חופשיים להתנגד

האם בני האדם חופשיים? האם אנו יוזמים ולו חלק מן ההתנהגויות שלנו, ולא רק ממלאים תפקיד ביישום של חוקי הטבע המתגלים עם הזמן? והאם החירות שלנו, ולא משנה איך נבחר להגדירה, נבדלת באמת מכל מה שבני דודינו שאינם אנושיים חווים?

תהיות אלה רודפות את הפילוסופים. בספרו "מעבר לטוב ולרוע" (משנת 1886), פרידריך ניטשה מציין כי האופן שבו אנו שואלים שאלות חשובות, כמו האופן שבו אנו משיבים עליהן, תואם את הצרכים ואת החרדות של הרגע ההיסטורי שבו שאלות אלה עלו בנו. אם החירות חשובה לנו פי כמה מבעבר, אולי זה משום שאנחנו קשורים יותר ויותר למגוון הרב של האופנים שבהם הניהול העצמי שלנו מעורער או נגזל לצרכיהם ולתככיהם של אחרים –  בעיקר על ידי תאגידים או מוסדות שרווחתנו אינה חשובה להם.

אתם חופשיים באורח שלילי במידה שבה אחרים אינם מונעים מכם לעשות את מה שברצונכם לעשות, בעיקר באמצעות חוקים ותקנות

דרך אחת שאפשר להתחיל לחשוב בה על בעיות אלה היא לבחון למה אנחנו בעצם מתכוונים במונח "חירות". הפילוסוף בן המאה העשרים ישעיה ברלין מבחין בין שני סוגים של חופש [freedom] אם כי הוא מעדיף להשתמש במונח חירות [liberty]. בהרצאתו "שני מושגים של חירות" (1958), ברלין הציג את המושג "חירות שלילית": החופש מהתערבות, למשל על ידי המדינה או רשויות החוק. אתם חופשיים באורח שלילי במידה שבה אחרים אינם מונעים מכם לעשות את מה שברצונכם לעשות, בעיקר באמצעות חוקים ותקנות. מגבלות שכופה עלינו הטבע, כמו למשל העובדה שאיננו יכולים לעוף, אינן נחשבות להתערבות במושג כזה של חירות. בעקבות ברלין, פילוסופים רבים בני ימינו – למשל, פיליפ פטיט (Pettit) –  מדברים על חירות כחופש משליטה.

חופשייה משליטה? נהנית מחירות? או פשוט לא מודעת למגבלותיה? תצלום: W R

בעוד שחירות שלילית עניינה במה שאחרים עלולים לעשות כדי להגביל את מעשיכם, חירות חיובית עוסקת במה שאתם יכולים לעשות כדי לשלוט בחייכם. כלומר, אתם חופשיים באורח חיובי אם אתם נהנים משליטה כזו בחייכם, שאתם מסוגלים להגשים את מטרותיכם או שאיפותיכם. אנשים שאין להם משאבים לשלוט במעשיהם, בגלל גורמים כמו קיפוח או התמכרות, אינם נהנים מחירות חיובית, גם אם איש אינו מגביל אותם.

עניין השליטה העצמית עולה גם בדיון בנושאים כמו אוטונומיה והעצמי. רעיון רב השפעה שהעלו פילוסופים מאפלטון ועד זיגמונד פרויד אומר כי העצמי מורכב מאסופה נבחרת של מכלול התשוקות והמניעים של הגוף. גרסאות מודרניות של רעיון זה קושרות בין העצמי ובין תשוקות מסדר גבוה יותר: תשוקות הקשורות בתשוקות, כמו התשוקה להיגמל מן התשוקה לקפאין או לרשתות החברתיות. עצמי שמזוהה בהצלחה עם תשוקות נעלות יותר אלה, נחשב בימינו לאוטונומי. אוטונומיות, אם כך –  כמו חירות חיובית –  קשורה בשליטה במשאלות ובדחפים היותר "בסיסיים".

מערכות בעלות כוח מענישות אותנו ומגבילות את דמיוננו, משמרת אותנו ללא תנועה כמו זבובים בטיפת ענבר, מעצם האיום בסנקציות

אולם מושג האוטונומיה נתקל בביקורת –  בעיקר מצד מסורות שבוחנות כיצד כוחות חברתיים ופוליטיים מעצבות תודעה כוזבת. לצד תיאורטיקנים מרקסיסטים כמו פרידריך אנגלס, הפילוסוף הצרפתי בן המאה העשרים מישל פוקו מציע כי אפילו תוכן מחשבותינו, וכמובן המוסדות התוחמים את חיינו, הם ביטויים של כוח מערכתי. פוקו מצייר תמונה לפיה אנשים הם בובות, המשועבדות למוסדות המשרתים את האינטרסים של האליטות. תפקידם של המוסדות –  כמו בתי סוהר ובתי חולים לחולי נפש –  הוא למשטר יחידים בהתאם לסטטוס קוו המקובל. הדרך שבה מערכות אלה מענישות אותנו ומגבילות את דמיוננו, משמרת אותנו ללא תנועה כמו זבובים בטיפת ענבר, מעצם האיום בסנקציות. למשל, סטריאוטיפים משקפים תכופות ציפיות דכאניות ובלתי מוצדקות, ועם זאת, מחקרים מראים כי אנשים נוטים להתאים את עצמם אליהם. בתופעה המוכרת כ"איום הסטריאוטיפ", כשמזכירים לנשים או למי שאינם לבנים את מגדרם או זהותם הגזעית לפני שמבקשים מהם להיבחן במבחנים מסוימים, הדבר עלול לגרום לכך שהם ישיגו תוצאות נמוכות יותר, כאלה המתאימות לסטריאוטיפים הרואים בהם אינטליגנטים או משכילים פחות.

אתה אשם במזל הרע. תצלום: האנה טרופ

אם הרעיונות של פוקו צודקים, עצם הרעיון של ניהול עצמי הוא עיוות מרושע ואירוני של המציאות, שנועד לבצר את היעדר החירות. כל ניהול-עצמי לכאורה אינו יותר מביטוי לאופן שבו מושטרנו; סוג של עבדות מוסווית. אין לנו באמת ברירה: או שנלך בתלם, או שנענש. בשפתו של ברלין, החירות החיובית שלנו קיימת רק כדי למצא את צרכיהם של אחרים, והיא מעוצבת על ידי הכוח הנתון בידיהם. באיזו מובן זו חירות? האם זו חירות כשאישה בוחרת לא לדווח על אלימות מינית, למשל משום שהיא פוחדת שהמוסדות הממשטרים בחברה שבה היא חיה ישפטו אותה? ברור שלא. חירות אמיתית אינה יכולה להתקיים ללא אפשרויות אמיתיות.

אדם המבצע פעולה –  נניח, שותק אחרי שהותקף מינית –  נחשב כמי שנוהג בחופשיות רק בתנאי שיכול היה לעשות משהו אחר

בתוך המחשבה הזו כרוך העיקרון לפיו כל חירות ראויה לשמה כוללת אפשרויות בחירה. אדם המבצע פעולה –  נניח, שותק אחרי שהותקף מינית –  נחשב כמי שנוהג בחופשיות רק בתנאי שיכול היה לעשות משהו אחר. פילוסופים העניקו לרעיון הפשוט הזה כותרת מפוצצת: עקרון האפשרויות החלופיות [באנגלית: the principle of alternative possibilities או בקיצור PAP .[PAP משתלב היטב עם מושג הבחירה, הנפוץ כל כך בספרות ובתרבות המערב בכלל, החל משירו של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה" (משנת 1961) ועד סיפורו הקצר של חורחה לואיס בורחס "גן השבילים המתפצלים" (מ-1941).

הבעיה עם PAPהיא שהמושג מתקשה להסביר מדוע ריבוי אפשרויות לעתים קרובות אינו מגדיל את מידת החירות. למעשה, נראה כי לעתים שפע אפשרויות משפיע בצורה הפוכה: הוא מביא לשיתוק, ממש כמו שקורה לנו כשאנו עומדים מול יותר מדיי סוגים של דגני בוקר בסופרמרקט. כיצד יתכן שיותר אפשרויות מגבילות אותנו בצורה כלשהי, אם חירות היא בבסיסה אפשרויות?

אולי החירות אינה קשורה כלל לאפשרויות. שתי סיבות עיקריות לטען כך הוצגו בשנת 1969 על ידי הפילוסוף הנרי פרנקפורט (Frankfurt) שגם היה הראשון להשתמש בכותרת PAP. ראשית, ישנם מי שאין להם ברירות, אבל נדמה כי הם לא זקוקים להן כדי ליהנות מחירות אמיתית. למה? כי אנשים דלי אפשרויות אלה יכולים להמשיך בדרך אשר –  כך מתברר –  אינם יכולים לסטות ממנה, מבלי להיות מודעים לכך שזו הדרך היחידה האפשרית להם.

חשבו על מצב שבו חיילת, אמאיה, עדה לכך שקצין בכיר מבצע פשע מלחמה, אבל מחליטה שלא לדווח על כך, מתוך תחושת נאמנות לשמו הטוב של הצבא. נניח שאותו קצין בכיר, החושש להיחשף, פורץ לחשבון המייל של אמאיה, כדי לחפש שם חומר שיוכל לשמש אותו נגדה. הוא מצליח לחשוף סוד מעברה שעלול להזיק לה. לעת אתה, הוא שומר את הסוד לעצמו, אבל הוא יודע שהוא יכול לאיים לחשוף אותו בפני אמאיה ובפני יתר העולם, אם היא תשנה את דעתה ותחליט לדבר.

בואו נניח שאמאיה תיכנע בסופו של דבר לסחיטה. לכאורה היא יכולה לחשוף את הקצין הבכיר, אבל למעשה, אפשרות כזו לא באמת קיימת.

אבל, במקרה, אמאיה אינה מהססת: היא נחושה להמשיך לשתוק, ופשוט ממשיכה כפי שהחלה. הקצין אינו מתפתה לסחוט אותה. האם בתרחיש כזה החירות שלה נפגמה?

די באמונה כי אתם פועלים בהתאם לערכים האישיים שלכם, ובבחירת דרך מתאימה, כדי להפוך אתכם לחופשיים

לדעתי, מעטים בלבד יחשבו כך. אחרי הכול, במידע שנמצא בידי הקצין לא שימש מעולם כדי ללחוץ על אמאיה. הוא אפילו לא התעמת איתה. ובעוד שאמנם –  על פי הסיפור ההיפותטי –  אין לה ברירה אלא לשתוק, היא חופשיה, משום שהיא נוהגת בדיוק כפי שבחרה בעצמה לנהוג בנושא. במילים אחרות, די באמונה כי אתם פועלים בהתאם לערכים האישיים שלכם, ובבחירת דרך מתאימה, כדי להפוך אתכם לחופשיים.

תלויים? חופשיים? כרוכים? תצלום: דניאל קוראן

מן הניסוי המחשבתי הזה עולה כי אפשריות רבות יותר אין משמעותן בהכרח יותר חופש: אנחנו לא הופכים לחופשיים יותר אם ניתן לנו לבחור מאה סוגים נוספים של דגני בוקר או פחות סודות. להפך, פחות אפשרויות לכאורה "משחררות" אותנו מן הצורך להחליט בין אפשרויות רבות, שאין לנו בהן עניין.

סיבה שנייה לפקפק בתיאור החירות כמבוססת על חלופות היא שאנשים שיש להן אפשרויות בחירה לעתים קרובות אינם מכירים בממשותן –  כך שהם לא ממש נהנים מן היתרונות שבכך. דמיינו מצב שבו אישה הותקפה מינית, והיא מתחבטת האם להתלונן על כך או לא. בואו נקרא לה אליס. בהשוואה לאמאיה, סיכויה של אליס למצוא את עצמה חשופה במצב שבו פרנסתה ושמה הטוב יעמדו בסכנה אם תתלונן על מי שתקף אותה גדולים בהרבה. לכן היא עשויה אפילו לא לשקול את החשיפה בציבור כאפשרות קיימת. משום כך, אליס שותקת גם היא, אבל לא מתוך ברירה של ממש.

המקרה של אליס מייצג את הדרך ההרסנית ביותר שבה מוגבלת חירותו של אדם: עצם המחשבה על אפשרויות שונות היא סוג של ענישה או משטור. חלופות הן חסרות משמעות אם אינכם יכולים לשקול אותן. וממש כך, אין להן כל משמעות אם הן אינן משפיעות על האופן שבו אתם מתכננים תוכניות עבור עצמכן. אינם חופשיים, אישית או פוליטית, במידה שבה אינם מסוגלים לדמיין בחירה בחלופות שונות, ולו כדי לדמיין לעצמכם דרכים היפותטיות.

אתם מיישמים חירות גדלה יותר כשאתם דוחים או מתנגדים לתוויות או תיאורים שאחרים כופים עליכם

אז אם חירות אינה ריבוי אפשרויות, מה היא חירות? בעיניי, חופש קשור יותר לאופן שבו אתם תופשים את עצמכם –  ולאופן שבו אתם מגיעים לתפישה העצמית הזו. זהו מונח המוכר לפסיכולוגים וסוציולוגים, והוא קשור בטבעה של הזהות. אתם עשויים לחשוב על עצמכם כעל אנשים נדיבים, עובדים חרוצים, חברים טובים, פטריוטים, אזרחים חושבים, מתמטיקאים מצטיינים (או לא), מנהיגים מחוננים (או לא). השאלה היא כיצד יצרתם את התפישות העצמיות הללו, וכיצד סילקתם תפישות אפשריות אחרות? התשובה לשאלה זו, כך אני טוענת, היא מידת החירות שלכם. ליתר דיוק, אתם מיישמים חירות גדלה יותר כשאתם דוחים או מתנגדים לתוויות או תיאורים שאחרים כופים עליכם –  בין אם הם עושים זאת בעדינות או בכוח רב.

פסיכולוגים חברתיים בחנו את התפישות העצמיות המועדפות של בני אדם. בשנות השבעים, צוות המחקר הפסיכולוגי חברתי בראשות קלוד סטיל (Steel) התקשר טלפונית לבתיהן של נשים בסולט לייק סיטי, יוטה –  אוכלוסייה שיש בה קשרי קהילה הדוקים. החוקרים התחזו כסוקרים, ואמרו לחלק מן הנשים  שכל חברי קהילתם יודעים שהן אינן משתפות פעולה בפרויקטים קהילתיים. לקבוצת נשים אחרת נאמר שהן מצטיינות במיוחד בזכות ההשתתפות בפעילות קהילתית. כעבור יומיים, אותן נשים זכו לשיחת טלפון אחרת, ממתקשרים אחרים, ונשאלה האם יהיו מוכנים לסייע בפרויקט קהילתי (בקואופרטיב מזון). הנשים שחשו שהושמצו על ידי המתקשרים הקודמים ענו בחיוב, ועשו זאת בשיעור כפול לעומת הנשים שזכו קודם לכן למחמאות את תרומתן לקהילה. הנשים שספגו פגיעה בדימוי העצמי שלהן כחברות קהילה רצו לשקם את תדמיתן בעיניי עצמן –  לשקם את הדעה החיובית שהייתה להן על עצמן כתורמות לקהילה.

ממצאיו של סטיל שכנעו אותו כי אדם זקוק למערכת מתפקדת היטב של ראייה עצמית כדי להסביר את עצמו. באופן כזה, אנחנו מתחזקים את תפישת העצמי שלנו כ"משתלב וראוי מוסרית". הדרך המועדפת שלנו לחשוב על עצמנו דרוכה תמיד לספוג איומים, טוען סטיל, והיא מופעלת בכל פעם שאנו קולטים מידע על איום לשלמותה. כשהמערכת מופעלת, היא דוחפת אותנו לשיקום של התפישה הקודמת –  או בסופו של דבר, לשינויה.

עניין של חיזוק הדימוי העצמי. תצלום: דקוטה קורבין

כשהחלק החשוב ביותר בהבנה שלנו את עצמנו נפגע, הדבר עלול להוביל למשבר. אני סבורה כי אלה בדיוק הרגעים שבהן מתקיים שימוש אמיתי בחירות –  יש לנו הזדמנות אמיתית ליישם חירות. כשאליס חושבת האם להתלונן על התקיפה שעברה, למשל, היא עלולה לחשוב על הדוגמה שהיא רוצה לשמש לילדיה, והאם היא אדם שמסוגל לומר לבעלי השררה את האמת. מה שאנו עושים ברגעים כאלה, בכור ההיתוך של יצירת העצמי, יכול לתרום לחרות שלנו כיחידים אותנטיים, הבונים את עצמם, או להפך, לפגום ביכולת שלנו להגדרה עצמית.

אם נחזור לאמאיה, השומרת על שתיקה מתוך דאגה אישית לצבא, ואשר השיקול הזה שלה גובר על כל האחרים. בואו נניח שההחלטה שלה שלא לפעול נובעת מתוך התפישה העצמית שלה – כחיילת נאמנה וכאזרחית מסורה –  ולא מתחושה של בושה או אשמה. אז העובדה שהקצין גנב בחשאי מידע אל אודותיה, אינה שוללת מאמאיה את היכולת לפעול מתוך תפישתה את עצמה כמישהי שנאמנה לצבא. ואכן, נדמה כי לא נשלל ממנה דבר. ולכן היא חופשיה, לאור ההגדרה החדשה של החירות שאני מציעה, אפילו אם איננו אוהבים את מה שהיא עושה בחירותה.

לא רק מעשינו, אלא גם השפה שבה אנחנו משתמשים כדי לבטא את התפישה העצמית שלנו צריכה לשמש אותנו בזהירות. נניח שאליס חושבת על עצמה שהיא אישה חזקה, אשת מקצוע מוכשרת ומפרנסת משפחתה. אם בעיניה דיווח על התקרית פוגם בתכונות הללו  –  אם בחברה שבה היא חיה תלונה נחשבת מעשה פחדני ומעידה על חולשה מוסרית של המתלוננת –  אז היא אינה יכולה לפעול בהתאם לתפישתה העצמית כמפרנסת מקצועית וחזקה ולדווח על תקיפה מינית. כשהיא שותקת, היא עושה זאת מתוך היעתרות לצפיותיהם של אחרים, ואולי אפילו מתוך השלמה עם משמעות הכוח והעצמאות שלהם. הציפיות שלה, וההבנות שלה, מעוצבות על ידי התרבות שהפכה אותה מלכתחילה פגיעה לתקיפה כזו. כשהיא מרשה לחברה להכתיב את ציפיותיה, אליס מוותרת על שליטה בחייה שלה, והיא אינה חופשיה.

ממש כמו רגע של היעדר חירות, מעשה התנגדות יכול לאפשר לבן אדם לנהוג בחופשיות: הכול תלוי בנכונות להתנגד

עכשיו דמיינו, לעומת זאת, שאליס מסוגלת לדחות את תפישתה העצמית כפחדנית אם תתלונן על התקיפה. דמיינו שהיא מסוגלת לראות את עצמה כאמיצה. הדבר יטה את המאזן כנגד עצם הציפיות (לשתוק) שפוקו היה רואה בהן "ממשטרות". כדי לעשות זאת, אליס אולי תצטרף לשנות את מושגי הכוח והפחדנות שלה, ולא לקבל את מושגיהם של אחרים כמובנים מאליהם. היכולת לשנות משמעות של מושגים כאלה כדי להתנגד למערכת ממשמעת מעניקה כוח עצום. ממש כמו רגע של היעדר חירות, מעשה התנגדות מסוג זה, יכול לאפשר לבן אדם לנהוג בחופשיות. הכול תלוי בנכונות להתנגד.

אני שחור? אני לבן? הבעיה שלכם. תצלום: נואה בושר

חברים ומבקרים כאחד אינם מועילים לנו כשהם מציינים כי אנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים

ניתן גם להתנגד לסטריאוטיפים. אנשים שמגיבים בעוצמה לאיום סטריאוטיפי מוצאים את עצמם נעתרים לציפיות, במקום לפעול מתוך תפישה עצמית אמיתית, ולכן הם אינם חופשיים. אבל אם תתכוננו מראש לאיום הזה, אולי תהיו מסוגלים להטות את המאזן לטובתכם. תוכלו לאמץ תפישה עצמית כשווים (ואם אפשר גם מוכנים טוב יותר) לקבוצה השלטת. תוכלו לתפוש את עצמכם לא כנחותים בגלל גזע, מגדר או כל דבר אחר. על ידי כך, תילחמו כנגד ההטיות המופנמות –  וגם תסירו חלק מן התפרים ששומרים כי ההטיות הללו יוותרו ארוגות אל תוך המחוכים המעצבים את חיינו.

אם נסיט את תשומת הלב שלנו מן המחשבה על "אפשרויות" ו"חלופות" ונחשוב במקום זאת על הזדמנות לעצב את הדימוי העצמי שלנו באמצעות התנגדות לכוחות מדכאים, יתכן כי נהיה מסוגלים לקדם חירות אמיתית. כך נוכל לסייע לאנשים להשתמש במקרים של הגבלה או דיכוי כרגעים של יצירת-עצמי, על ידי הכנת אנשים מראש לאיום על חירותם.

הגישה החדשה הזו לחירות תובעת שינוי בצורת החשיבה שלנו על יצירת זהות, ובעיקר במצבים שבהם מושטרנו קשות ונתבענו לפסול חלופות העומדות בפנינו. חברים ומבקרים כאחד אינם מועילים לנו כשהם מציינים כי אנחנו "יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים". אם איננו מסוגלים לראות חלופות כזמינות באמת, בגלל סטריאוטיפים או ציפיות מסוג אחר, אין משמעות לקיום הטכני שלהן. חירות אמיתית קשורה בבסיסה בעיצוב העצמי: אתם חופשיים כשאתם פועלים מתוך התפישה העצמית שלכם, אפילו (ואולי בעיקר) כשמעשים כאלה מתריסים כנגד מה שאחרים חושבים שאתם מסוגלים לעשות.

מרים תאלוס (Mariam Thalos) ייהיא מרצה בכירה במדעי הרוח ועומדת בראש המחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת טנסי, בנוקסוויל. ספרה האחרון A Social Theory of Freedom ראה אור ב-2016.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: להיות עצמך, להיות חופשי. תצלום: עזיז אשרקי, unsplash.com