עד קצה העולם למען הגור שלי

לאחרונה, מצאתי מחברת ישנה ובה שתי שורות ששורבטו בעמוד הראשון:

״אנחנו מבטים מחלון המקלט לנשים בגשם. אנחנו לא יכולים לצאת, כי אין לי כסף לקניית נעליים״.

אני לא זוכרת שכתבתי את המילים הללו, לפני עשר שנים, אבל כשאני מדפדפת בעמודים הריקים שבמחברת, עולה בי זיכרון. בני, בן חצי שנה, זוחל סביב בפארק כשלגופו חליפה נגד גשם וגרביים ספוגי מים, חובט בידיו בשלוליות  ברוב אושר, ואני לצדו, בנעלי אצבע. בזמן שבין הכתיבה והזיכרון, הגעתי למסקנה שעם או בלי נעליים, אנחנו חייבים לצאת החוצה. בתוך המקלט לנשים, אי אפשר היה להימלט מן המצב שלי, מצבה של אם יחידנית שפשטה את הרגל. הרגשתי לכודה, לא רק בין הקירות אלא גם על ידי ההגדרה שהוטבעה בי על ידי החברה. בחוץ, כשהגשם ירד על עורי, רק האופק הגביל אותנו.

לא עמדתי בתקן המקובל להורות, משום שלא היה לי בן זוג וגם לא בית

לא עמדתי בתקן המקובל להורות, משום שלא היה לי בן זוג וגם לא בית. אף שעברתי כעיתונאית של הבי בי סי במשך עשור, המשכורת שלי לא הספיקה אפילו לצרכיי הבסיסיים. הפכתי למקרה סעד, ועברתי שורה של מקומות מגורים ארעיים, ומשם למקלט, ואז להוסטל לאימהות יחידניות. עבדתי בעריכת ספרים כשהתינוק ישן, מצאתי בגדים בחנויות צדקה והשתמשתי בבנקי מזון.

לעולם אהיה אסירת תודה על התמיכה שעמותת הצדקה הללו העניקו לי כשהייתי בשפל, כשהעוני והבידוד התישו אותי, וכשחוויתי את טראומת הפרידה הנוראית וההליכים המשפטיים. בהוסטל, אפילו הייתה לי גישה לפסיכותרפיה. באחת הפגישות, חששתי שאני יוצאת מדעתי, ולחשתי שאכלתי את קצה הציפורן של בני אחרי שקצצתי לו ציפורניים בפעם הראשונה. מאחר שלא היה לי עם מי לחלוק את ההתפתחות שלו, רציתי לוודא שלא אשכח את הרגע ההוא, שבו הוא מלמל בהתרגשות על ברכיי והיה מוקסם למראה המספריים. אז לקחתי את חצי הסהר הציפורני הקטן ובלעתי אותו בשלמותו.

אם במצוקה: זה יכול לקרות בכל מקום, לכל אחת. תצלום: רוברט מישובסקי

״נהדר״, אמרה המטפלת. ״זה מקורי, תעשי כל מה שעוזר לך.״ בפעם אחרת, התוודיתי ששיקרתי כשנשלחתי לנסיעת עבודה, ואמרתי שאני לנה אצל חברים בקרבת מקום, מחשש שאאבד את מקומי בהוסטל. מבטה הנוקשה הביך אותי, אבל היא לא ביקרה אותי, רק חייכה. בתוכי, משהו השתנה. האשמה התפוגגה. היא נתנה לי אישור לבטוח בעצמי, להעניק קדימות למשפחה שלי, אפילו לשקר למעננו.

האימהות גירשו את הטורפים, גידלו והניקו את הגורים, וכל זאת תוך שחייה לקצה השני של כדור הארץ מן הלגונות החמימות של מקסיקו שם הן המליטו עד למרחבים הארקטיים שם היה להן מזון

באותו לילה, התעלמתי מעבודת העריכה וקראתי ברשת על אודות לווייתנים. צפיתי בסרטון החביב עלי, של דייוויד אטנבורו, שבו לווייתן כחול ענק צץ מן המים ליד הסירה הזעירה שלו, ואז המשכתי למאמר על מרתון הנדידה של לווייתנים אפורים. האימהות גירשו את הטורפים, גידלו והניקו את הגורים, וכל זאת תוך שחייה לקצה השני של כדור הארץ מן הלגונות החמימות של מקסיקו שם הן המליטו עד למרחבים הארקטיים שם היה להן מזון. הן היו התגלמות ההישרדות. בבאחה קליפורניה, ניתן לראות אימהות וגורים שזה עתה נולדו, כך נכתב במאמר, מדצמבר עד אפריל. בעודי קוראת הרגשתי כוח חדש. זה היה בינואר. האימהות והגורים היו כבר בוודאי בבאחה.

תצפית על לווייתן בבאחה קליפורניה. תצלום: Ars Electronica, © Mark Carwardine / Naturepl

בטלפון, על החוף, כשאני מגינה בידי על המכשיר מפני הרוח, סיפרתי שקר גדול עוד יותר. מקס דהר ברגליים יחפות על החוף, צווח בעודו מתבונן בעקבות שהותיר מאחוריו.

״את עדיין עובדת? את חלק מהמערכת?״ שאל האיש במרכז השירות. ניסיתי לברר, בשיא האגביות, אפשרות לקבל הלוואה.

״כן״, אמרתי. הוא השתתק לרגע. הפסקתי לנשום. הוא התבונן בחשבון הבנק שלי. הוא בוודאי יכול היה לראות בבירור שאני כבר לא שכירה, ושכמעט לא עבדתי. אמרתי לעצמי: אם אוכל לעצור את הנשימה עד שהוא ידבר, התשובה תהיה חיובית.

״הכול מסודר,״ הוא אמר.

אנחנו נעקוב אחריהם ממקסיקו ועד קצה העולם, אמרתי למקס. הם ישחו ואנחנו ניסע באוטובוס, רכבת וסירה, לצידם

האופק שלי היה כעת אופק הנדידה של הלווייתנים. אנחנו נעקוב אחריהם ממקסיקו ועד קצה העולם, אמרתי למקס. הם ישחו ואנחנו ניסע באוטובוס, רכבת וסירה, לצידם. אני אלמד מחדש מהלווייתנים איך להיות אימא, איך לשרוד, איך לחיות.

קבוצות התיירים קוראות להם ״ידידותיים״, לווייתנים המתקרבים לסירות. הובלנו דרך מישורי מלח מהעיירה גוארו נגרו ללגונה. במים, השמש הכתה בנו בעוצמה, בראשו הקטן והמכוסה של מקס. הוא היה חסר מנוחה ולכן שרתי בעדינות כדי להסיח את דעתו. ״כוכב קטן שבמרומים״. ״תפסיקי״, הוא מצווה ופרץ בסולו נלהב. לפתע נשמע ״פוף״ קולני, ואחריו התפוצצות של רסיסי מים. הבל פה שכולו צחנת שרימפס מקרקעית הים עטף אותנו. טיפות זעירות שלכדו את הקשת. ראש של לווייתן באורך מטר וחצי פרץ מתוך המים אל עבר השמים. פה ענק, כמו מגלשה גדולה המחליקה מטה, היה במרחק נגיעה.

״אההה, לך מפה, לווייתן!״ צעק מקס.

״מרררסים״, נשמע קול צרפתי מימיני.

״בלי שיניים, נכון?״ אמר אמריקני מהוסס משמאלי.

אומרים שלווייתנים אפורים רואים קדימה ולמטה, יכולת שימושית כשגרופים טרף מקרקעית הים. הלווייתנה מפנה את עיניה כדי להביט בנו. אני משיבה לה מבט ולא חשה כל פחד, רק אמון. אני מרימה את מקס. הגוף האפור המנוקד צונח מטה.

״אמא! אמא!״

״אני מחזיקה אותך״. הוא מנסה ללטף ואני גם שולחת את ידי. העור שלה רך למגע. היא עולמה. אני גונבת נשיקה מלוחה של גומי.

אחרי שהאמא בחנה אותנו, הגור מתקרב, מרחרח את הסירה. הוא שעון לאחור, על גב הבוגרת, לרגע רוכב עליה, וזנבו מכה במים. טיפות המים ניתזות על פנינו המחייכות ההומיות.

״בוא הנה, תינוק לווייתן, בוא הנה, תן לי ליטוף״, קורא מקס. וכן, אתה מתקרב אליו. אתה נענה לקריאתו.

פרצוף תינוק: גור של לווייתן אפור שחה עם אמו בשפך נהר בצפון מערב קליפורניה, וניגש לבני אדם. תצלום: לינדה טאנר

כשהגורים נצודו גם הם על ידי מטילי הצלצלים, האימהות הפגינו התנהגות פראית נואשת

ציידי לווייתנים גילו את הלגונה הזו בשנת 1857. הם קראו לאפורים ״דגי שטן״ וצדו אותם עד שכמעט נכחדו. כשהגורים נצודו גם הם על ידי מטילי הצלצלים, האימהות הפגינו התנהגות פראית נואשת. בשנת 1874, קפטן צ׳רלס מלוויל סקאמון כתב כי: ״החיה האם, בטרופה, תרדוף אחרי הסירות... תהפוך אותן בעזרת ראשה, או תרסק אותן לרסיסים במכה של זנבה המגושם״.

האוקיאנוס היה מקום בודד עבור האפורים, בזמן שאוכלוסייתם שבה וגדלה. במשך עשרות שנים, דייגים בלגונה התרחקו מהם משום שנאמר כי הם תוקפים סירות והופכים קיאקים. ואז, בשנת 1972, משהו יוצא דופן קרה. פרנסיסקו מיוראל, דייג מקומי הידוע בשם פצ׳יקו, יצא בסירתו לחפש דגי דקר. נקבת לוויתן בוגרת צפה לצדו. פצ׳יקו המבוהל ניסה להתרחק ממנה, אבל היא חזרה שוב ושוב אל הסירה הקטנה. ישנם סיפורים שונים על מה שהתרחש לאחר מכן. באחד מהם מסופר כי פצ׳יקו טבל את ידו במים והלווייתנה התחככה בו. בסיפור אחר נאמר שהיא הרימה את ראשה ונותרה כך כל עוד נגע בה.

פצ׳יקו הביא מספר ביולוגים ימיים כדי שיחזו בהתנהגות הזו. הלווייתנים באו אליו, והיו עבורו יותר מחברים. ״הם המשפחה שלי״, הוא הסביר.

לווייתן מסוג בלנה גרינלנדית נח על קו המים. ליטוגרפיה צבעונית מאת F. Gerasch לפי August Gerasch (מחצית שנייה של המאה ה-19), תצלום באדיבות Wellcome Collection, לונדון

לווייתנים מגלים יכולת להסתגל, להעריך סיכונים, לנצל הזדמנויות חדשות וללמוד מאחרים, אולי אפילו ממינים אחרים

הביולוג ההתנהגותי טוני פרוהוף (Frohoff) תיאר את המפגשים כ״שיתופי פעולה״, שהפגינו אינטליגנציה והיתכנות של תקשורת מכוונת. השינוי שחל בלגונות, מהתנהגות תוקפנית לידידותיות, מעיד על ״גמישות התנהגותית״ – יכולת להסתגל, להעריך סיכונים, לנצל הזדמנויות חדשות וללמוד מאחרים, אולי אפילו ממינים אחרים. אני למדתי מהלווייתנים כיצד להירגע, לשחק שוב, להשאיר את הטראומה שלי בעברי. אם הן יכולות להחלים ולבטוח אחרי כל מה שעבר עליהן, גם אני יכולה.

אנחנו צולחים קניון תת ימי שבו קטלנים טורפים שוכבים וממתינים לגורים. האפורים נותרים ליד קו החוף, במים הרדודים שאליהם הקטלנים אינם יכולים להגיע – ומקפידים שהגורים יישארו בקרבתם. נקבות שנקלעו למארב נצפו מתהפכות על גבן כדי לשמור על התינוקות מעל המים, בין הסנפירים שלהן. המחשבה שמקס עלול לראות מתקפה על גור גורמת לי בחילה ואני ישנה איתו בתא שבסירה, מניחה אותו בצורה דומה על החזה שלי כשהוא חבוק בזרועותיי.

בכל יום במסענו צפונה, אני מתעוררת בידיעה שהלווייתנים גם הם בדרכם. אנחנו בעקבותיהם, מביטים אל האופק ודבר אינו יכול לפגוע בנו, הכישלונות שלי אינם יכולים להשיג אותי. העובדה שמקס אוהב אוטובוסים ורכבות מסייעת לי. ״כתוב כאן אוטובוס, אמא?״ הוא שואל ומצביע אל הכביש כשאנחנו מתקרבים לתחנת אוטובוסים בניופורט, אורגון. זה מה שכתוב. אולי זה בסך הכול ניחוש טוב אבל אם הוא לומד לקרוא, זה עוד משהו שיוכל לשמש אותי נגד מי שיבקרו את מסענו. אני זוכרת את דאגותיהם של חברים כשאמרתי שאקח ילד בן שנתיים למסע, היעדר השגרה, מיטה שונה בכל לילה. אבל מקס כל כך מרוצה כשאנחנו בדרכים, ממש כמוני.

לווייתנים קטלנים, אלסקה. תצלום: כריסטופר מישל

למה אני מבזבזת כל כך הרבה כסף על מסע כל כך שטותי? אולי אני לא מספיק תבונית כדי לטפל בילד. אולי אני פשוט בורחת מאחריות, משגרה שוחקת ומהפחד מפני עתידו של בני בעולמנו המשתנה במהירות

אבל אני לא מצליחה להתגבר על התשישות. היא תופסת אותי אחרי יום שמתחיל בארבע לפנות בוקר, במסע באוטובוס מניופורט לתחנת אלבני, שם אנחנו ממתינים שלוש שעות בקור לפני נסיעת רכבת לסיאטל. למה אני מבזבזת כל כך הרבה כסף על מסע כל כך שטותי? אולי אני לא מספיק תבונית כדי לטפל בילד. אולי אני פשוט בורחת מאחריות, משגרה שוחקת ומהפחד מפני עתידו של בני בעולמנו המשתנה במהירות. הלוואי שהייתי מרגישה פחות אבודה, שקל היה יותר לרצות אותי, שהייתי לוקחת פחות סיכונים.

מקס מרותק, מתבונן ברכבות משאר הצצות, צהובות, מתוך השחוק שאט אט הופך לאפור מתכתי, בעוד אני מלאת התחבטויות. אבל כשהשחר עולה ואנחנו מתקרבים לחופה של מדינת וושינגטון, אני שומעת על נקבת לווייתן אפור חלוצית שהחוקרים מכנים בשם אירהארט (Earhart). היא הקימה קבוצה המכונה ״סאונדרס״ (Sounders), שגילתה מקור מזון חדש, תוך סיכון חייהם. הביולוג הימי ג׳ון קלקמוביקידס (Calambokidis) הבחין בה לראשונה במפרץ פיוג׳יט (Puget Sound) בשנת 1990 ומאז ראה לווייתנים אחרים הולכים בעקבותיה. הקבוצה עוצרת כאן במהלך הנדידה ומבלה חודשים מספר בינקית מרק בוץ שמתוכו הלווייתנים מסננים שרימפס במים רדודים, בין גאות לגאות. הלווייתנים עלולים להילכד ביבשה בזמן שפל, בקלות רבה, אם הם טועים בשיפוט כיוון המים או התזמון. קרוב לחוף, ישנה גם סכנת הסתבכות בצמחייה, רעלנים והתנגשות בסירות. אבל האזור מתפקד כסוג של בנק מזון לעת חירום, כאשר מקורות מזון אחרים מדלדלים.

נקבת לווייתן אפור מציצה מתוך המים: הן עולות, מביטות, וצונחות על גבן ומתיזות מים לכל עבר. תצלום: לינדה טאנר

לווייתנים אפורים הם גורואים של התמודדות עם הבלתי ידוע. הם שרדו תקופות קרח בזכות תזונה גמישה, ונראה כי הם מצליחים להתמודד היטב עם לחצים, אולי הודות ליתרונות גנטיים, ובכלל זה תחזוקה ותיקון של הדי אן איי ותגובות של מערכת החיסון. התקווה היא כי כל אלה יסייעו להם לשרוד את ההתחממות והשינויים באוקיאנוס. התמותה הגדולה שלהם החלה בשנת 2019. מאות נשטפו אל החוף, מתים, וחלק גדול מהם סבלו מתזונה לקויה. ובמהלך השנתיים האחרונות, מספרים הולכים וגדלים של לווייתנים הסובלים ממיעוט מזון הצטרפו לקבוצת הסאונדרס.

אני תוהה כיצד אירהארט מצאה לראשונה את מאגר השרימפס. האם יום אחד היא פשוט איבדה במקרה את דרכה? אם אני רוצה להיות חלוצה ולסלול עצמי דרך, אולי כמותה, אני צריכה להסתכן?

לוויתנות אינן עוסקות בתקווה או ייאוש. הן מתמודדות עם החיים, הן נושמות כל נשימה בזמנה. הן נודדות עד קצה העולם למען הגורים שלהן

אני מתבוננת בצילומים מהמצלמה התת ימית שלי בלגונות במקסיקו. אני מחזיקה אותה מתחת למים וכל מה שמצולם הוא אפור-ירוק ומנוקד. דקות ספורות לאחר מכן, המערבולות יוצרות צלליות, הצלליות מתחזקות עד שהן הופכות לצורות מאורכות מאיימות, בועות עולות מצדיהן כשהן מתפתלות. הן בוחנות אותי כשהן חולפות על פני העדשה. אני שומעת את מקס שר מעל, קולו חוצה את המחסום שבין המינים. על פני השטח, פניי מופיעות, צווחת בעונג. אני מנסה לתפעל את המצלמה. ידיים מושטות לעבר הלווייתנות. הם מתיזים באוויר רסס של שברי צבעים.

יצאנו למסע כדי לראות אותן. הן באו לפגוש אותנו. הן שמעו אותנו. כשהייתי נואשת, הן עזרו לי לשכתב את סיפורי, הן הזכירו לי שלהרגיש אבודה זה חלק מלבצע שינוי, מסלילה של דרכים חדשות ליציאה ממשבר. לוויתנות אינן עוסקות בתקווה או ייאוש. הן מתמודדות עם החיים, הן נושמות כל נשימה בזמנה. הן נודדות עד קצה העולם למען הגורים שלהן.

דורין קנינגהאם (Cunningham) למדה הנדסה ועבדה במחקר בתחום האקלים, וגם עבור ה- BBC World Service. היא מתגוררת בבריטניה. ספרה הראשון Soundings ראה אור בשנת 2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לווייתנית כחולת-סנפיר וגור(ה), שוחים בים ליד האי טונגה. תצלום: מרטין חריסטוב, אימג'בנק / גטי ישראל

הערת המערכת: בחרנו להשתמש במונח "לוויתנות", הבלתי שגרתי, כדי להדגיש את האימהות שהיא נושא המאמר.