חיים בלי מוות

אפשר להשלים עם הרעיון שהכול חולף. אפשר לקרוא את הפילוסופים הסטואיקנים, שמלמדים אותנו לקבל את המוות כבלתי נמנע. אפשר למלא את עצתם ולתרגל את ה״ממנטו מורי״ (לזכור כי המוות הוא דרך להעריך באמצעותה את החיים). אפשר לתרגל מדיטציה על ארעיות. אני עושה את כל אלה באופן קבוע. הם מכינים אותנו במידת מה. אבל היופי הנורא של עצם הארעיות גדול פי כמה מאיתנו. ברגעים הטובים ביותר שלנו, בעיקר בנוכחות מוזיקה שמיימית, אמנות או טבע, אנחנו תופשים את ההוד הטראגי שלה. ביתר הזמן, אנחנו פשוט חיים אותה.

השאלה היא: כיצד אנו אמורים לחיות דבר כל כך בלתי נתפש?

אחי היה בן 62 במותו. הוא פגש את אהובתו, פולה, שבע שנים קודם לכן. מלכתחילה הם היו מסורים זה לזה ונישאו חודשים ספורים לפני פרוץ מגפת הקורונה. אלה היו נישואיו הראשונים. בחתונתם, הוא ציין כי חלק מהברכות נסובו סביב ״מוטב מאוחר מאשר לעולם לא״, אבל המסר העיקרי היה ״שווה היה לחכות״.

בימים שלאחר מותו, עמיתיו בבית החולים סיפרו לי עליו סיפורים. שקרה לא פעם שהוא הביא מכונת אולטרסאונד ניידת לחדרו של חולה באמצע הלילה כדי לבדוק שוב תוצאות של אבחנה חמורה. שהוא לא ייחס חשיבות לזמן: ״החולה הוא הדבר היחיד שמעניין אותי״. שלאחרונה הוא זכה בפרס המרצה המצטיין, ובפרס נוסף כמורה הטוב של השנה, שהוא הכבוד הגדול ביותר שמוענק במחלקתו. הוא היה צנוע. לא הופתעתי שמעולם לא דיבר על ההישגים הללו. אבל הייתי רוצה לברך אותו.

אבל מה אם הדברים יכלו להיות אחרים? מה אם לא היינו צריכים להשלים עם היות הכול בר חלוף?

אחי היה מבוגר ממני ב-11 שנה. הוא לימד אותי איך לרכוב על אופניים. הוא המציא משחק שבו, אם הפרתי כלל אבסורדי אחד, הייתי חייב ללכת ״לבית הספר הנכון״ – אני עדיין מסוגל לראות אותו עם הטלפון, במטבח המשפחתי, מעמיד פנים שהוא מדבר עם המורים בבית הספר הדמיוני. בימים שלאחר מותו, כל הזיכרונות הללו הציפו אותי בחמש בבוקר. הכול קרה לפני שנים רבות כל כך. מה שהיה פעם לעולם לא ישוב.

אבל מה אם הדברים יכלו להיות אחרים? מה אם לא היינו צריכים להשלים עם היות הכול בר חלוף?

טבע בלי מוות? אז לא תהיה נשירת עלים וגם אנחנו לא נמות והספסל לא יישאר ריק מאיתנו? תצלום: ארון ברדן

האימורטליסט הראשון היה קית׳ קומיטו (Comito), מתכנת מחשבים, מתמטיקאי, חלוץ טכנולוגיה – ונשיא הקרן הניו יורקית לקידום הארכת משך החיים. הוא בעל פנים צרים וידידותיים ועיניים חומות מוקפות קמטים. ביום שבו נפגשנו, בבית הקפה החביב עליו בגריניץ׳ וילג׳, הוא לבש טישרט שעליה הדפס של הטבלה המחזורית של דמויות הקומיקס של מארוול. הוא המתין לי כשבידו תה ירוק: הוא הפסיק לשתות קפה כשלמד בקולג׳, כך הסביר, כשחשב שזה מזיק. הוא הודה בחצי חיוך שגם להישאר ער עד שלוש בבוקר כדי להשלים פרויקטים לא תורם לאריכות ימים, אבל הוא רוצה להשיג כל כך הרבה דברים בעודו בחיים, בעיקר אריכות ימים, שעבורו היא הגביע הקדוש.

קומיטו פועל מתוך מחווה מודעת לאפוס של גילגמש, יצירת הספרות הראשונה בעולם, המספרת על המלך הכָּמֶהָ לאלמוות. קומיטו נע כל העת בכיסאו, וממש מתרומם באוויר, כשהוא מספר את הסיפור העתיק: המלך המחפש, שמצא פרח המעניק אלמוות ומנסה להביא אותו לעמו, אבל כשהוא עוצר כדי לנוח, נחש אוכל את הפרח. אלמוות היא מטרה אמיתית של כל גיבורי המסעות, כך מכריז קומיטו: מלחמת הכוכבים והאודיסיאה הם רק גרסאות של התשוקה הנושנה לחיות לנצח, שעברו סובלימציה. הוא רואה את עצמו כגיבור כזה, רק ללא הסובלימציה.

״כמה מרגש לחיות בזמן הזה, שבו יש אפשרות להשלים את מסע הגיבור הראשון״, אומר לי קומיטו. ״כמה מרגש שאנחנו נביא את פרח האלמוות! אנשים מחפשים משמעות בחייהם? זוהי המשמעות הראשונה – מאז שהסיפורים הראשונים נחרטו באבן!״ הוא מרבה להשתמש במחוות, ידו מתנגשת מדי פעם במחשב הנייד שלי, ובכל פעם הוא משתתק ומתנצל בכנות. בתיכון, אני חושבת, הוא היה בוודאי סוג של חנון אבל אהוד בזכות ההתלהבות הבלתי פוסקת שלו. ״תוכל להביא את הפרח!״

כשבוחנים בקפידה את הספרות שמדברת על אלמוות, מספרי הסיפורים בעיקר מזהירים אותנו. מכך שאי אפשר לחיות לנצח, אבל גם מכך שזה לא חכם. שנתפוס יותר מדי מקום. שאחרי מאות שנים, ישעמם לנו. החיים יאבדו את משמעותם

אבל כשבוחנים בקפידה את עלילות גילגמש ואת הספרות האחרת שמדברת על אלמוות – מ״מסעות גוליבר״ של ג׳ונתן סוויפט (משנת 1792) ועד אגדת ספינת הרפאים ״ההולנדי המעופף״, הנושא הצית תמיד את דמיונם של כותבים – מספרי הסיפורים בעיקר מזהירים אותנו. מכך שאי אפשר לחיות לנצח (הנחש יאכל את הפרח), אבל גם מכך שזה לא חכם. שנתפוס יותר מדי מקום. שאחרי מאות שנים, ישעמם לנו. החיים יאבדו את משמעותם.

ספינת הרפאים שנושאת את המוות האורב תמיד: "ההולנדי המעופף" (1887), אלברט פינקהם ריידר, מוזיאון סמית'סוניאן, וושינגטון. תצלום: ויקיפדיה

הם רוצים חיים שאין בהם מוות, אבל גם אין בהם מחלות ותשישות. הם רוצים לרפא את כולנו

קומיטו אינו המומחה היחיד שמתייחס להארכת חיינו ברצינות תהומית. באוגוסט 2017, במרכז הכנסים ״טאון אנד קאנטרי״ בסן דייגו, פגשתי אחרים שדיברו בוועידה השנתית השנייה של RAADfest – ״הוודסטוק של הארכת חיים רדיקלית״. אלה ראשי התיבות של Revolution Against Ageing and Death (״מהפכה כנגד הזדקנות ומוות״). נאמני המטרה הזו נושאים שמות שונים: פעילים מתנגדי מוות, מצדדי הארכת חיים רדיקלית, טרנסהומניסטים, חסידי אריכות ימים קיצונית. אני מכנה אותם ״אימורטליסטים״. אפשר למצוא ביניהם את הקריו-ביולוג והביו-גרונטולוג גרג פאהי (Fahy), המשתמש בהורמון גדילה אנושי כדי לשחזר את בלוטת התימוס, שהיא מרכיב עיקרי במערכת החיסון שלנו; את הגנטיקאי סוקהדיפ סינג דהאדוור (Sukhdeep Singh Dhadwar) מבית הספר לרפואה בהארוורד, שמנסה להחזיר לחיים את הממותה הצמרית שהוכחדה, ובמקביל הוא מחפש את הגנים שגורמים למחלת אלצהיימר; ואת מייקל ווסט, אינטלקטואל נודע שהיה מראשוני המדענים שבודדו את תאי הגזע בעוברים אנושיים, ושחברת הביוטק שלו שואפת לרפא מחלות ניווניות הקשורות לגיל. מאז 2017, הפרויקטים האימורטליסטיים בתחום הארכת החיים משגשגים.

הם רוצים חיים שאין בהם מוות, אבל גם אין בהם מחלות ותשישות. הם רוצים לרפא את כולנו.

ההתנגדות הנפוצה ביותר לפרויקט האימורטליסטי היא שמדובר באשליה – גם אם הטכנולוגיה שלנו תתקדם ללא גבול, הנחש יוסיף לאכול את הפרח של גילגמש.

פרדוקס נצחי: גילגמש, שחי לנצח כגיבור בתרבות, הורג את השור המיתולוגי, שבלי מותו אין לנו סיפור. תבליט טרה-קוטה ממסופוטמיה (2250-1900 לפנה"ס), המוזיאון לאמנות והיסטוריה, בריסל. תצלום: ויקיפדיה

אבל הדאגה העמוקה יותר היא שבני האדם לא נועדו להיות אלים. יש מי שתוהים, אם אכן נחיה לנצח, האם עדיין נהיה בני אדם? אם היכולת שלנו לאהוב ולקשור קשרים נובעת מהדחף שלנו לטפל בצאצאינו הבוכים – כפי שהראה המחקר של דאצ׳ר קלטנר (Dacher Keltner), פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ברקלי – מה יקרה כשנאבד את הפגיעוּת שלנו? האם עדיין נוכל לאהוב ולהיאהב? אם, כפי שאמר אפלטון, איננו יכולים לתפוש את המציאות בלי לחשוב על המוות, איזו משמעות תהיה למחיקה מושלמת של הנושא? וישנם גם חששות מעשיים. אם ננצח את המוות לפני שנמצא כוכבים אחרים שבהם נוכל להתקיים, האם יהיה מקום לכולם? האם נביא על עצמנו עידן חדש של מחסור ועימותים?

לא רק שהם מתכוונים לרפא את המוות, הם גם יסלקו את האובדן מן המצב האנושי, ובמקומו ירוממו את האהבה

לחלק מהאימורטליסטים יש תשובות מוכנות. לא רק שהם מתכוונים לרפא את המוות, הם גם יסלקו את האובדן מן המצב האנושי, ובמקומו ירוממו את האהבה. אם נוכל לפתור את היותנו בני תמותה, הם טוענים, נוכל לגלות איך לרפא דיכאון, למחוק את העוני, להפסיק את המלחמות. ״אני חושב שזה נכון לגמרי״, אמר לי אחד המדענים בכנס, ״שכאשר נפתור את אחת הבעיות המרכזיות העומדות בפני המין האנושי [כלומר: המוות], נעצים את עצמנו במידה שתאפשר לנו לנסות להתמודד עם שאר הבעיות. בעיקר בגלל שבעיית היותנו בני תמותה מציקה לנו מאז שחר התרבות האנושית. אם נוכל לעשות זאת, נוכל לעשות הכול״.

על פי הטיעון, אם האלמוות ישחרר אותנו מפחד המוות שלנו, נהפוך להרמוניים יותר, פחות לאומנים ופתוחים יותר לזרים

חלק מהחזון האוטופי – לפחות החלק שקשור בשלום עולמי – נובע מתחום בפסיכולוגיה החברתית הקרוי ״תאוריית ניהול האימה״ (Terror management theory). על פי תאוריה זו, הפחד מפני המוות מעודד שבטיות, משום שהוא גורם לנו לפתח זהות קבוצתית שתשרוד אחרינו. מחקרים שונים שערכו הפסיכולוג החברתי תום פישצ'ינסקי (Pyszczynski) ואחרים הראו כי כשאנחנו מרגישים שקיומנו נמצא בסכנה, אנו הופכים ללאומנים, עוינים למי ששונה מאיתנו, מתנגדים לקבוצות אחרות. באחד הניסויים, הנבדקים שנושא המוות הועלה בפניהם נטו להשמיץ בחריפות רבה יותר את יריביהם הפוליטיים, לעומת קבוצת הביקורת. במחקר אחר, סטודנטים שעמדתם הפוליטית שמרנית שהתבקשו לחשוב על מה יקרה לגופם אחרי המוות, נטו יותר מקבוצת הביקורת לעודד מתקפות צבאיות קיצוניות על מדינות זרות מאיימות. לכן, על פי הטיעון, אם האלמוות ישחרר אותנו מפחד המוות שלנו, נהפוך להרמוניים יותר, פחות לאומנים ופתוחים יותר לזרים.

קושי לנהל את האימה, את הפחד שאורח החיים שלהם ייעלם: אנשי ימין קיצוני אמריקני, ה-Proud Boys, מפגינים עם דגל הקונפדרציה והכרזה על עצמם כ"חוליות מוות של הימין" (2019). תצלום: אנתוני קריידר

מייסדי People Unlimited, קבוצה מאריזונה שהפיקה ומימנה את כנס RAADfest, מאמצים את ההשקפה הזו בגלוי. כפי שמוסבר באתר שלהם:

״ישנו מסר הנוגע לתמונה הרחבה שאנו חשים כי חיוני למסור – כי האלמוות, לא רק שאינו מרכיב המעקר את האנושיות, כפי שעולה מסיפורי ערפדים הוליוודיים, הוא למעשה מבליט את הטוב ביותר שבאנושות. הוא אינו רק מחסל את המוות, הוא מחסל את ההפרדה בין בני אדם. על ידי ניטרול הפחד המולד שלנו מן המוות, האלמוות מעניק לנו את הכוח לפתוח את לבנו בפני אנשים במידה שלא הכרנו בעבר. הרעילות של החיים הנוכחיים היא איום של ממש על בריאותנו, והרעילות הגדולה ביותר היא כנראה זו שמקורה בבני אדם.

״התשוקה לאלמוות יוצרת רמה חדשה לגמרי של ביחד, שבה אנשים מרוממים אנשים במקום להשפיל אותם״.

אנחנו חושבים שאנחנו כמהים לחיי נצח, אבל אולי אנחנו כמהים בעצם לאהבה מושלמת ובלתי מותנית; לעולם בו אריה באמת רובץ עם גדי; עולם שבו אנחנו נלמד לאהוב אחרים באותה דרך שופעת חיוּת שבה אהבנו פעם את הורינו

זהו רעיון חביב, אבל פתרון הרעילות והעימותים לא יהיה כנראה פשוט כל כך. ואכן, יתכן כי האתגר האמיתי שלנו כלל אינו המוות (או לא רק המוות), אלא הייסורים והכמיהות שבחיינו. אנחנו חושבים שאנחנו כמהים לחיי נצח, אבל אולי אנחנו כמהים בעצם לאהבה מושלמת ובלתי מותנית; לעולם בו אריה באמת רובץ עם גדי; עולם שאין בו רעב או שיטפונות, מחנות ריכוז ומחנות כפייה; עולם שבו אנחנו נלמד לאהוב אחרים באותה דרך שופעת חיוּת שבה אהבנו פעם את הורינו; עולם שבו מעריצים אותנו לנצח כאילו היינו תינוקות יקרים; עולם הבנוי על פי היגיון שונה לגמרי משלנו, שבו חיים אינם צריכים לאכול חיים כדי לשרוד. אפילו אם איברינו יהיו עשויים מתכת ובלתי ניתנים לשבירה, והנשמות שלנו יועלו לכונן קשיח בשמים, אפילו אם נאכלס גלקסיות של כוכבים ראויים לחיים ומפוארים כמו כדור הארץ, אפילו אז נכונים לנו אכזבה ושברון לב, מצוקה ופרידה. ואלה המצבים שקיום אלמותי אינו יכול לפתור.

אני מאמינה בהפך בדיוק: שצער, כמיהה ואולי אפילו עצם היותנו בני תמותה, הם כוחות מאחדים, המולידים אהבה

יכול להיות שזו הסיבה לכך שהפרס, על פי הבודהיזם וההינדואיזם, אינו חיי נצח אלא חירות מהיוולדות מחודשת. אולי בגלל זה, בנצרות, החלום אינו לרפא את המוות אלא להגיע לגן העדן. אנחנו כמהים, כפי שעשויים המיסטיקנים לומר, להתאחד שוב עם מקור האהבה עצמו. יש בנו געגוע עצום לעולם מושלם ויפה, ל״אי-שם מעבר לקשת״, ל״מקום שממנו מגיע היופי״ כפי שאמר סי אס לואיס. והכמיהה הזו לגן העדן, כפי שחברו של לואיס, ג׳.ר.ר. טולקין סיפר לבנו, הוא ״טבענו כולו במיטבו, במצבו הפחות מושחת מכול, בשיא עדינותו ואנושיותו״. אולי האימורטליסטים, בחיפושם אחר חיי נצח ו״קץ ההפרדה בין בני אדם״ כמהים גם הם לדברים הללו. הם פשוט עושים זאת בשפה אחרת.

אבל הם, כך אני חושבת, גם מצביעים בכיוון אחר. נכון, הייתי רוצה מאוד לחיות די זמן כדי לפגוש את ניני הנינים שלי, ואם זה אינו אפשרי, אני מקווה שילדיי יחיו ויפגשו את ניני ניניהם. אבל אני גם מקווה שהדבר לא יגרום להם – לנו – להכחיש את הטבע המריר-מתוק של המצב האנושי. האימורטליסטים מאמינים שהניצחון על המוות יחשוף את הדרך לשלום והרמוניה. ואני מאמינה בהפך בדיוק: שצער, כמיהה ואולי אפילו עצם היותנו בני תמותה, הם כוחות מאחדים, המולידים אהבה. אנחנו לא מקדמים אותם בברכה, אנחנו בוודאי לא נהנים מהם. אבל בסופו של דבר, עצם שבריריות החיים היא שיש בכוחה לחבר בין כולנו.

סוזאן קיין (Cain) היא מחברת רב המכר Quiet: The Power of Introverts in a World That Can’t Stop Talking (משנת 2012). ספרה האחרון, Bittersweet: How Sorrow and Longing Make Us Whole ראה אור בשנת 2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: "וניטס" (1668), אלגוריה על החיים בני החלוף, מריה ון אוסטרווייק, המוזיאון לאמנות של וינה. תצלום: ויקיפדיה