מכשילי הרפואה

האג'נדה שמקדמות האגודות המתנגדות לניסויים בבעלי חיים (הפועלות בארץ ובעולם) היא בעלת משמעות הרסנית בכל הקשור להתקדמות המדע הבסיסי והביו-רפואי. ראו למשל את  גילויי הדעת של בכירים במוסדות החינוך בישראל ובעולם. האגודות הללו מצליחות להגיע להישגים כלשהם משום שהן מציגות בצורה פופוליסטית נתונים חלקיים או שגויים, משכנעות את הציבור בטיעונים שאינם מבוססים על עובדות ונתונים ומתארות מצב שאינו משקף את המציאות, בעזרת שלל טיעונים המעוררים הזדהות רגשית תוך התעלמות, חוסר ידע, או העלמה מכוונת של נתונים חשובים. יכולתן של אגודות כאלה לסחוף חלקים מהציבור נובעת מכך שהאמת מורכבת והבנתה דורשת ידע שהוא מעבר לסיסמאות פשוטות. בנוסף, מדענים מגלים חוסר מוטיבציה להגיב לאמירות שהן בבירור מופרכות בבסיסן.

מבחינה מספרית, חיות המעבדה מהוות 0.35% ממספר החיות שמגודלות ומומתות על ידי בני אדם, בעיקר בתעשיית המזון  – האחראית למותם של 99.15% מבעלי החיים המנוצלים על ידי בני אדם

הסברים נרחבים יחסית בנוגע למשמעות המחקר בחיות ניתן למצוא ניתן למצוא ברשת (לדוגמא: כאן) ולכן אספק מידע בסיסי ביותר שנחוץ להבנה ראשונית של הנושא.

שימוש בבעלי חיים במחקר הביולוגי

מחקר בחיות מאפשר השגת ידע רלוונטי בנוגע למנגנונים בסיסיים, כמו אלו ששולטים בחלוקת תאים, מבקרים את התנאים פיזיולוגיים בגוף (למשל: רמת סוכר, לחץ דם), ומאפשרים תגובה להפרעות חיצוניות (למשל: החלמה מפציעה או זיהום). ברמה הביולוגית העקרונית, כל התהליכים הללו מבוקרים ומתבצעים בצורה כמעט זהה בחיות שונות, וככל שהחיות קרובות מבחינה אבולוציונית, ההבדלים קטנים יותר. כך למשל, הבנת המנגנונים המבקרים חלוקת תאים, נדידת תאים או יצירת גרורות סרטניות בעכבר, מאפשרת הבנה עקרונית של התהליכים המקבילים באדם ובבעלי חיים נוספים. מידע זה רלבנטי, למשל, לצורך מציאת חומרים הפוגעים בצורה סלקטיבית בתאים מתחלקים, מגבילים יצירת גרורות או משפיעים על יכולת תאים לחיות בסביבות שונות – חומרים שעשויים לפעול נגד תאים סרטניים. במקרים ספורים שבהם מתגלים הבדלים בין יצורים, להבדל עצמו ולהבנת הבסיס שממנו הוא נובע ישנו ערך מעשי רב. לדוגמא: מדוע חיות אחדות (דג) מסוגלות לתקן נזק שנגרם לרקמת שריר, בעוד שהתקף לב באדם לא ילווה בתהליך של התחדשות השריר הפגוע ובריפוי הנזק? מחקר בסיסי בנושאים כאלו מאפשר הגדרה של הבדלים בין מערכות ומקדם פיתוח פיתרונות שיאפשרו תיקון נזקים.

דגי זברה (Danio rerio), נפוצים כחיות מעבדה למחקר גנטי-רפואי. תצלום: תיירי מריסאל

במקרים של חקר יצירה של גרורות, הקשר לרפואה ברור, פשוט להבנה ומעורר פחות התנגדות. במקרים אחרים, הידע הבסיסי שנרכש בעזרת ניסויים משמש להבנת מערכות ביולוגיות. כל פריצות הדרך הרפואיות נשענות על מידע שהתקבל מתחום המדע הבסיסי, גם אם בתחילת המחקר לא ניתן היה לצפות את השימוש שייעשה בידע שנרכש. הדבר דומה, למשל, ליציאה למסעות חקר של אזורים שטרם מופו, או לניתוח גופה – מסעות חקר שלא היה ידוע מראש אם וכיצד הידע שהושג בזכותם יביא תועלת בעתיד. המחקר הבסיסי המודרני עושה, בין היתר, שימוש בבעלי חיים שבהם נחקרים תהליכים בסיסיים מורכבים ביותר בסביבה הרלוונטית ביותר, בתוך הגוף החי.

מבחינה מספרית, חיות המעבדה מהוות 0.35% ממספר החיות שמגודלות ומומתות על ידי בני אדם, בעיקר בתעשיית המזון  – האחראית למותם של 99.15% מבעלי החיים המנוצלים על ידי בני אדם (על פי הנתונים בגרמניה), והחלק היחסי של חיות המעבדה עוד קטן בהרבה אם כוללים בחישוב בעלי חיים שניצודים בים. באירופה נאסרו ניסויים על בעלי חיים לצורך תעשיית הקוסמטיקה. במחקר הבסיסי העכבר הוא חיית המעבדה הנפוצה ביותר, ובנוסף נעשה שימוש במספרים נמוכים יותר של בעלי חיים כמו  דגים, חזירי ים, חולדות וארנבות, בעוד שמספר הקופים (ולא מדובר ב״קופי אדם״) נמוך ממאית האחוז ממספר החיות משמשות בתעשיית המזון.

בעיני רבים, חשיבות המחקר הביולוגי היא בפיתוח תרופות, ולכן אסביר את התהליך שבסופו מרשם ובית מרקחת.

שלב המחקר הבסיסי וחשיבותו

תהליכים ביולוגים שנלמדים במחקר בסיסי שעוסק בתהליכים כלליים מסתברים כמעט תמיד כרלבנטיים למחלות, כיוון שהם כמעט תמיד בעלי משמעות קלינית. כך, הידע שמתקבל במחקר הבסיסי מאפשר ״הגדרת מטרות״ לטיפול – לרוב מדובר במספר קטן של חלבונים מתוך אלפי אפשרויות. למשל: ההבנה המפורטת של תהליך התרבות נגיפים מהמשפחה הרחבה של נגיף האיידס (רטרו-וירוסים) הושגה הודות למחקר בסיסי שהחל לפני יותר מחמישים שנים. כשפרצה מגפת האיידס, הנגיף שאחראי לה התגלה והוגדר הודות לידע שמקורו במחקר בסיסי. בחברות שבהן לא מתקיים מחקר מדעי מודרני, הסברות לגבי מקור המחלה נעו בין כישוף לעונש על יחסים הומוסקסואליים. במחקר בסיסי מודרני, שהוביל ברבות הימים לפיתוח תרופות שמאפשרות לנשאי נגיף האיידס לחיות חיים מלאים, נעשה שימוש בחיות מסוגים שונים, כולל קופים שרגישים לנגיף דומה ביותר. מבחינת מנגנון ההתרבות ודרך גרימת הנזק למערכת החיסון, הנגיף שתוקף בני אדם זהה לזה שפוגע בחיות שונות, כולל בקופים מסוג מקוק רזוס. המחקר הבסיסי בתחומים שונים הוא שאפשר הבנה של מנגנוני ההדבקה וההתרבות של וירוסים, לדוגמא. שלב זה מאפשר הגדרה של מטרות ספציפיות, חלבונים שחשובים להתרבות הנגיף במקרה של וירוס האיידס, או זיהוי חלבונים שחשובים להתרבות תאי סרטן ויצירת גרורות, במקרים של מחקר שמתמקד בהבנת חלוקה או נדידה של תאים.

היום הבינלאומי למאבק באיידס. תצלום: Jacinta Lluch Valero

שלב סריקת החומרים ואופטימיזציה

בשלב הבא, תוך הסתמכות על המחקר הבסיסי, מתמקד המאמץ בעיכוב או בהפעלה של חלבונים שהוגדרו כבעלי חשיבות לתהליך הרלוונטי למחלה.  לצורך זה משתמשים על פי רוב בתרביות תאים (טכניקה שמחייבת שימוש נרחב בתוצרי דם של חיות, בעיקר של פרות), לסריקה של מיליוני חומרים ותרכובות שיתקשרו למטרה שהוגדרה במחקר הבסיסי. מתוך מיליוני החומרים שנבדקים, נבחר מספר קטן של חומרים שעוברים תהליך אופטימיזציה כימית תוך שימוש בדימוי ממוחשב, לצורך יצור חומרים דומים אך יעילים וספציפיים יותר. לאחר ניסויים נוספים, בשיטות שונות שפותחו לאחרונה תוך שימוש בחיות (כמו איברים שגודלו בתרבית, שכאמור תלויים לחלוטין בשימוש מסיבי בתוצרים מהחי), מספר קטן של חומרים (פחות מעשרה לכל למטרה) ייבדק בשלבי הפיתוח הבאים.

שלב הניסויים הפרה-קליניים בחיות

החומרים שפותחו בשלב הקודם יבדקו בחיות כמו עכברים וחולדות ומתוכם יבחן מספר מצומצם יותר של חומרים, תוך שימוש בחיות הקרובות יותר לאדם (במובנים מסוימים) כמו ארנבות וקופים. בדיקת התרופה הפוטנציאלית על בעלי חיים מאפשרת, למשל, לשלול רעילות שנובעת מפגיעה או השפעה על איברים ומערכות שלא כנגדם כוונה התרופה, ולספק מידע ראשוני לגבי יעילות התרופה במערכת המורכבת שהיא הגוף החי. לאחר קבלת בסיס מדעי להמשך פיתוח התרופה, החוק מאפשר מעבר לניסויים באדם.

שלב הניסויים הקליניים באדם ושיקולי היצור

לאחר בדיקת יעילות התרופה על בני אדם, יגיעו כעשרה אחוזים מהחומרים ליצור. העובדה שאחוז גבוה כל כך מהתרופות הפוטנציאליות מגיעות ליצור מהווה עדות לאיכות וליעילות הסינון – הסיכוי שמתוך עשרה חומרים שנבחרו אקראית ללא סינון דומה, אחד יהיה פעיל נגד מחלה מסוימת הוא אפסי. בשלב הסופי נדחים חלק מהחומרים, משיקולים כלכליים של מחיר יצור ותחרות עם מוצרים קיימים, זכויות יוצרים ועוד, וכן בגלל בעיות יעילות או תופעות לוואי, שמתגלות רק בשלב הניסויים באדם (העכבר לא התלונן על בחילה). האישור לשווק חומר כתרופה ניתן אך ורק לאחר שבניסויים קליניים מוכחת בצורה מובהקת  פעילות חיובית בהשוואה לחומר שאינו פעיל.

בנוסף להעשרת הידע האנושי, סדר הפעולות הזה הביא לפיתוחן של עשרות אלפי תרופות, שמשפרות את איכות החיים ואורכם עבור רוב האנושות. כל התרופות בהן נעשה שימוש כיום (למשל תרופות לטיפול בסרטן, איידס, טרשת נפוצה, סיסטיק פיברוזיס ועוד) לא היו קיימות ללא מידע בסיסי וניסויים פרה-קליניים בחיות. הטיפולים המודרניים שמאפשרים ריפוי, דיכוי המחלה או הארכת חיים פותחו הודות למסלול שתואר, מסלול המקובל במדינות המפותחות. אלה תרופות שיעילותן הוכחה, בניגוד לתפילות ולרפואה ״אלטרנטיבית״, שיעילותן מעולם לא הוכחה. כיוון שלא קיים מסלול מעשי אחר לפיתוח תרופות, ולמרות המוטיבציה העסקית להוזיל את התהליך, הוא נשאר ארוך ויקר, ותובע השקעה של מיליארדי דולרים בפיתוח כל תרופה.

עכבר מעבדה. Image Courtesy: Rama, Licensed under the Creative Commons Attribution-Share Alike 2.0 France | Wikimedia Commons

האגודות למניעת ניסויים בבעלי חיים מעוניינות להביא להפסקה מוחלטת של שימוש בחיות בניסויים, בהתבסס על טיעונים מוסריים שלפיהם דין עכבר כדין אדם. כדי לשכנע את הציבור, שמסיבות ברורות מעוניין בפיתוח תרופות וטיפולים, הן מפיצות מידע שלפיו קיימות אלטרנטיבות ופיתרונות אחרים שיאפשרו את התקדמות המדע והרפואה, ללא פגיעה בבעלי חיים. יותר מכך, האגודות אף מפיצות ״מידע״ שלפיו השימוש בחיות במחקר ביו-רפואי לא רק שאינו מקדם את המחקר, אלא אף מעכב פיתוח תרופות.

ללא עשר התרופות שפיתוחן כלל שימוש בחיות, לא הייתה מתקבלת גם תרופה אחת שניתן היה לבדוק בניסויים קליניים בבני אדם

כדי להחליט על דרך פעולה שמשקללת טיעונים מוסריים עם שיקולים של טובת האדם, על החברה לדון בנושא מתוך מידע (שאת חלקו סיפקתי כאן), ולהבין מה מהות ה״אלטרנטיבות״ וה״פיתרונות האחרים״. מספר האמירות המוטעות והמטעות שהאגודות מספקות לצורך קידום מטרתן גדול ולכן (משיקולי אורך המאמר) אציג מספר טענות מייצגות ואדון בתוקפן.

ראשית, האגודות מנסות לשכנע תוך הצגת נתונים סטטיסטים בצורה מעוותת, תוך ערוב נושאים שאינם קשורים. למשל, אחת הטענות הנפוצות היא שכיוון שרק אחת מכל עשר תרופות שמקורן בניסויים בחיות מאושרת לאחר מבחנים קליניים בבני אדם, השימוש בחיות אינו מנבא את ההצלחה בבני אדם. את הסיבות לכך שרק אחת מעשר תרופות כאלה מגיעות למדף ציינתי קודם. למעשה, ללא עשר התרופות שמציע המסלול שתואר, אותו מסלול שנעשה בו שימוש בחיות, לא הייתה מתקבלת גם תרופה אחת שניתן היה לבדוק בניסויים קליניים בבני אדם, ולכן פיתוח תרופות כלל לא היה אפשרי. התרכובות שמגיעות לניסויים קליניים משקפות בחירה מתוך מיליוני אפשרויות שכוונו נגד מטרות ספורות, שהוגדרו מתוך מאות אלפי מטרות אפשריות (מספר החלבונים השונים בגוף, למשל). כך שרמת הצלחה של 10% בשלב הניסויים הקליניים בבני האדם משקפת שלילה של מיליארדי תרכובות שאינן פעילות.

קבוצה אחרת של טיעונים מוטעים מסתמכת על מקרים נדירים ביותר ויוצאים מן הכלל, בהם מסתבר, לאחר שנים של שימוש, שלתרופה כלשהי (מתוך עשרות אלפי תרופות שונות) ישנן תופעות לוואי על אף שהיא עברה את מסלול הבדיקות. זה קורה, זה נדיר (למשל, בתרופה 'ויוקס'), אך מה ניתן להסיק ממקרים אלו? האגודות מציגות את הכישלונות הנדירים כהוכחה לכך שהניסויים בבעלי חיים אינם מנבאים בטיחות שימוש בתרופה בבני אדם. למעשה, כפי שתיארתי, בסוף מסלול הניסויים שמוביל לאישור תרופה לצריכה כללית מבוצעים שלושה שלבים של ניסויים בבני אדם. אם אכן מאושרות תרופות שגורמות לנזק, הבעיה נעוצה בתכנון הניסויים בשלבים האחרונים הללו, כתוצאה מטעות או הסתרה בזדון של נתונים, ואינה מעידה על איכות המסלול בו מעורבים ניסויים בחיות. השלב האחרון בפיתוח (שלב 4 בניסויים הקליניים) כולל מעקב ארוך טווח אחר תופעות לוואי בקרב אנשים שמשתמשים בתרופה לאחר אישורה. בשלב זה, באחוז קטן מהמקרים, מתגלות תופעות לוואי שלא התגלו בבדיקות המוקדמות שנערכו בבני אדם.

בשלב זה אין למדע עדיין דרך להתקדם מבלי לבצע חלק מהניסויים על בעלי חיים

לפי קבוצה אחרת של טיעונים קיימת קנוניה של שימוש בחיות אף שקיימות ״אלטרנטיבות״. המדען, בגרסה זו, מוצג כשמרן שמסרב להשתמש בטכנולוגיות ובשיטות חדשות. למי שלא למד ביולוגיה בצורה רצינית, המונחים ״תרביות תאים״, ״תרביות רקמה״, ״ תרביות איברים״, ״מחקר במבחנה״ נשמעים כמו חלופה נהדרת לשימוש בבעלי חיים – אין פגיעה בחיות, זה זול וזה פותר הכול. במקרה זה, מדובר בחצאי שקרים במספר מישורים. ראשית, את הטכנולוגיות הללו לא פיתחו האגודות המתנגדות לניסויים בבעלי חיים. אלה טכנולוגיות שאותן פיתחו המדענים השמרנים, תוך פריצות דרך משמעותיות שמאפשרות לבצע חלק מהניסויים מחוץ לגוף החיה. לצורך פיתוח השיטות החדישות הללו נערכו ניסויים בעשרות אלפי עכברים ולאחר שפותחו, השימוש המעשי בהן דורש, למשל, כמויות גדולות של תוצרי דם של פרות. מדובר בדם שנלקח באופן רציף מפרה, או לחלופין, נלקח מעגלים במהלך השחיטה. כך שגם ב"אלטרנטיבות" ישנו שימוש מסיבי בבעלי חיים. שיטות אלו אכן מספקות מידע מעניין שקשה להשיג בדרכים אחרות, אבל הן בשום אופן לא מייתרות את הצורך לבדוק פעילות של תרופה בשלב כלשהו על גוף חי, על חיה שלמה, על מורכבותה – הקשר בין רקמות ואיברים שונים, פעילות מוטורית, ביצוע משימות שונות וכו׳.

פרה: חוליה הכרחית במחקר, במדע, ברפואה ובבריאות. תצלום: מרקו אקרפלט.

חשוב לציין כי מדענים דווקא מחפשים דרכים שלא להשתמש בבעלי חיים בניסויים שלהם. לאו דווקא מסיבות של זכויות בעלי החיים, אלא גם מטעמים מדעיים טהורים – תוצרים מבעלי חיים נבדלים אלה מאלה מאוד ומקשים על שחזור תוצאות המחקרים. אלא שבשלב זה אין למדע עדיין דרך להתקדם מבלי לבצע חלק מהניסויים על בעלי חיים.

סוג אחר של טענות נסמך על דעתם של אחרים שאמורים ״להכיר את המערכת מבפנים״ ולגלות את האמת. במקרה זה, מדובר באנשים שלרוב אינם מעורבים בפעילות מדעית רלוונטית שמאפשרת להם להבין את התהליך. למשל, רופאים או אנשים שנפלטו מהתעשייה הביוטכנולוגית ומתבטאים נגד ניסויים בחיות. אם נניח שאכן יש לרופאים הבנה שמאפשרת להם לערער על התהליך הקיים, מדוע נסתמך על קומץ מהם ולא נברר מה רופאים המיודעים בתהליך חושבים באמת? כך או כך, אף כי רופאים ממלאים תפקיד חשוב במערכת הבריאות, תפקידם העיקרי אינו קשור לפיתוח תרופות ולכן הם אינם מהווים סמכות מקצועית בעניין יותר מכל בעל מקצוע אחר.

לו היו אלטרנטיבות לשימוש בחיות במחקר ביו-רפואי, המוטיבציה הכלכלית הייתה מביאה ליישומן

לעתים נעשה שימוש בציטוטים סלקטיביים ובהוצאת דברים מהקשרם. למשל, החוקר פרופסור עידו שגב מהאוניברסיטה העברית, שחקר תאי עצב בעמוד השדרה של החתול וקשרים עצביים במוח החולדה, במסגרת המאמץ להבנת פעילות המוח, מצא הבדלים כמותיים בין תאי עצב אנושיים ועכבריים. הידיעה מהו תא עצב, היכולת לדעת מה למדוד ואיך לפרש ממצאים שמקורם ברקמה אנושית, תלויות לגמרי בהבנה שהושגה ומתפתחת במחקר העושה שימוש בעכברים וחיות אחרות. ההבדלים הכמותיים בין חיות יכולים למשל להסביר חלק מההבדלים בין חשיבה של עכבר ואדם, ואינם מבטלים את התרומה ההכרחית של העכבר בעבר ובעתיד. במקרה זה, אף כי פרופ׳ שגב אמר ש״עם כל הכבוד לחיה המדהימה והחשובה עבורנו (העכבר), היא בכל זאת שונה מאד מאיתנו״ ו״לעיתים יש תרופות שמצליחות על עכברים ולא על בני אדם״, הכותרת המטעה שניתנה  לכתבה והמצוטטת על ידי האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים היא ״למה הניסויים בבעלי חיים לא יעילים? לחוקר ישראלי יש את התשובה״.

חוסר היושר של חברי האגודות נגד ניסויים בבעלי חיים מתבטא בצורה ברורה בכך שרבים מהם, וגם בני משפחותיהם, משתמשים בתרופות שהושגו בצורה שתיארתי, ובכך מממנים ביודעין פעילות עתידית דומה של חברות התרופות. הטענה שלהם ש״אין משהו אחר״ או ש״החיות שבהן נעשה שימוש כבר מתו״ שקולה להטפה לצמחונות תוך אכילת סטייק כי ״הפרה כבר מתה״.

מחאת "I am not a nugget", נגד שימוש בתרנגולות בתעשיית המזון. תצלום:Thomas Cizauskas

אנחנו לא חייבים לנהל אורח חיים שמנצל ומענה בעלי חיים, ולא כולנו חייבים לאכול בשר

לו היו אלטרנטיבות לשימוש בחיות במחקר ביו-רפואי, המוטיבציה הכלכלית הייתה מביאה ליישומן – למשל, אחזקת עכבר אחד בתנאי מעבדה עולה כ-60 דולר בשנה, לאחר בניית הבניין והמתקן היקרים בו הוא וחבריו משוכנים. בניגוד לתאוריות הקונספירציה שמפיצות האגודות, אין לאף גורם במערכת מוטיבציה להתעקש על השימוש היקר בחיות ניסוי, אלא שכרגע אין תחליף לחיות במחקר הבסיסי ובמחקר הפרה-קליני.

על המדענים חלה חובה להסביר לציבור הרחב את מהות המחקר וחשיבותו ולא להתעלם מהביקורת, אפילו אם אין בה הרבה אמת ויושר. יש להתאמץ ו״לפתוח את המעבדה״ ככל האפשר, תוך שמירה על בטיחות המבקרים והחיות. כך, ההחלטות שאמורות להתקבל על ידי הציבור בנושא יהיו מגובות בידע ולא ינבעו מהצגה פופוליסטית של קוף ממקור לא ידוע, שמככב בכרזות של האגודות האלו כבר עשרות שנים.

כמעט כל פעילות אנושית גוררת פגיעה בבעלי חיים. בניית כבישים, מלונות ובתים פוגעת בבעלי חיים על ידי הרס וחלוקה של בתי גידול. הזיהום התעשייתי גורם לתהליכים גלובליים שפוגעים בהמוני חיות וכך גם השימוש בחיות כמקור מזון. מספר החיות המשמשות במחקר המדעי, שכרגע מחייב שימוש בבעלי חיים, אפסי לעומת אלה שנגרם להן סבל ומוות בפעילויות אנושיות אחרות, ואולי כדאי שנתמקד במציאת אלטרנטיבות לאלה: אנחנו לא חייבים לנהל אורח חיים שמנצל ומענה בעלי חיים, ולא כולנו חייבים לאכול בשר. נדמה שההתנגדות הקולנית דווקא לניסויים בבעלי חיים המובילים לפיתוח תרופות חיוניות המטיבות עם האנושות, התנגדות העולה בעצמתה על ההתנגדות לתעשיית המזון, נובעת מכך שלמדענים אין מוטיבציה כספית לענות לטענות המוטחות בהם, ואין להם משאבים כלכליים ויחסי ציבור כמו של תעשיית הבשר. כדאי לנו מאוד לחשוב על שינויים באורח החיים האנושי, כך שנפגע הרבה פחות בחיות. אבל לעת עתה, כשאנחנו מפתחים תרופות, אין לנו ברירה אלא לערוך ניסויים בבעלי חיים.

פרופ׳ ארז רז הוא ראש המכון לביולוגיה של התא, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת מונסטר, מונסטר, גרמניה.

תמונה ראשית: "תרופות", תצלום: מיכל גרוסיצקי, unsplash.com

Michał Grosicki