כשאני כבר לא אני

אילו שינויים עשוי אדם לעבור בלי להפוך למישהו אחר? למשל, אם מחלה ניוונית משתקת את גופכם, ברור שאתם עדיין מתקיימים במצב שונה. אבל מה אם המחלה משנה את התודעה שלכם, פוגמת בזיכרונכם או גורמת לכם לשינוי אישיות קיצוני? האם ה״אתם״ החדש הזה יהיה אדם שונה לגמרי ממי שהייתם לפני השינוי?

חלק ממה שמקשה על מתן תשובה לשאלה הזו הוא העמימות. דמיינו שיום אחד אתם פוגשים את אבי, ג׳ון, ולמחרת את אחיו התאום, ג׳ו, ואתם מצביעים על ג׳ו ואומרים לי שזה עתה ראיתם אותו. אני עשוי לתקן אתכם ולומר לכם שהאדם שמולכם הוא אדם שונה מזה שפגשתם אתמול. אבל, האם לכך אנחנו מתכוונים כשאנחנו שואלם אם אדם שמתקיימים בעקבות מחלה הוא אדם שונה מזה שהיה לפניה?

למה אנחנו מתכוונים כאשר אנחנו אומרים – לעתים קרובות כל כך – שהמחלה (או המלחמה, או הסמים, או הגירושין או הקרבה למוות) הפכה אתכם לאדם אחר?

או שאנחנו מתכוונים למשהו כזה: אדם יוצא למלחמה, שם הוא חווה זוועות גדולות ובשובו משפחתו מגלה שהוא אדם אחר לחלוטין מכפי שהיה לפני שעזב את הבית. זהו מצב שונה מן הבלבול בין ג׳ון וג׳ו (ושונה מן המצב שבו מי שחזר הביתה אחרי המלחמה אינו אלא מתחזה). בני המשפחה מתייחסים להמשך הקיום של האדם שיצא למלחמה וחזר הביתה כאל מובן מאליו. הם מוטרדים מכך שהוא השתנה, עד כדי כך שהם מתקשים לזהות אותו, פרט להופעתו החיצונית. ואותה דבר קורה כנראה במקרה של מחלה ניוונית: אילו לא אתם הייתם אלו שממשיכים להתקיים בעקבות המחלה, ליקיריכם לא הייתה סיבה להתאבל כך על מצבכם. אבל אם כך, למה אנחנו מתכוונים כאשר אנחנו אומרים – לעתים קרובות כל כך – שהמחלה (או המלחמה, או הסמים, או הגירושין או הקרבה למוות) הפכה אתכם לאדם אחר?

חזר מהמלחמה והיה אחר? הוא עצמו? אחר אחר? "שובו של מרטין גר", בכיכוב של ז'ראר דפרדייה

הנה דוגמה נוספת: דמיינו מחשבה על חוויית חיים שתשנה את הערכים שלכם באורח קיצוני. הפילוסופית ל. א. פול מכנה זאת בשם ״חוויה טרנספורמטיבית״, למשל כאשר הורים טוענים שהם השתנו לחלוטין אחרי שראו לראשונה את התינוק שנולד להם. בהתחשב באפשרות לשינוי קיצוני כזה, האם תרשו לו לקרות? אולי אתם נהנים כעת מבילויי שבת בערב וארוחות בהוריים נינוחות בימי ראשון, ואילו האדם שתהיו כהורה ייהנה – או לפחות יטען שהוא נהנה – משגרה של אינספור הכנות לפני הירדמות הילדים ומפגשי שחייה בימי שבת בבוקר. אתם תהיו אנשים אחרים לגמרי! ועם זאת, אתם תהיו האנשים השונים הללו, אחרת האפשרות לשינוי כזה לא הייתה נוגעת לכם. אתם שואלים את עצמכם: האם זה האדם שעלי להפוך להיות? יתכן שאין לכם מושג למה מישהו אחר נהנה להיות הורה, אבל זה בוודאי לא מטריד אתכם באותה מידה.

ישנם פילוסופים, והבולט בהם הוא ג׳ון לוק, שניסו להבהיר את המצב על ידי הבחנה בין קיום מתמשך של בני אדם, וזה של האישיות (persons) שהם מהווים. לוק מדמיין מקרה שבו נשמתו של נסיך מועברת לגופו של סנדלר. נניח שעתה יש לסנדלר הלה את כל המאפיינים הפסיכולוגיים הבסיסיים שהיו קודם לכן לנסיך, האם לא נאמר שהוא (האדם הזה) הפך איכשהו לאישיות אחרת? אם כך, האם נוכל לומר באותו אופן על החייל ששב הביתה מן המלחמה כי הדאגה שהפגינו בני משפחתו נובעת מן השינויים באדם שהם הכירו, ואילו האישיות שיצאה לקרב כבר אינה קיימת – וגם, בדומה לכך, שחוויה טרנספורמטיבית, או מחלה ניוונית, עשויות לשנות את האישיות שלכם, בלי להפוך אתכם לבני אדם אחרים?

אין ספק כי אדם שחוזר מהמלחמה חייב את כל החובות שהיו לאדם שיצא אליה, שהוא מחויב לאותן התחייבויות או נשוי לאותה אישה וכן הלאה. אם יש בכלל משמעות למושג האישיות, היא חייבת להיות זו העומדת בבסיס שיפוטים כאלה

הפתרון הזה אינו מספק משום שהוא מתייחס למושג ״היות בעל אישיות״ (Personhood) כדבר מה מופשט ומטפיזי לחלוטין. מושג האישיות, בלי קשר למשמעויות נוספות שלו, חייב להיות קשור בקשר הדוק לשימוש שלנו במילים ״אתה״ ו״אני״, ודרכן גם ל״היא״ ו״הוא״. כשאתם שוקלים אם לעבור חוויה טרנספורמטיבית, השאלה העומדת למבחן אינה אם עליכם להפוך להיות כאלה או אחרים. באותו אופן, אין ספק כי אדם שחוזר מהמלחמה חייב את כל החובות שהיו לאדם שיצא אליה, שהוא מחויב לאותן התחייבויות או נשוי לאותה אישה וכן הלאה. אם יש בכלל משמעות למושג האישיות, היא חייבת להיות זו העומדת בבסיס שיפוטים כאלה.

אם כך, למה אנחנו בעצם מתכוונים כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא אינו אותו אדם שהיה בעבר?

תשובה פשוטה אחת היא שאנחנו משתמשים במילים אלו כדי לציין מידה גדולה במיוחד של שינוי, תוך התמקדות במאפיינים פסיכולוגיים שאנחנו רואים בהם מאפיינים מרכזיים של ״האישיות״. על פי פרשנות כזו, האמירה כי האדם שחוזר מן המלחמה הוא ״אדם אחר״ מכפי שהיה בעבר פירושה שהוא שונה במידה רבה מאוד מבחינות חשובות אלה. הדבר נכון גם ביחס למחלה ניוונית המשנה את אישיותו של החולה. אבל הבעיה בתשובה כזו היא שכאשר אנחנו משתמשים ב״אדם אחר״, לרוב אנחנו מתכוונים לאדם שונה לגמרי – לא לשינוי בעוצמה או דרגה של תכונה מסוימת.

אלביס בלאס וגאס. תצלום: תומאס הוק

הפילוסוף ונסן דקומב (Vincent Descombes) מציע תשובה מתוחכמת יותר בספרו ״זהויות מתמיהות״ (משנת 2016), שבו הוא מדגיש את האופן הייחודי שבו אנחנו משתמשים בשפת הזהות. כאשר מישהי מספרת לכם מי היא ״כאישיות״, התשובה שלה תשקף את תחושת הזהות שלה, ותענה יותר לשאלה כמו ״מה את באמת?״  – כלומר אילו מטרות יש לה בחיים – ולא על השאלה ״מה שמך ומהיכן את?״. במובן זה, הזהות שלנו היא איכות ״קבועה״ שנמסרה לנו, ולא משהו שאנחנו מעצבים וקובעים לאורך זמן. אולי, כשאנחנו אומרים שמישהו הפך לאדם אחר, אנחנו מתכוונים לכך שהוא יענה אחרת לשאלה ״מי אתה״, כלומר שהשינוי הוא קיצוני כל כך שהאדם עצמו יזדהה כעת כמישהו שונה לחלוטין.

אם אני מביא את המכונית המקולקלת שלי למוסך והמכונאי מחזיר לי אותה כשהיא נוצצת ונקייה והמנוע שלה נוהם בחדווה, אני עשוי לומר שזו כעת 'מכונית אחרת' מזו שהבאתי לשם

יש בניתוח הזה הרבה יתרונות, אבל הוא אינו יכול להיות ההסבר המלא למה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים ״אותו אדם״ או ״אדם אחר״, כי שפה דומה משמשת אותנו בהקשרים רבים אחרים בלי שום קשר לשינוי בזהות העצמית. למשל, אם אני מביא את המכונית המקולקלת שלי למוסך והמכונאי מחזיר לי אותה כשהיא נוצצת ונקייה והמנוע שלה נוהם בחדווה, אני עשוי לומר שזו כעת ״מכונית אחרת״ מזו שהבאתי לשם – אבל אני כמובן לא מתכוון לכך שניתנה לי מכונית ששייכת למישהו אחר. באותו אופן, אם סופרת שולחת כתב יד להוצאה לאור, ומקבלת אותו בחזרה אחרי שינויים בעלילה ופסקאות מהותיות שנמחקו, היא עלולה לומר ש״זה אינו אותו ספר״, אם כי היא אינה מתכוונת לומר שחל בלבול בדואר. בשני המקרים, אנחנו משתמשים בשפת ה״זהה״ וה״אחר״ באותו אופן ממש שאנחנו מנסים לפענח בנוגע לאנשים ולהיות בעל אישיות, אבל בלי להניח שזהות המכונית שלי, או זהות ספרה של הסופרת, הוא משהו שעצמים אלה יכלו לעצב או לקבוע.

ושוב תיוולד מכונית חדשה, אחרת לגמרי מזו שנכנסה לשטיפה. תצלום: timlewisnm

עם זאת, התיאור של דקומב מקרב אותנו יותר לתשובה לחידה: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאדם הפך למישהו אחר. ממש כפי שזהותם של בני אדם היא עניין של מהות – כלומר, התשוקות שמעניקות לחייהם כיוון – אנחנו יכולים ליישם את המושג גם בנוגע למשהו כמו מכונית או ספר: למשל, אם נבקש מהסופרת לספר על מה בעצם הספר שכתבה, היא עשויה הייתה לומר שמדובר בסיפור כואב של אהבה אבודה (בדומה לכך, אני קראתי למכונית שלי טרנטע). לומר זאת פירושו לטעון טענה בנוגע למהות של הספר, או להגדיר את מה שהופך את הספר למה שהוא. אם, אחרי קיצוצי העריכה, הספר הפך להיות רומן רומנטי, יתכן שיש הצדקה לומר שהוא ספר אחר לגמרי.

אולי הזהות שלי – או מה שאני באמת – היא פשוט מה שאני אומר שהיא. אם כך, כדי שאהפוך לאדם אחר, אצטרך להפוך וגם להיות מוכן לומר שאני באמת משהו שונה לגמרי

אז אולי זה מה שאנחנו אומרים כשאנחנו משתמשים ב״זהה״ או ״אחר״ בנוגע לאדם שהשתנה בעקבות מחלה, מלחמה או כל דבר אחר. הרי דיבר על ״מה שאתם באמת״ אינו קשור בהכרח ליכולת להחליט או לקבוע היבט זה של זהותנו – אם כי, במקרה של בני אדם בוגרים, הם עשויים להתגלות כקשורים הדוקות: אולי הזהות שלי – או מה שאני באמת – היא פשוט מה שאני אומר שהיא. אם כך, כדי שאהפוך לאדם אחר, אצטרך להפוך וגם להיות מוכן לומר שאני באמת משהו שונה לגמרי.

לאחרונה, הפילוסוף וחוקר המוח ג׳ושוע נובּ (Knobe) ועמיתיו הציעו טיעון דומה בפירוט מעורר התפעלות. על פי נוב, השימושים ב״זהה״ ו״אחר״ שבהם התמקדתי כאן קשורים למושג המהות האמיתית של מישהו – לדוגמה, כמו במקרה שתאמרו על שיר ברדיו שדומה לשירים אחרים, כי במובן מסוים הוא שיר פאנק רוק, אבל תחשבו על משמעות הפאנק רוק, תאלצו לומר שהוא בעצם בכלל לא פאנק רוק. מאחורי הצהרות כאלה ישנו הרעיון כי יש משהו מהותי בפאנק רוק, או משהו שמאפיין את טבעו האמיתי, והשיר הזה חסר אותו, גם אם יש בו מספר מאפיינים שטחיים שלו. ואולי השינויים שעשויים להפוך מישהו לאדם אחר לגמרי הם שינויים בממד כזה.

אז מה ההשלכה המוסרית של לומר כי מישהו הפך לאדם אחר, בין אם בגלל המלחמה, הדמנציה או ההורות? למה השיפוטים הללו חשובים לנו בעצם? מה חשיבותם לאופן שבו אנחנו נוהגים זה בזה, לאופן שבו אנחנו אמורים לחיות?

אם כך הוא, אז מה ההשלכה המוסרית של לומר כי מישהו הפך לאדם אחר, בין אם בגלל המלחמה, הדמנציה או ההורות? למה השיפוטים הללו חשובים לנו בעצם? מה חשיבותם לאופן שבו אנחנו נוהגים זה בזה, לאופן שבו אנחנו אמורים לחיות?

תצלום של יוסף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי בגיל 23: יום אחד הוא יהיה סטלין (תצלום משטרתי משנת 1902, כשהמצולם היה שודד בגאורגיה). תצלום: Stalin Digital Archive, ויקיפדיה

כדי לראות את עצמנו, וזה את זה, כפי שאנחנו באמת, באורח מהותי, עלינו להכיר את ההיבטים של זהותנו שאינם נתונים לשינוי

לעתים, הטענה כי מישהו הפך לאדם אחר יכולה לשמש כדי להצדיק התנתקות שלנו מהם, או התייחסות כאילו הם אינם אלא מכרים רחוקים. במקרים מסוימים יש בכך היגיון: למשל, אם היה לכם פעם קשר קרוב עם בן כיתה בזכות אהבתכם המשותפת לפאנק רוק, או אמונה דתית משותפת, אז אם הוא איבד את האהבה הזו או את אמונתו, יתכן שראוי כי תנתקו את החברות עמו. במקרה כזה, האדם שהיה חבר שלכם כבר אינו קשור במהותו לאותו דבר שעליו נשען הקשר ביניכם. אם חבר מספר לכם עד כמה הוא השתנה, אתם תמצאו את עצמכם שואלים: מי אתה? מבחינת החברות שלכם, האדם שהכרתם איננו.

אבל לא כל הקשרים האנושיים הם כאלה. האדם לו אתם נישאים, או הורה או ילד או קרוב קשיש, אינו מישהו שאתם קשורים אליו רק בגלל תשוקה או תכלית משותפת. הקשר שלכם עמוק יותר, והוא מצדיק חיים משותפים. העובדה שאנשים משתנים לעתים בדרכים שעשויות לחולל שינוי קיצוני במהותם, היא חלק מהיותנו בני אדם. אבל התשוקות והיעדים שלנו אינם הדברים היחידים המגדירים אותנו. חיינו מוגדרים גם על ידי מחויבויות בלתי הפיכות שאנו מתחייבים ליקירינו, וקשרים שקושרים הורים, ילדים, אחים וקרובי משפחה. כדי לראות את עצמנו, וזה את זה, כפי שאנחנו באמת, באורח מהותי, עלינו להכיר את ההיבטים של זהותנו שאינם נתונים לשינוי.

ג׳ון שוונקלר (Schwenkler) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של פלורידה וחוקר אורח באוניברסיטה של לייפציג, גרמניה. הוא מחברם של הספרים Anscombe’s Intention: A Guide (משנת 2019), Becoming Someone New: Essays on Transformative Experience, Choice, and Change (משנת 2020) ומחבר שותף של הספר  Reading Philosophy: Selected Texts With a Method for Beginners (שמהדורה שנייה שלו ראתה אור ב-2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דיוקן עצמי בתשליל חלקי. תצלום: ג'וש