אלכסון קלאסיק תנו להם לשחק

כשהייתי ילד בשנות החמישים, חבריי ואני קיבלנו השכלה משני מקורות. למדנו בבית הספר (שלא היה עניין גדול כמו היום) והייתה לנו גם מה שאני מכנה בשם ״חינוך של ציידים-לקטים״. כמעט כל יום, אחרי בית הספר, ולרוב כמעט עד החשיכה, שיחקנו בשכונה בקבוצות שהיו בהן בני גילים שונים. שיחנו בכל סופי השבוע ובמשך הקיץ כולו. היה לנו זמן לחקור את הסביבה בכל מיני צורות, והיה לנו גם זמן להשתעמם ולנסות להתגבר על השעמום, להסתבך בצרות וללמוד להיחלץ מהן, לחלום בהקיץ ולשקוע בתחביבים והיה לנו זמן לקרוא קומיקס וכל מיני דברים אחרים שרצינו לקרוא במקום את הספרים שהורו לנו לקרוא. מה שלמדתי מחינוך הציידים-לקטים שלי היה שימושי פי כמה לחיי הבוגרים מכל מה שלמדתי בבית הספר, ואני חושב שאחרים בגילי יאמרו את אותו דבר, עם יהרהרו בנושא.

המבוגרים החלו לכרסם בחופש של הילדים לשחק על ידי הגדלת פרק הזמן שילדים נאלצו להקדיש להכנת שיעורי בית וחשוב עוד יותר, על ידי צמצום החופש של הילדים לשחק לבדם, אפילו לא בזמן הלימודים ובלי שנדרשו להכין שיעורי בית

כבר יותר מחמישים שנה שאנחנו, בארצות הבית, מצמצמים בהדרגה את ההזדמנויות שיש לילדים לשחק, והדבר נכון גם במדינות רבות אחרות. בספרו משנת 2007 Children at Play: An American History, האוורד צ׳דקוף (Chudacoff) מתייחס למחצית הראשונה של המאה ה-20 כאל ״תור הזהב״ של המשחק החופשי של ילדים. בערך בשנת 1900, הצורך בעבודת ילדים הלך ופחת, כך שלילדים נוצר לא מעט פנאי. אבל אז, בערך משנת 1960 או קצת קודם לכן, המבוגרים החלו לכרסם בחופש הזה על ידי הגדלת פרק הזמן שילדים נאלצו להקדיש להכנת שיעורי בית וחשוב עוד יותר, על ידי צמצום החופש של הילדים לשחק לבדם, אפילו לא בזמן הלימודים ובלי שנדרשו להכין שיעורי בית. פעילויות ספורט לילדים בהנחיית מבוגרים החלו להחליף את המשחקים העצמאיים; חוגים בהדרכת מבוגרים, מחוץ לשעות בית הספר, החלו להחליף את התחביבים; ופחדיהם של הורים הובילו אותם יותר ויותר לאסור על ילדים לצאת לשחק בחוץ עם ילדים אחרים, הרחק מן הבית, ללא השגחה. ישנן סיבות רבות לשינויים הללו, אבל ההשפעה, לאורך עשרות שנים, הייתה ירידה דרמטית ומתמשכת בהזדמנויות שיש לילדים לשחק ולחקור את העולם בדרכם ועל פי בחירתם.

מרק טוויין הבין יפה את המתח בנפשו של הילד תום סויר: לעבוד בצביעת הגדר של הדודה או לשחק בחופשיות עם הקלברי פין? תצלום: Dr. Umm

במהלך אותם עשורים שבהם משחקי הילדים הלכו והצטמצמו, הפרעות נפשיות בילדות החלו מתגברות. ולא שאנחנו רואים הפרעות שקודם לכן התעלמנו מהן. שאלונים קליניים שנועדו להעריך חרדה ודיכאון, למשל, חולקו באותה צורה לקבוצות נורמטיביות של ילדי בית ספר בארצות הברית מאז שנות החמישים. ניתוח של התוצאות מגלה עלייה מתמשכת ולינארית בחרדה ובדיכאון בקרב צעירים לאורך עשורים, כך ששיעור האבחנה של מה שהיום נקרה הפרעת חרדה כללית ודיכאון עמוק גדול פי חמישה עד שמונה מכפי שהיה בשנות החמישים. באותה תקופה, שיעור ההתאבדויות בקרב בני 15 עד 24 יותר מהכפיל את עצמו, והשיעור בקרב ילדים בני פחות מ-14 גדל פי ארבעה.

הירידה בהזדמנויות לשחק לוותה גם בירידה באמפתיה ועלייה בנרקיסיזם

הירידה בהזדמנויות לשחק לוותה גם בירידה באמפתיה ועלייה בנרקיסיזם, שני מאפיינים שנאמדו מאז שלהי שנות השבעים באמצעות שאלונים סטנדרטיים שחולקו לדגימות של תלמידי קולג׳ נורמטיביים. אמפתיה מתייחסת ליכולת ולנטייה לראות את מה שהאדם חווה מנקודת מבט של אדם אחר ומניסיונו. נרקיסיזם מתייחס לחשיבות עצמית מוגזמת, בשילוב עם חוסר אכפתיות כלפי אחרים וחוסר יכולת להתקשר רגשית לאחרים. ירידה באמפתיה ועלייה בנרקיסיזם הן בדיוק מה שהיינו מצפים לראות בילדים שיש להם מעט הזדמנויות למשחק חברתי. ילדים אינם יכולים ללמוד את הכישורים והערכים החברתיים הללו בבית הספר, כי בית הספר הוא מקום סמכותני, והוא אינו סביבה דמוקרטית. בית הספר מעודד תחרותיות ולא שיתוף פעולה, וילדים אינם חופשיים ללכת כשאחרים אינם מכבדים את צרכיהם ובקשותיהם.

בספרי משנת 2013 Free to Learn, אני מתעד את השינויים הללו, וטוען כי העלייה בהפרעות נפשיות בקרב ילדים היא ברובה תוצאה של צמצום בחירותם של ילדים. אם אנחנו אוהבים את הילדים שלנו ורוצים שהם ישגשגו, אנו חייבים להרשות להם לבלות זמן רב יותר במשחק ולתת להם יותר – ולא פחות – הזדמנויות לעשות כך. עם זאת, קובעי מדיניות ופילנתרופים רבי השפעה ממשיכים לדחוף אותנו בכיוון הנגדי – לעבר הרחבת ההוראה, יותר בחינות, יותר הנחיית מבוגרים ופחות הזדמנויות למשחק חופשי.

לאחרונה השתתפתי בוויכוח רדיופוני עם אישה שייצגה ארגון בשם ״המרכז הלאומי לזמן ולימודים״ שקורא ליום לימודים ארוך יותר ולשנת לימודים ארוכה יותר עבור ילדים בארה״ב (ניתן להאזין להקלטה של הוויכוח כאן). התפישה שלה – התואמת את מטרות הארגון ואת הקריאות הדומות שהשמיעו הנשיא ברק אובמה ושר החינוך ארני דאנקן – הייתה כי ילדים זקוקים לזמן נוסף בבית הספר כדי להכין אותם לעולם התחרותי של היום ומחר. אני טענתי את ההפך. המנחה הציג את הוויכוח במילים: ״האם תלמידים צריכים יותר זמן ללימודים או שתלמידים צריכים יותר זמן למשחק?״

תעבדו קשה, תגיעו רחוק; תעבדו עוד יותר קשה, תגיעו עוד יותר רחוק. תצלום: מריה פליישמן, הבנק העולמי

משחק הוא למידה. בזמן משחק ילדים לומדים את השיעורים החשובים ביותר בחיים, אלה שאי אפשר ללמד בבית הספר. כדי ללמוד את השיעורים הללו היטב, ילדים זקוקים להרבה משחק – הרבה מאוד משחק, בלי התערבות של מבוגרים

לימודים מול משחק. הדיכוטומיה נראית טבעית לאנשים כמו מנחה תוכנית הרדיו ההיא, יריבתי בוויכוח, הנשיא שלי ושר החינוך שלי – ואולי גם לכם. לימודים, על פי התפישה הכמעט אוטומטית, זה מה שילדים עושים בבית הספר ואולי בפעילויות אחרות שמנחים מבוגרים. משחק, במקרה הטוב, מתייחס להפסקה מלימודים. על פי תפישה כזו, חופשת הקיץ היא רק הפסקה ארוכה – אולי ארוכה מדי – מבית הספר. אבל הנה השקפה חלופית, שאמורה להיות מובנת מאליה אבל מסתבר שאינה: משחק הוא למידה. בזמן משחק ילדים לומדים את השיעורים החשובים ביותר בחיים, אלה שאי אפשר ללמד בבית הספר. כדי ללמוד את השיעורים הללו היטב, ילדים זקוקים להרבה משחק – הרבה מאוד משחק, בלי התערבות של מבוגרים.

אני פסיכולוג אבולוציוני, ופרושו שאני מתעניין בטבע האדם, בקשר שלו לטבע של בעלי חיים אחרים ובאופן שבו הטבע מעוצב על ידי הברירה הטבעית. יש לי עניין מיוחד במשחק.

הגורים של כל היונקים משחקים. למה? למה הם מבזבזים אנרגיה ומסכנים את חייהם וגופם במשחק, בשעה שיכלו פשוט לנוח, מוגנים ובטוחים באיזו מחילה? זו שאלה מהסוג ששואלים פסיכולוגים אבולוציונים. הראשון שניסה לענות על שאלה מסוימת זו מנקודת מבט אבולוציונית דרוויניסטית היה הפילוסוף הנטורליסט הגרמני קרל גרוס (Groos). בספרו ״משחקיהם של בעלי החיים״ (משנת 1898), גרוס טען כי המשחק נולד מתוך הברירה הטבעית, כאמצעי להבטיח שבעלי החיים יתרגלו את הכישורים שלהם הם זקוקים כדי לשרוד ולהתרבות.

התאוריה הזו, ״תאוריית האימון של המשחק״, מקובלת היום על חוקרים. היא מסבירה מדוע בעלי חיים צעירים משחקים יותר מהבוגרים (יש להם יותר מה ללמוד) ולמה מי שתלויים להישרדותם פחות באינסטינקטים ויותר בלמידה  משחקים יותר מכולם. במידה רבה, אפשר לצפות כיצד בעל חיים ישחק אם יודעים אילו כישורים הוא חייב לפתח כדי לשרוד ולהתרבות. גורי אריות וטורפים צעירים אחרים משחקים במעקב וזינוק או מרדף, ואילו גורים של זברה ומיני טרף אחרים משחקים בבריחה והתחמקות.

לאחר ״משחקיהם של בעלי החיים״ גרוס כתב ספר נוסף, ״משחקיהם של בני האדם״ (משנת 1901), שבו הוא הרחיב את תובנותיו בנוגע למשחק גם באשר לבני האדם. הוא הצביע על כך שבני אדם, שצריכים ללמוד יותר ממינים אחרים, משחקים יותר מבעלי חיים אחרים. ילדים, כמו גורים של מינים אחרים, חייבים ללמוד כישורים שונים על פי התרבות שבה הם מתפתחים. לכן, הוא טען, הברירה הטבעית בבני האדם מעדיפה את הדחף העז בילדים לבחון את פעילותם של הבוגרים יותר ולשלב את אלה במשחקיהם. הוא הציע שילדים בכל תרבות, כשמרשים להם לשחק בחופשיות, משחקים לא רק בכישורים שחשובים לאנשים בכל מקום (כמו הליכה על שתי רגליים או ריצה) אלא גם בכישורים שמיוחדים לתרבות שלהם (כמו ירי בחץ וקשת או רעיית צאן).

המחקר והרעיונות שלי מבוססים על מחקריו החלוציים של גרוס. ענף אחד של המחקר הזה בוחן את חייהם של ילדים בתרבויות של ציידים-לקטים. לפני התפתחות החקלאות, לפני כעשרת אלפים שנה בסך הכול, כולנו היינו ציידים-לקטים. חלק מקבוצות האנשים הצליחו לשרוד ככאלה עד לתקופה האחרונה, ונחקרו על ידי אנתרופולוגים. קראתי את כל המאמרים שיכולתי למצוא על ילדות בחברות כאלה, ולפני מספר שנים ערכתי סקר קטן של עשרה אנתרופולוגים שביניהם חיו בשבע תרבויות ציידים-לקטים שונות בשלוש יבשות.

בחברות ציידים-לקטים אין מוסדות דומים לבתי ספר. מבוגרים סבורים שילדים לומדים על ידי תצפית, חקירה ומשחק ולכן הם מציעים להם זמן בלתי מוגבל לפעילויות אלה

בחברות ציידים-לקטים אין מוסדות דומים לבתי ספר. מבוגרים סבורים שילדים לומדים על ידי תצפית, חקירה ומשחק ולכן הם מציעים להם זמן בלתי מוגבל לפעילויות אלה. בתגובה לשאלת הסקר שלי, ״כמה זמן משחק מוקצב לילדים בתרבות שחקרתם?״ האנתרופולוגים אמרו פה אחד שילדים היו חופשיים לשחק במשך כמעט כל שנות הערות שלהם, מגיל ארבע בערך (אז נחשבו אחראים מספיק כדי להתרחק באופן עצמאי מן המבוגרים, בקבוצת ילדים בני גילים שונים), ועד אמצע או שלהי שנות הנעורים שלהם (אז יכלו להתחיל, ביוזמתם, לקחת על עצמם חלק מהאחריות של המבוגרים). למשל, קרן אנדיקוט (Endicott) שחקרה את הציידים-לקטים בני באטֶק במלזיה, אמרה: ״ילדים היו חופשיים לשחק כמעט כל הזמן. איש לא ציפה מילדים לבצע עבודות רציניות עד שנות העשרה המאוחרות שלהם״.

ילדי ציידים-לקטי בני סאן ("בושמנים") במדבר קלהארי: לומדים מהתבוננות, ומשחקים כל היום. תצלום: ורנר באייר

הדברים תואמים פחות או יותר את התאוריה של גרוס בנוגע למשחק כאימון. הבנים שיחקו ללא הרף בעיקוב וציד, והבנים והבנות יחד שיחקו במציאה ועקירה של שורשים אכילים. הם שיחקו בטיפוס על עצים, בישול, בניית בקתות ובנייה של חפצים אחרים החיוניים לתרבות שלהם כמו סירות קנו מגולפות מעץ. הם שיחקו בוויכוחים ודיונים, ולפעמים חיקו את המבוגרים או ניסו לבדוק אם הם מסוגלים להעלות טיעונים טובים משהעלו המבוגרים בליל אמש, סביב המדורה. הם רקדו בצורה משחקית את הריקודים המסורתיים של תרבותם ושרו שירים מסורתיים, אבל הם גם המציאו שירים וריקודים חדשים. הם בנו כלי נגינה דומים לאלה שקבוצת המבוגרים שלהם בנתה וניגנו בהם. אפילו ילדים קטנים שיחקו בדברים מסוכנים כמו סכינים ואש, והמבוגרים הרשו להם לעשות זאת כי ״אחרת איך הם ילמדו להשתמש בדברים האלה?״ הם עשו את כל זה ויותר, לא בגלל שמבוגר כלשהו דרש מהם לעשות זאת או עודד אותם לכך, אלא בגלל שהם רצו לעשות זאת. הם עשו זאת כי הם נהנו, וכי משהו עמוק בתוכם, שנולד מדורות של ברירה טבעית, דחף אותם לשחק בפעילויות המתאימות לרבות כדי שיוכלו להפוך לבוגרים בעלי יכולות וידע.

בית הספר של סאדברי ואלי במסצ'וסטס אמנם קרוי בית ספר, אבל הוא שונה ממה שמוכר לנו בדרך כלל כ״בית ספר״. התלמידים – בני 4 עד 19 – חופשיים לעשות כל היום כרצונם, כל עוד הם לא מפרים את אחד הכללים של בית הספר. הכללים אינם קשורים כלל ללימודים. הם קשורים לשמירה על סדר ושקט

בענף אחר של המחקר שלי חקרתי את האופן שבו ילדים לומדים בבית ספר שונה באופן קיצוני, בית הספר של סאדברי ואלי (Sudbury Valley School), לא רחוק מביתי אשר במסצ׳וסטס. המקום קרוי בית ספר, אבל הוא שונה ממה שמוכר לנו בדרך כלל כ״בית ספר״. התלמידים – בני 4 עד 19 – חופשיים לעשות כל היום כרצונם, כל עוד הם לא מפרים את אחד הכללים של בית הספר. הכללים אינם קשורים כלל ללימודים. הם קשורים לשמירה על סדר ושקט.

בעיני רוב האנשים זה נשמע מטורף. איך הם יכולים ללמוד משהו? ועם זאת, בית הספר קיים כבר 45 שנה, ויש לו מאות בוגרים, שמסתדרים יפה מאוד בעולם האמיתי, לא בגלל שבית הספר לימד אותם דבר אלא משום שהוא הרשה להם ללמוד כל מה שרצו. ובהתאם לתאוריה של גרוס, מה שהילדים בתרבות שלנו רוצים ללמוד כשהם חופשיים מתגלה ככישורים וערכים של החברה שלנו, והדבר מוביל למשרות טובות וחיים מספקים. כשהם משחקים התלמידים הללו לומדים לקרוא, לחשב, להשתמש במחשקים באותה התלהבות משחקית שבה ילדי ציידים-לקטים לומדים לצוד וללקט. הם לא בהכרח חושבים שהם לומדים. הם חושבים שהם רק משחקים או ״עושים דברים״, אבל תוך כדי כך הם בעצם לומדים.

יותר מן הכישורים המסוימים, חשובות עוד יותר הגישות שהם לומדים. הם לומדים לקחת אחריות על עצמם ועל הקהילה שלהם, והם לומדים שהחיים מהנים, אפילו (ואולי בעיקר) כשעושים בהם דברים קשים. עלי להוסיף כי זה אינו בית ספר יקר. העלות לתלמיד היא פחות ממחצית מאשר בבתי ספר ממלכתיים מקומיים והרבה פחות מאשר במרבית בתי הספר הפרטיים.

גם בבית הספר של סאדברי ואלי וגם בחברות ציידים-לקטים, ילדים הם חלק בלתי נפרד מקהילה יציבה ומוסרית, כך שהם רוכשים את ערכי הקבוצה ומרגישים אחריות כלפי האחרים, ולא רק כלפי עצמם

בית הספר של סאדברי ואלי וחבורה של ציידים-לקטים שונים מאוד אלה מאלה במובנים רבים, אבל הם דומים באופן שבו הם מספקים את מה שהם בעיניי התנאים ההכרחיים לניצול מירבי של היכולות הטבעיות של ילדים ללמד את עצמם. הם חולקים את הציפייה (והמציאות) החברתית שחינוך הוא באחריות הילדים, ולא משהו שמבוגרים עושים להם, והם מספקים לילדים חופש בלתי מוגבל למשחק, חקירה ועיסוק במה שמעניין אותם. הם גם מספקים שפע של הזדמנויות למשחק בכלים של התרבות, גישה למבוגרים רבים בעלי ידע ואכפתיות, שמשמשים להם עוזרים ולא שופטים, והתערות חופשית בין ילדים ומתבגרים (משחק בין בני גילים שונים תורם ללמידה יותר ממשחק שבו כולם באותה רמה). לבסוף, בשני המקרים, ילדים הם חלק בלתי נפרד מקהילה יציבה ומוסרית, כך שהם רוכשים את ערכי הקבוצה ומרגישים אחריות כלפי האחרים, ולא רק כלפי עצמם.

הומור, יכולת המצאה והרבה ביחד חופשי: כך לומדים. תצלום: רון אנדמן

אני לא מצפה שאצליח בקרוב לשכנע את מרבית האנשים בכך שעלינו לבטל את בתי הספר המוכרים לנו כיום ולהחליף אותם במרכזים למשחק וחקירה עצמאיים. אבל אני כן חושב שיש סיכוי לשכנע את מרבית האנשים שמשחק מחוץ לבית הספר הוא חשוב. כבר גזלנו יותר מדי בתחום הזה ואסור לנו לגזול ממנו עוד.

האם אנחנו צריכים אנשים נוספים שטובים בשינון תשובות לשאלות ודקלומן במבחן? שעושים בצייתנות מה שאומרים להם, בלי לשאול שאלות? בתי הספר נועדו ללמד אנשים את הדברים הללו, והם די טובים בכך

כמו שרצו הנשיא אובמה ושר החינוך שלו דאנקן, גם אחרים המקדמים את הקריאה לשעות בית הספר נוספות ומבחנים נוספים, רוצים שילדים יהיו מוכנים טוב יותר לעולם של היום ומחר. אבל איזו הכנה נדרשת? האם אנחנו צריכים אנשים נוספים שטובים בשינון תשובות לשאלות ודקלומן במבחן? שעושים בצייתנות מה שאומרים להם, בלי לשאול שאלות? בתי הספר נועדו ללמד אנשים את הדברים הללו, והם די טובים בכך. או שאנחנו צריכים יותר בני אדם ששואלים שאלות חדשות ומוצאים תשובות חדשות, חושבים בצורה ביקורתית ויצירתית , בקצב שלהם? אני בטוח שאובמה ודאנקן היו מסכימים שכל הילדים צריכים את הכישורים הללו היום יותר מאשר בעבר. אבל בתי ספר גרועים מאוד בהוראת כישורים כאלה.

כבר יותר משני עשורים שבהם מנהיגי תחום החינוך בארה״ב, בבריטניה ובאוסטרליה דוחקים בנו לחקות את בתי הספר האסיאתיים – בעיקר את אלה ביפן, סין ודרום קוריאה. ילדים שם מבלים יותר זמן בלימודים מילדים אמריקנים, וההישגים שלהם במבחנים בינלאומיים אחידים טובים יותר. מה ששר החינוך האמריקני כנראה אינו מבין, או שאינו מודה בכך, הוא שמנהיגי חינוך במדינות הללו סבורים יותר ויותר כי מערכות החינוך שלהם כושלות. בתי הספר שלהם אמנם הצליחו להביא את התלמידים להישגים מצוינים במבחנים , הם כשלו ביצירת בוגרים יצירתיים או כאלה שנהנים במיוחד ללמוד.

במאמר שכותרתו ״המבחן שבתי הספר בסין עדיין נכשלים בו״, אשר התפרסם בוול סטריט ג׳ורנל בדצמבר 2012, כתב צ׳יאנג שוקין (Jiang Xueqin), מחנך סיני: ״המגרעות של מערכת המבוססת על שינון בעל פה ידועים היטב: היעדר כישורים חברתיים ומעשיים, היעדר משמעת עצמית ודמיון, אובדן סקרנות ותשוקה ללימודים... דרך אחד שבה נדע שאנו מצליחים לשנות את בתי הספר בסין היא כשהתוצאות הללו [במבחנים הבינלאומיים האחידים] ירדו״. בה בעת, יונג ז׳או (Yong Zhao), מרצה אמריקני לחינוך אשר גדל בסין ומתמחה בהשוואה בין מערכת החינוך הסינית לזו בארה״ב, מציין כי המונחים הנפוצים המשמשים בסין לדיבור על בוגרי בית הספר הוא ״גאופֶן דינֶנג״, שפירושו ״ציונים גבוהים אך יכולת נמוכה״. בגלל שתלמידים מבלים כמעט את כל זמנם בלימודים, יש להם מעט הזדמנויות להיות יצירתיים, ליזום או לפתח כישורים גופניים וחברתיים: בקיצור, אין להם כמעט הזדמנויות לשחק.

ככל שאנחנו מתקרבים לתוכנית לימודים אחידה, וככל שאנו ממלאים את זמנם של ילדינו ביותר לימודים, ההישגים של מערכת החינוך שלנו אכן הולכים ומתקרבים לאלה של מדינות אסיה: ילדים מביעים פחות את רגשותיהם, הם אנרגטיים פחות, נוטים פחות לדיבור ולהבעה מילולית, מפגינים פחות הומור ודמיון, החשיבה שלהם פחות יוצאת דופן, הם מפגינים פחות חיוּת ותשוקה, הקליטה שלהם פחות מהירה

לרוע המזל, ככל שאנחנו מתקרבים לתוכנית לימודים אחידה, וככל שאנו ממלאים את זמנם של ילדינו ביותר לימודים, ההישגים של מערכת החינוך שלנו אכן הולכים ומתקרבים לאלה של מדינות אסיה. את הראיות לכך ניתן למצוא בתוצאות של שורת מבחנים המודדים יצירתיות – ״מבחני טורנס לחשיבה יצירתית״ [Torrance Tests of Creative Thinking (TTCT)] – שנערכו על מדגמים נורמטיביים של תלמידים גן עד י״ב (בני 17-18) בארה״ב, במהלך עשורים מספר. קיונג-הי קים (Kyung-Hee Kim), פסיכולוגית חינוך בקולג׳ ויליאם ומרי בווירג'יניה, ניתחה את התוצאות ודיווחה על ירידה שהחלה בשנת 1984 או מיד לאחר מכן, והיא נמשכת עד היום. במאמרה The Creativity Crisis, שהתפרסם בשנת 2011 בכתב העת Creativity Research Journal, מסבירה קים כי הנתונים מצביעים על כך ״שילדים מביעים פחות את רגשותיהם, הם אנרגטיים פחות, נוטים פחות לדיבור ולהבעה מילולית, מפגינים פחות הומור ודמיון, החשיבה שלהם פחות יוצאת דופן, הם מפגינים פחות חיוּת ותשוקה, הקליטה שלהם פחות מהירה, הם נכונים פחות להתחבר למה שאינו נראה רלוונטי, הם יוצרים פחות חיבורים בין דברים ונוטים פחות לראות דברים מזווית חדשה״.

כיתה בבית ספר בסין, בית חורשת שמפיק ציונים גבוהים ויכולת נמוכה, ללא יצירתיות. תצלום: דונלד וו

על פי מחקרה של קים, כל ההיבטים של היצירתיות נמצאים בירידה, אבל הירידה הגדולה מכולן היא במדד הקרוי ״הרחבה יצירתית״, האומד את היכולת לקחת רעיון מסוים ולהרחיב אותו בדרך מעניינת וחדשה. בין 1984-2008, ממוצע הציון בהרחבה במסגרת TTCT, עבור כל כיתה מגן הילדים והלאה, צנח ביותר מסטיית תקן אחת. במילים אחרות, יותר מ-85 אחוזים מן הילדים קיבלו בשנת 2008 ציון נמוך יותר מכפי שקיבל הילד הממוצע בשנת 1984. אם ״הרפורמות״ בחינוך אכן יבוצעו, הציון הזה ירד עוד יותר כי מין הילדים ימנעו אפשרויות נוספות למשחק. מחקר אחר, שנעשה על ידי הפסיכולוג מרק רנקו (Runco) ועמיתיו במרכז טורנס ליצירתיות באוניברסיטה של ג׳ורג׳יה, מראה כי תוצאות ב-TTCT בילדות הן כלי הניבוי הטוב ביותר שיש לנו להישגים עתידיים בעולם האמיתי. הן מנבאות טוב יותר מ-IQ, ציונים בבית הספר או שיפוט מצד עמיתים המנחשים למי יהיו הישגים גבוהים יותר.

אי אפשר ללמד יצירתיות. אפשר רק לאפשר לה לפרוח. ילדים קטנים, לפני תחילת הלימודים בבתי הספר, הם יצירתיות מטבעם. המחדשים הגדולים ביותר שלנו, אלה שאנו מכנים גאונים, הם מי שאיכשהו שימרו את היכולת הזו מן הילדות ופיתחו אותה גם בבגרותם

אי אפשר ללמד יצירתיות. אפשר רק לאפשר לה לפרוח. ילדים קטנים, לפני תחילת הלימודים בבתי הספר, הם יצירתיות מטבעם. המחדשים הגדולים ביותר שלנו, אלה שאנו מכנים גאונים, הם מי שאיכשהו שימרו את היכולת הזו מן הילדות ופיתחו אותה גם בבגרותם. אלברט איינשטיין, שכנראה שנא את בית הספר, התייחס להישגים שלו בפיזיקה תאורטית ומתמטיקה כאל ״משחק קומבינטורי״. חלק גדול מן המחקר מראה כי אנשים הם יצירתיים ביותר כשמעוררים בהם רוח משחקית, כשהם רואים את עצמם כעוסקים במשימה לשם ההנאה בלבד. כפי שהפסיכולוגית טרזה אמאבילֶה (Amabile), מרצה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת הארוורד, הראתה בספרה Creativity in Context (משנת 1996) ובניסויים רבים, הניסיון להגביר יצירתיות על ידי תגמול אנשים או על ידי העמדתם בתחרויות שבוחנות מי מהם יותר יצירתי, משיג תוצאות הפוכות. קשה להיות יצירתיים כשאתם חוששים משיפוט של אחרים. בבית הספר, הפעילויות של הילדים נשפטות ללא הרף. בית הספר הוא מקום טוב ללמוד בו איך לעשות בדיוק את מה שאחרים רוצים שתעשו. זהו מקום נורא לתרגול יצירתיות.

הצייר היה בן 74, בתו הייתה בת 7, ויצירתיות אי-אפשר ללמד, אפשר רק לא להפריע לה: "ילדה בצמות וכובע ירוק", דיוקן של פלומה פיקאסו (1956), פבלו פיקאסו. תצלום: +cea

כאשר כאנוף (Chanoff) ואני חקרנו את בוגרי סאדברי ואלי עבור המאמר שלנו Sudbury Valley, שאלנו על הפעילויות ששיחקו כתלמידים ועל הקריירות שבחרו בתום הלימודים. במקרים רבים, היה קשר ישיר בין השתיים. הבוגרים המשיכו לשחק את הפעילויות שאהבו כתלמידים, באותן שמחה, תשוקה ויצירתיות, אבל כעת הם התפרנסו מכך. היו מוזיקאים מקצוענים שכתלמידים הרבו לשחק במוזיקה, ומתכנתי מחשבים שבילו את רוב זמנים כתלמידים במשחק במחשבים. אישה אחת, שהייתה קברניטה של ספינת נוסעים, בילתה את רוב זמנה כתלמידה במשחק על המים, ראשית עם ספינות צעצוע ולאחר מכן בסירות של ממש. גבר שהפך למכונאי וממציא מבוקש בילה את ילדותו במשחק שכלל בנייה של דברים ופירוקם כדי להבין איך הם פועלים.

לפני שנים רבות, לילדים היה זמן מחוץ לשעות הלימודים שבו הם יכלו לעסוק במה שמעניין אותם, אבל היום הם כל כך עסוקים בשיעורי הבית ובפעילויות אחרות בהנחיית מבוגרים, שרק לעתים רחוקות יש להם זמן והזדמנויות לגלות ולהשקיע את עצמם עמוקות בפעילויות שמהן הם נהנים באמת

אף אחד מהאנשים הללו לא היה מגלה את התשוקה שלו בבית ספר רגיל, שם אין מקדישים זמן למשחק חופשי וממושך. בבית ספר רגיל כולם חייבים לעשות את אותם דברים. אפילו מי שמפתחים עניין במשהו שנלמד בבית הספר לומדם לרסן זאת, כי כשהפעמון מצלצל הם צריכים לעבור למשהו אחר. תוכנית הלימודים ומערכת השעות מגבילות אותם מלפתח עניין באופן יצירתי ומשמעותי עבורם. לפני שנים רבות, לילדים היה זמן מחוץ לשעות הלימודים שבו הם יכלו לעסוק במה שמעניין אותם, אבל היום הם כל כך עסוקים בשיעורי הבית ובפעילויות אחרות בהנחיית מבוגרים, שרק לעתים רחוקות יש להם זמן והזדמנויות לגלות ולהשקיע את עצמם עמוקות בפעילויות שמהן הם נהנים באמת.

כדי שיהיו לנו נישואים מאושרים, או חברים טובים או שותפים תומכים בעבודה, אנחנו צריכים לדעת איך להסתדר עם אנשים אחרים: זהו כנראה הכישור המהותי ביותר שכל הילדים חייבים ללמוד כדי שיהיו להם חיים מספקים. בחבורות של ציידים-לקטים, בבית הספר סאדברי ואלי, ובכל מקום שבו ילדים פוגשים תדיר ילדים אחרים, רובם משחקים במשחקים חברתיים. משחקים חברתיים הם האקדמיה ללימוד כישורים חברתיים.

הסיבה לכך שמשחק הוא דרך כל כך חזקה להקניית כישורים חברתיים היא שהוא נעשה מרצון חופשי. המשחקים מרגישים תמיד חופשיים לפרוש, ואם הם לא מרוצים הם אכן יפרשו. כל השחקנים יודעים זאת, ולכן המטרה, עבור כל השחקנים שרוצים שהמשחק יימשך, הוא לספק את הצרכים והרצונות שלה או שלו תוך סיפוק הרצונות והצרכים של השחקנים האחרים, כדי שאלה לא יפרשו. משחק חברתי כרוך בהרבה משאים ומתנים ופשרות. אם שרון השתלטנית מנסה להמציא את כל הכללים ולומר לחבריה למשחק מה לעשות תוך התעלמות מרצונם, חבריה יפרשו מהמשחק, ישאירו אותה לבד, וילכו לשחק משחק משלהם במקום אחר. זהו תמריץ רב עוצמה שיגרום לה לשים אליהם לב בפעם הבאה. השחקנים הפורשים עשויים גם הם ללמוד לקח. אם הם רוצים לשחק עם שרון, שיש לה כמה תכונות שמוצאות חן בעיניהם, הם יצטרכו להתבטא בבהירות רבה יותר בפעם הבאה, להבהיר את רצונותיהם, כדי שהיא לא תנסה לנהל את ההצגה ולהרוס להם את ההנאה. כדי ליהנות במשחק חברתי צריכים להיות אסרטיביים אבל לא שתלטנים. זה נכון בכל תחומי החיים החברתיים.

התבוננו בכל קבוצה של ילדים משחקים ותראו הרבה משאים ומתנים ופשרות. ילדי גן המשחקים ב״בית״ מבלים יותר זמן בהבנת כללי המשחק מאשר במשחק עצמו. הכול נקבע במשא ומתן – מי זוכה להיות אימא ומי חייב להיות התינוק, מי רשאי להשתמש באילו אביזרים, ואיך תתפתח הדרמה. השחקנים המיומנים משתמשים בשאלת אישור כדי להפוך את הקביעות שלהם לבקשות: ״בואו נעמיד פנים שהשרשרת הזו היא שלי, טוב?״ אם אין הסמכה, הדיון מתחדש.

או התבוננו בקבוצה של ילדים בני גילים שונים משחקים במשחק בייסבול ספונטני. זהו משחק, כי הוא מנוהל על ידי השחקנים עצמם, ולא על ידי סמכויות חיצוניות (מאמנים ושופטים) כמו משחקי ליגת ילדים. השחקנים צריכים לבחור צד, לקבוע חוקים שמתאימים לנסיבות, להחליט מה הוגן ומהי עבירה. הם חייבים לשתף פעולה, לא רק עם שחקנים אחרים בקבוצה שלהם, אלא גם עם שחקני הקבוצה הנגדית והם חייבים להיות רגישים לצרכים וליכולות של כל השחקנים האחרים. עומר הענק עשוי להיות המגיש הטוב ביותר, אבל אם האחרים רוצים גם הם למסור כדורים, כדאי מאוד שהוא ייתן להם לעשות זאת, כדי שלא יפרשו מהמשחק. וכשהוא מגיש כדור לפנחס הפצפון, שזה עתה למד את המשחק, כדאי מאוד שישליך את הכדור בעדינות וישירות אל המחבט של פנחס, אחרת אפילו חבריו לקבוצה יחשבו שהוא מרושע. אולם, כשהוא מגיש כדור לאיציק קפיציק, כדאי שיפגין את כישוריו הטובים ביותר כי אחרת איציק ייעלב. במשחק כזה, חשוב הרבה יותר לוודא שהמשחק יימשך ושכולם ייהנו, מאשר לנצח.

ככה הכי כיף, הכי טוב והכי מלמד: ילדים משחקים קריקט ברחוב במומבאי. תצלום: אדם כהן

כלל הזהב במשחק חברתי אינו 'אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך', אלא משהו קשה הרבה יותר: 'עשה לחבריך מה שהם היו רוצים שתעשה להם'. לשם כך, חייבים להזדהות עם תודעה של אחרים ולראות את הדברים מבעד לעיניהם

כלל הזהב במשחק חברתי אינו ״אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך״, אלא משהו קשה הרבה יותר: ״עשה לחבריך מה שהם היו רוצים שתעשה להם״. לשם כך, חייבים להזדהות עם תודעה של אחרים ולראות את הדברים מבעד לעיניהם. ילדים מתאמנים בזה כל הזמן במשחקים חברתיים. השוויון במשחק אינו שוויון של זהות, אלא שוויון הנובע מכבוד להבדלים אינדיבידואליים והתייחסות לצרכים ולרצונות של כל אדם כאל חשובים באותה מידה. לדעתי, זוהי גם הפרשנות הטובה ביותר לאמירה של תומאס ג׳פרסון, כי כל בני האדם נולדו שווים. אנחנו לא חזקים באותה מידה, לא שנונים באותה מידה, לא בריאים באותה מידה. אבל כולנו ראויים  באותה מידה לכבוד ולכך שהצרכים שלנו יסופקו.

אני לא רוצה לצייר את הילדים בצבעים אידיאלים מדי. לא כל הילדים לומדים את השעורים הללו בקלות. ישנם בריונים. אבל המשחק החברתי הוא המקום האפקטיבי ביותר ללמוד בו את השיעורים הללו, ואני חושד שהדחף העז של ילדים למשחק כזה נולד, במהלך האבולוציה, בדיוק לשם כך. אנתרופולוגים מדווחים על היעדר כמעט מוחלט של בריונות או התנהגות שתלטנית בחבורות של ציידים-לקטים. למעשה, חברות כאלה מכונות לעתים קרובות בשם ״חברות שוויוניות״. אין לחבורות הללו מנהיגים, אין מבנה היררכי של סמכות, הם חולקים הכול ומשתפים פעולה בתחומים רבים מאוד כדי לשרוד. והם מקבלים החלטות שמשפיעות על הקהילה כולה באמצעות דיונים ארוכים שנועדו להביא להסכמה. הם מסוגלים לעשות את כל זה, לדעתי, משום שבילדות הם נהנים משפע זמן שבו הם משחקים במשחקים חברתיים. הכישורים והערכים שמתורגלים במשחק כזה הם בדיוק אלה שחיוניים לחיים בקבוצות של ציידים-לקטנים. היום אתם עשויים לשרוד גם ללא הכישורים והערכים הללו, אבל אני סבור שלא באושר.

משחק מלמד כישורים חברתיים שבלעדיהם החיים אומללים. אבל הוא מלמד גם כיצד לנהל רגשות עזים שליליים כמו פחד וכעס. חוקרים שבחנו משחק אצל בעלי חיים טוענים שאחת המטרות העיקריות של משחק היא לסייע לצעירים ללמוד איך להתמודד רגשית (וגם גופנית) במצבי חירום. במינים רבים היונקים המתבגרים מציבים את עצמם שוב ושוב, בכוונה, במצבים מסוכנים ומפחידים במידה מתונה במהלך המשחק שלהם. בהתאם למינם, הם עשויים לזנק בצורה חריגה באוויר כך שיקשה עליהם לנחות, לרוץ על שפת מצוקים, לקפוץ מענף לענף בגובה שממנו נפילה עלולה להיות כואב, או להילחם בצורה משחקית כשכל אחד מהם בתורו נמצא בעמדה פגיעה שממנה הוא חייב להימלט.

ילדים, כשהם חופשיים, עושים את אותם דברים, שמעוררים חרדה בהוריהם. הם מעוררים בעצמם פחד, עד לעוצמה הגדולה ביותר שהם מסוגלים לשאת, ולומדים להתמודד איתו. משחק כזה חייב תמיד להיות מנוהל באורח עצמאי, ולעולם לא כפוי או אפילו בעידוד של דמות סמכותית. זה אכזרי להכריח ילדים לחוות פחדים אם אינם מוכנים לכך, כפי שמורים להתעמלות עושים כשהם דורשים מילדים בכיתה לטפס על חברים עד לגג או לקפוץ מעמדה אחת לשנייה. במקרים כאלה התוצאות עשויות להיות חרדה, מבוכה ובושה, שמקטינות את העמידות לפחדים במקום להגדיל אותה.

ילדים שרוצים להמשיך לשחק יודעים שהם חייבים לשלוט בכעס שלהם, להשתמש בו באופן מועיל כדי להתבטא בביטחון ולא להתפרץ. התקפי זעם עשויים לפעול על ההורים, אבל הם לעולם לא מועילים בקרב חברים למשחק

ילדים גם חווים כעס במהלך המשחק. כעס עשוי להתעורר מדחיפה מקרית או מכוונת, או מהקנטה או מאי יכולת לנצח בוויכוח. אבל ילדים שרוצים להמשיך לשחק יודעים שהם חייבים לשלוט בכעס שלהם, להשתמש בו באופן מועיל כדי להתבטא בביטחון ולא להתפרץ. התקפי זעם עשויים לפעול על ההורים, אבל הם לעולם לא מועילים בקרב חברים למשחק. ישנן ראיות לכך שצעירים בני מינים אחרים לומדים גם הם לווסת את הכעס והתוקפנות שלהם באמצעות משחקים חברתיים.

לא צריך הרבה חפצים, גם לא הרבה חוקים ובוודאי לא מבוגרים בסביבה. תצלום: ג'ורג'י פאוולס

בבית הספר, ובמקומות אחרים שבהם המבוגרים אחראים, הם מקבלים את ההחלטות עבור הילדים ופותרים את בעיותיהם. במשחק, ילדים מקבלים החלטות בעצמם ופותרים את בעיותיהם שלהם. במצבים המנוהלים על ידי מבוגרים הילדים חלשים ופגיעים. במשחק, הם חזקים ורבי עוצמה. עולם המשחק הוא עולם האימונים של הילדים, שם הם לומדים להיות מבוגרים. אנחנו חושבים על משחק כעל ילדותי, אבל בעיני הילדים המשחק הוא התנסות בלהיות כמו-המבוגרים: בעלי שליטה עצמית ואחריות. ככל שאנחנו לוקחים מהם את האפשרות לשחק, אנחנו גוזלים מן הילדים את היכולת להתאמן בבגרות, ואנחנו יוצרים אנשים שיבלו את החיים בתחושת תלות וקורבניות, תחושה שישנה איזו סמכות שם בחוץ שאמורה לומר להם מה לעשות ולפתור את בעיותיהם. זו אינה דרך חיים בריאה.

התוצאות הסופיות הגיעו: חסך במשחק הוא רע לילדים. בין השאר, הוא מעודד חרדה, דיכאון, אובדנות, נרקיסיזם ואובדן יצירתיות. הגיע הזמן לסיים את הניסוי

חוקרים פיתחו דרכים לגידול חולדות וקופים צעירים באופן שאלה יחוו צורות אחרות של אינטראקציות חברתיות אך ללא משחק. התוצאה היא שבעלי החיים שנמנע מהם המשחק סובלים מנכות רגשית. כשהם מובאים לסביבה חדשה ומפחידה במידה מתונה, הם קופאים באימה ואינם מצליחים להתגבר על הפחד ולחקור את המקום החדש, כפי שחולדות או קופים נורמלים היו עושים. בחברת זרים מבני מינם הם עשויים להתכווץ בפחד או לתקוף באורח בלתי ראוי ולא מועיל, או שניהם.

בעשורים האחרונים אנו כחברה מנהלים ניסוי בשלילת משחק על ילדינו. הילדים של היום אינם חשוכי כל משחק כמו החולדות והקופים בניסוי שתיארתי, אבל הם משחקים הרבה פחות מילדים לפני שישים שנה, והרבה הרבה פחות מכפי ששיחקו ילדים בחברות של ציידים-לקטים. לדעתי, התוצאות הסופיות הגיעו. חסך במשחק הוא רע לילדים. בין השאר, הוא מעודד חרדה, דיכאון, אובדנות, נרקיסיזם ואובדן יצירתיות. הגיע הזמן לסיים את הניסוי.

פיטר גריי (Gray) הוא פסיכולוג ופרופסור חוקר בבוסטון קולג׳. הוא כותב את הבלוג The Freedom to Learn, והוא מחבר הספרים Free to Learn (משנת 2013) ו-Psychology (משנת 2011).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מיד יעוף לשמיים: ילד ועפיפונו. תצלום: ImagesBazaar, אימג'בנק / גטי ישראל