבר לטינית״, לא רק באמצעות ייבוא של מילים מן היוונית אל הלטינית (״דיאלקטיקה״, ״פוליטיקה״), אלא על ידי הצגת מונחים חדשים משפתו שלו (מורליה – מוסר; נטורליס – טבעי). במובן מה, הדבר מתרחש בכל פעם שהפילוסופיה לומדת ״לדבר״ בשפה חדשה, ובכלל זה שפתנו שלנו: אנו [דוברי האנגלית] חייבים מילים רבות וחשובות, נדירות (‘quiddity’, ‘apperception’)  ונפוצות ,(‘politics’, ‘nature’ ‘self’) לתרגום של הפילוסופיה לאנגלית במאות ה-16 וה-17. אבל רק לעתים נדירות הדבר קורה בפתאומיות כזו, באופן מרוכז כל כך בטקסט יחיד. זה לבדו מרשים מספיק אם המחבר הוא אתיופי בן המאה ה-17 בשם זרע יעקב. אם זוהי יצירה של זייפן בן המאה ה-19, מדובר ביצירה מדהימה של השתקעות בשפה ותרבות.

לבסוף, המילים על הדף צריכות לעניין אותנו פילוסופית יותר מזהותו של האדם שכתב אותן

לבסוף, המילים על הדף צריכות לעניין אותנו פילוסופית יותר מזהותו של האדם שכתב אותן, ולכן ה״הטטה״ (וכמותה גם טקסטים אחרים השנויים במחלוקת) צריכה להישפט על סמך איכותה הפילוסופית וחדשנותה הלשונית, ולא על פי השם שחתום בראש הדף. ישנו היבט שבו יש חשיבות לזהות המחבר. רורטי בראה בכתיבתה את טוב-רוח ואת לו-שאן, ועל ידי כך היא יצרה שני קולות פילוסופיים מובחנים, ממש כפי שקירקגור ברא אינספור פרספקטיבות מקוריות. אפלטון כתב את נקודות המבט של גלאוקון, פרוטגורס ותרסימכוס באופן שתאם או לא תאם את השקפותיהם האמיתיות. זרע יעקב עשוי להיות קול אחד כזה, שהוא תערובת בלתי ידועה בין אינדיבידואל היסטורי ויצירה ספרותית. אבל מצד שני, כזהו גם סוקרטס.

ג׳ונתן אג'יד (Egid) כותב דוקטורט בפילוסופיה בקינגס קולג׳ לונדון. הוא מנחה את סדרת הראיונות Philosophising In… העוסקת בפילוסופיה בשפות הנלמדות פחות, ומאמריו התפרסמו בין השאר במוסף הספרים של ״הטיימס״, New Humanist ו- Radical Philosophy.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עולה רגל מתפלל בלליבלה, אתיופיה, לשם הגיע במסע רגלי של ימים. תצלום: אוסקר אספינוסה, אימג'בנק / גטי ישראל