על מה יש לשבח את כתר הוורדים

"כל אמנות (אחרי דושאן) היא מושגית (בטבעה), שכן אמנות קיימת רק באופן מושגי" (ג'וזף קוסות').

"באמנות הקונספטואלית הרעיון או המושג הם ההיבט החשוב ביותר ביצירה. כאשר אמן משתמש בצורה מושגית, המשמעות היא שכל התכנון וההחלטות מתקבלים מראש והביצוע הוא עניין משני. הרעיון הוא זה שעושה את האמנות" (סול לוויט).

דברים אלו של האמנים האמריקנים ג'וזף קוסות' וסול לוויט עומדים בבסיס האמנות המושגית  שהתפתחה בשנות השישים והשבעים. לוויט עוד מטעים וקובע בהמשך דבריו, שסוג זה של אמנות משוחרר מהתלות במיומנות של האמן כאומן, ואילו לצורה יש בו חשיבות מועטה. קוסות׳, התייחס לחומריות כ"לא רלוונטית" לעבודתו, וראה עצמו כאמן קונספטואלי המשוחרר מכל הקשר חומרי או סגנוני.

האמנות המושגית מוגדרת כאמנות השכל והמחשבה ולא החושים, הרעיונות ולא האובייקט החומרי, ועל כן היא דוחה את המדיה האמנותית המסורתית

האמנות המושגית מוגדרת כאמנות השכל והמחשבה ולא החושים, אמנות הרעיונות ולא האובייקט החומרי, ועל כן היא דוחה את המדיה האמנותית המסורתית. הדרך לתפישה זו של האמנות נסללה על ידי האמן הצרפתי מרסל דושאן, כאשר הגיש בשנת 1917 לתערוכת אגודת "האמנים העצמאיים" בניו יורק יצירה המבוססת על אובייקט מוכן (Ready-made) בדמות אסלה. יצירה זו שכותרתה "מזרקה" מגלמת את העיקרון שעל פיו המחשבה או הרעיון הם העומדים בבסיס היצירה האמנותית, וחשיבותם גוברת על ההיבטים האסתטיים, הטכניים והחומריים. במרוצת הזמן, אמנות קונספטואלית הפכה מזוהה עם יצירות שאינן עושות שימוש במיומנויות מסורתיות כציור ופיסול.

"מזרקה" (1917), מרסל דושאן. תצלום: אלפרד שטייגליץ, ויקיפדיה

הגדרות האמנות המושגית מדגישות בדרך כלל את העובדה שבניגוד לאמנות המסורתית, אין היא מבקשת לייצר אובייקט יפה או מענג, אלא לעורר למחשבה, והאמן נתפש כהוגה ולא כיוצר חפץ. האמנות הקונספטואלית נתפשת כקוגניטיבית ולא אסתטית, אינטלקטואלית ולא פרספטואלית או חושית, ככזאת שמעבירה משמעויות עמוקות באמצעות אובייקט, ולא כאמנות שנועדה להעניק עונג אסתטי גרידא. יצירות האמנות האמיתיות הן הרעיונות, כפי שקובעים קוסות' ולוויט. החשיבות מוענקת לכוונות ופחות לתוצר הסופי, החומר נתפש כחסר חשיבות, ולעומתו מועלה ומרומם תהליך החשיבה לקראת היצירה.

מהגדרות אלו עולה שהאמנות העתיקה מבוססת על טכניקה ונועדה לענג בלבד; היא נטולת כל בסיס רעיוני ולא נועדה לעורר למחשבה, ונדמה כאילו העיקרון הרעיוני-רוחני הוא המצאה של האמנות המושגית.

ככל שמדובר באמנות פלסטית-חזותית, ניתוק החומר מן ההיבט הרעיוני-רוחני אינו אפשרי לגמרי, שכן הממד החומרי נדרש תמיד לשם ביטוי הרעיון

מנקודת מבט ביקורתית עולים מספר היבטים: ראשית, תפישה דה-מטריאליסטית זו היא למעשה עתיקת יומין. זוהי תפישה אפלטונית למהדרין, שכן היא מציבה את האידיאה אל מול התופעה והבבואה, ואילו החומר נתפש כחסר חשיבות. האידיאות (eidos), כפי שנוסחו בפילוסופיה האפלטונית, הן אותם ישים נצחיים ומוחלטים שאינם תלויים בקיומן של התופעות החושיות, החומריות והמוחשיות, ונעלים עליהן. אידיאת היפה ב״המשתה״ לאפלטון, למשל, היא בבחינת היופי לעצמו, נטול חומריות, נטול בשר אדם וצבעיו, יופי נצחי שאינו משתנה ואינו מתכלה. יצירתו של קוסות' "אחד ושלושה כסאות" (מיצב, 1965) למשל, מבטאת באופן מובהק את המחשבה האפלטונית, משום שבמרכזה כיסא ריאלי, תצלום של כיסא, והגדרה מילונית שלו – בבחינת אידיאה, תופעה ובבואה.

תפישת הרעיון או האידיאה כנעלים על החושים והחומר עומדת כבר בבסיס תורתו של פלוטינוס, הפילוסוף הרומי בן המאה השלישית לספירה, מייסדה של האסכולה הניאופלטונית, הרואה בחומר "רע הכרחי". שנית, ככל שמדובר באמנות פלסטית-חזותית, מאז ומעולם ברור כי ניתוק החומר מן ההיבט הרעיוני-רוחני אינו אפשרי לגמרי, שכן הממד החומרי נדרש תמיד לשם ביטוי הרעיון. יתרה מזאת, הניסיון לצמצם את החומריות לביטוי חזותי מושגי-אידיאי מינימליסטי, מאפיין תקופות מסויימות באמנות היוונית העתיקה. מאידך, התיאור החזותי המימטי, אשר נוטה לחיקוי מדוייק של הטבע, אינו נטול רעיון ומחשבה, והמימזיס הוא בבחינת כלי שרת להעברת רעיונות ומסרים פוליטיים, דתיים ורוחניים.

"ניאון - מי פוחד מאדום, צהוב וכחול" (1965), ג'וזף קוסות'. תצלום: פלורן דארו, ויקיפדיה

אבקש במאמר זה להפריך את התפישה המנכסת את המושגיות באמנות לזרמים באמנות העכשווית בלבד, ולהציג שתי עובדות: א. באמנות היוונית העתיקה בתקופות מסוימות, לא רק שאין רצון במימזיס, אלא שהדימויים נוטים במכוון להפשטה ולצמצום, כשפה אמנותית מושגית המבקשת לבטא רעיון כלשהו. ב. ביצירות המתאפיינות במימזיס בתקופות אחרות, המטרה אינה המימזיס לכשעצמו, אלא זהו אמצעי או כלי לביטוי רעיונות וצורת מחשבה. כדי לאשש עובדות אלו, אנתח ארבע דוגמאות, שתיים לכל אחת מהעובדות.

*

ביטוי מובהק לצמצום השפה האמנותית עד לכדי הפשטה, והממד הרעיוני שמגלמת הפשטה זו, יודגם באמצעות ניתוח שני ציורי הכדים שלהלן.

הדמויות מופיעות בהפשטה מרבית: הראש כעיגול, הגוף כמשולש והרגליים כגלילים. עיטורים אלו מתאפיינים בסדר וחוקיות מופתיים ואף נוקשים, וניתן לראותם כהמשגה של מספר היבטים בתרבות העתיקה

הראשון הוא כד גיאומטרי המתוארך למאה התשיעית או השמינית לפני הספירה ומיועד כפי הנראה לצרכים הקשורים בקבורה, מכוסה בעיטורים גיאומטריים ותשליבים מופשטים בדגמים רציפים, כגון זיגזג, משולשים, מיאנדר (Meander) וסווסטיקה (Swastika) שהוא מעין צלב קרס. במרכז הכד מתואר טקס שמירה על גופה (prosthesis), וליווי למקום הקבורה (ekphora) והדמויות מופיעות בהפשטה מרבית: הראש כעיגול, הגוף כמשולש והרגליים כגלילים. עיטורים אלו מתאפיינים בסדר וחוקיות מופתיים ואף נוקשים, וניתן לראותם כהמשגה של מספר היבטים בתרבות העתיקה.

כד גיאומטרי (Dipylon Vase), 760-750 לפנה"ס, 1.60 מ', במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי באתונה, תצלום: ויקיפדיה

ראשית, ההפשטה של הגוף האנושי לצורות הנדסיות מינימליסטיות, כמעין אידיאה של האדם, נובעת מתפישה תבניתית וארכיטיפית האופיינית למחשבה היוונית. הנטייה באמנות היוונית ליצור המשגה של הדימוי האנושי מופיעה ראשית באמנות הגיאומטרית, והיא תמשיך להתקיים באמנות הארכאית והקלאסית בדרכים אופייניות לכל תקופה.

תפישה מושגית זו נובעת מרצון לאפיין את המציאות מנקודת מבט עילית, מוכללת, תוך הימנעות מכוונת מכניסה לפרטים. תפישה זו מבטאת את צורת המחשבה האידיאית האופיינית לתרבות היוונית מראשיתה, שאת ניסוחה האינטלקטואלי נמצא בהגות האפלטונית. תפישה אמנותית זו תאפיין את המודרניזם בתחילת המאה העשרים ואת הנטייה להפשטה ביצירות של אמנים כגון ברנקוזי, ג'קומטי ומונדריאן, ואילו המחשבה הפילוסופית המבחינה בין אידיאה – רעיון, לפנומנה – תופעה או ביטוי חומרי, תוך רוממות האידיאה על פני התופעה החומרית, עומדת בקנה אחד עם התפישה המאפיינת את האמנות המושגית במאה העשרים, כפי שתוארה בתחילת הדברים.

הדימויים הגיאומטריים על פני הכד אכן מתאימים לצורת המחשבה העתיקה, המופשטת והנוטה להכללה, הרואה את המציאות והמרחב מנקודת מבט עילית, תבניתית וארכיטיפית.

לפי אריסטו, יצירת אמנות משובחת היא זו המורכבת מריבוי של פרטים, אולם בקרב פרטים אלו קיים ריבוי הקושר אותם באופן הרמטי, כך שהסרה של פרט תפגום במכלול כולו

ריבוי הצורות עשוי אף להעלות מחשבות על אודות העקרון הפואטי הבסיסי במשנתו של אריסטו – עקרון האחדות שבריבוי. על פי עקרון זה, יצירת אמנות משובחת היא זו המורכבת מריבוי של פרטים, אולם בקרב פרטים אלו קיים ריבוי הקושר אותם באופן הרמטי, כך שהסרה של פרט תפגום במכלול כולו.

הדימויים הגיאומטריים המופשטים זורמים על פני הכד במעגליות, במעין תנועה מתמדת, כהמשגה של תפישת זמן, מחזוריות וחוקיות הטבע, בתמונת עולם שבה המוות נכלל במעגל החיים הזורם ללא הרף. מעגליות וזרימה אלה עשויות גם להוות המשגה לעולם שבו מתחולל תהליך מתמיד של תנועה בימים וביבשות, שכן מן המאה התשיעית לפני הספירה התחולל תהליך של התיישבות על שפת הים האגאי ולאורך כל חופי הים התיכון, והקמת ערי מדינה נטולות היררכיה או מרכז.

הסדר הגיאומטרי הנוקשה עשוי להיתפש אם כן כביטוי לשאיפה ליצור חוק וארגון בעולם השרוי בתהליך התהוות, ואילו התשליבים האופייניים לדגמים הם מטאפורה לניסיונות כינון של מערכות קשרים ומעין רשת הנוצרת בין ערי המדינה המתהוות.

באורח מעניין, "רשת" דמיונית זו מקבלת ביטוי חזותי בתשליבים הגיאומטריים, ועם זאת, ההפשטה המאפיינת דימויים אלו היא בבחינת ביטוי מטאפורי לעקרון הרשת. ניתן אולי להגדיר זאת כתופעה אמנותית ייחודית של ריאליזם המשולב בהפשטה, או דימוי ליטרלי ומופשט בעת ובעונה אחת.

הקומפוזיציה המפוזרת (all-over) האופיינית לסגנון הגיאומטרי מבטאת את נקודת המוצא היוונית לגבי "מקום" כפיזור ולא כמרכוז, היעדר היררכיה ושוויון בין מרכז לשוליים, כביטוי לגישה היוונית נטולת המרכז למקום, לדת ולאתניות. הריבוי בסגנון זה הוא מעין השתקפות של ריבוי ערי המדינה, ואילו המערך הרשתי הוא דימוי מטאפורי למערך אינסופי של ישויות הקשורות זו בזו – רשת של סחר, מיתוסים, דת וזהויות, בבחינת "עולם יווני קטן".

*

ההשטחה והיעדר הפרספקטיבה והפרופורציות הם כהשתקפות של תפישת הים כאיקוני ואידיאי, והקטנת המרחבים והנתיבים הימיים שאותם שואף האדם לגמוע, בידיעה שהעולם כולו רחב יותר מן המוכר, וכאילו יש ביכולתו להשתלט על מרחבי הים

סצנת האשכבה, שבה מופיעות דמויות אדם, היא מעין פיסת יבשה הנתונה בתוך ים של מרחבים, דבר שעשוי לעמוד בקנה אחד עם נקודת המבט היוונית העתיקה הרואה את היקום כאינסופי, את האזור המיושב כאי גדול המוקף כולו באוקיינוס, וכפי שתיאר אפלטון – בני האדם הם כצפרדעים היושבים סביב ביצה. תפישה זו רואה את המציאות במבט מהים לעבר החופים והיבשה, מספינה אלי חוף כלשונו של עירד מלכין, מהפרספקטיבה הימית החוצה, כאשר הים הוא העיקר ולא פנים הארץ. באותו אופן, ההשטחה והיעדר הפרספקטיבה והפרופורציות הם כהשתקפות של תפישת הים כאיקוני ואידיאי, והקטנת המרחבים והנתיבים הימיים שאותם שואף האדם לגמוע, בידיעה שהעולם כולו רחב יותר מן המוכר, וכאילו יש ביכולתו להשתלט על מרחבי הים.

השייטים והמתיישבים נתפשו כלוחמים הירואים – נוסטוי (nostoi) – המתווכים בין תרבויות וקבוצות אתניות, שבבואתם משתקפת בדמויות אגדיות מופלאות כהרקלס, אודיסאוס, תזאוס או פרסאוס, כולם גיבורים עזי נפש ומייסדי ערים.

שניים מבין הגיבורים המיתולוגיים ההרואיים הם אכילס ואייאקס, המתוארים בציור על אמפורה בטכניקת הדמות השחורה מן המאה השישית לפני הספירה של הצייר אקזקיאס (Exekias), זוהי דוגמה נוספת לצמצום השפה האמנותית.

ציור זה מתאפיין במיעוט דימויים, פשטות, ושפה ציורית המבוססת על קו מיתאר העשוי בחריטה, וזיגוג שחור לעיצוב הדימויים על רקע החימר האדמדם. מסביב לדמויות מופיעות כתובות המציינות את שם האמן ושמות הלוחמים. שני הגיבורים מתוארים בציור זה כאשר הם ישובים זה מול זה בעיצומו של משחק קוביות, שהיה כפי הנראה מקובל בהוויית הלוחמים. פשטות מאפיינת גם את החפצים המתוארים: שני שרפרפים ושולחן, וכן שריוני הלוחמים המוטלים בצדדים וממסגרים את הקומפוזיציה. כיצד יש לקרוא תיאור זה, ולהבין שפה ציורית זו?

אכילס ואייאקס משחקים בקוביות, ציור בטכניקת הדמות השחורה על אמפורה של הצייר אקזקיאס (Exekias), סביבות 530 לפנה"ס, 61.1 ס"מ, במוזיאון הוותיקן, רומא

ניתן להבחין כי כל אחד מהלוחמים ישוב על קצה השרפרף ורכון לפנים, תנוחה התורמת ליצירת מתח רב בתיאור. המתח מוגבר על ידי הקומפוזיציה המורכבת ממספר צורות של משולשים ומקווים אלכסוניים שחלקם חוצים זה את זה, דבר שמגביר את תחושת היריבות, שהרי הגיבורים מתחרים זה בזה, כאשר אכילס, חובש הקסדה, הוא המנצח (כך מעידה גם אחת הכתובות). היריבות, התחרות (agon) והלעומתנות – אלו הן תכונות אופייניות ללוחם היווני כמו לעם היווני בכללותו, שפיתח תכונות אלו בשל מצב מתמיד של מלחמה לאורך עשרות שנים.

ההבעה שנראית כנטולת רגש מבטאת דווקא את שיא האנושיות, שכן הגיבורים שרויים במתח אולם מבטאים שליטה עצמית מלאה – בהתאם לערך ההומני המרכזי והחשוב ביותר במחשבה היוונית העתיקה

קווי החניתות, אשר יוצרים משולש שקודקודו בבסיס השולחן, מדגישים את מבטי הדמויות המופנים לעבר לוח המשחק. החניתות והקווים הדמיוניים הנשלחים מעיני הדמויות לשולחן מדגישים אף הם את הריכוז והמתח הרב. עיני הלוחמים נראות חלולות, ונדמה שפניהם חסרות הבעה ורגש, קפואות מבע או אדישות, ועל כן לכאורה אינן אנושיות. אולם כפי שהצביעה אחת החוקרות, וורוניק דסן (Véronique Dasen), הבעה זו מבטאת דווקא את שיא האנושיות, שכן הגיבורים שרויים במתח אולם מבטאים שליטה עצמית מלאה – בהתאם לערך ההומני המרכזי והחשוב ביותר במחשבה היוונית העתיקה. הלוחם מחוייב בריסון כל רגש כגון חרדה, כעס, כאב, שנאה, תשוקה או נקמה. לפיכך, מבט כזה אינו מבטא חוסר אנושיות הנגזרת מהיעדר רגשות אלא זוהי האנושיות בצורתה העילאית, המבטאת את הרמה הגבוהה ביותר של התמודדות עם מערבולת של רגשות. באופן זה משתקפת המצויינות (aristeia) של הלוחמים, והבעתם אינה ביטוי לאדישות אלא לאינטלגנציה שלהם (metis), היכולת הטקטית והשליטה העצמית (enkrateia), הערכים הדומיננטיים באידיאולוגיה האריסטוקרטית של התקופה הארכאית ביוון העתיקה. תפישות עולם אלו מבוטאות דווקא באמצעות השפה הציורית הפשוטה, המצומצמת והמושגית באופייה.

שפה אמנותית הפוכה, הנוטה למימזיס ולעושר ציורי, תהיה אף היא רוויה ברעיונות ומסרים, כפי שאציג באמצעות שתי דוגמאות: ניתוח כד מהתקופה הקלאסית, וציור קיר מווילה רומית מהמאה ראשונה לספירה. מימזיס, כלומר חיקוי הטבע בדיוק מרבי ומתן תחושה של קיום ממשי לדימויים, נתפש כמטרה באמנות העתיקה, אולם כפי שאראה, זהו אמצעי לביטוי רעיונות והעברת מסרים, ואינו מטרה טכנית גרידא.

האופי המימטי של ציור זה נועד להנכיח את הדימוי החלומי בעולמו של הצופה, לענג את העין ולסמא אותה אל מול עולם כוזב של זוהר אלוהי, על מנת להסוות את האמת ולהסיט את תשומת הלב מן המציאות המרה

בציור על גבי כד לנשיאת מים (Hydria) המתוארך לסוף המאה החמישית לפני הספירה, מתוארת סצנה פסטורלית שבה נראים נערה – אולי נימפה ואולי אפרודיטה אלת היופי והאהבה עצמה – נער המנגן בלירה (אולי אדוניס), ודמותו של ארוס (קופידון) אל האהבה, המקיף אותם בענף הדס. גם ארוס וגם ההדס הינם אטריבוטים של אפרודיטה, והסצנה אכן נראית כסצנת אהבה אידילית. הציור נעשה בטכניקת הדמות האדומה, כלומר הדימויים מתוארים באמצעות מכחול, רך מן החריטה, ונשארים בצבע החימר האדמדם, בעוד הרקע נצבע בזיגוג שחור. באמצעות טכניקה זו ניתן ליצור קווים מעודנים, קלילים, מסתלסלים וזורמים ברכות וחופשיות, ולהקנות אופי נטורליסטי מאוד, עד כדי מימזיס, לתיאור. זהו סגנון שמייחד את חתימת ידו של הצייר המכונה Meidias Painter. דגש רב הושם בציור על הבגד השקוף ועתיר הקפלים המשורטט באמצעות קו הרישום הענוג  והעשיר, ועוטף את הגוף הנשי באלגנטיות. אריג העשוי אף הוא בקווים רכים דמויי מיתרים עוטף רק מעט מגופו של הנער, כאילו נועד להדגיש ולפאר את עירומו. הדמות הנשית עטורה בעגילים, שרשראות, צמידים וקישוטי שיער, ואוחזת באצבעותיה הארוכות והעדינות חפץ שנראה כנזר, ואילו הנער עוטה אף הוא מעין כתר לראשו עטור השיער הארוך והמסתלסל. הרקע השחור מעניק מימד חרישי לתיאור, וניתן לדמיין את צליל מיתרי הלירה המנעימים את זמנן של הדמויות. בין אם מדובר באפרודיטה ואדוניס או בנימפה ונער חסרי זהות מוגדרת, אין ספק שדמויות אלו שרויות בעולם חלומי קסום של טוּב, שפע ועונג. דמות ארוס המכונפת המרחפת באוויר ממסגרת אותן בענף הדס, שכמו מפריד אותן ומגן עליהן מפני כל רע. הצופים עשויים לסבור שעולמן השליו של דמויות אלו הוא השתקפות של המציאות בתקופה שבה צויר הציור, אולם לא כך הדבר. העולם היווני בסוף המאה החמישית לפני הספירה היה בכי רע, בעיצומן של המלחמות הפלופונסיות ומגפת הדבר. המלחמות נבעו מסכסוך מתמשך בין אתונה לספרטה וחבירתן של הערים היוניות לספרטה כנגד אתונה המתבדלת והמתנשאת, ואילו מגפת הדבר קטלה רבים מבני אתונה, והחישה את ניצחונה של ספרטה. האופי המימטי של ציור זה נועד להנכיח את הדימוי החלומי בעולמו של הצופה, לענג את העין ולסמא אותה אל מול עולם כוזב של זוהר אלוהי, על מנת להסוות את האמת ולהסיט את תשומת הלב מן המציאות המרה. אסקפיזם מסוג זה אופייני מאוד לעולם העתיק, ויצירות אמנות שבהן מודגש הממד האסתטי ועינוג הצופה נולדו כפי הנראה מאופיו ההדוניסטי של העולם היווני, שזכה מאוחר יותר, במאה הרביעית לפני הספירה, לקנוניזציה תיאורטית במשנתו של הפילוסוף אפיקורוס.

נימפה, נער וארוס, ציור על כד מסוג הידריה, טכניקת הדמות האדומה, מיוחס ל- Meidias Painter, סביבות 420 לפנה"ס, במוזיאון הארכיאולוגי בפירנצה. תצלום: ויקיפדיה

יש להדגיש שמובנו של המושג ״הדוניזם״ בעולם העתיק שונה ממובנו העכשווי, שכן הוא קשור לתפישות דתיות. אפיקורוס הטיף לקיום הפולחן הדתי כדי לרומם את הנפש, ואילו העונג וההנאה נתפשו כמטרה רוחנית. אסקפיזם המעוגן בתפישה הדוניסטית-אפיקוראית הוא הלוך רוח שכפי הנראה נדרש מאוד בעולם העתיק, כדי לשרוד חיים של מלחמה מתמדת, עוני, רעב, חולי ומגיפות קשות.

בין אם מדובר בנימפה או באפרודיטה, שתי דמויות אלו מסמלות עולם של טוּב ושפע, שלווה ועונג, המרוחק מעולמם של הצופים. הנימפה היא דמות נשית המגיעה מן העולם האלוהי ושורה בעולם הארצי כמתווכת המביאה ונוסכת טוּב ביקום, ואילו אפרודיטה היא אלה המזוהה עם שפע וכל טוּב, והיא אף אמו של ארוס, שגם תפקידו הוא לתווך בין העוני הארצי לשפע האלוהי.

הדמויות על פני הכד עשויות אם כן לעורר בצופים את רחשי הכיסופים לעולם האלוהי, וכך להרוות את הנפש הצמאה ועורגת להתמזג עם האלוהות, כפי שמתאר אפלטון בדיאלוג ״פיידרוס״

הדמויות על פני הכד עשויות אם כן לעורר בצופים את רחשי הכיסופים לעולם האלוהי, וכך להרוות את הנפש הצמאה ועורגת להתמזג עם האלוהות, כפי שמתאר אפלטון בדיאלוג ״פיידרוס״. מנקודת מבט זו, לדימוי על כד זה יש משמעות רוחנית-דתית, כהגשמה ומימוש של החוויה האפלטונית הנכספת. מכאן, שאם אכן מטרת הציור היא לענג, מדובר בעונג שנדרש מאוד בשל צרכי השעה ומתוך תפישות עולם הזרות לצורת המחשבה המודרנית.

*

שימוש במימזיס בציור לצורך ביטוי אסקפיסטי קיים בציורי הקיר הידועים בשם "הגנים של ליוויה". ציורים אלו עיטרו את חדר האוכל בווילה שנבנתה עבור ליוויה, אשת הקיסר אוגוסטוס, במאה הראשונה לפני הספירה, והם מוצגים כעת במוזיאון Palazzo Massimo ברומא. ציורים אלו פרושים על פני מספר קירות ומתארים גן שופע עצים, פרחים וציפורים באווירה שקטה ושלווה, על רקע שמי טורקיז מעורפלים. דימויים אלו הטעו צופים ואף חוקרים לסבור שהם אכן משקפים שלווה (ataraxia), שפע, שגשוג וימי שלום, שאיפיינו כביכול את תור הזהב בתקופת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס. אוגוסטוס אכן יכול היה להתפאר במספר הישגים: סיום מלחמות האזרחים, שליטה במוסר החברתי הרומי באמצעות חקיקה מתוכננת היטב ושיבה לכאורה לערכים הישנים והקדושים של רומא: נאמנות (fides), שלום (pax), כבוד (honor), וצניעות (pudor).

אולם כאמור, ציורים אלו, יותר משהם משקפים את השלום, הסדר והשפע שהשיג אוגוסטוס, משמשים מצג ומראית עין של שלום ושפע, ומשרתים באופן פוליטי את התדמית שביקש אוגוסטוס ליצור. יש לזכור, שחדר האוכל נועד לאירוח אישים, והציורים נועדו לנסוך את הרושם שאותו ביקש הקיסר לבטא – אשליה של עולם הרמוני ושופע כל טוב. אשליה זו נוצרת באמצעות מספר אמצעים אמנותיים המתוארים כאן.

הגנים של ליוויה (פרט), ציורי קיר ממאה ראשונה לספירה, במוזיאון Palazzo Massimo, רומא. תצלום: ויקיפדיה

חיקוי הטבע עד כדי ערפול חושיו של הצופה: ניתן כמעט לשמוע את רשרוש ענפי העצים ברוח, ולהריח את הפריחה

גן עדן זה מתואר בדייקנות המעוררת השתאות, מימזיס במיטבו, חיקוי הטבע עד כדי ערפול חושיו של הצופה: ניתן כמעט לשמוע את רשרוש ענפי העצים ברוח, ולהריח את הפריחה.

עם זאת, כפי שציינו אנשי רוח בעת העתיקה ובמחקר העכשווי, המימזיס הוא למעשה תחבולה אמנותית שנועדה להוליך שולל את הצופה. דוגמה מובהקת לכך באה לידי ביטוי במיתוס המפורסם על אודות התחרות בין הציירים זוקסיס ופרסיוס: הענבים שצייר זוקסיס נדמו כה חיים ורעננים, עד כי הטעו את הציפורים, אשר מיהרו לנקר בהם. זחוח ושבע רצון נפנה זוקסיס לידידו פרסיוס וביקש ממנו להציג בפני הנוכחים את יצירתו. פרסיוס, לא נע ולא זע, וכאשר האיץ בו זוקסיס, השיב – הוילון, זהו הציור פרי מכחולי לתחרות זו. נצחונו של פרסיוס היה גורף, לא משום שהפגין יכולות טכניות העולות על אלו של חברו, אלא  משום שהגה רעיון מקורי – לצייר וילון, אשר ישתלב עם המציאות באופן שיטעה את חברו ויטשטש את חושיו. תפישת המימזיס כאמצעי אמנותי שאיכותו אינה נובעת מיכולות טכניות בלבד, אלא מערך נוסף שטמון בו, עולה גם מדבריו של ההוגה הרומי פילוסטרטוס: “יש לשבח את כתר הוורדים, לא בשל הנאמנות לטבע שבהצגתו, שכן אין זהו הישג קשה במיוחד להשגה, אלא בשל הרכות והעידון שבו”, וכן: “אגסים על אגסים, תפוחים על תפוחים, ערימות וערימות, כולם ריחניים וזהובים. תאמר שהאודם שלהם לא בא מבחוץ, אלא פרח מבפנים [...]".

נפתוליו של המימזיס היו הסיבה לדחייתו של אפלטון את האמנויות המימטיות בחיבורו "המדינה". אפלטון הזהיר שהמימזיס הוא אמנות השקר וההטעיה, והוא עלול להסית את האזרח מראיית האמת. חוקרים עכשוויים, כגון מתיו פוטולסקי (Potolsky) וג'ס אלסנר (Jas Elsner) קובעים, שככל שהתיאור החקייני ביצירת האמנות נאמן יותר לנושאו, כך גובר הפער בין המציאות לפנטזיה שיוצר האמן, והמימזיס הוא למעשה בדיה ואשליה.

*

הביטוי המובהק הראשון לכך שציורי הגנים בחדר האוכל של ליוויה הם בבחינת בדיה, מצוי בעובדה שבתיאורים מופיעים עצים, פרחים וציפורים מזנים שונים, ושלא באותה עונה

ואכן, הביטוי המובהק הראשון לכך שציורי הגנים בחדר האוכל של ליוויה הם בבחינת בדיה, מצוי בעובדה שבתיאורים מופיעים עצים, פרחים וציפורים מזנים שונים, ושלא באותה עונה: מבין הזנים השונים זוהו עצי אשוחית, מחט, אלון, אורן, ברוש, רימון, חבוש, הרדוף, דפנה, הדס ואשור; פרחי ורדים, פרגים, חרציות, סיגליות, קיסוסית, אירוסים, שרכים ואקנתוס; וציפורים כגון יונה, שליו, ציפור שחורה, קיכלי, אוריולוס (ציפור מוזהבת), עורב, זמיר ודרור. נוכחות זו של ערב רב של מינים שונים בעת ובעונה אחת יוצרת אשליה של גן עדן שופע לנצח. בדיה נוספת נוצרת באמצעות האשליה האופטית בגוון הטורקיז המפעפע של השמים על רקע הגן. מראה שמים זה אינו מתואר בפרספקטיבה קווית-מתימטית מדעית האופיינית לרנסנס, אולם הצבע העמוק המפעפע והשטח הגדול ברקע שמאחורי הצמחיה הצפופה יוצרים אפקט אשלייתי של גן עדן אינסופי, כאילו דבר אינו קיים מעבר למרחב השליו העצום הזה. מאפיין נוסף המשמש ליצירת מימד האשליה הוא הקומפוזיציה הסימטרית, כאשר בכל קיר מופיע עץ כציר מרכזי. קומפוזיציה זו יוצרת אשליה של עולם מאוזן בעל שיווי משקל והרמוניה. אמצעים אמנותיים אלו נועדו ליצור אשליה של עולם הרמוני של אושר, שפע, שלווה וכל טוב, שדבר אינו קיים מעבר למרחביו הפורחים והמלבלבים, כמטאפורה לאימפריה תחת שלטונו של אוגוסטוס.

הגנים של ליוויה (פרט), ציורי קיר ממאה ראשונה לספירה, במוזיאון Palazzo Massimo, רומא. תצלום: ויקיפדיה

אוגוסטוס, שנחשב אולי למוסרי ביותר מבין קיסרי רומא, הוא שמיסד שימוש במניפולציות כלכליות וחברתיות בכדי לשלוט בעם, ולכן עודד הלוך רוח אסקפיסטי

אשליה זו ניתן לקשור לאסקפיזם הרומי, גישה רומית אופיינית, שטופחה והועצמה על ידי הקיסרים. אוגוסטוס, שנחשב אולי למוסרי ביותר מבין קיסרי רומא, הוא שמיסד שימוש במניפולציות כלכליות וחברתיות בכדי לשלוט בעם, ולכן עודד הלוך רוח אסקפיסטי. כשליט יחיד ודיקטטור, נטל לעצמו אוגוסטוס סמכויות רבות, כגון "ראשון בין שווים" (Princeps), הראשון מבין האזרחים (princeps civium), היחיד האחראי על אספקת התבואה, האדם היחיד האחראי על הכבישים, "הכהן הגדול ביותר" (Pontifex Maximus), אבי המולדת (Pater Patriae), אדון היקום (Rector orbis terrarium) ומייסד השלום הרומי (Pax Romana), והוא אף נתפש כאל (Theos). כפי שקבע צבי יעבץ, מקובל לראות את שנות שלטונו של אוגוסטוס כשנים של שלווה ורוגע, אולם תקופה זו הייתה למעשה רוויה במלחמות עקובות מדם, הן במזרח אירופה והן במערבה. אוגוסטוס, רודף השלום לכאורה, סיפח יותר טריטוריות לאימפריה הרומית מאשר יוליוס קיסר, שנחשב למפקד וכובש גדול. אוגוסטוס הרחיב במידה ניכרת את גבולות האימפריה והכניע את העמים שהתנגדו לו. צבאותיו שפכו דם, הכניעו מדינות באלפִּים והרחיבו את האימפריה על פני הריין, הדנובה והפרת. המלה 'Pax' שבה השתמש רבות הייתה פשוט סיסמא פוליטית, שכן מלחמות כיבוש וסיפוח המשיכו להתקיים בכל תקופת שלטונו, והעמים הנכבשים הוכרחו לחיות באווירה של שלום לכאורה בלבד. עוד קובע יעבץ כי האכזריות של אוגוסטוס, במיוחד כלפי מתנגדיו, הייתה ידועה לשמצה, והוא הוציא להורג אנשים ללא רחם. בכירים שנחשבו כאיום עליו נענשו באכזריות, לעיתים בידיו של אוגוסטוס עצמו.

"עץ" (1911), פיט מונדריאן. תצלום: ויקיפדיה

אוגוסטוס מיסד את מדיניות ה"לחם ושעשועים" (Panem et Circenses) המבוססת על חלוקת תבואה ומזון לציבור הרחב בחינם או במחירים זולים במיוחד, ובידור, לעיתים קרובות עקוב דם, להמונים. באופן זה יצר אוגוסטוס בקרב ציבור רחב ברומא אשליה של שפע, שעשועים, וחיים נטולי דאגות, וכך הרחיק את הציבור ממעורבות בענייני המדינה. על פי יעבץ, צביעות הייתה מיומנות שבה "התמחה" אוגוסטוס, והיא השפיעה עמוקות על משטרו. הוא מעולם לא התחייב לדבר, ותמיד העניק תשובות מעורפלות. צביעות כדרך חיים עולה בקנה אחד עם הרוח האשלייתית בציורי הגן של ליוויה, המציגים תמונה מסולפת של חיי שלווה ורוגע.

*

ניתן לראות בציורי הגנים של ליוויה גם היבט דתי. גן עדן אוטופי זה עשוי להיקשר לפולחנים מקודשים ומיסטריות, שנועדו להבטיח קירבה לאלוהות, אשליה של התמזגות עם האלוהי הנשגב, ואושר נצח לאחר המוות

היות שבעת העתיקה דבר לא היה מנותק לחלוטין מן הדת והקדוּשה, הדת הוטבעה בחיים החברתיים והפוליטיים, וכל תחומי החיים הוסדרו על ידי הדת, ניתן לראות בציורי הגנים של ליוויה גם היבט דתי. גן עדן אוטופי זה עשוי להיקשר לפולחנים מקודשים ומיסטריות, שנועדו להבטיח קירבה לאלוהות, אשליה של התמזגות עם האלוהי הנשגב, ואושר נצח לאחר המוות. מיסטריות בוצעו לעתים קרובות בטבע ומדי פעם באתרים תחת כיפת השמים הדומים למערה. עצים וצמחים כמו הדס, דקל, דפנה, אלון, אורן, ברוש, רימון, גפן, קיסוס, זית ואחרים, נחשבו מקודשים לאלים ואף ציינו מקום קדוש. הציפורים בציורי הקיר עשויות אף להיתפש כמקשרות בין העולם הארצי לאלוהי. המימזיס עצמו, על פי לונגינוס (ב"על הנשגב"), הוא אמצעי להגעה אל הנשגב, והאמנות הופכת לנשגבת כאשר היא מדמה את הטבע.

תיאורים מפורשים של טקסי קודש ומיסטריות היו נדירים באמנות היוונית והרומית היות שהמיסטריות נחשבו לקדושות מאוד ונועדו להישאר סודיות. על כן ניתן לראות בציורי הטבע האוטופי בתיאורי הגנים של ליוויה רמיזה למיסטריות ולחוויה דתית שמבטיחה אשליה של שלווה, אושר עצום ואחדות עם האלוהי והנשגב.

ארבע דוגמאות אלו מהעולם היווני והרומי נועדו להוכיח מספר דברים:

1. תפישת האמנות כמושגית והנטייה להפשטה כערך אמנותי היא עתיקת יומין, ועל כן מיסתרי הקונספט עמוקים ועתיקים.
2. האמנות העתיקה לא נועדה לעינוג העין בלבד, וטמונים בה רעיונות מורכבים ומרובדים מאוד שאותם יש לפענח תוך ניסיון לחדור לצורת המחשבה בעולם העתיק. ואם אכן נועדה אמנות זו לענג, נובע הדבר מצורת מחשבה השונה מאוד מן המחשבה בעידן המודרני.
3. המימזיס לא נועד למטרה טכנית בלבד, אלא הוא בבחינת כלי אמנותי שנדרש כדי לבטא רעיונות, לעיתים נפתלים עד שהעין אינה מבחינה בהם במבט ראשון.

*

איזון בין רעיון לביצוע, או בין חומר לרוח, הוא בבחינת אקסיומה שלא ניתן לבטלה, ככל שמדובר ביצירת אמנות ראויה לשמה

לפיכך, העיקרון שביטא האמן המושגי סול לוויט – "הרעיון הוא זה שעושה את האמנות" – אינו נכון רק לגבי האמנות הקונספטואלית של המאה ה-20, אלא עומד בבסיס האמנות היוונית העתיקה (ומן הסתם גם יהיה נכון לגבי אמנות בתקופות אחרות). כמו כן, העיקרון באמנות הקונספטואלית שעל פיו הרעיון עולה על ההיבטים האסתטיים, הטכניים והחומריים אינו ריאלי, משום שאמנות איכותית בכל תקופה דורשת דיוק אסתטי וטכני שיוביל לביטוי של רעיון באופן הטוב ביותר, אפילו אם מדובר בביטוי החומרי הקל ביותר, כקו מופשט משורבט, חפץ מן המוכן, מיצב מורכב או עבודת וידאו. הדבר אף בא לידי ביטוי בדבריו של אפלטון (בתרגומו של יוסף ליבס): “שבין ההרגשות שאנו חשים בחושי הגוף אין לך חדה מראייה, ובה לא נראית תבונה – שזו הייתה מעוררת בנו אהבה קשה מנשוא, אילו הציגה גם היא צלם ברור משלה".

ונדמה אכן, שהאיזון בין רעיון לביצוע, או בין חומר לרוח, הוא בבחינת אקסיומה שלא ניתן לבטלה, ככל שמדובר ביצירת אמנות ראויה לשמה.

מקורות:

Joseph Kosuth, "Art after Philosophy", 1969Sol LeWitt, "Paragraphs on Conceptual Art", 1967Irad Malkin, A Small Greek World: Networks in the Ancient Mediterranean, New York: Oxford University Press, 2011.

נאוה סביליה שדה היא חוקרת אמנות, מרצה ואוצרת, המתמחה בחקר האמנות הקלאסית ובחקר ההשפעה וההתקבלות הקלאסית באמנות עכשווית ישראלית ובינלאומית. אתרה האישי: http://navasadeh.com/

תמונה ראשית: הגנים של ליוויה (פרט), ציורי קיר ממאה ראשונה לספירה, במוזיאון Palazzo Massimo, רומא. תצלום: ויקיפדיה