חיי סרטן

לפני עשרים וחמש שנה, חקר התודעה שהיה אז בחיתוליו נראה מבטיח ביותר. כלים חדשניים לדימות מוחי הובילו לתוכניות מחקר חדשות, וחוקר המוח כריסטוף קוך (Koch) היה כל כך אופטימי, עד שהוא התערב על ארגז בקבוקי יין שעד ימינו אלה יתגלו כל סודות התודעה. הפילוסוף דייוויד צ׳למרס (Chalmers) הטיל בכך ספק, משום שחקר התודעה הוא, במילים עדינות, קשה. אפילו מה שצ׳למרס כינה בשם ״הבעיה הקלה של המוּדעות״ הוא עניין מסובך, ועל כך הייתה ההתערבות – האם נגלה את המבנה העצבי הקשור בחוויית המודעות? ולכן הוא היה מוכן להשתתף בהתערבות.

באותו קיץ, ברוב תרועות ותשומת לב מן התקשורת, קוך הגיש לצ׳למרס ארגז של בקבוקי יין, מול קהל של שמונה מאות חוקרים. כתב העת המדעי Nature דיווח על התוצאה: אחת אפס לטובת הפילוסוף מול המדען. מה השתבש? לא שעשרים וחמש השנים האחרונות של חקר המודעות לא היו פוריות. התחום היה עשיר להדהים בתגליות ויישומים שנראו קרובים מאוד למדע בדיוני. הבעיה היא שעל אף כל התגליות הללו, עדיין לא זיהינו את המקבילה העצבית של המודעות. לכן קוך הפסיד בהתערבות.

צ׳למרס תיאר את 'הבעיה הקשה של המודעות' כהבנה של הסיבה לכך שלדברים חומריים כמונו ישנן בכלל חוויות

אם הבעיה הקלה היא כל כך קשה, מה זה אומר על ״הבעיה הקשה״? צ׳למרס תיאר את ״הבעיה הקשה של המודעות״ כהבנה של הסיבה לכך שלדברים חומריים כמונו ישנן בכלל חוויות. פתרון הבעיה הקשה יעניק לנו תיאוריה מבוססת של תודעה, המסבירה את טבע חוויית המודעות. פילוסופים ומדענים גם יחד רוצים לפתור את הבעיה הקשה, ולשם כך רבים מתמקדים בבעיה הקלה. אבל כל תשומת הלב הזו הופכת את הבעיה הקשה לקשה יותר מן ההכרחי.

אנו עשויים ליהנות מפאזל, אבל אנחנו מתעבים פאזל שחסרים בו חלקים. בחקר המודעות של היום ישנם יותר חלקים מכפי שהיו בו לפני עשרים וחמש שנה, אבל ישנה סיבה לחשוב כי חלקים מכריעים עדיין חסרים, והם שהופכים את הפאזל האינטלקטואלי לקשה כל כך לפתרון. כדי להבין למה, אנחנו צריכים לבחון מחדש את ההנחות שבבסיס תחום מחקר המודעות.

שמונה שנים בלבד לפני ההתערבות של קוך וצ׳יימברס, כלל לא היה קיים עדיין תחום מחקר מאוחד המוקדש למוּדעות. מספר מדענים תמכו בחקר תודעה של בעלי חיים, ואף שהיו מחקרים שעסקו בנושאים של ראייה עיוורת, שכחה ואנשים בעלי מוח מפוצל, לרוב לא היה כל קשר בין תוכניות המחקר הללו. הקריאה לחקור את המודעות במסגרת ענפי מחקר אחרים נתקלה בפקפוק וזלזול. למשל, האתולוג דונלד גריפין כתב ארבעה ספרים שקראו למחקר של תודעות בעלי חיים, שהראשון שבהם היה  The Question of Animal Awareness (בשנת 1976). אף שגריפין היה מדען מוערך שהיה שותף לתגלית כי עטלפים משתמשים בקול כדי לזהות את מיקומם, הוא לא הצליח במיוחד לקדם את חקר המודעות בתחומו. תלמידים הוזהרו מפני הנושא, ואחד מספרי הלימוד בתחום הקוגניציה ההשוואתית בז לעיסוק בתודעות בעלי חיים, משום ״נראה שמטופש ביותר שפסיכולוג של בעלי חיים יעז לחדור למקום שאליו אפילו פילוסופים מהססים להיכנס״. עבור רבים, המודעות הייתה טאבו, ממש כמו שאלות גחמניות אחרות הנוגעות לבינה מלאכותית, חומרים פסיכדליים או חייזרים (ומעניין מאוד לציין כי נושאים אלה כולם נהנים כיום מתשומת לב מדעית).

עטלף פירות: יונק, מעופף ומשתמש בקול כדי להתמצא - ועל הדרך מאתגר קטגוריות במחקר. תצלום: Ishan

לעומת זאת, קוך היה האיש שעזר להפוך את חקר המודעות למדע של ממש עם פרסום מאמרו Towards a Neurobiological Theory of Consciousness. מאמר זה, משנת 1990, נכתב בשיתוף עם פרדריק קריק (Crick) שהמוניטין המדעי שלו רב ועצום –  שהרי לקריק הוענק בשנת 1962 פרס נובל על חלקו בגילוי מבנה הדי אן דיי. למניפסט של קריק וקוך הייתה השפעה עצומה על התפתחות המדע החדש, והוא התווה לו את הדרך:

״עלינו להניח שלאותם מינים של בעלי חיים ובעיקר היונקים העליונים, ישנם אותם מאפייני תודעה בסיסיים, אבל לא בהכרח את כולם. מסיבה זו, ניסויים מתאימים על בעלי חיים אלה עשויים להיות רלוונטיים לגילוי המנגנונים שבבסיס המודעות... אנו סבורים כי בשלב זה אין טעם להתווכח אם בעלי חיים ״נמוכים״, כמו תמנון, דרוזופילה או תולעים נימיות הם בעלי מודעות. אבל סביר כי המודעות תואמת במידה מסוימת את מידת המורכבות של כל מערכת עצבים״.

קריק וקוך, מתוך הנחה כי ל״יונקים גבוהים יותר״ ישנם מאפיינים הכרחיים למודעות, נענו לקריאתו של גריפין לחקור את המודעות של בעלי החיים. הגישה האמיצה שלהם דחקה את ההנחה הקרטזיאנית, שנפוצה עדיין, ולפיה נדרשת שפה כדי לחוות מודעות:

״מערכת לשונית (מהסוג שנמצא אצל בני האדם) אינה חיונית לשם קיומה של מודעות. כלומר, ניתן להיות בעלי מאפיינים מכריעים של מודעות ללא שפה. אין בכך כדי לומר כי שפה אינה עשויה להעשיר את המודעות באופן ניכר״.

באמצעות דחיית מרכזיותה של השפה, שהייתה מקובלת בזמנם, קריק וקוך העניקו למדענים חלקי פאזל נוספים שעמם ניתן היה לעבוד. בעיקר, הם הציעו כי מדענים יתמקדו ביכולת אשר בני אדם חולקים עם 'בעלי חיים מסדר גבוה יותר' – ראייה

באמצעות דחיית מרכזיותה של השפה, שהייתה מקובלת בזמנם, קריק וקוך העניקו למדענים חלקי פאזל נוספים שעמם ניתן היה לעבוד. בעיקר, הם הציעו כי מדענים יתמקדו ביכולת אשר בני אדם חולקים עם ״בעלי חיים מסדר גבוה יותר״ – ראייה. הם נימקו את בחירתם בטעמים פרגמטיים, אבל גם בטעמים אנתרופוצנטריים במפורש, וכאלה התואמים את התאוריה שחיפשו:

״בשלב זה אנחנו מציעים לבצע בחירה אישית אקראית למדי. מאחר שאנו משערים כי ישנו מנגנון בסיסי של מודעות הדומה למדי בחלקים שונים של המוח (ובעיקר, בחלקים שונים של הנאו-קורטקס), אנחנו מציעים כי מערכת הראייה היא העדיפה למחקר ראשוני... להבדיל משפה, מערכת זו דומה למדי באדם ובפרימאטים עליונים. קיימים כבר מחקרים בנושא, שנעשו על ידי פסיכו-פיזיקאים וחוקרי מוח. יתרה מכך, אנו סבורים כי יהיה קל יותר לחקור מערכת זו מאשר את ההיבטים המורכבים יותר של התודעה הקשורים במודעות עצמית״.

המבט, המבט, ממש כמונו, לא? גורילה: גורמת להטיות במחקר. תצלום: סימון אינפנגר

הקריאה במניפסט של קריק וקוך כיום היא כמעט מצמררת, בהתחשב בדיוק שבו הם חזו את 33 השנים הבאות של חקר התודעה, המתמקד במערכת הראייה של בעלי החיים. קריק וקוך, שנתנו את הדחיפה הראשונה לשדה המחקר הזה, סימנו את מגוון הנושאים הראויים למחקר ואת שאלות המחקר. הרעיון שלהם היה שאי אפשר לחקור מודעות בלי להסתמך על המודעות כפי שהיא מוכרת לנו, והמודעות המוכרת לנו היא מודעות אנושית. בעלי החיים המכונים ״יונקים מסדר גבוה״ הם כמונו, פרימאטים חברתיים שבמגעם עם העולם הם נסמכים במידה רבה מאוד על ראייה.

העובדה שגם בעלי חיים השונים מאיתנו מאוד משתמשים בראייה זכתה להתעלמות. גם למי שמכונים ״יונקים מסדר נמוך״ יש עיניים, כמו לכל היונקים. וכך גם ביחס לציפורים ולמרבית הזוחלים והדגים, מלבד סוגים של דגים עיוורים שאיבדו את היכולת לראות. אך לא רק אצל מינים מוכרים אלה אנחנו מוצאים עיניים

העובדה שגם בעלי חיים השונים מאיתנו מאוד משתמשים בראייה זכתה להתעלמות. גם למי שמכונים ״יונקים מסדר נמוך״ יש עיניים, כמו לכל היונקים. וכך גם ביחס לציפורים ולמרבית הזוחלים והדגים, מלבד סוגים של דגים עיוורים שאיבדו את היכולת לראות. אך לא רק אצל מינים מוכרים אלה אנחנו מוצאים עיניים. למדוזה הקובייתית יש 24 עיניים, והן מתחלקות לארבעה סוגים, שכל אחד מהם מתאים למשימה מסוימת. לצדפות יש כמאתיים עיניים מאותו סוג והן מצוידות באישונים שמסוגלים להתרחב ובשתי רשתיות. מחקר מודעות המתבסס על מערכת ראייה כמו-אנושית הופך את חקר המודעות לתחום אנתרופוצנטרי במוצהר, המתעלם מדגמי בעלי חיים שעשויים לשמש חלקי פאזל חיוניים.

חשוב יותר, הדבר גורם לתחום להתרכז באופן חשוד במערכות עצבים. כשקריק וקוך כללו ״יונקים מסדר גבוה״ בחקר המודעות, הם החליפו את תפישות התודעה שבמרכזן עמדה השפה בתפישות שבמרכזן ניצבים נוירונים. כעת ההנחה אינה שהשפה היא החיונית לשם מודעות, אלא מערכת העצבים. התאוריה מאחורי ההצעה של קריק וקוך מניחה כי בתחומים שונים של המוח האנושי קיימים מנגנונים עצביים דומים המאפשרים מודעות, וכי מאחר שישנם בעלי חיים בעלי מערכות עצביות שדומות לחלק מן המערכות העצביות שלנו, אנו יכולים לחקור את מוחותיהם של בעלי החיים הללו – בעלי חיים כמותנו. אם נתעקש לדבוק ברעיון כי המודעות תובעת מוחות מורכבים, לא נוכל לחקור באורח יעיל צדפות, שאין להן מוח כלל, או מדוזות, שיש להן רק רשת קטנה של כעשרת אלפים תאי עצב. ההתערבות בין צ׳למרס וקוך התקיימה בתוך המסגרת הזו, ולכן היא סבבה סביב השאלה אם המדע יצליח לגלות את המקבילות העצביות של המודעות.

אף שעשרות השנים האחרונות שבהן התנהל מחקר בגישה הזו לא הצליחו לבסס תאוריית תודעה כלשהי, חקר מערכת העצבים הניב תוצאה שונה מאוד ומפתיעה – הוא שימש כדי לזהות בעלי חיים אחרים בעלי מודעות.

מדוזה קובייתית: אנחנו בקושי רואים אותה, אבל לה יש 24 עיניים, מארבעה סוגים, במכלול ראייה מאוד לא אנושי. תצלום: ריקרד זרפה

בשנת 2012, מדענים קיימו כנס לזכר עבודתו המדעית של קריק, שהלך לעולמו שמונה שנים קודם לכן. הם פרסמו רשמית את ״הצהרת קיימברידג׳ בנוגע למודעות״, המצהירה כי ישנן די ראיות לכך ש״כל היונקים והציפורים, ויצורים רבים אחרים ובכללם התמנונאים, חווים מצבי מודעות, וכי:

״היעדר ניאו-קורטקס אינו מונע, כנראה, מאורגניזם לחוות מצבים רגשיים. ראיות ההולכות ומצטברות מעידות כי לבעלי חיים שאינם אנושיים ישנם מצעים נוירו-אנטומיים, נוירו-כימיים ונוירו-פיזיולוגיים המאפשרים מצבי מודעות, ביחד עם יכולת להפגין התנהגויות מכוונות״.

ההצהרה משתמשת בביטוי ״מצעים של מצבי מודעות״, המרמז כי ישנן תגליות מבוססות בנוגע למקורה של המודעות – תשובה לשאלה הקלה. אבל, כפי שמבהירות תוצאות ההתערבות, אין לנו תאוריה מבוססת. במקומה, ״ההצהרה״ מזהה סמני מודעות חדשים, מאפיינים שמציעים ראיות לכך שהמערכת היא בעלת מודעות.

בחיי היומיום, בני אדם נסמכים על סמנים כמו התנהגות מכוונת מטרה, אינטראקציות תקשורתיות והבעות של רגש, וכך אנו רואים בבני אדם אחרים יצורים מודעים בעלי יכולת החלטה ופעולה. אנחנו גם נסמכים על סמנים כאלה כשאנחנו מגדירים את חיות המחמד שלנו (ו'יונקים עליונים' אחרים) כבעלי מודעות

בחיי היומיום, בני אדם נסמכים על סמנים כמו התנהגות מכוונת מטרה, אינטראקציות תקשורתיות והבעות של רגש, וכך אנו רואים בבני אדם אחרים יצורים מודעים בעלי יכולת החלטה ופעולה. אנחנו גם נסמכים על סמנים כאלה כשאנחנו מגדירים את חיות המחמד שלנו (ו״יונקים עליונים״ אחרים) כבעלי מודעות. סמנים שגרתיים אלה מסייעים לנו לפרש התנהגות, לראות אותה כתוצאה של תשוקות הפועלים ומצבים מיודעים, והם עוזרים לנו להסביר מדוע יחידים עושים את מה שהם עושים. סמנים טרום מדעיים מובילים אותי לחשוב שהכלב שלי, רידל, נהנה לצאת לטיולים כי הוא מתלהב כשאני לוקח את הרצועה בידי. הם גם מובילים אותי לחשוב שהוא די קשור אלי, כי אם בן משפחה אחר לוקח בידו את הרצועה, הוא מביט בי במתח, חושש שלא אתלווה אליהם.

ההצהרה מציינת חמישה סמנים של מודעות שהם תוצאה של מחקר מדעי: מעגלים מוחיים דומים; גירוי מלאכותי של אזורים במוח הגורם להתנהגויות דומות והבעות רגש דומות בבני אדם ובבעלי חיים אחרים; מעגלים עצביים התומכים במצבים התנהגותיים/אלקטרו-פיזיקליים של דריכות, שינה וקבלת החלטות; זיהוי עצמי במראה; והשפעות דומות של חומרים מעוררי הזיות בקרב מינים שונים. כל חמשת הסמנים הם נגזרות – תוצרים של מחקרים מדעיים בבני אדם וביונקים מסדר גבוה. מחברי ההצהרה רואים בקיומם של חלק מן הסמנים הללו עדות מספיקה לקיומה של מודעות. אצל תמנונים, הנוירופיזיולוגיה הוכרה כמורכבת די הצורך כדי לקבוע שהם כנראה בעלי מודעות, אם כי הם לא עמדו במבחן הזיהוי העצמי במראה.

מרגיש, מודע, מזהה בני אדם, משתמש בכלים ומדמיין תרחישים עתידיים: תמנון הקוקוס, ליד חופי אינדונזיה. תצלום: כריסטיאן גלור

ילדים עוברים את המבחן בסביבות גיל שנה וחצי. קופי אדם, דולפינים, דגי נקאי, עקעקים, פילים אסיאתיים ולאחרונה גם זן של סרטנים עברו גם הם את המבחן. אבל זיהוי עצמי במראה הוא רק סמן אחד

הזיהוי העצמי במראה הוא התנהגות שבעלי החיים עשויים להפגין ללא כל קשר להנחות בדבר המנגנון הפיזיולוגי התומך בה. אתם יכולים את מבחן המראה על ידי נגיעה או חיכוך של סימן שסומן בחשאי על גופכם. ילדים עוברים את המבחן בסביבות גיל שנה וחצי. קופי אדם, דולפינים, דגי נקאי, עקעקים, פילים אסיאתיים ולאחרונה גם זן של סרטנים עברו גם הם את המבחן. אבל זיהוי עצמי במראה הוא רק סמן אחד, והסמנים האחרים מדגישים את הנוירופיזיולוגיה, דבר המשקף את מרכזיות מערכת העצבים כפי שהוצעה על ידי קריק וקוך. עמידה במבחן התנהגותי יכולה לשמש ראיה מסוימת למודעות, אבל על פי ההצהרה, הראיות המבוססות יותר נובעות מכך שלייצור ישנם מאפיינים נוירו-אנטומיים, נוירו-כימיים ונוירו-פיזיולוגיים נכונים. יתכן כי הדגש הזה על הפן העצבי הוא שמעכב את התקדמות המדע. הדמיון לפיזיולוגיה האנושית עשויה לתמוך במסקנה כי בעלי חיים אחרים הם מודעים, אבל אל לנו להתייחס לפיזיולוגיה שלנו כאל דגם הכרחי לקיומה של מודעות. בעצם המחקר של בעלי חיים , החוקרים מקבלים את היתכנויות מרובות – תפישה שלפיה היכולות המנטליות עשויות להיות מיושמות על ידי מערכות פיזיקליות שונות מאוד. בדיקה של מערכות גופניות השונות מאיתנו רק במעט עשויה לגרום לנו להתעלם מחלקים מרכזיים בפאזל התודעה.

האנתרופוצנטריות בהצעתם המקורית של קריק וקוך, הובילה באורח מפתיע כנראה, למסקנות חדשות בנוגע למודעות אצל בעלי חיים. המעבר מבני האדם עשוי להיראות כמו הזמנה למדענים ליהנות ממחקר מינים חדשים כמו תמנונים. אולם, בעשר השנים האחרונות, לא חל שינוי רב במיני בעלי החיים שנחקרו, ובמרבית המעבדות עדיין מתמקדים במערכת הראייה של בני האדם והקופים, ועדיין נאחזים ברעיון שלפיו מודעות מקבילה במידה מסוימת למורכבות של מערכת העצבים. שינוי עשוי להיות קשה, ויקר, בעיקר כשהוא מתמקד בחקר פרימאטים. אבל ללא הפניית תשומת הלב למינים אחרים ולהיבטים אחרים של המודעות, אנחנו הופכים בעיה קשה לקשה עוד יותר.

ההצעה לחקור מודעות על ידי חקר של מערכות פשוטות יותר תואמת להליכים מדעיים מקובלים, משום שחלק גדול מן ההתקדמות במדע נובע מחקר מקרים פשוטים יותר לפני המעבר למחקר של מקרים מורכבים

הראייה עשויה אמנם להיראות כפן של המודעות שהוא פשוט למחקר, אם – כפי שעשו קריק וקוך – משווים אותה למודעות עצמית, אבל מערכת הראייה של היונקים היא היבט מפותח ביותר של מערכת העצבים, שהופיע לפני יותר ממאתיים מיליון שנה. זהו משך זמן ארוך שבו מערכת צוברת מורכבות. ההצעה לחקור מודעות על ידי חקר של מערכות פשוטות יותר תואמת להליכים מדעיים מקובלים, משום שחלק גדול מן ההתקדמות במדע נובע מחקר מקרים פשוטים יותר לפני המעבר למחקר של מקרים מורכבים.

ההתמקדות הנוכחית שלנו במערכת העצבים עומדת בניגוד לשאיפה לחקור תחילה מערכות פשוטות יותר. חקר דוגמאות מסובכות של בעלי חיים מודעים כדי להבין מודעות דומה להנדוס-לאחור של המחשבון החשמלי כדי להבין כיצד מכונות מבצעות חיבור, במקום להתחיל בחשבונייה. בביולוגיה, אורגניזמים לדוגמה כמו התולעת הנימית Caenorhabditis elegans שימשו בתפקיד מרכזי בתגליות מדעיות רבות בשמונים השנים אחרונות, בזכות מערכת העצבים הפשוטה שלהם, והתהליכים הפשוטים של התפתחות תאים ומותם, הקלים למעקב. התולעים המיקרוסקופיות הללו נחקרות בנוגע לכל תופעה מהתמכרות לניקוטין ועד הזדקנות. למה לא להשתמש בהן גם כדי לחקור מודעות?

התשובה לשאלה גם היא פשוטה: איננו מניחים שבעלי חיים כאלה הם מודעים. אנחנו רואים את הדעה הזו מובעת שוב ושוב בספרות המחקר בתחום. הפילוסוף מייקל טיי (Tye) כותב בספרו משנת 2016 Tense Bees and Shell-shocked Crabs: ״מאחר שלתולעים יש רק כשלוש מאות נוירונים, נראה כי נדרשת קפיצת אמונה גדולה כדי להניח שהן באמת יכולות לחוש כאב״. אותו חשש מביע גם חוקר המוח אני לסת׳ (Seth) בספרו משנת 2012 Being You: ״בכל הנוגע לתולעת הנימית בעלת 302 הנוירונים הזניחים, אני מתקשה לייחס לה מעמד תודעתי משמעותי כלשהו...״

יפה להפליא, אבל יותר מכך: מסוגל לזהות את עצמו במראה - עקעק זנבתן. תצלום: נטשה מילר

הדעה שלפיה תולעים אינן מודעות ניכרת גם בסקר שנערך בשנת 2020 בקרב פילוסופים, ושאל לדעתם בנושאים פילוסופיים מרכזיים. הסקר כלל את השאלה בנוגע לסוגי ישויות שעשויות להיות מודעות. רוב הפילוסופים מסכימים (או נוטים להסכים) על קיומה של מודעות אצל בני אדם בוגרים (95.15 אחוזים), חתולים (88.55 אחוזים), תינוקות שזה עתה נולדו (84.34 אחוזים) ודגים (65.29 אחוזים). פקפוק רב יותר נתגלה באשר לאפשרות של מודעות אצל זבובים (כ-34.52 אחוזים), תולעים (24.18 אחוזים) וצמחים (7.23 אחוזים). מעניין מאוד לגלות – ושימו לב שהסקר נערך בימים שלפני Chat-GPT – ש-39.19 אחוזים מן הפילוסופים שהשתתפו בסקר חשבו שמערכות בינה מלאכותית יהיו בעלות מודעות.

אם מערכות בינה מלאכותית עתידיות יהיו דומות לאלה הקיימות כיום, לא יהיו להן נוירונים, אבל הן ידמו לנו מאוד במונחים של התנהגות לשונית

אם מערכות בינה מלאכותית עתידיות יהיו דומות לאלה הקיימות כיום, לא יהיו להן נוירונים, אבל הן ידמו לנו מאוד במונחים של התנהגות לשונית. כיום, גם אם מדענים ניגשים לשאלת המודעות על ידי בדיקה של מקבילות למערכת העצבים, אנחנו תוהים בנוגע למודעות הלא-ביולוגית של מערכות בינה מלאכותית. השאלה של מודעות של בינה מלאכותית מונחת באורח מטריד לצד המרכזיות שמעניק המדע הנוכחי למערכת העצבים. יתכן כי האנתרופוצנטריות, יותר מן ההתמקדות במערכת העצבים, היא שמובילה את מחקר המודעות, במזהה מערכות עצבים הדומות לאלה של יונים כמרכיב עיקרי. אם Chat-GPT יעודד חוקרים להתרחק מן ההתמקדות במערכת העצבים, יתכן שנשוב בסופו של דבר למרכזיות השפה שגריפין ניסה לערער. זה לא יהיה מחקר מדעי מועיל.

אבל ישנה אפשרות נוספת, והיא להגדיל את היקפו של מחקר בעלי החיים אל מעבר להתמקדות הצרה הנוכחית במוחותיהם של יונקים. קריק וקוך הציעו לחקור את מערכת הראייה, כי אנחנו כבר יודעים עליה רבות וכי היא דומה אצל יונקים שונים. יש להניח, שהם הציעו את מחקר מערכת הראייה גם משום שחשבו שהראייה בכלל כרוכה בחוויה מודעת. ראייה היא מודליות חושית אחת, ואף ששותפים לה בעלי חיים מסוגים רבים ושונים, היא אינה המודליות החושית היחידה, והיא אינה המודליות החושית שהתפתחה ראשונה אצל בעלי החיים. קולטנים כימיים חשים בתכונות כימיות, כמו בטעם וריח, ואלה קיימים בקרב מינים רבים ושונים של בעלי חיים ובכלל זה אצל התולעים העגולות C Elegans. יכולות חושיות כאלה מאפשרות לתולעים לחוש טעם, ריחות, טמפרטורה ונועה וליצור קשרים שהם תוצאה של הרגל וקרבה. התולעים מתרגלות ולומדות להתקרב או להימנע משורה של גירויים מכאניים וכימיים. הן לומדות, יש להן זיכרון והם נעות בסביבתן לעבר דברים שהן צריכות ומתרחקות מדברים שאינן צריכות.

ישנם מדענים החוקרים מודעות אצל חסרי חוליות, אבל מחקר זה נוטה להתמקד בזיהוי סמנים שמספקים ראיות לכך שבעל החיים מודע. למשל, מחקר שנעשה לאחרונה על מודעות של דבורי בומבוס התמקד בזיהוי סמנים לחוויית כאב, ובדו״ח שהוזמן על ידי משרד איכות הסביבה, המזון והכפר של בריטניה, הוצגו ראיות לחוויות כאב של סרטנים ותמנונים.

דבורת בומבוס עמוסת פולן: מסוגלת להרגיש כאב. האם היא מודעת? שאלה טובה וחשובה. תצלום: מרטין פלביזונר, ויקיפדיה

מה היינו יכולים ללמוד אילו האנתרופוצנטריות שלנו לא הייתה מובילה אותנו להתמקד במוח כחלק הרלוונטי בפיזיולוגיה הנדרשת לקיומה של מודעות, אלא לבחון את ההתנהגויות שמקושרות עם חוויות? היינו יכולים לחקור את טבע המודעות על ידי התבוננות בדבורים, תמנונים ותולעים כמושאי מחקר

מה היינו יכולים ללמוד אילו האנתרופוצנטריות שלנו לא הייתה מובילה אותנו להתמקד במוח כחלק הרלוונטי בפיזיולוגיה הנדרשת לקיומה של מודעות, אלא לבחון את ההתנהגויות שמקושרות עם חוויות? היינו יכולים לחקור את טבע המודעות על ידי התבוננות בדבורים, תמנונים ותולעים כמושאי מחקר. כל בעלי החיים הללו מציגים התנהגויות ברורות מאוד התומכות בהשערה בדבר קיומה של מודעות. התרחקות מגירוי מכאיב, לימוד מיקומם של חומרי מזון נחשקים, וחיפוש אחר מה שנדרש לפריון, אלה דברים שאנו חולקים עם בעלי חיים רבים אחרים. מחקר של בעלי חיים אחרים כמו תולעי C elegans, בעלי חיים המציגים ראיות ללמידה אסוציאטיבית ושיש להם מערכות חישה, יאפשר לנו לפשט מאוד את מחקר המודעות.

חקר מודעות של בעלי חיים שאין להם מערכת עצבים יונקית אינו מסייע למדע להימנע מאנתרופוצנטריות. אנחנו עדיין מתחילים מבני אדם, ושוקלים את סוגי ההתנהגויות שאנו עוסקים בהם ואשר מקושרות לחוויית המודעות – תפישת הסביבה, תחושת כאב ועונג. וזה בסדר. אנתרופומורפיזם הוא בלתי נמנע בתחום חקר המודעות, ממש כפי שהוא בלתי נמנע בכל שאר תחומי המדע. זאת משום שאנחנו בני אדם, ואנחנו רואים דברים מנקודת המבט האנושית שלנו. כפי שהפילוסוף תומאס נייגל (Nagel) ציין, אין נקודת מבט משום מקום. לעומת זאת, ישנן אפשרויות להתבונן מנקודות מבט שונות. כבני אדם, אנחנו חולקים חלק מהפרספקטיבות שלנו בשל הפיזיולוגיה ותולדות החיים המשותפים לנו. אבל יש לנו גם נקודות מבט שונות להפליא אלה מאלה. ההשקפה העולה מסקר הפילוסופים, אשר לפיה תינוקות אנושיים הם כנראה מודעים, יתכן כי דגים הם מודעים וצמחים כנראה חסרי מודעות היא נקודת מבט תרבותית שמשקפת את הדמוגרפיה של הפילוסופים המקצועיים של היום. מה עשויות היו להיות הנחות המוצא בנוגע למודעות אילו פילוסופים מקצועיים לא היו ברובים גברים לבנים ומוזרים [באנגלית WEIRD שהם ראשי התיבות של Western, Educated, Industrialised, Rich and Democratic]?

הדגים מודעים והצמחים לא? או שמא מדובר בהטייה אנושית שמונעת מאיתנו תגליות והבנה? תצלום: סנהא צ'נדראשקאר

גילוי דמיון בינינו לבין בעלי החיים הקטנים והפשוטים ביותר עשוי לעורר באנשים מסוימים אי נוחות, אבל דמיון כזה גם מעלה שאלות מסקרנות ומעניק לנו חלקי פאזל שנוכל להשתמש בהם כדי לפתור את הבעיה

המדע יכול להתחיל באמצעות הבנת המודעות כתכונה של בני אדם, ועדיין להיתקל במקרים מפתיעים ואולי מטרידים של מודעות במקומות לא מוכרים – בבעלי חיים שחייהם נסתרים מאיתנו ברובים בגלל גודלם, המורפולוגיה או בתי הגידול שלהם. גילוי דמיון בינינו לבין בעלי החיים הקטנים והפשוטים ביותר עשוי לעורר באנשים מסוימים אי נוחות, אבל דמיון כזה גם מעלה שאלות מסקרנות ומעניק לנו חלקי פאזל שנוכל להשתמש בהם כדי לפתור את הבעיה.

התמקדות בחקר של בעלי חיים הקרובים מאוד לבני אדם היה אולי חשוב בשנות התשעים ובשנות האלפיים, כאשר קריק וקוך החלו במחקר המדעי של המודעות. באותה עת, עדיין היו רבים שפקפקו באפשרות של מודעות אצל בעלי חיים בגלל התפישה שהעניקה מקום מרכזי לשפה. כיום, אנחנו רואים שקבלת הנחת היסוד אשר לפיה ״יונקים מסדר גבוה״ הם מודעים לא הובילה לתאוריה של מודעות, אלא הובילה אותנו לקבל יותר בעלי חיים כמודעים. הגיע הזמן לשנות את חקר המודעות ולכלול בו את המינים האחרים הללו גם כן.

ממש כמו קריק וקוך שיצאו נגד התפישה המקובלת של זמנם בדבר היותה של השפה הכרחית לקיומה של מודעות, כיום עלינו לצאת נגד התפישה המקובלת של זמננו אשר לפיה מוח מורכב הוא הכרחי לשם קיומה של מודעות. יתכן כי בעוד שנים מספר נצטרך לצאת נגד הנחה אחרת, ואז נחשוב שכדאי לנו לחקור מודעות במערכות ביולוגיות שמעבר לבעלי החיים, כמו צמחים ופטריות. אם נבין כי הנחות היסוד שלנו פתוחות לשינוי ונאפשר להן להשתנות בהתאם לתגליות מדעיות חדשות, אנו עשויים לגלות חלקי פאזל חדשים ולהפוך את הבעיה הקשר לקלה הרבה יותר.

קריסטין אנדרוז (Andrews) היא מרצה לפילוסופיה ועומדת בראש הקתדרה לחקר תודעת בעלי חיים באוניברסיטת יורק, בטורונטו, קנדה. היא חברת הדירקטוריון של העמותה הקנדית למען האורנגאוטן הבורנאי וחברה בקולג׳ של האגודה המלכותית הקנדית. בין ספריה: The Animal Mind (המהדורה השנייה ראתה אור בשנת 2020) ו- How to Study Animal Minds (משנת 2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: סרטן אדום. תצלום: פרנצ'סקו אונגרו, unsplash.com

Photo by Francesco Ungaro on Unsplash