רגשות כאן ועכשיו

בפעם הראשונה שראיתי את הסרט "הקול בראש" (2015) מבית היוצר של פיקסאר, נשביתי ביופייה של האנימציה ולא שמתי לב שיש משהו מוזר, מפחיד כמעט, בדמויות האנושיות שבו. הייתי מוקסמת מריילי הקטנה, הגיבורה, עם היצורים הקשקשנים הקופצניים שבתוך ראשה: שמחה, מין טינקרבל נמרצת עם שיער כחול קצר ואופטימיות בלתי נלאית; כעס, גוץ אדום לוהט עם חרכי עיניים ולהבות מתפרצות מראשו; עצב, הממושקפת והעגלגלה; פחד, השרוכי והסגול, עם עניבת הפרפר והגבות העבותות; ולבסוף, גועל – ירוקה ואופנתית עם ריסים ארוכים המזדקרים מעיניה כמניפה של שיערות מטאטא קטנטנות.

עם כל אביזר הנועד לפרוט על נימי הנפש, כך גובר הסיכוי שנחמיץ דברים: את העובדה שמאחורי עיניה הגדולות היפות, ריילי הקטנה היא אוטומט, בובה שרגשותיה מתפעלים אותה

מחדר הבקרה שבמוחה של ריילי, הרגשות המואנשים שלה מפעילים לוח מחוונים עמוס כפתורים וידיות שבאמצעותם הם מניעים את הילדה לחייך, להחמיץ פנים, לבכות, או להזניק את גופהּ לפעולה – הנה הוא מחבק, הנה הוא שומט כתפיים, הנה הוא רוקע בזעם וטורק דלתות. זה מסוג הסרטים שאנחנו מצפים מפיקסאר ליצור – דרמה מעולה מתובלת בהומור יבש ובדמויות מקסימות. אבל עם כל אביזר הנועד לפרוט על נימי הנפש, כך גובר הסיכוי שנחמיץ דברים: את העובדה שמאחורי עיניה הגדולות היפות, ריילי הקטנה היא אוטומט, בובה שרגשותיה מתפעלים אותה.

אילו היה מדובר במשחק-בכאילו, לא הייתי מתנצחת עם הסרט. אבל כשמסירים את העטיפה הנוצצת, מבינים ש"הקול בראש" מייצג תפישה השולטת בפסיכולוגיה כבר יותר מחמישים שנה ואומרת כך: רגשות מסוימים הם אוניברסליים, מולדים, מתוכנתים בתוך מוחנו – כל אדם, בכל מקום, יודע מהם אושר, עצב, כעס, פחד וגועל. כולנו חושבים שאנחנו יודעים לזהות את הרגשות האלה בהבעות הפנים של קרובים ושל זרים, של חברים ושל אויבים. לא זאת בלבד שמלמדים את תורת הרגשות הבסיסיים (Basic Emotion Theory) הזאת באוניברסיטאות, אלא שהיא חלחלה לתוך ספרי הפסיכולוגיה הפופולרית ותוכניות הרדיו והמפגשים החברתיים, ולמעשה היא נתפשת בתודעה הציבורית כעובדה מוגמרת. במשך הרבה מאוד זמן פקפקו בה מעטים בלבד, וגם הם זכו ללעג בכנסים מחקריים ונדחו על ידי כתבי עת מדעיים.

הטענה הישנה הייתה שלכל רגש בסיסי יש תוכנית מוחית מובחנת משלו. המנגנון היסודי הזה, שמופעל בתגובה לגירויים חיצוניים, מתניע שרשרת של תגובות מוכנות מראש, ובהן שינויים פיזיולוגיים, הבעות פנים, נטיות התנהגותיות, וכן המצבים הסובייקטיביים שאנו מכנים רגשות

תורת הרגשות הבסיסיים – המכונה על ידי חלק ממבקריה "תזת האוניברסליות" – נולדה בשנות השישים, כשהפסיכולוג האמריקני פול אקמן (Ekman, שייעץ לסרט "הקול בראש") ערך מחקרים בקרב הפוֹרֵה, חברה ילידית בפפואה גינאה החדשה. אקמן הראה שהפורה יודעים לקשר הבעות פנים למבעי הרגש שהן מתארות – שמחה, עצב, כעס, נגעל, פחד או הפתעה – בדרגת דיוק די גבוהה. מכיוון שנבדקיו כמעט שלא נחשפו לתרבות המערבית, אקמן טען שזוהי הוכחה חותכת לקיומם של שישה רגשות בסיסיים אוניברסליים שהתפתחו בתהליך אבולוציוני. יתרה מזאת, לכל רגש בסיסי יש תוכנית מוחית מובחנת משלו. המנגנון היסודי הזה, שמופעל בתגובה לגירויים חיצוניים, מתניע שרשרת של תגובות מוכנות מראש, ובהן שינויים פיזיולוגיים, הבעות פנים, נטיות התנהגותיות, וכן המצבים הסובייקטיביים שאנו מכנים רגשות.

גבר בן עם מקומי בפפואה גינאה החדשה: האם אנחנו יודעים מה הוא מרגיש? האם הוא מזהה את הרגשות שלנו? תצלום: עדלי וחיד

תזת האוניברסליות עולה בקנה אחד עם התחושה האינטואיטיבית שבתוך תוכנו כולנו זהים. התרבות מוסיפה צבע, אך ברגעים קטנים וחשופים, האנושיות המשותפת שלנו זולגת החוצה: העצב נקווה בעיניים, האושר מעוות את השפתיים. אבל בעשרים השנה האחרונות, הגישה הזאת מותקפת על ידי קבוצה קטנה של חוקרים סוררים שהולכת וגדלה. הם טוענים שהרגשות אינם תגובות מתוכנתות שאורבות בתוך מוחנו (או בקרבנו, לצורך העניין) ומחכות לאיומים או הזדמנויות אחרות שיפעילו אותן. לפי החוקרים האלה, רגשות הם כלים מתהווים תלויי מצב ותלויי הקשר, המשמשים אותנו לארגון החוויה: מעשים מופלאים של יצירת משמעות המתעצבים בתווך המורכב שבין תורשה וסביבה. לפי הגישה החדשה והפרובוקטיבית הזאת, שנכנה בשם "תזת הגיוון", ההרגשות שלנו, האופן שבו אנו מרגישים אותן – ואולי אף עצם קיומה של ההרגשה או היעדרה – אינם תלויים רק בביולוגיה, אלא גם בהקשר, ובתוכו השפה שאנו משתמשים בה והתרבות שאנו באים ממנה.

אקמן ראה בהצלחתו המחקרית ניצחון המדע על הפוליטיקה. לשיטתו, הוא נעמד לצד הראיות בקרב נגד הרלטיביזם התרבותי המוטעה והלא מבוסס, שבין תומכיו היו שלושת האנתרופולוגים המשפיעים ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים – מרגרט מִיד (Mead), גרגורי בייטסון (Bateson) וריי בירדוויסֶל (Birdwhistell). שלושתם תמכו בתפישה שאומרת כי הסביבה קובעת מי אנחנו, ולא הגֶנים. מִיד, יותר מכולם, הייתה חסידה גדולה של השפעת התרבות על התנהגותם של בני האדם ועל אישיותם – בהמשך היא תאמר שהייתה זו עמדה חיונית בתקופה שבה ההכרה בהבדלים מולדים בין בני האדם הייתה משחקת לידי האאוגניקה, הדרוויניזם החברתי והאידיאולוגיה הנאצית.

הפרסומת הפופולרית ביותר בתולדות הטלוויזיה הציגה אנשים מתרבויות שונות בלבוש המקומי שלהם, ששרים יחד על פסגת הר: 'אני רוצה לקנות קולה לעולם'

אקמן, מצדו, חשב שהביולוגיה דווקא כן מייצרת גיוון בין פרטים, אבל שהיא גם מקור למכנה משותף מולד. לפי אלן פרידלנד (Fridlund), פסיכולוג חברתי וקליני מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, תיאוריית הרגשות האוניברסליים של אקמן התקבלה בהתלהבות בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם שהיה צמא לאחדות ולשלום. "הפרסומת הפופולרית ביותר בתולדות הטלוויזיה הציגה אנשים מתרבויות שונות בלבוש המקומי שלהם, ששרים יחד על פסגת הר: 'אני רוצה לקנות קולה לעולם'", סיפר לי פרידלנד. "היה באוויר משהו שאמר שכולנו עם אחד, עולם אחד, ושאנחנו נסתדר זה עם זה".

קוקה קולה: האמנם אוניברסלי? תצלום: duncan c

גישת "עם אחד, עולם אחד" עשתה בסופו של דבר את מה שעשה לנו "העיוורון לצבע עור": היא כפתה עלינו מודל אנגלופוני מצומצם של רגשות אנושיים, שהטמיע במחקר את נקודת המבט המערבית והסתיר מאיתנו את ההבדלים בינינו

על אף שהבטיחה לעזור לנו להתגבר על דעות קדומות, גישת "עם אחד, עולם אחד" עשתה בסופו של דבר את מה שעשה לנו "העיוורון לצבע עור": היא כפתה עלינו מודל אנגלופוני מצומצם של רגשות אנושיים, שהטמיע במחקר את נקודת המבט המערבית והסתיר מאיתנו את ההבדלים בינינו. אבל כיום אנו חמושים בכלים מחקריים מתוחכמים יותר ובנתונים חדשים, וחוקרים רבים מסירים את כיסוי העיניים של האוניברסליות ונחשפים למגוון מופלא של מצבים נפשיים וחוויות, שמשנה את האופן שבו אנו מבינים את מהותם של רגשות.

פרידלנד היה בין הראשונים שיצאו נגד תפישת הרגשות הבסיסיים. כדוקטורנט טרי הוא היה חסיד של אקמן, והם אפילו כתבו מאמר יחד. ואז הוא קיבל משרה באוניברסיטת פנסילבניה ופגש את חוקר הציפורים ו' ג'ון סמית (Smith). ממנו ומחוקרים נוספים באוניברסיטת פנסילבניה למד פרידלנד על הגילויים החדשים בתחום התקשורת של בעלי החיים, ואלה ערערו את ביטחונו בתזת האוניברסליות. עד אז, אמר לי פרידלנד, בעלי חיים נתפשו בעינינו כאוטומטים המונעים על ידי רפלקסים, ו"תיאוריית הרגשות הבסיסיים שאקמן הפיץ הייתה תקועה בתבנית ההיא... הרגשות שלנו מופעלים בגלל התניות שמתוכנתות בכל אחת ואחד מאיתנו".

בעלי חיים מתקשרים בדרכים אסטרטגיות ומתוחכמות מאוד, באמצעות טווח רחב של אותות המאפשר להם לנהל את האינטראקציות שלהם עם בעלי חיים אחרים – צאצאים, אויבים, בני זוג נחשקים

אבל עם הזמן הבינו חוקרים שבעלי חיים מתקשרים בדרכים אסטרטגיות ומתוחכמות מאוד, באמצעות טווח רחב של אותות המאפשר להם לנהל את האינטראקציות שלהם עם בעלי חיים אחרים – צאצאים, אויבים, בני זוג נחשקים. "נדהמתי לראות שביולוגים אבולוציוניים נותנים לבעלי חיים הרבה יותר קרדיט ממה שתומכי תיאוריית הרגשות הבסיסיים נותנים לבני אדם".

לא צעקת כאב, לא טענות או מצוקה: החיזור בעיצומו - עגורים ליד דלהי, הודו. תצלום: קושי קושי

הביקורת המדעית תהתה: האם ייתכן שהנבדקים כלל לא זיהו את הרגשות שהם בחרו? אולי הם רק ביצעו ניחושים מושכלים?

במהלך עשרות שנים אחרי שנערכו המחקרים המקוריים של אקמן, מעטים בלבד יצאו נגד תזת האוניברסליות שלו, שהולידה עידן של עיון מחקרי נמרץ ברגשות האנושיים הנמשך עד היום. הסדקים הראשונים הופיעו בתחילת שנות התשעים, כשהפסיכולוגים אנדרו אורטוני (Ortony) וג'יימס ראסל (Russell) פרסמו שתי ביקורות חשובות על ממצאיו של אקמן. ראסל הציג רישום מפורט של כשלים מתודולוגיים שונים, כמו פרדיגמת הבחירה הכפויה – הנבדקים התאימו הבעות פנים למילות רגש מתוך רשימה סגורה של אפשרויות. ראסל שאל: האם ייתכן שהנבדקים כלל לא זיהו את הרגשות שהם בחרו? אולי הם רק ביצעו ניחושים מושכלים?

בעשור שאחר כך נבחנה תיאוריית הרגשות הבסיסיים בעין ביקורתית יותר, אבל לפי הפסיכולוג קרלוס קריבֶלי (Crivelli), אלה היו בעיקר "שיחות כורסה". כדי להעמיד את האוניברסליות של הרגשות במבחן ביקורתי אמיתי, לא היה מנוס מלחקור חברות ילידיות מבודדות, כי רק כך היה אפשר לדעת בוודאות שקווי הדמיון שיתגלו אינם תוצאה של השפעה מערבית. למרבה ההפתעה, מחקרים כאלה לא נערכו בכלל בין 1976 ל־2008. "בסופו של דבר, אקמן תמיד אמר: 'נו, אני הייתי שם, ואתם לא'", הסביר לי קריבלי. לכן, כשהאנתרופולוג סרחיו חאריו דה לה טורֶה (Jarillo de la Torre) הזמין אותו להצטרף למסע לפפואה גינאה החדשה, שם נערכו מחקריו המקוריים של אקמן, קריבלי זיהה הזדמנות להעמיד למבחן את הקרקע שעליה עומדת תזת הרגשות הבסיסיים.

לא קל לצאת נגד תיאוריה מבוססת. "היינו צריכים לערוך מחקר מושלם", אמר קריבלי. "הרבה יותר טוב מהקודמים". ביקשתי פרטים. הוא חייך בערמומיות. "לא אהבתי הרפתקאות, שתדעי". כשקריבלי מדבר על עבודתו, המילים זורמות ממנו כאילו רק עמדו על קצה לשונו וחיכו להזדמנות. אין לו שום צורך לעצור ולחשוב או אפילו לנשום, וכשהוא צריך להדגיש נקודה מסוימת, הוא מנופף בזרועותיו במרץ, כאילו דלותן של המילים מתסכלת אותו.

קריבלי וחאריו דה לה טורה הגיעו לראשונה לפפואה גינאה החדשה ב־2013. למסע בן 200 הקילומטרים בין היבשת ליעדם – איי טרוֹבּריאנד – הם שכרו ספינת מטען שתוביל את המתנות שהם הביאו למקומיים (הטרובריאנדים מתבססים על כלכלת חליפין. המטען שלהם כלל "כל דבר שאפשר להעלות על הדעת" ושהם יכלו להשיג בפחות מ־3000 דולר – מסירים וסכו"ם ועד סבון, תחבושות, פרצטמול, גלילי בד, והשיא, כיוון שמדובר במקום ללא חשמל, מנורות נפט. כשעגנו, תכולת הספינה פוזרה בשטח רחב ידיים: מגרש גרוטאות של מוצרי ייבוא סיניים במחיר מופקע, שבפינה זו של העולם הפכו לאוצר הודות לַצורך.

חיוכים בפפואה: גם הטענה שהחיוך הוא אוניברסלי דורשת הוכחה מדעית סדורה. תצלום: בוב ברואר.

בניגוד למחקרים קודמים שהתבססו על מתרגמים, קריבלי למד את השפה המקומית והשתקע בחיי האי. הוא רצה למנוע מהתרבות המערבית, עד כמה שניתן, לסלף את ראייתו או להגניב הטיות לתוך המחקר. באמצעות מגוון בדיקות קפדניות ופרוצדורות של דגימה, הצוות של קריבלי ערך כמה מחקרים (שלושה התפרסמו עד כה, ואחד נוסף נמצא בהכנה) המעמידים בספק גדול את תזת האוניברסליות.

כחמישית מהנבדקים התעקשו שהם אינם מבינים איזה רגש הם רואים כשהציגו בפנים פרצוף עצוב או נגעל

באחד הניסויים האלה, שהתפרסם ב־2016, 7 אחוזים בלבד מהנבדקים הטרובריאנדים זיהו נכונה כעס בתמונות שהוצגו בפניהם. את פרצוף הגועל הקלאסי הם זיהו במקרים רבים כפרצוף עצוב, כועס או מפוחד. רק הפרצוף המחייך זוהה על ידי רוב קטן של מתנדבים (58 אחוז) כמבע של שמחה. לעומת זאת, קבוצת ביקורת בספרד שהסתכלה על אותן תמונות זיהתה נכונה את הרגשות ב-93 אחוז מהמקרים בממוצע. במחקר נוסף, קריבלי מצא שהטרובריאנדים "טועים" באופן עקבי בקריאת הבעת הפחד הפרדיגמטית – עיניים קרועות לרווחה, פה פעור – ומזהים אותה ככעס או איוּם. וכשהחוקרים ביטלו את נוהל הבחירה הכפויה המקובל, כחמישית מהנבדקים התעקשו שהם אינם מבינים איזה רגש הם רואים כשהציגו בפנים פרצוף עצוב או נגעל (למען האמת, התגובה השכיחה ביותר במחקר הזה לכל הפרצופים פרט לפרצוף המחייך, לא הייתה מילת רגש אלא "גיבּוּלוָוה", המיתרגמת פחות או יותר לרצון להימנע מאינטראקציה חברתית).

בני עם מקומי בפפואה גינאה החדשה יזהו כאן כעס או איום, לא פחד. תצלום: שובהאם דהאגה.

קשה ליישב את הממצאים של קריבלי, וממצאים דומים של צוות שעבד באפריקה, עם תזת האוניברסליות, אך הם דווקא עולים בקנה אחד עם נקודת המבט שכיניתי "תזת הגיוון". התיאוריה החלופית הזאת, הידועה גם בשם "קונסטרוקציוניזם פסיכולוגי" (Psychological Constructionism) הפציעה בזירה המחקרית ב־2003 עם מאמר של ראסל – המאמר המצוטט ביותר עד היום בתחום חקר הרגשות. ראסל מציג בו חזון חדש לתחום, כולל סוגים חדשים של אינטראקציה בין סביבה לתורשה שמולידים את המצבים המוכרים אך המסתוריים המכונים רגשות.

אָפקט הליבה הוא בסיס הרגש המולד המשותף שלנו, והוא גם הסבר אפשרי לחפיפה התרבותית שאקמן ואחרים מצאו בכל הקשור לזיהוי רגש השמחה, למשל

זה מתחיל ב"אָפֶקט הליבה" (core affect) – תחושה כללית ובלתי מובחנת של גופנו בעולם, הנוכחת תמיד ברקע. אפשר לומר שזה ברומטר שמבצע מדידות בסיסיות מאוד של הסביבה הפנימית שלנו, ואז מנגיש אותם לתודעה במשיכות מכחול רחבות: האם אתם מרגישים טוב או רע, עייפים או נמרצים? לפי ראסל, אָפקט הליבה הוא בסיס הרגש המולד המשותף שלנו, מעין "אוניברסליות מינימלית". והוא גם הסבר אפשרי לחפיפה התרבותית שאקמן ואחרים מצאו בכל הקשור לזיהוי רגש השמחה, למשל.

הילד הבורמזי החמיץ שער במשחק כדורגל, ואין לו ספק גופו של מי מרגיש את ההחמצה. תצלום: לוקאס מץ

אבל אָפקט הליבה אינו מסביר את המגוון האדיר של המצבים הרגשיים המובחנים שבהם אנו מוצאים את עצמנו. שביעות רצון, לדוגמה, שונה מאושר, ולשמחה יש טווח רחב שנע בין התרוממות רוח אדירה לסיפוק שקט. יראת קודש נראית לי כמו משהו אפילו יותר מורכב, כי היא מקפלת פחד ואקסטזה באותה נשימה עצורה נוכח קיומו של כוח גדול מאיתנו. אם נלך למחוזות מעשיים יותר ונפנה אל מצבי עוררות שליליים כמו כעס ופחד, כיצד מגיעים מהתחושות הפשוטות הכלליות האלה לכעס מוחשי או לפחד מצמרר – רגשות שאנו חווים על בשרנו באופן עמוק מאוד ומובחן מאוד?

אנחנו מקטלגים את התחושות שלנו כדי להבין אותן, והפעולה הזאת, שבאמצעותה אנו מקצים משמעות לדימויים גופניים ברזולוציה נמוכה, הופכת אותם לחוויות העשירות והמוחשיות שאנו מזהים כרגשות

לפי תזת הגיוון, כאן נכנסות לתמונה השפה והתרבות: הן קובעות את הפרטים המדויקים ויוצרות את ההגדרות המשמשות אותנו כדי להמיר אָפקט לרגש. אנחנו מקטלגים את התחושות שלנו כדי להבין אותן, והפעולה הזאת, שבאמצעותה אנו מקצים משמעות לדימויים גופניים ברזולוציה נמוכה, הופכת אותם לחוויות העשירות והמוחשיות שאנו מזהים כרגשות. כשאנחנו מדביקים תווית למצב רגשי נתון – "פחד", למשל – אנחנו לא רק משתמשים בסמל. אנחנו גם שולפים כמות עתק של נתונים הקשורים לפחד, החל מסימנים מעידים ועד אותות חזותיים, הקשר סביבתי, סיבות אפשריות, משמעויות תרבותיות והשלכות צפויות, שאת כולם אגרנו על סמך חוויות העבר ואחסנו בתוך מודל או תרחיש מנטלי. "לחוות פחד", כותב ראסל, "משמעו לזהות דמיון חזק בין מצב קיים לתרחיש המנטלי של פחד".

מה אנו מפענחים כאן? פחד? דאגה? ריכוז? מחשבה עמוקה? אדם מוטרד? תצלום: וגנר ט. קסימירו אראניה.

זה לא אומר שהרגשות פועלים לפי רצפים מוגדרים מראש, או שהתיאוריה החדשה הזאת פשוט מחליפה בין תוכנית ביולוגית לתוכנית נלמדת. מנקודת המבט של תזת הגיוון, רגשות הם דבר שמתהווה, בדומה לציורים, שמתחילים כרישום גס ולובשים אט אט צורה, כשכתמי הצבע האקראיים מתחברים ויוצרים דפוסים בעלי משמעות: ככל שחזונה של האמנית מתגבש, היא מוסיפה צבע ומעשירה בפרטים, ומשיכות המכחול שלה נעשות מדויקות יותר ויותר.

לוח הצבעים הרגשי שלנו, הסביבה המוקדמת שבה קודד מוחנו את תרחישיו הרגשיים, התרבות הרחבה שהגישה להורינו את המדריכים, המפות והתבניות לרגשות – כל אלה נושאים השפעה עמוקה על החוויה האָפקטיבית שלנו

הרגשות מתגבשים באופן דומה. נקודת ההתחלה היא מתארו המטושטש של אָפקט הליבה, שעליו מלביש המוח שכבה של "מושגים רגשיים" בכל מיני רמות פירוט ודקדוק. המושגים האלה נשלפים מתוך התרחיש המנטלי הרלוונטי בהתאם למצב הקיים, כדי לעזור לנו להבין אותו, וכך הם בונים בהדרגה את האירוע הרגשי. שילוב של גורמים שונים מעצב את החוויה שלנו, כמו שקורה בציור. האם התוצאה היא רותקו, פולוק, או מונה? זה כבר תלוי בלוח הצבעים של הציירת, בחדות ההבחנה שלה, באופן שבו חינכו אותה ובהשפעותיה התרבותיות. הדברים האלה – לוח הצבעים הרגשי שלנו, הסביבה המוקדמת שבה קודד מוחנו את תרחישיו הרגשיים, התרבות הרחבה שהגישה להורינו את המדריכים, המפות והתבניות לרגשות – כל אלה נושאים השפעה עמוקה על החוויה האָפקטיבית שלנו.

האופן שבו רגשות מתגבשים תלוי רבות במצב הנתון, ולכן שני אירועים נפרדים של פחד, או כעס, או עצב, אינם חולקים בהכרח אותם מרכיבים. ראסל טוען שאם אתם מפחדים, העיניים שלכם עשויות להיקרע לרווחה – אבל רק במקרים שבהם שדה ראייה רחב יותר יעזור לכם לחמוק מאיום. יתרה מזאת, אולי תרצו לברוח בו רגע, ואולי תרצו לשבת ללמוד למבחן של מחר. עשויים להיות אינספור מצבים רגשיים שאינם מלווים בסימנים מובהקים העוזרים לנו להפריד בינם לבין תופעות מנטליות אחרות. לפי ראסל, בכל אחד ואחד ממופעי הרגש שלנו מעורב מכלול התהליכים הפסיכולוגיים שלנו. אם כך הדבר, אין ספק שהחוקרים יהיו מתוסכלים מאוד. אבל אני חושבת שכל אדם אחר יתנחם בידיעה שאפילו התפרצויות הזעם הקטנוניות ביותר שלנו מסתירות מאחוריהן תבונה אורגניזמית עמוקה – שהרגשות אינם שרידים של טבע חייתי שמתפרצים מתוכנו כדי לייסר או להביך אותנו, אלא מעשים מורכבים של יצירת משמעות המלמדים מי אנחנו: יצורים שאינם מסוגלים להבין את מנגנוני ההפעלה של עצמם משום שהם סבוכים ומתוחכמים מאוד. וגם: יצורים השונים בתכלית זה מזה.

מה היא מביעה? מה אנחנו מפענחים בהבעה הזאת? אין תשובה אחת. תצלום: קייטי וורד

תזת הגיוון עודה בחיתוליה ועודה שנויה במחלוקת, אבל הראיות המאששות אותה הולכות ומצטברות במהירות. בשנים האחרונות ישנה תנועת התנגדות מרשימה לתפישת הרגשות הבסיסיים, ובראשה עומדים ליסה פלדמן בארט (Feldman Barrett), חוקרת פסיכולוגיה מאוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון, ותלמידיה. קריסטן לינדקוויסט (Lindquist) מאונברסיטת צפון קרוליינה הייתה מהחוקרות הראשונות במעבדה של בארט בימים שבהם, כך היא מספרת, "אנשים אמרו: 'זה משוגע, אלה דברי כפירה'". היא, מצדה, חשה שהן נמצאות על סף מהפכה. "זאת הייתה ההרגשה בזמנו. שאנחנו משנות סדרי עולם".

המחקר הראשוני של לינדקוויסט ניסה להדגים כיצד המוח שלנו בונה רגשות בזמן אמת, על ידי קִטלוּג של אָפקט הליבה. באחד הניסויים, שהתפרסם ב־2008, התבקשו חלק מהנבדקים לספר סיפור הקשור לפחד, ואילו אחרים התבקשו להרהר בפחד כסוגייה ניטרלית. לינדקוויסט מצאה שכאשר המשתתפים שעברו הטרמת-פחד (אלה שסיפרו את הסיפור) האזינו למחרוזת פרועה של הולסט ושל הכּרמינה בוראנה, שנועדה להכניס אותם למצב לא נעים של עוררות גבוהה, התגלתה אצלם אחר כך רמה הרבה יותר גבוהה של "שנאת סיכון" – מדד עקיף לפחד – לעומת הנבדקים האחרים. נראה שקונספט הפחד, שנעשה הרבה יותר נגיש וזמין במוחם של הנבדקים האלה, התקשר לאָפקט השלילי הכללי והמיר אותו לחוויית פחד מוחשית.

אם רגשות נוצרים כשמושגים כלליים מוחלים על מצבים פנימיים, אז התרבות ממלאת תפקיד מרכזי בחיי הרגש שלנו כיוון שהיא מעצבת את התרחישים המנטליים הרלוונטיים

אם רגשות נוצרים כשמושגים כלליים מוחלים על מצבים פנימיים, אז התרבות ממלאת תפקיד מרכזי בחיי הרגש שלנו כיוון שהיא מעצבת את התרחישים המנטליים הרלוונטיים. במחקר מ־2018, צוות של פסיכולוגים תרבותיים ובהם מישל בּוֹיְגֶר (Boiger) ובאטיה מסקיטה (Mesquita) מאוניברסיטת לֵוֶון הבלגית, דגמו חוויות של בושה אצל מאות נבדקים אמריקנים, יפנים ובלגים. החוקרים הזינו את הנתונים שאספו לתוך אלגוריתם לניתוח אשכולות (clustering) כדי שיאתר בהם דפוסים. האלגוריתם זיהה שלושה סוגים מובחנים של בושה, שתאמו את שלוש התרבויות במחקר. רוב האמריקנים, למשל, התביישו כשהפגמים האישיים שלהם נחשפו. זהו דפוס שנמצא במתאם עם תרבות ששמה דגש על הפרט. אצל היפנים, לעומת זאת, מצבים שחשפו את הפגמים האישיים לא הסבו לנבדקים בושה, ואפילו לא נתפשו כאירוע משמעותי. אך בהתאם לערכי התלות ההדדית הרווחים בחברה היפנית, נבדקים אלה חשו בושה בעיקר כשהם הובכו בפומבי (אצל הבלגים התגלה סוג של בושה שנופל במקום כלשהו באמצע). מן הממצאים האלה עולה שתרבות לא רק מוסיפה צבע: היא משפיעה עמוקות על תוכן חיי הרגש. לפי בויגר ומסקיטה, אל לנו לקטלג רגשות כדברים ש"יש לנו", שאנו "חווים" או "מרגישים" – כלומר כאילו הם סטטיים, נתונים – אלא כתהליכיים דינמיים תלויי מצב שעוזרים לנו לנווט בסביבה החברתית.

תרבות של הדדית, הבעה טכסית וביצוע של הבעה רגשית. בתצלום: גיישות מתלמדות, Discover Corps

אחד המשפטים שאמרו למשלחת שלנו שוב ושוב בכל מיני קבלות פנים היה: 'בסופו של יום, כל הילדים מחייכים באותה שפה'. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי, על מה אתם מדברים?

יוליה צֶ'נְטְסוֹבָה-דאטון (Chentsova-Dutton) גדלה בעיר מבודדת בהרי הקווקז, שהייתה אז חלק מברית המועצות. בגיל 16 היא טסה לארצות הברית במשלחת של חילופי תושבים, במסגרת מאמץ דיפלומטי לחמם את היחסים בין שתי המדינות אחרי המלחמה הקרה. "אחד המשפטים שאמרו למשלחת שלנו שוב ושוב בכל מיני קבלות פנים היה: 'בסופו של יום, כל הילדים מחייכים באותה שפה'. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי, על מה אתם מדברים?" בסוף היא הבינה שהמארחים האמריקנים היו להוטים מדי להיאחז בכל דמיון קלוש בינם לבין אורחיהם הסובייטים, כי "הם רצו לתת נופך הומני לילדי האויב האלה".

צ'נטסובה-דאטון למדה בהמשך פסיכולוגיה תרבותית, ורכשה כלים לבחינת האינטואיציה שאמרה לה שאנחנו לא זהים בכלל. היא מצאה מודל של רגשות שכמעט לא התעדכן מאז שנות השבעים והתעקש ש"את הקווים משרטטת האבולוציה, והתרבות צובעת קצת על פני השטח". אבל דברים הולכים ומשתנים. בעשרים השנה האחרונות התפתחו שיטות מחקריות המלמדות אותנו שהקשר בין התרבות לביולוגיה הוא עמוק ומורכב, והבדלים בין הרגשות, שלא זוהו עד כה, הולכים ומתגלים.

הסטודנטים שלי ישבו עם רשימת הרגשות הזאת, עמוד אחד, במשך חצי שעה או ארבעים דקות. כששאלתי אותם מה קורה, הם היו אומרים: 'אני מבין את המילים... אבל איך אני אמור לדעת מה אני מרגיש?...'

לפעמים ההבדלים האלה מפתיעים מאוד. "אני שואלת את הנבדקים האמריקנים שלי איך הם מרגישים", היא מספרת לי. "אני נותנת להם רשימה של רגשות. הם עוברים עליה תוך פחות מדקה". אצל הנבדקים הסינים, אותה משימה אורכת דקות רבות. בגאנה, הניסוי היה קרוב להפוך לאסון. "הסטודנטים שלי ישבו עם רשימת הרגשות הזאת, עמוד אחד, במשך חצי שעה או ארבעים דקות. כששאלתי אותם מה קורה, הם היו אומרים: 'אני מבין את המילים... אבל איך אני אמור לדעת מה אני מרגיש?...' וכחוקרת רגשות ותרבות זה הדהים אותי, כי מעולם לא הטלתי ספק בכך שאנשים תמיד יודעים מה הם מרגישים".

נערה בלאגוס, בירת ניגריה: הדחקה רגשית? עוינות? מבוכה? זהירות? טינה? כעס? תצלום: Kevwe Eru

במערב מקובל להניח שאם אדם אינו מודע למצב הפנימי שלו, משהו משובש אצלו. אנחנו חושדים מיד בהדחקה רגשית, וממליצים על טיפול פסיכולוגי שיחשוף את הרגשות שהוא קבר עמוק בתוכו ויעזור לו להתמודד איתם. כשדיברתי עם בויגר, הזכרתי את ההבחנות של צ'נטסובה-דאטון. הוא אמר שהן מזכירות לו מחקר שבו הוא שאל נבדקים יפנים איך הם מרגישים. השאלה בלבלה חלק מהמשתתפים. הם ענו לו שזה תלוי: מה האדם האחר עושה? "לא נראה להם הגיוני להרגיש משהו רק מתוך עצמם... זה יותר כמו ריקוד, והרגש נחשב אצלם למשהו שקורה בין שני אנשים".

בתרבויות רבות שאינן מערביות, ההורים משתמשים בטווח מצומצם של מילות רגש בתקשורת עם ילדיהם, ונותנים משקל גדול יותר להתנהגות או לשינויים גופניים

ממצאים כאלה משקפים, בין היתר, את ההבדלים בפרקטיקות החִברוּת המוקדמות. בתרבויות רבות שאינן מערביות, ההורים משתמשים בטווח מצומצם של מילות רגש בתקשורת עם ילדיהם, ונותנים משקל גדול יותר להתנהגות או לשינויים גופניים. צ'י ואנג (Wang), חוקרת התפתחות אנושית מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, ציינה שכשהורים אמריקנים ממוצא אירופי חולקים זיכרונות עם ילדיהם, הם נוטים לשים את הדגש על הרגשות של הילד ועל תפקידו הייחודי בסיטואציה. הורים אמריקנים ממוצא מזרח-אסייתי, לעומת זאת, מעדיפים לשים את הדגש על הקשר בין הילדים לזולת, ולכם הם משתמשים בזיכרונות כדי להדגים נורמות חברתיות ולהנחיל לקחים הרלוונטיים להתנהגות בעתיד. לפי ואנג, שיחות כאלה משמשות להקניית ערכים תרבותיים, והן עוזרות ללמד את הילדים איך לנהוג ואיך לא לנהוג. כלומר, כשההורים מבנים את סביבתנו החיצונית באורח מסוים, הם גם מניחים את היסודות לנוף הפנימי שלנו.

האם ייתכן שהעיסוק הבלתי פוסק שלנו ברגשות משקף, בחלקו, הטיה תרבותית?

מכיוון שהמחקר כמעט לא חרג עד כה מהנופים המערביים, עולה השאלה: האם ייתכן שהעיסוק הבלתי פוסק שלנו ברגשות משקף, בחלקו, הטיה תרבותית? "התכנים הנפשיים שלנו מייצרים, בכל רגע נתון, המון שינויים שאנחנו יכולים לעקוב אחריהם ולהתמקד בהם", אמרה לי צ'נטסובה-דאטון. כדי לפענח את כל ה"איתותים" האלה בתודעתנו, אנחנו מפלחים את העולם הסובייקטיבי למחשבות, רגשות ותפישות, לזיכרונות וחלומות בהקיץ, לכאבים ומכאובים שונים. אבל מה שמדהים הוא, שנראה שההפרדה הזאת אינה קיימת במוח. חוקרים גילו חפיפה משמעותית בין האזורים המעבדים מצבים קוגניטיביים ואָפקטיביים. אבל "בתפישה הרווחת יש חלוקה ברורה, ובתרבות האמריקנית, החלק שקשור לרגשות זוכה ליחס מיוחד... ואנחנו פשוט הנחנו שהמיקום הבולט שלהם בחזית תודעתנו הוא דבר טבעי".

בתרבות האמריקנית, הרגשות בקדמת הבמה ובחזית התודעה. תצלום: אלחנדרו סוסה בריסניו

ניקח לדוגמה את "הסומטיזציה הסינית". מחקרים משנות השמונים מצאו שמטופלים סינים מדוכאים לא חוו את המחלה בדרך "הנכונה". במקום התסמינים הפסיכולוגיים הצפויים, הם דיווחו על כל מיני כאבים, היעדר שינה ותשישות. החוקרים והרופאים נותרו אובדי עצות בנוגע לרגשות הנעדרים. אבל לדברי צ'נטסובה-דאטון, הביטוי הסומטי (ביטוי גופני, להבדיל מביטוי נפשי) של מצוקה עשוי להשתייך לדפוס כללי יותר של יצירת משמעות בתרבות הסינית. אישוש ראשוני להשערה הזאת התקבל ממחקרים חדשים למדי שבחנו את תגובות הנבדקים לסרטים עצובים או מוזיקה עצובה. הנבדקים האמריקנים "מדווחים על עצב ולא יותר, גם אם נשאלו על כך". ואילו הנבדקים הסינים נוטים לדווח על טווח רחב של שינויים פיזיולוגיים, כולל עור ברווז, הזעה בכפות הידיים, דפיקות לב וכאבי שרירים. "מנקודת המבט התרבותית המערבית, קראנו לתופעה הזאת סומטיזציה כדי לסמן אותה כחריגה", אמרה לי צ'נטסובה-דאטון. "אבל אם מדמיינים את נקודת המבט התרבותית הסינית, אפשר גם לקרוא לתופעה ההפוכה פסיכולוגיזציה".

המחשבות והרגשות הם הדרכים שלי להכיר את עצמי – הם האתרים שבהם אני מבלה את מרבית זמני. המחשבה שרגשות אינם אמת בסיסית של הקיום אלא רק סוג אחד של הבנה – עיסוק בעצמי, פסיכולוגיזציה – היא בלתי אפשרית מבחינתי

גיליתי שאיני מסוגלת לדמיין את נקודת המבט הזאת. קל לי יותר לדמיין את טינקרבל מרימה ומורידה מתגים בתוך מוחי מאשר לשקול, אפילו באופן תיאורטי, את התעמעמות עולמי הרגשי. המחשבות והרגשות הם הדרכים שלי להכיר את עצמי – הם האתרים שבהם אני מבלה את מרבית זמני. המחשבה שרגשות אינם אמת בסיסית של הקיום אלא רק סוג אחד של הבנה – עיסוק בעצמי, פסיכולוגיזציה – היא בלתי אפשרית מבחינתי. ואף על פי כן, אני מתרשמת מהצדק הפואטי שבחוסר האפשרות הזה. המפגש בין סביבה ותורשה הוא אוּמנות מסדר אחר: הביולוגיה והתרבות מותכות זו אל זו ויוצרות מגוון אנושי שעולה על כל דמיון. פיקסאר הם לא יותר מחובבנים.

בסופו של דבר, אני כן מקבלת הצצה קטנה אל נקודת המבט הסינית באחד המאמרים האחרונים של צ'נטסובה-דאטון, שנפתח כך:

"המונח לקסיתימיה מתאר תכונת אופי מובהקת המתאפיינת, בצורתה הקיצונית, בנטייה בעייתית של הפרט לחשוב על מצביו הרגשיים ולתאר אותם לאחרים... במקרים רבים, מטופלים לקסיתימיים אינם מגיבים היטב לטיפולים סומטיים מסורתיים, שעלולים לתסכל אותם. אף שמחקרים אפידמיולוגיים מקומיים מלמדים כי רמות גבוהות של לקסיתימיה נדירות יחסית, יש כמה וריאנטים תרבותיים מעניינים. הולכות ומצטברות הראיות שלפיהן לקסיתימיה הרבה יותר נפוצה אצל העמים המכונים WEIRD (ראשי תבות של western, educated  industrialized, rich and democratic, קרי מערביים, משכילים, מתועשים, עשירים ודמוקרטיים), שנוטים לחיות בחברות שבהן שולט מודל בלתי תלוי של הבניית העצמי... חברות אלה אינן שואפות לטפל בלקסיתימיה, ואף פיתחו גישות ילידיות רבות שמעודדות מטופלים הסובלים מבעיות רפואיות שונות, לדבר באריכות על רגשותיהם".

בהתחלה לא הבנתי שזאת אמורה להיות בדיחה. הקטע הזה הרי הופיע במאמר אקדמי, וזה בלבל אותי. אבל לפני שהמגננות הביקורתיות שלי נכנסו לפעולה, המסר חמק לתוך התודעה: שביב של הבנה. וכשהתחלתי להפנים את תחושת העליונות המערבית שלי, צצה בתוכי הרגשה חדשה, לא נוחה – והיה לי דחף לדבר עליה באריכות.

אליצה דרמנדז'יסקה (Dermendzhiyska) היא כתבת מדע ויזמת הפועלת בצומת שבין טכנולוגיה, מחקר ובריאות הנפש. היא אחת מיוצרות Betwixt, אפליקציית הרהור אימרסיבית המשלבת סיפורים, פסיכולוגיה ומשחק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מה היא מרגישה? אישה מסודאן. תצלום: עבדול עזיז מוחמד, unsplash.com

Photo by Abdulaziz Mohammed on Unsplash