לבנטיני זה טוב

ההיסטורי שלפת, דחק בנו והודחק בהבזק של רגע שהתקיים בהמולה גדולה בין 10-12 במאי  – הכוונה למבצע "שומר החומות" אשר מכונה על ידי הפלסטינים "קרב חֶרֶב ירושלים" – חשף בשלדיות מבעיתה את מערכת היחסים הפרנואידית-נירוטית שמתקיימת בין יהודים לערבים שחיים בשכנות טובה, חשדנות, אכפתיות אוהבת, איבה וזרות במקום הזה בזמן הזה. המחזאי המצרי עבד אל-רחמן אל-שרקאוי ניסח את המועקה הזאת במחזה נשכח, "עכו מולדתי", משנת 1971: "כולנו אסורים, אסוּרי חלומות, אסוּרי מכאובים, ואילו המדינאים שלכם שרויים בהזיות" (מתוך "הספרות הערבית בצל המלחמה" של שמעון בלס). אולי לכן בקיץ האחרון מצאתי את עצמי מגלגל על לשוני את המילה הזאת, לֶבַנְט, שמצלולה המתפתל ערב לאוזן. שוב ושוב אני מטה אותה, עד שלא אחת נדמה לי שמדובר בתרגיל סמנטי, במשחק לשון גרידא שיצא מכלל שליטה. אבל דווקא אז המושג מתהפך על צידו, מתעבר בתוכי, מחפש לו פשר לפרוץ במרחב הקשה, האלים ללא-נחת, והרי הוא חלק בלתי נפרד מהווית חיינו כאן ועכשיו – הלבנט, לבנטיניות, לבנטינית, לבנטיני וכן הלאה. מרובה שפות ולשונות נוכחות ואבודות, כמוהו כסוד חשוף של פני השטח שהכול יודעים אותו אבל איש אינו חפץ ביקרו, הלבנטיני עשוי להיות בן הארץ שזר בו, גולה נצחי במרחב-שפה. הלבנטיני – לא בהכרח אותנטי, מושרש או שורשי – מתבאר כסגסוגת מושגית ששועטת לעברנו, שתי וערב של מזרח/מערב לא טהורים, המנוהלים על ידי כלכלת התשוקה המרובה, כך שאין זה מן הנמנע שאנו מונעים על ידי תשוקה פולימורפית ביחס אליו – תשוקה זו, תשוקתנו, שאינה אחת. אלה מזרח/מערב שמסוכסכים זה בזה, נוגעים, ניגעים ונגאלים זה עם זה, מזרח/מערב שנשלטים על ידי משחקי מראות מוכפלים של זרוּת, ריחוק וקרבה סכיזואידיים. ובהקשר זה יש להבין את הלבנט ככזה המאפשר את המבט הכפול הנתון בסבך יחסי משיכה-דחיה ליבידינליים הן למערב והן למזרח, מבלי שהאחד יוציא את האחר. ואגב כך שהוא מאפשר ריכוך של זהויות נוקשות, הוא מבכר שיח ביקורתי שלרגע אחד חף מממד ההתקרבנות שחוסם בגופו כל אופק של תזוזה רעיונית חופשית ממס בין מעברי הגבול של התרבות.

לבנטינית אסלית: תבליט קבורה בדמותה של אישה מתדמור (סוריה של ימינו) - אקמאת, בת הגאגו, צאצא של זבידה, צאצאית של מעאן (המאה השנייה לספירה). תצלום: ויקיפדיה

"הלבנטיניות היא הדרך היחידה לקשר אפשרי בינינו לבין שכנינו..." - ז'קלין כהנוב

ואולי בכל זאת יעלה בידי להסביר את הצורך המופרך, על פניו, לחזור לעסוק במושג זה, שנדמה שכבר מזמן צלל והתכנס בדממה אל תוך האין, מילת גנאי גאה זו אשר ז'קלין כהנוב ביקשה לגאול אותה מייסוריה אי אז בשנות ה-50 של המאה ה-20, אבל מאז התאבנה המילה והפכה לפריט מוזיאלי יפה בחלון הראווה של התרבות הישראלית, באותה מידה שהקריאה בטקסטים של כהנוב נועדה מחד גיסא להשיבה לממלכת החיים ומאידך גיסא להמשיך בפעולת שימורה האקדמי בפורמלין השפה. הנה טעימה מהרוח הכהנובית שמתדפקת על דלתנו ומבקשת את זכות השיבה כדי להתוות דרך חמקמקה לתרפיה תרבותית במרחב ללא-נחת, באדמת לבנט קשה ונוקשה זו, שמתקשה למצוא מזור או מנוח ומתנהלת בשני העשורים האחרונים תחת הגיונו המצולק של מבצע צבאי שרודף מבצע עד לאינסוף מרובה פלצות. ובכן, כך כהנוב, ב"הכיוון מזרח", (2006): "אני לבנטינית טיפוסית במובן זה שאני מעריכה במידה שווה את מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ואת מה שקיבלתי מהתרבות המערבית. הפריה הדדית זאת, שבישראל קוראים לה בזלזול 'לבנטיניזציה', אני רואה בה העשרה ולא דלדול. הלבנטיניות היא הדרך היחידה לקשר אפשרי בינינו לבין שכנינו..."

הלבנט – Levant בצרפתית, מלשון "עולה" "זורח", ומכאן "מזרח", המקום שממנו זורחת השמש – אשר מתייחס לארצות אגן הים התיכון ולמזרח התיכון כאחד, הוא מושג גאו-תרבותי שהופיע לראשונה בסוף המאה ה-15, כלומר, בתקופה פרומתיאית של מסעות וגילויים הלבנט היה חלק מהמבט הקרטוגרפי-פוליטי החדש של אנשי העת החדשה על עמי המזרח.

וברקע הדברים ראוי לציין את המתח שהתעצם בין נצרות לאסלאם עם עליית האימפריה העות'מאנית, שנתפשה על יד אנשי ההומניזם כנאו-ברברית, ואת שקיעת הממלכה הביזנטית (הנצרות המזרחית) אשר תפקדה כגשר, ולוּ מדומיין, בין מזרח למערב. החל מהמאה ה-16 המושג היה שגור ברחבי האימפריה העות'מאנית, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הוא היה מקובל אצל הבריטים ככינוי גנאי לתושבים ממוצא ערבי-אירופי מעורב, וגם לצרפתים, איטלקים ויוונים שהתאקלמו במזרח התיכון ואימצו את מה שהובן מבחוץ כמנהגי המזרח. כלומר, המילה לבנטיני מופעלת בהקשר זה על אירופים אשר מצאו את עצמם במזרח והם חשודים עתה בעיני המערב כמתמזרחים או בנתונים בסכנת התמזרחות. כך, בשל מגעם הממושך עם אנשי המזרח הם הפכו להיות מעין נגועים תרבותית ומנטלית, לכודים בזרות מאיימת, חסרים לעצמם, באותה מידה שההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר הזהיר כבר בשנת 1907 את צעירי המושבות המחקים את מנהגי הערבים ומתפעלים מגבורת הבדואים מפני התמזרחות בנוסח ערב, אשר עשויה להוביל להתבוללות בתרבות הערבית: "אנו, היהודים, שזה אלפיים שנה ויותר יושבים אנו בין עמים קולטוריים, אי אפשר לנו – וגם אינו רצוי לנו – שנרד עוד פעם אל מדרגת הקולטורה של עמים 'פראיים' למחצה [...]" (כמצוטט אצל אבשלום ארבל בספרו "הרקע ההיסטורי לסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל 1914-1882").

היהודי: לא יליד וגם לא אירופי אלא איש התווך ששפתו אינה שלו; מתארח לא קרוּא בהכרח בביתם-שפתם של אחרים כדי לארח-לעכל את התרבות המארחת בתוכו

וכמובן, בל נדיר את מוקמו של היהודי כשוכן הלבנט האולטימטיבי, נשא בעל-כורחו של התרבות ממקום למקום בתרמילו הרעוע, מפיץ תרבות כמחלה ממארת ומאמצה בחום. לא יליד וגם לא אירופי אלא איש התווך ששפתו אינה שלו; מתארח לא קרוּא בהכרח בביתם-שפתם של אחרים כדי לארח-לעכל את התרבות המארחת בתוכו. הנה, כך כותבת כהנוב במסה "בין שני עולמות"– היא, ילידת קהיר 1917, אשר התחנכה בצרפתית המהולה בקולות המואזין על ברכיה של האמידות המקומית בשנות השלושים והארבעים, וכבת מיעוט פגיע המטופלת בילדותה על ידי משרתת נוצרית-איטלקית שהכירה לה, בהסכמת הוריה, את המיסות בכנסייה, יכלה לחוות את עצמה כשייכת-לא-שייכת, אבל בה-בעת פריבילגית – על מיקום מורכב זה של היהודי כפי שחוותה על בשרה: "האירופאים אמרו שהלבנטיניים כולם אנשים דו-פרצופיים שלעולם אינם אומרים את האמת. כמה היה קשה לאנשי הביניים הללו, אנשים כמונו, לדעת במי לבחור, למי לדמות ובעד או נגד מי להיות, הבריטים או הילידים".

מעותמנים: דוד בן גוריון ויצחק בן צבי כסטודנטים למשפטים באיסטנבול (1912). תצלום: לשכת העיתונות הממשלתית, ויקיפדיה

דרידה חוזר באופן כמעט מדידטיבי על המנטרה האחת: "יש לי שפה אחת [צרפתית], והיא אינה שלי" (אמירה המשולה בין השאר ל"אין מולדת" של היהודי הגלותי)

בניגוד לאהבת העודפות, לקרנבל הזהויות הסותרות ומשתלבות של כהנוב, ז'אק דרידה, בן המגרב (אלג'יר) שהיגר לצרפת בהיותו בן 19, אשר חולק עם כהנוב פיסות דומות של זהות היברידית, מגיח אחרת לשאלת הלבנט שלו, כפי שהדבר מנוסח בבהירות בספרו "החד-לשוניות של האחר" השזור במחקר אוטוביוגרפי (בתרגום משה רון): "להיות צרפתי-מוגרבי, להיות כזה 'כמוני', אין זה, לא בעיקר, בעיקר לא, עודף או עושר של זהויות, של תכונות או של שמות. אדרבה, יש בכך כדי להסגיר, ראש לכל, הפרעת זהות". דרידה, אשר לאורך כל הספר חוזר באופן כמעט מדידטיבי על המנטרה האחת: "יש לי שפה אחת [צרפתית], והיא אינה שלי" (אמירה המשולה בין השאר ל"אין מולדת" של היהודי הגלותי), פועל כאן, כמו ברבים מספריו, על הקוטב המלנכולי-רדיקלי של השפה. ומעמדה מלנכולית זו הוא מנסח כמופת את ה"אין שפת אם" שלו לעומת ה"יש שפת האם" של החוקר (עמיתו) הערבי-מוסלמי-צרפתי, עבדלכביר חטיבי, אשר תחת שיתאר את עצמו מתרחק משפת אמו, הוא בוחר לתאר את שפת אמו כמי שאיבדה אותו. או-אז ממקם דרידה את ההבדל שמבחין בין שני הלבנטינים, האחד ערבי-מוסלמי, השני יהודי בן המגרב: "אבל בשונה מן המסורת שחטיבי נולד לתוכה, אימי, בדיוק כמוני, לא דיברה שפה שאפשר לקרוא לה 'במלוא מובן המילה' שפת אם". היהודי של דרידה מתבהר כאן על דרך החסר, ההיעדר: השפה שאינה שלו, האל הנעדר, או לחילופין ברית המילה כחתך טראומטי מכונן בגוף-שפה (דרידה ימשיך לעסוק בכך בספרו הנפלא "ברית-וידוי"). כלומר, בזמן שדרידה חוגג במלנכוליה גרמניסטית את האין שפה שלו, את יתמותו הרדיקלית בשפה, את שפתו האחת שאינה שלו, כהנוב מוקסמת מרגעי בין הערביים הזוהרים של התרבות שאינה ניתנת להכלה בחוויה הסינגולרית של הסובייקט שנפתח בגופו אל ריבוא המראות המתגלים. כהנוב מוקסמת מבליל השפות, הריחות, הצלילים והעירובים הממשיים והמדומים שאינם בהכרח שלה אבל בכל זאת הם חלק בלתי-אפשרי ממנה. זהו מהלך הפוך ללבנטיניות של דרידה, במובן הזה שכיתומה מרובת הורים בתרבות, כזרה ולא-שייכת – הן לבן המקום הערבי-מוסלמי והן לקולוניזטור הנוצרי-מערבי – היא מאמצת את הפוטנציאל הגלום בהגיונן של השפות המרובות.

דווקא הלבניטני, לצד היותו שוכן המזרח, אבל בה-בעת מכחיש המזרח, מצטיין במבט עז, חצי נואש, למערב עצמו

אבל כמי שהיגר לתרבות הצרפתית ומודע לכך שאי אפשר היה להיכנס בשערי הספרות הצרפתית אלא משאיבדת את המבטא שלך, חרף העובדה שהוא מודע לכך שלא איבד לגמרי את המבטא של "צרפתי מאלג'יריה", דרידה כובש בסערה את השפה הצרפתית והופך להיות המאהב הלטיני שלה. כך הוא כותב ב"החד-לשוניות של אחר" (בתרגום משה רון): "אני מודה אפוא בטוהר שאינו טהור ביותר... לפחות זה ה'טוהר' הבלתי-טהור היחיד שאני מעז להתוודות על נטייה אליו, העדפה מובהקת לדרך הגייה מסוימת. למדתי בלי הרף, בעיקר בעת ההוראה, לדבר בקול נמוך...". ובכן, הבה נראה בהיקסמות זו של דרידה מתרבות המערב ושפתה אפשרות שלנו כישראלים-לבנטינים לשחרור ביחס לשאלת המזרח (כלומר, הלבנטיניות, ואולי זה סוד כוחה והתשוקה מהלכת הקסם שהיא מעוררת בנו, אסור לה להיות מצומצמת לשאלת המזרח בלבד), שהרי דווקא הלבניטני, לצד היותו שוכן המזרח, אבל בה-בעת מכחיש המזרח, מצטיין במבט עז, חצי נואש, למערב עצמו; ולעיתים, כמו במקרה של דרידה, כבן ערב, הוא הופך להיות יותר מערב ממערב, באותה מידה שהיהודי פרויד התגלגל להיות יותר אוסטרי מאוסטרי, יותר גרמני מגרמני וכו'. למעשה, זה תמצית סיפורם של היהודים באירופה לפני שגורשו או חוסלו.

דרידה, אבי הדקונסטרוקציה: בן ערב, יהודי אלג'יראי, בן למשפחה ממוצא ספרדי, הוגה צרפתי לעילא. תצלום: אולגה בריוס

דווקא טוויין נאמן יותר לרוח התנ"כית בתיאורי הלבנט הקשים שלו, שהרי הארץ המובטחת המתוארת למשל בפרשת המרגלים כ"ארץ זבת חלב ודבש" היא בה-בעת גם "ארץ אוכלת יושביה"

ובאשר למבט המופנה מערבה או מזרחה, כמו גם לאופן שבו אנו מאמצים את המבט המערבי לכיוון מזרח, האופן שבו המבט הזה מוטבע ומוטמע בנו מבלי שנוכל בהכרח (כבני המקום! כבני המקום?) לתת עליו דין וחשבון, הנה אחד הקטעים המפורסמים מתוך ספרו של מרק טוויין מסוף המאה ה-19, "מסע תענוגות לארץ הקודש" : "לעיני תמונה מזרחית כבירה שאותה הערצתי פעמים אין ספור בתחריטי פלדה עמומים ועתירי צללים! אלא שבתחריטים לא הייתה השממה ולא הסחי; לא הסחבות; לא הפרעושים; לא תווי הכיעור; לא הזבובים הלועטים; לא הבערות המטומטמת הנשקפת בפני האנשים; לא החבורות הטריות על גבי החמורים; לא הלעג הצורמני בלשונות לא נודעות [...] מיטב יופיים של נופי המזרח נשאר רק בתחריטי פלדה. אני שוב לא אתפעל מתמונתה של מלכת שבא בביקורה אצל שלמה, ואומר בליבי: נאה את גבירתי, אך רגלייך אינן נקיות, ואת מצחינה כגמל". ברי לנו שטקסט זה הוא החומר הדליק שממנו עשויים מיטב הדוקטורטים באוריינטציה פוסט-קולוניאלית. אולם מעבר לסימון הבוז המופגן שטוויין רוחש למרחב הלבנטיני ולאנשיו (יהודים וערבים כאחד), מוטב שנפסע קמעה מעבר לתיאוריה הביקורתית כדי שנוכל להיווכח שבאופן פרדוקסלי, דווקא טוויין נאמן יותר לרוח התנ"כית בתיאורי הלבנט הקשים שלו, שהרי הארץ המובטחת המתוארת למשל בפרשת המרגלים כ"ארץ זבת חלב ודבש" היא בה-בעת גם "ארץ אוכלת יושביה". אם נבחן היטב את תיאורי המרחב כפי שהם מופיעים בתנ"ך נוכל להבחין בדו-ערכיות ששולטת בהם, כל זאת בלי שהזכרנו את תיאורי החורבן האפוקליפטיים והפוסט-אפוקליפטיים המושתים על אדמת הקודש. כלומר, האידיאליזציה של המרחב הקדוש אינה מצויה בהכרח בתנ"ך באותה מידה שהיא מצויה בטקסטים פוסט-תנ"כיים, יהודיים ונוצריים כאחד, אשר איתם טוויין מתכתב באופן פארודי. ואנו, בני המאה ה-21, ישראלים-לבנטינים, שוכני המזרח התיכון שתמיד מדמה את עצמו על סף חורבן, דווקא אם אנו חפצי חיים בשכנות טובה עם שכנינו ועם עצמנו, הבה נדע לקבל את הלבנט המרק טווייני-תנ"כי על שלל כתמיו, בהרותיו וסירחונותיו בלי שנזקק לאידיאליזציה מרוממת שלו על מנת לחיות (ולמות) בו.

"בוקר בירושלים: כיפת הסלע מהצד המוצל" (1907), Original source: From: Margoliouth, David Samuel. "Cairo, Jerusalem, & Damascus: three chief cities of the Egyptian Sultans", ויקיפדיה.

אנשי התנועה הכנענית, בדרכם המהפכנית הכותבת היסטוריה חדשה והורסת במחי יד את קודמתה, ביקשו לשגר את היהודי במנהרת הזמן אל הלבנט הקדום, מה שמכונה אצלם "המרחב השמי"

על פניו אין פלא שמי שזיהה את כהנוב בישראל, קידם את כתיבתה ונתן לה במה ספרותית מכובדת בשנות ה-60 (ברבעון הספרותי "קשת") היה איש התנועה הכנענית אהרון אמיר. הכנענים, כידוע, תפקדו כתנועת נגד אוונגרדית-שמרנית ביחס לציונות כדי להיות ציונים רדיקליים, כלומר, בזמן שהציונות התנסחה באופן דיאלקטי ביחס לשלילת הגלות הכנענים ביקשו למחוק את הדיאלקטיקה הציונית, ואיתה, אחת ולתמיד, את ניוון הגלות. דרך המיתוסים המפוארים המשותפים ופנתיאון האלים של עמי המזרח הקדום הכנענים ביקשו להראות את העבר הפגאני הגלוי/מוסתר של העברי בן האלף השני לספירה. לא את המרחב הכחישו הכנענים אלא את הזמן כתנועה במרחב, ולכן הם ביקשו לחשוף ברבים את ערוות היהדות כעבריות, ובאופן הזה להחזיר את "היהודי", שאינו אלא "עברי", זה שספרות ההלכה היהודית מעולם לא חדלה מלגייר, לשורשיות הילידית-טריטוריאלית, לארוס האבוד בזמן-מרחב המגולם בין השאר בפולחני השמש, הירח והאדמה. בדרכם המהפכנית הכותבת היסטוריה חדשה והורסת במחי יד את קודמתה הם אמנם ביקשו לשגר את היהודי במנהרת הזמן אל הלבנט הקדום, מה שמכונה אצלם "המרחב השמי", אלא זאת שהם עשו ההפך מהדבר היומיומי והפשוט לכאורה שממנו עשוי הלבנט: היברידיות של זהות (בהפרעה או שלא בהפרעה), הכלאה של פרקטיקות חיים לוקאליות לצד רחבות אופקים גלובלית ורב-לשוניות סכיזואידית. הכנעניות לא יכלה להעלות על דעתה התפעמות משירי עלילה אוגרתיים לאלה ענת, השתקעות מוּקשָה ב"מסכת עירובין" ובסוּרוֹת שבקוראן, לצד סגידה ל"אלגיות" המעודנות של רילקה.

אהרן אמיר (1967), תצלום: דן הדני, אוסף הספרייה הלאומית, ויקיפדיה

דור דור וסבלו, דור דור ופצעו, ופצענו הפעור לרווחה שממנו אנו כותבים אינו זה של כהנוב, אף לא זה של דרידה. ובכן, הנה מה שעולה ראשון ומבצבץ בזהירות מתוך הפצע שלנו כישראלים שחיים ללא תקווה על קו הקץ בלבנט: הבנאליות של הכיבוש כרוע אטוּם ומתמשך שאת קיצו אין רואים באופק, למעט מה שהעין, האוזן והפה מסוגלים לקלוט מבעד לדמעות ואינם מסוגלים לפלוט – והרי זו הבושה, "בושת הכובש", בושת המשפיל, בושה שנוהגת בגוף הכובש כמו גידול ממאיר שמתפשט ברקמות העדינות, התת-עוריות והתת-הכרתיות של הלב שאולי מרגיש ויודע הכול אבל נותר מאחור, במובן מסוים נסער ואדיש. וזאת לזכור, בעוד שהאשמה מתקיימת באזור הדמדומים שבין המודע ללא-מודע, בעוד שהאשמה נהנית מהילת הקדושים הספרותית כמצפון אשר ביכולתו לטהר כל עוולה, אזי הבושה שייכת למשפחת הלא-מודע. כמי שמצויה עמוק בלא-מודע היא קרובה ברוחה לעולם הבזות, וכשמה כן היא – בושה מבישה, בושה אשר אם אינה מטופלת כראוי (והרי זה העניין, הבושה מתקשה או מסרבת להיות מטופלת) אזי היא נדחפת בקלות מבהילה להיות אלימות קשה.

הכיבוש אינו אלא המגדלור האפל של חיינו, בעקבותיו אנו נאלצים לקרוא את קורותינו לאחור עד זמן חורבננו – ומחורבננו לחורבנם שאינו חורבננו. הפלסטיני היהודי, היהודי הפלסטיני, כה קרובים, כה רחוקים, כה קרובים כזרים-מושפלים בלכתם יחדיו במונוכרום המדבר השותק את צעקתם מקבר אחים

הכיבוש אינו אלא המגדלור האפל של חיינו, בעקבותיו אנו נאלצים לקרוא את קורותינו לאחור עד זמן חורבננו – ומחורבננו לחורבנם שאינו חורבננו. הפלסטיני היהודי, היהודי הפלסטיני, כה קרובים, כה רחוקים, כה קרובים כזרים-מושפלים בלכתם יחדיו במונוכרום המדבר השותק את צעקתם מקבר אחים. וזאת לדעת, בושת הכיבוש ארוכת שנים, זמנה זמן דור או זמן נצח, כך או כך אינה מרפה. והרי לנו קללת הכובש הפוטנטי שלא יוכל להיפטר מהכיבוש גם לאחר מות הכיבוש. קללת הכיבוש היא עונש בושתו. וישנה גם בושת הנכבש, הנאנס – מצב הנאנסוּת. אפשר שהנכבש-נאנס חווה בושה זמנית בלבד, כלומר שבאופן פרדוקסלי דווקא הנאנס עשוי לשקם את כלכלת הבושה הלא-מודעת שלו לפני הכובש שנועד ללכת על פי תהום. כלומר שבושת הנכבש עשויה להתפוגג מהר יותר מכפי שאנו נוטים לשער. מוזר ככל שזה ישמע, העונש האמיתי אינו להיות נכבש אלא להיות כובש. עם בושת הנכבש אנו מצווים לדמיין את סוף הכיבוש כישועה קולקטיבית ביחס לציבור שלם הדבוק לקללת הכיבוש כזמן מגפה. ולמרות זאת, שמא אין זה בהכרח מופרך לחשוב על הכיבוש כמה שמזמן לישראלי אופק להתאזרחות במרחב הלבנטיני כחיים ביחד, עם הבושה הסרטנית וכנגדה? שהרי חלום שתי המדינות נגוז זה מכבר (ההפרדה בין שני העמים), ועתה מרבים לדבר, שכן האין-מוצא היה לטבע ראשון ושני, על פדרציה, קונפדרציה ודו-לאומיות (או שימור האפרטהייד הקיים?) כאופציות אוטופיסטיות לכאורה לעתיד משותף על אדמת הלבנט.

מבט ממזרח על הכיבוש. תצלום: ארגון העבודה הבינלאומי

ולצד הכיבוש, האשמה והבושה מן הראוי לציין את ההגירה של ישראלים לברלין ומזרחה בעקבות פרנסה, לימודים, מעשה אמנות, פיננסים ונדל"ן; את שברו הנורא של העם הסורי השכן לנו שמצא את עצמו נטול מדינה, שגילה את פניו כפליט מתגולל בדרכים בארצות הקור, שגילה לנו בעל כורחו את פניו לעת שבר, פנים שאינן מושגות לנו, שלא לא יכולנו לראות לפני שברו הנורא... כל זאת לצד תהפוכות משטר בעולם הערבי שאנו שכניו, אשר בעצמו נקרע באופן אלים וחסר מוצא בין מסורת המזרח למסורת המערב; הגלות הפנימית שהאינטלקטואל הישראלי גוזר על עצמו בשתיקה לא-רפלקסיבית, או לחילופין נטישת האליטה האקדמית (הביקורתית) לטובת משרות נחשקות באוניברסיטאות שמעבר לים. ובהקשר זה אי אפשר שלא להבחין ב"רשומון המזרחי" מעורר ההשראה של העשורים האחרונים, כלומר לאופן שבו המזרחיות – בין אם מדומה, כלומר תוצר של הבניה אידאולוגית, ובין אם ממשית – משיחה את עצמה בנרקיסיזם מבורך, האופן שבו המזרחיות מסרבת להיות מונוליטית ויש לה נוכחות מרשימה בשיח האקדמי ביחס לעצמה, במוזיקה, בקולנוע, בטלוויזיה, בספרות, בשירה ובקולינריה.

האשכנזיוּת מתבצרת בשתיקה רועמת, בזהות שקופה, לא מבוררת דיה, ונדמה שאין לה מה להוסיף על עצמה זולת מה שלא נותר מהשטעטל, הגטו והשואה

וכנגד תסס זה בתרבות, האשכנזיוּת מתבצרת בשתיקה רועמת, בזהות שקופה, לא מבוררת דיה, ונדמה שאין לה מה להוסיף על עצמה זולת מה שלא נותר מהשטעטל, הגטו והשואה. שקועה בהכחשת המרחב (ובהקשר זה שלילת הגלות ושלילת הלבנט חד הם), בונה את מבצרה כווילה בוהקת בלבן בג'ונגל כאילו הייתה דרום-אפריקה בלב המזרח התיכון, האשכנזיות מתגוררת בשפה בהיפוך למשפט המפורסם של יהודה הלוי: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", שכן הנוסח שלה הוא זה: "אני במזרח וליבי בסוף מערב". לא אחת עולה אופציה של זהות במנוסה באמצעות החזרה ליידיש ולתרבותה, אגב ניסיון להחיות בלא מעט נוסטלגיה את הלך הרוח הבונדיסטי. אולם נשאלת השאלה האם אין בכך רדוקציה של הזהות האשכנזית למסמנים וורשה, גפילטע-פיש ושירי אברהם סוצקבר הנפלאים כשלעצמם.

מהמזרח, מזרח אחר, ולא לבנטיני: המשורר אברהם סוצקבר (1962), תצלום:בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, ויקיפדיה

ולצורך העניין, ההכרה בלבנטיניות אינה מבקשת לשלול מהלכים אלה, היא מציעה להכילם לצד רפרטואר תרבותי רחב יותר. ובאשר לתרבות יידיש ומחוזותיה, מעניין להיווכח כיצד אותם יהודי מזרח-אירופה (האוסטיודן) שהיגרו לפלשתינה השילו מעליהם את הזהות הלבנטינית כאשר פגשו באדמת הלבנט, שהרי יהודים אלה נתפשו בחברה הנוצרית כמזרחים, בבחינת המוסלמי הנסבל. עדות מכמירת לב לכך ניתן למצוא בספרו של הסופר-עיתונאי יוזף רות(שכתב בגרמנית ובעצמו היה יליד גליציה) "יהודים נודדים", שם הוא מתאר בסרקזם את האופן שבו האוסטיודן נתפשו על ידי אחיהם היהודים, שכבר הפכו להיות "בני בית" בתרבות המערב, ועתה נוכחותם של אחיהם המוזרים מהמזרח מאיימת עליהם, כלומר שדחיקת המזרח על ידי המזרח בתוך המערב היא עניין פנים-משפחתי-אשכנזי קדום, מורכב ומפותל יותר מזה שמציגים לנו סוציולוגים. להלן יוזף רות (כאן בתרגום אהוד אלכסנדר אבנר): "איש לא יעשה דבר למענם. דודניהם ובני עמם, שיושבים ברובע הראשון במערכות העיתונים, הם 'כבר' וינאים, והם אינם רוצים להיות קרוביהם של יהודי המזרח או להיחשב חלילה בטעות בעצמם כיהודי המזרח".

לא התאפשר לעולי ארצות האסלאם להיות יהודים, ערבים או אירופים, אף לא לבנטיניים גאים, כלומר במובן מסוים הוצע להם הנורא מכל – "השלילה המוחלטת", אגב בקשה (המהולה בדחייה) להיטמע בתוך גוף מוזר למחצה, חוּצן מובס ומלנכולי שאינו זוכר או יודע את שמו

לאםובכן, האוסטיודן עברו הלבנה עצמית מזורזת, שכן כאשר הגיעו לכאן יהודים יוצאי ארצות האסלאם הם פגשו בחיה מוזרה שלא הכירוה קודם ולא יכלו לנחש את טיבה: הם נתקלו במה שניתן לכנות רק בדיעבד, וגם זה בקושי רב, "יהודי-פרוטסטנטי" (מדובר באימוץ הגישה של קאנט ביחס למקום ולנפח שתופסת הדת בחברה-תרבות על פי הגרסה הידועה: "הדת בגבולות התבונה"; מדובר בחילון הדת והטמעתה אל תוך גוף החברה האזרחית-לאומית), אשר "דרגת האפס של היהודי" שלו הייתה זהותו הסמויה מהעין, סמויה אף מעצמו. מדובר בזן מסוים ומבודד מאוד של יהודי שחש זר ביחס למקום – בארץ שמוזרה לו, בין אנשים מוזרים, אבל בה-בעת כפליט בעצמו הוא בעל תודעה הגמונית – אבל סוף-סוף, בזכות המקום, יכול היה להיפטר (דווקא ורק במדינת היהודים האקסקלוסיבית – והרי זה הפרדוקס) לאחר תלאות וייסורים מרובים מהגיבנת היהודית המעיקה שסחב על עצמו בעודו מקבע את עצמו ומתקבע בעיני אחרים כ"היהודי הנכון היסטורית". יהודי-פרוטסטנטי זה הפך על פיה את הפרקטיקה היהודית רבת השנים של ה"יהודי הקתולי המסורתי"; הוא תרגל באדיקות סוג של אנוּסוּת הפוכה: במקום "היה יהודי בביתך ונוצרי בצאתך" – "היה נוצרי בביתך (אתה רשאי ואף מצווה לפסוח על כל מנהג יהודי מצוי) ויהודי בצאתך" (אתה מחויב להיוולד, להתחתן ולמות כיהודי). וההמשך ידוע עד לזרא, שכן כתוצאה מזהות יודו-פרוטסטנטית לטנטית זו של האוסטיודֶה, שהכחיש את המרחב ושלל את האפשרות להיות בן הלבנט, ובתהליך ציביליזציוני מזורז הפך להיות "מלח הארץ" שהוא גם בן המערב (וראו לעניין זה את ההתבטאות המייצגת של עמוס עוז בשיחה עם ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, ביחס לעליית יהודים מארצות האסלאם: "אני אפיקורסי בעניין זה. אם עתידנו להיהפך למדינה לבנטינית – מוטב שלא יבואו". ובן גוריון משיב לו: "מדינה לבנטינית תישמד") אזי לא התאפשר לעולי ארצות האסלאם להיות יהודים, ערבים או אירופים, אף לא לבנטיניים גאים, כפי שכהנוב חשבה להציע, כלומר במובן מסוים הוצע להם הנורא מכל – "השלילה המוחלטת", אגב בקשה (המהולה בדחייה) להיטמע בתוך גוף מוזר למחצה, חוּצן מובס ומלנכולי שאינו זוכר או יודע את שמו. בשל זהותם האנוסה על דרך ההיפוך של האוסטיודן-הפרוטסטנטים לא התאפשר לעולים מארצות האסלאם להיות לעצמם דבר-מה פוזיטיבי בלבנט שהתהפך בעוצמה על הצד המלנכולי של ההוויה. כשנפלטו כספינה טרופה אל הלבנט שכבר רשם את קורותיו כמחזה תוגה, מה נותר להם זולת זיכרון דהוי של עצמם כיתומים בשפה?

דייג בחוף תל אביב: הים במערב, העיר ממש כאן, והלבנט בכל מקום. תצלום: Or Hiltch

עוד ערב קיץ חם ניגר מתל אביב אבות-ישוּרוּנית שמבצבצת בחרדה לנוכח אופק התקיימותה על הקוטב האלביתי בלב-לבנט, תל אביב שנבנתה בסכסוך לא מודע ביחס לעצמה עם הגב לים, אבל הים כחול מדבר נודד חודר אליה מבין סדקי המדרכת, מכלה את הבתים במליחות ולחות תופת העולה מהים. גברים סקסיים פרומי חולצה עושים את דרכם לים, מוזיקת טרנס סיבירית נוטפת מגופם הלח, רק הגינה התל-אביבית, שצומחת כגידול פרא אל תוך בתי הבאוהאוס המתקלפים, שיובאו אי אז בצו האופנה האדריכלית מגרמניה שלפני מפלתה, משגיחה עליהם בדאגה גדולה.

עידן צבעוני הוא עורך הוצאת הספרים רסלינג

תמונה ראשית: מתוך "השטיח המעופף" (1880), איור של הגיבור הרוסי העממי איוון צארביץ', מאת ויקטור ואסנצוב. תצלום: ויקיפדיה