כשהמולדת מתפוגגת

גלות של אדם כותב, כתיבה בשפה שנעקרה, געגועים הנישאים ברחובות עיר אחרת, בארץ חמה וזרה
זמן קריאה משוער: רבע שעה

הולץ (Holz) היא עיירה קטנה במערב גרמניה, על גבול גרמניה-צרפת. בשנת 1983 יצא לאור הספר "שלושה אישים מהולץ" (Drei Holzer Buwe) ובו יצירות של שלושה אמנים מהולץ, צייר ושני סופרים, בהם היהודי לאו ארמן. הסיפור הראשון של ארמן בקובץ נקרא "נושא הסודות" (Der Geheimnisträger):

אדם בשם קלאר נוסע באוטובוס בעיר גרמנית אנונימית. האוטובוס בולם בלימת פתע וקלאר מוטח קדימה ונחבל בראשו. הוא יורד המום מהאוטובוס ומגיע לביתו. אשתו חובשת את ראשו ושואלת מה קרה. בגרמנית, "קלאר" משמעו "נקי, צלול, בהיר, מובן", אבל על כל שאלה של אשתו עונה קלאר בחזרה חלקית על דבריה, תוהה, נבוך.

אשתו שואלת אם שתה. קלאר שב וחוזר על דבריה. לא ברור אם הוא מאשר את דבריה או תוהה בינו לבין עצמו אם אכן שתה. אשתו תוהה בקול אם איבד את הזיכרון ומנסה לדובב אותו. קלאר פולט גמגומים אמנזיים על אישה בשם מריה ועל שושנים אדומות. אשתו ההמומה סבורה שיש לו מאהבת ושהוא מתחמק מדיבור עליה. היא פורצת בבכי ואומרת שתארוז ותעבור לאמה. זהו אזכור לאירוע מחייו של ארמן: באוקטובר 1935 פרץ ריב בין ארמן לבין אשתו. במהלך הריב היכה ארמן את אשתו והיא ברחה מעיר מגוריהם סאארברוקן שבמערב גרמניה לעירה של אמה, דואיסבורג, שלוש מאות קילומטר צפונה משם, שם היא ילדה את בתם הבכורה.

מנהל הבנק שבו עובד קלאר מתקשר אל ביתם של בני הזוג. הוא תובע מקלאר להגיע לעבודה, כי קלאר הוא היחיד שזוכר את הסיסמה לכספת. קלאר אינו מגיב. המנהל מגיע לביתם של בני הזוג קלאר. קלאר נעור לחיים ושוקע עמו בדיון תזזיתי על אירועים מן העבר הקרוב. הם מזכירים את תקרית גלייוויץ, שבה ירו חיילים גרמנים למוות בפולני בעיירת גבול פולנית, הלבישו אותו במדי ורמכט וטענו שהוא חייל גרמני שפולנים רצחו אותו. תקרית גלייוויץ הייתה העילה לפלישת גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939.

הוויכוח מתלהט. המנהל מתעקש שקלאר יבוא לבנק כי הזיכרון שלו נחוץ. קלאר תוהה על נחיצות הזיכרון. למה אדם חשוב רק כי הוא מיטיב לזכור? במה אדם שזוכר עדיף על אדם ששוכח?

המנהל אומר שלקוחות עומדים בבנק ומחכים לפתיחת הכספת. קלאר מבולבל ונבוך. המנהל מתקרב אליו, ספק-מפציר ספק-דורש. קלאר מרגיש מאוים וסוטר לו. המנהל הרוגז חובט בראשו של קלאר במקל ההליכה שלו, מקל מצופה זהב שבראשו גולת שנהב.

החבטה היא נקודת מפנה, מעין שעת אפס: קלאר שב לעשתונותיו. הוא נזכר מי הוא ומה קרה לו. כן, הייתה תאונת אוטובוס. לא, הוא לא שתה ואינו שיכור. הוא אדם שהוכה כל כך קשה, שכבר אינו זוכר כיצד הוכה, מתי, איפה, כמה פעמים ועל ידי מי.

כריכת הספר, עם איור דמותו של לאו ארמן. תצלום באדיבות הכותב.

גרמניה המושפלת, המובסת, של שנות השמונים, מדינה מפורקת שבירתה היא בון, עיר קטנה, שולית וצדדית, חסרת חשיבות היסטורית, מרכזיות ועתיקוּת. עיר של כלום

קלאר הוא גרמניה המושפלת, המובסת, של שנות השמונים, מדינה מפורקת שבירתה היא בון, עיר קטנה, שולית וצדדית, חסרת חשיבות היסטורית, מרכזיות ועתיקוּת. עיר של כלום. בירה טכנית כמו ברז ראשי, באומה מוכה כמעט עד מוות, אומה שלבה נקרע מעליה ונשמתה הוסרה. גם אחרי תוכנית מרשל והנס הכלכלי, בשנות השמונים גרמניה הייתה עדיין אומה זועמת וכואבת על אובדן הבנים, הבעלים והאבות במלחמה, אומה שהייתה רוצה לשכוח הכול כדי לחזור לעברה המפואר, אומה שנתלתה בפקידים אפורים של ברית הפלדה והפחם, ברית נאט"ו ומוסדות האיחוד האירופי בהאג ובבריסל, אומה שהחזיקה והובילה את העולם החופשי מול עריצויות המזרח, אומה שנשאה את מדינות אירופה הנחשלות על גב התעשייה הכבדה שלה, כושר הייצור שלה ומפעליה האפורים, תחת שמי-עננים וצינת-תמיד ומוסר-עבודה חמור-סבר, אומה שנשאה את עול-העבר כריחיים על צווארה. מה הפלא שכל מה שרוצה פקיד גרמני קטן בשנות השמונים הוא לשכוח?

החיים בגרמניה שמתאר ארמן הם חיי נוי, ניקיון ונוחות סטרילית, חיים שלאחר עסקת מפיסטו, שבה נמכרה היכולת לזכור תמורת שלוות הנפש שבשכחה, חיים שמוחקים את העבר. הביטוי שטבעו הגרמנים לתום מלחמת העולם השנייה הוא "Stunde Null", "שעת אפס", הרגע שבו נמחקה ואותחלה ההיסטוריה. החיים בגרמניה שאחרי המלחמה היו נטולי היסטוריה, על כל בעתתה ותפארתה, חיים נטולי משקעים, שטוחים כמו צבעים בסרט מצויר, חיים של חנווני עגום-פנים ונטול עבר ועתיד בעיירה גרמנית נקיה ונטולת-חיים, שאפילו פיסת נייר אחת אינה מושלכת ברחוב, והבתים קטנים, יפים וצבעוניים עם כרכובים דמויי עתיקוּת, והכול בוהה בעייפות שלאחר המוות, מסודר במקומו וחסר השראה ותקווה, והלחם נאפה במאפיה והמשאית מגיעה לחנות בזמן והחנווני פורק את הסחורה, מניח אותה על המדפים ומוכר אותה ללקוחות, ולא נאמרת מילה אחת מעבר להכרחי, ומילות הנימוס מדודות ועייפות וחסרות חיים, ואדם יכול לקום בבוקר ולדעת איך ייראו חייו עד סוף היום, סוף השנה וסוף החיים, ואין מקום לדמיון, לחירות ולחיים, והצבעים מצייתים לחוקים העייפים האלה, ומסתדרים ביופיים זה לצד זה, לפי קווי תיחום מדויקים ומהודקים.

ובתוך החיים-המתים האלה נחבאת כתיבה צורחת בחוסר ישע, כתיבה שמנסה לגרד מעל העבר את ציפוי הסטריליות הלבנה, כתיבה שמעלה עצמות לבנות אל פני השטח כמו יד חיוורת שעולה מתוך קבר, כמו גיבורת הסרט "ילדה רעה", המנסה להתמודד עם המעשים שעשתה מדינתה לפני שנולדה היא-עצמה, מנסה להתמודד עם מה שאי אפשר להתמודד איתו כי אי אפשר לתקן אותו, כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

בון, בירת גרמניה לאחר המלחמה ועד לאיחוד: חדשה, סטרילית, אפורה, נטולת הקשר, סתמית וריקה. תצלום: רומן שמיץ.

בשנת 1988 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד הקובץ "סיפורים גרמניים" בתרגום אילנה המרמן. זהו אוסף סיפורים קצרים שבמרכזם עומד פירוק השפה. על הספר רובצת תחושת אפרוריות כבדה, חוסר תקווה ותוחלת, כאילו הכותבים הצעירים הגרמנים שאחרי דור "קבוצת 47" של היינריך בל, זיגפריד לנץ וגינתר גראס התייאשו מהשפה וממה שצפון בה. מה הטעם בשפה ובמבנים של ייצוג המציאות, אם המציאות עצמה התפרקה?

יום-יום אנחנו חייבים לקום במבט מושפל ולצאת לעבודה במבט מושפל. כל אזכור של היינה, הלדרלין, גתה וקאנט כרוך בחובה להתנצל מיד. אין לנו זכות להזכיר את קיומם כסיבה לקיומנו

סיפורי הקובץ אומרים: בהיותנו גרמנים טמונה בושה עמוקה. כל מה שכרוך בהיסטוריה הגרמנית צופן בושה ומחייב מחיקה. בהיותנו גרמנים, כל מה שמעגן ומבסס את האישיות והזהות שלנו הפך למקור לבושה. בעידן א-היסטורי זה שלאחר המלחמה, השואה והחורבן שהמטנו על אירופה, הקיום שלנו מרודד ומושטח לרמת הקיום הטכני, הקר, של קימה לעבודה והליכה לישון, בלי משמעות, בלי עומק ובלי זכות לעומק – כי אנחנו גרמנים. יום-יום אנחנו חייבים לקום במבט מושפל ולצאת לעבודה במבט מושפל. כל אזכור של היינה, הלדרלין, גתה וקאנט כרוך בחובה להתנצל מיד. אין לנו זכות להזכיר את קיומם כסיבה לקיומנו. כשאנו אומרים "אבל גם הם היו", אנו מיד נענים בסטירת לחי: "כן, וקיומם, וההשראה שהעניקו, והנוכחות שלהם במרחב התרבותי הגרמני – כל זה לא מנע את היטלר. גרמנים שציטטו אותם הפעילו את תאי הגזים. אז מה שווה כל זה?"

כתבה המרמן במבוא:

״בדרכו של הסופר הכותב גרמנית, והסופר הגרמני בפרט, נפערו תהומות ממש, והסיבות הלא ידועות. סופרים גרמנים רבים מציינים זאת כשהם מספרים על עבודתם. הנה, למשל, עדותו של היינריך בל: ׳לא יאומן ממש עד כמה קשה היה, למחרת 1945, לכתוב ולו חצי עמוד של פרוזה׳. ועדות מפורטת יותר, של הסופר וולף דיטריך שנורה: ׳לא היה פשוט לכתוב אז. לא הייתה לנו אחיזה אתית. לא הייתה לנו מסורת. הייתה רק האמת ותו לא. אפילו בשפה לא ניתן היה להשתמש עוד. שנות הנאציזם ושנות המלחמה זיהמו אותה. כדי לשוב ולהשתמש בה צריך היה תחילה לנער אותה בעמל, מילה מילה. צריך היה להתייחס בחשדנות לכל וו חיבור, לכל שם-תואר. והשפה שנוצרה כך לא הייתה יפה, זו הייתה שפה גונחת, שפה קירחת׳״.

פירוק השפה הוא אלגוריה למציאות הנבוכה, ההמומה, של גרמניה המפורקת בשנות השמונים, מדינה חצויה, אפורה ומדוכדכת. כך, הרצון לשכוח את ההשפלה הלאומית ואת הקיום הגוסס שבעקבותיה מומר לאלגוריה בדמות פקיד בנק שנחבל בראשו בעצירת חירום פעוטה ונשכחת של אוטובוס בעיר גרמנית קטנה ואלמונית, וזכרונו נאלם.

לאו ארמן ואחיו הגדול וילי. גרמניה, 1903 בערך. וילי נרצח באושוויץ בשנת 1943. תצלום באדיבות הכותב.

אני אוהב את שוק מחנה יהודה הרועש והמסריח ואת החנויות העלובות של רחוב יפו וקינג ג'ורג': יש שם תחמנות, רמאויות קטנות, צעקות, קללות וברכות, חיים הראויים להיקרא חיים. שם המחיר לעולם אינו המחיר האמיתי, השעה לעולם אינה השעה הנכונה, המשקל לעולם אינו המשקל המדויק והסחורה לפעמים רקובה ולפעמים צבעונית ויפה. לפני שנים מספר ביקרתי בווינה ובזלצבורג. בתחילה לא הבנתי מה צורם לי. רק אחרי שהתבוננתי מספר פעמים, הבנתי: הרחובות ישרים, הבתים מפוארים, מקושטים בסגנונות עבר, בעיטורים ובכרכובים, אבל אין שם עצים או שיחים. הטבע מודר מרחובות הערים בנחרצות חמורת סבר, תָחום לפארקים ולגינות. אין חתולים ברחובות, כי הזבל סגור הרמטית בפחים ובחדרי מסתור. החיים שם מסתירים את כל מה שמלוכלך, לא הגייני, לא אסתטי. מה הפלא שכל מה שחי בְּאמת, אינו יכול לשאת את החיים המעוקרים האלה.

קלאר חי, או לפחות עדיין לא איבד את התקווה לחיות, וכנראה זו הסיבה שגם הוא אינו יכול לשאת את החיים האלה. לכן איבד את הזיכרון: כדי לא לשתף פעולה עם החיים האלה

קלאר חי, או לפחות עדיין לא איבד את התקווה לחיות, וכנראה זו הסיבה שגם הוא אינו יכול לשאת את החיים האלה. לכן איבד את הזיכרון: כדי לא לשתף פעולה עם החיים האלה.

לאו ארמן נולד בהולץ בשנת 1899 למשפחה יהודית. הוא התגורר בסאארברוקן, בירת חבל הסאאר, והיה פקיד בנק, עיתונאי וסופר אלמוני. בפוגרום נובמבר 1938, "ליל הבדולח", גררו אותו אנשי אס-אס מביתו לעיני אשתו ובתו בת השלוש. הוא נכלא במחנה הריכוז דכאו ולאחר כחודש שוחרר. הוא ברח לאיטליה, משם הגיע לבלגיה, ובסוף 1940 ברח לצרפת הכבושה. הוא נכלא במחנה הריכוז סן סיפריאן, נמלט והגיע לעיר ליון באזור משטר וישי. בסוף 1942 הוא חצה את הגבול לשוויץ עם אשתו ושתי בנותיהם.

הדרכון הגרמני של לאו ארמן, עם החותמת של השלטונות הנאציים, נובמבר 1939. תצלום: באדיבות המחבר

בשוויץ עבד ארמן במחנה עבודה. אחת למספר חודשים הותר לו לפגוש את אשתו. בקיץ 1945 נולדה בתו השלישית, אמא שלי, בעיירה מנדריזיו בשוויץ, ואז הותר לו להתגורר בעיירה עם אשתו ובנותיו. ב-1949 עלתה המשפחה לישראל. ארמן נפרד מאשתו והתגורר לבדו בבית ערבי קטן בשכונת בקעה בדרום ירושלים. בשנת 1958 הוא הוציא לאור ספר פרוזה בגרמנית. הוא היה בן 59. בנותיו כבר היו נפרדות ממנו (האם אנחנו יכולים להיפרד מהורינו? עד מתי איננו יכולים להיפרד מהם? עד גיל הנעורים? כשאנו נישאים? כשילדינו גדלים? אחרי שהורינו מתים? עד מותנו-שלנו?).

לאו ארמן, גרמניה, שנות ה-30. תצלום: באדיבות המחבר

ארמן מעולם לא חזר לגרמניה. עד פטירתו בשנת 1988, בגיל 89, הוא פרסם כשלושים ספרי שירה ופרוזה בגרמנית. כולם ראו אור בירושלים, רובם בהוצאת ראובן מס. לבודדים מספרי השירה הוא צירף נספח קצר עם שירים בעברית, שירים סנטימנטליים עד מבוכה, גולמיים וגולמניים. את כולם הוציא לאור על חשבונו, חוץ מהספר "שלושה אישים מהולץ". סיפוריו הקצרים בספר זה הם היחידים שלגביהם יש לי אינדיקציה לקיומו של קורא חיצוני, לקיומה של סלקציה – האם אי-פעם תנותק המילה הזו מהאסוציאציה המחסלת שלה? – סלקציה מינימלית של טקסט.

בתחילת שנות השמונים ביקר בישראל וולפגנג גרוס, עיתונאי וסופר גרמני תושב הולץ. הוא נפגש עם ארמן והמשיך להתכתב עמו לאחר ששב לגרמניה. ב-1983 יזם גרוס את פרסום הקובץ ובו יצירות של שלושה בני הולץ: הצייר קארל האוס והסופרים היינריך תאיס ולאו ארמן. ראש העיר הולץ כתב הקדמה משבחת. הוא לא הזכיר מדוע עזב לאו את גרמניה.

* * *

לאו ארמן בירושלים (1985). תצלום: באדיבות המחבר

אנחנו קוראים כל יצירה לאור הביוגרפיה הפרטית שלנו. אנחנו מחפשים בה את הקורים שקושרים אותה אלינו. כגיאולוג של ההיסטוריה הפרטית שלי, אני מנסה לפענח את השכבות הגאולוגיות של לאו ארמן, סבא שלי.

לפעמים אני נכנס למחסן ומסתכל במדפי הספרים, מזיז ספר זה או אחר ממקום למקום, מנסה ליצור סדר בכאוס, מעמיד פנים שיש דרך ליצור היגיון, שאם אעשה סדר בספרים האלה, הכול יסתדר. את רובם מעולם לא קראתי. רק הבטתי בשדרותיהם.

Drei Holzer Buwe. מה זה Buwe? חיפשתי במילון הגרמני עברי מאת לנגנשיידט-אחיאסף. לא מצאתי דבר. חיפשתי באינטרנט. האינטרנט לא יודע כלום. שאלתי חבר שיודע גרמנית. גם הוא לא ידע. שפת האם של אשתו היא גרמנית. גם היא לא ידעה. הכי קרוב שהם הגיעו אליו, זו המילה boy באנגלית. זו כנראה מילה בגרמנית של שנות השמונים מאזור דרום-מערב גרמניה.

אם כל מילה תצריך מחקר, תקופות חיים לא יספיקו לי אפילו כדי לגבש את החומר הגולמי, ההיולי, של השפה, שממנו אפשר לנסות להתחיל להבין. שלושה אישים מהולץ. אחד מהם הוא סבא שלי

מילה אחת, פאקינג מילה אחת, ואינך מבין אותה, וגם אם תבין, לכל היותר זו תהיה הבנה מקורבת, בערך, ליד, מסביב, מעל או מתחת, לא המילה עצמה. התסכול בוער בי, חוסר היכולת לחפור את כל הדרך עד המשמעות של מילה גרמנית אחת, בת ארבע אותיות, בכותרת של ספר, איזה ספר, מה פתאום ספר, אפילו לא ספר, חוברת שיצאה לאור ב-1983 בעיירה בגרמניה המערבית ובה קטעים מיצירותיהם של שלושה יוצרים מקומיים. אם כל מילה תצריך מחקר, תקופות חיים לא יספיקו לי אפילו כדי לגבש את החומר הגולמי, ההיולי, של השפה, שממנו אפשר לנסות להתחיל להבין. שלושה אישים מהולץ. אחד מהם הוא סבא שלי.

* * *

סבא כתב, הדפיס ושלח לכל העולם, ולבסוף נעלב מכולם כי לא העריכו אותו, בהיעלבות של ילד: שפתיים רוטטות, עיניים חלביות, רכות, על סִפַּן של דמעות-תמיד, זעם על מי שאכזב אותו, זעם מתפרץ, ממוקד לפרקים.

סבא פעל במחזור עונתי. הוא פרסם בחורף, קיווה באביב, נעלב בקיץ, ושב וכתב בסתיו. כל שנה בשבעה בפברואר, יום הולדתו, הוא נתן לכל אחת משלוש בנותיו ספר שכתב, ושלח עותקים למוספים ספרותיים ולענקי רוח בתקווה שיכתבו עליו. לשווא. הוא היה עיוור לאיכות הכתיבה שלו, עיוור עד סוליפסיזם. האם קרא את כל הקלאסיקות? האם גדל על הסופרים והמשוררים הגרמניים הגדולים? איך יכול היה לחשוב שהוא שווה להם?

אם היה חי, ואם היה נוח לבריות, אולי הייתי שואל אותו על קורותיו במחנות הריכוז, במציצנות הרגילה שלי, המסתווה כסקרנות היסטורית. הייתי שואל על השכלתו, האווירה בבית ילדותו, הספרים שקרא כילד, מה עניין אותו, איך היה לגדול בגרמניה הקיסרית לפני מלחמת העולם הראשונה, מי היו חבריו, איזה משחקים שיחק, איך היו הוריו. אולי בספריו יש תשובה. אולי שם צריך להתחיל כדי להתחיל להבין את האיש הזה, להבין איך הכזיב בעקביות, בעיוורון, את הערגות התהומיות של בנותיו לתשומת לב, מתוך ערגתו-שלו לתהילה שמעולם לא באה.

הכול בחורבות, וצומחת דמוקרטיה צייתנית, תעשייתית, מנוכרת, מגדלת נוער נימול-חושים בכיתות לימוד משוכפלות... מדינה ששינתה את פניה, הקיאה את סבא, והוא תקוע בפלשתינה, בניכר, במזרח התיכון הערבי, המזיע, הגס, הבור, הזיפי... ומתגעגע להיימאט, לגרמניה, ולעולם לא יחזור לשם

סבא חי בחדר קטן ואפל, בצבעים קרים, מאובקים ודיסהרמוניים כמו חדר בבית גרמני סטרילי בשנות השמונים, עם וילונות עבים ואפורים, קירות טפט חומים-דהויים כמו שמיים אפורים של אמצע יום שנראה כמו אמצע לילה, באוויר קר ומעופש שעמד כאילו ההיסטוריה עומדת, כאילו הוא חי בעיר גרמנית תעשייתית אפורה, עגמומית ומעיקה, חסרת תקווה וחסרת חלומות, שהעיניים בה עומדות סומות כמו עיני רואה מכוסות ולא קמה בה רוח, עומדת ומחכה ולא יודעת לְמה, אולי לימי גדולה שיבואו, אבל אין חומר לבנות ממנו גדוּלה, הכול השתנה, האופנה, הבגדים, הסרטים, האנשים, הבניינים נספו בסופת האש של דרזדן ובחורבן ברלין, שדרות העוצמה של אלברט שפאר, הכול בחורבות, וצומחת דמוקרטיה צייתנית, תעשייתית, מנוכרת, מגדלת נוער נימול-חושים בכיתות לימוד משוכפלות, נוער שבלילות יוצא אל כל צליל וצבע וסם ומשקה ומין ותספורת ובגדים ותכשיטים וחיתוכים בעור ובבשר ובחיים, מדינה ששינתה את פניה, הקיאה את סבא, והוא תקוע בפלשתינה, בניכר, במזרח התיכון הערבי, המזיע, הגס, הבור, הזיפי, בשווקים הצבעוניים ובמחרוזות הערביות ובצעקות הרוכלים ומתגעגע להיימאט, לגרמניה, ולעולם לא יחזור לשם, כי הוקא, וחייו לא שם ולא פה, בניכר, בישראל. צף ותלוש, מהגר בעל כורחו.

למה לא חזרת לגרמניה, סבא? האם הגרמניות התמצתה בשבילך רק במילים, בשפה, בספרות, לא ביערות האדירים, בנהרות הגועשים, בצוקים של לורליי, באוויר הקפוא ובשמיים הכחולים, העמוקים, שאין כמותם עד הים הצפוני?

תמונה ראשית: כריכת דרכונו של לאו ארמן, 29 בנובמבר 1939. תצלום באדיבות אהוד אמיר.