תעלומה מאוחדת

התודעה היא חידה. האפשרות שהן היבטים חומריים/פיזיקליים והן נפשיים/מופשטים דרים בנו בכפיפה אחת מעוררת השתאות. שאלות רבות וחשובות נשאלו בעניינה – מהו מקור התודעה? האם פעילות עצבית יכולה לייצר תחושה או רגש, ואיך? איך יתכן שפעילות מוחית באזורים דומים אצל אנשים שונים יוצרת חוויה סובייקטיבית שונה? שאלה לא פחות מרתקת, בעלת משמעויות פילוסופיות ופסיכולוגיות נרחבות, היא שאלת אחדות התודעה. התחושה כי התופעות הנפשיות הנמצאות בנו בבת אחת מקיימות ממשות אחת, וכן כי אנו מי שאנחנו לאורך זמן, היא טבעית ואינטואיטיבית עבורנו. אנו חווים את עצמנו כדבר אחד מתמשך. האחדות מתבטאת גם בזמן – אחדות סינכרונית - כלל הדברים שאנו חווים ברגע אחד מתחברים לחוויה אינטגרטיבית, וכן לאורך זמן - אחדות דיאכרונית - כלל חוויות החיים לאורך הזמן מתחברות לכדי קו רציף שמהווה את מה שאנחנו.

אך מהו אותו גורם שמאחד את התודעה, שמשאיר אותנו אחד בזמן נתון ולאורך זמן? והאם היעדרו של אותו גורם עלול להפר את הסדר הטוב של התפישה הבסיסית שלנו את עצמינו?

הדרך הקצרה מאפלטון ועד דקארט

ניתן לומר כי משנת 400 לפני הספירה ועד למאה ה-17 המענה לשאלה זו, לפחות במערב, נשאר פחות או יותר ללא שינוי. הפתרון היה נעוץ בהישארות הנפש. עבור אפלטון, העובדה שהעולם משתנה ללא הרף אינה מאפשרת לנו להכיר ולהבין אותו הבנה ודאית. הדבר מוביל אותו להפריד בין עולם האידאות - המהויות הנצחיות והבלתי משתנות – לבין מקבילותיה, התופעות כפי שהן באות לידי ביטוי בממשות העולם. כך, הנפש היא בבסיסה אידאה, רעיון אובייקטיבי בלתי תלוי באדם, היא אחת, נצחית וקבועה. הנפש מתגלה אלינו באמצעות התופעות המשתנות, שאינן מהותיות כי אם מקריות. לכן, היבטים שונים של החוויה הנפשית הם רק גילוי של אידאת הנפש (אחדות סינכרונית), ונצחיותה מאפשרת את רציפות הקיום שלנו (אחדות דיאכרונית).

גם עבור דקארט, הנפש היא עצם נצחי שאינו מתפרק, והיבטיה השונים של הנפש הם רק מובחנים (מופרדים במחשבה), אך הם אינם מופרדים בפועל

עד רנה דקארט במאה ה-17 לא חלה תמורה משמעותית בתפישת הנפש, בין היתר בשל שליטתה של הכנסייה בדעת הקהל. על כן, גישת הנפש הנצחית המתקיימת גם לאחר מות הגוף נשארה הגישה השלטת. על פי התפישה הדואליסטית של דקארט, לאירועים פיזיקליים אין את האיכות הסובייקטיבית שיש לאירועים נפשיים (לי יכולה לכאוב האצבע, האם לשולחן יכולה לכאוב הרגל?). גם עבור דקארט, הנפש היא עצם נצחי שאינו מתפרק, והיבטיה השונים של הנפש הם רק מובחנים (מופרדים במחשבה), אך הם אינם מופרדים בפועל.

עם ירידת השפעתה של הדת ירדה גם הלגיטימציה של טיעון הישארות הנפש, והתפתחו כיוונים חדשים בדיון על התודעה ואחדותה.

גם לו כאבה הרגל והוא ידע כשהיא כואבת, ובכל זאת הוא הטיל ספק בכל, ועשה "אתחול מחדש", רנה דקארט, בדיוקן של פרנס האל, סביבות 1649. תצלום: ויקיפדיה

האמפיריציסטים

הבסיס לכל טיעון או מסקנה בזרם האמפיריציסטי הוא, כמובן, הניסיון החושי.

ג'ון לוק דחה את אפשרות הידיעה האנושית על אודות קיום הנשמה ונצחיותה

ג'ון לוק שלל את המושג "נפש" ואת השימוש ב"עצם" עבור הוכחת אחדות התודעה. למען הדיוק, לא האפשרות של קיום הנשמה ונצחיותה היא זו שנדחתה על ידו, כי אם אפשרות הידיעה האנושית על אודות קיום הנשמה ונצחיותה. לפי לוק, מה שמאחד את האיכויות של האדם הוא התודעה בעצמה. הידיעה לגבי עצמנו היא זו שיוצרת את החיבור של כל החוויות הספציפיות הנפרדות, ויוצרת תפישה אינטגרטיבית (אחדות סינכרונית). באשר לאחדות הדיאכרונית, כך הוא כותב בספרו "מסה על שכל האדם" (כאן בתרגום יוסף אור): "עד למקום שיכולה להשתרע תודעה זו אחורנית על הפעולות או המחשבות שעברו, עד לשם משתרעת זהותו של איש זה". הזיכרון מכונן את ה"אני" לאורך זמן. הנפש, העצם שעומד בבסיס כל התפישות והחוויות כמו גם הזיכרונות, יצאה מן התמונה. אין עוגן שאחראי על הרצף מלכתחילה, אלא רק חוויות עוקבות היוצרות רצף בדיעבד.

הגדרה זו מעלה שאלות קריטיות, שהרי הזיכרון שלנו אינו נאמן לחלוטין למציאות. אליבא דלוק, מהי משמעותה של שיכחה? מה משמעותם של זיכרונות מודחקים? מהי משמעותו של זיכרון מדומה (ראו בכתביה של אליזבת לופטוס)?

לפי דיוויד יום, יחסים כמו דמיון, סמיכות במקום ובזמן, וסיבה ותוצאה, אינם קיימים בניסיון שלנו, ועל כן הם פרי יצירתה של התודעה שלנו

בעוד לוק נשען על רשמי החושים עבור הסקת מסקנות, דיוויד יום בספרו "מסכת טבע האדם" מטיל ספק באפשרות להסיק משהו שאינו נתפש בחושים. יחסים כמו דמיון, סמיכות במקום ובזמן, וסיבה ותוצאה, אינם קיימים בניסיון שלנו, ועל כן לפי יום הם פרי יצירתה של התודעה שלנו. לדוגמה, כשהופעתו של עשן מתרחשת לאחר הופעת האש פעמים רבות, והם סמוכים זה לזה בחלל ובזמן, אנו נסיק יחסי סיבה ותוצאה בין האירועים. אך יחסים אלו אינם נתפשים ואינם ניתנים להוכחה באופן אמפירי.

באשר לאחדות התודעה, יום לוקח את האמירה של לוק צעד אחד קדימה. אולי צעד אחד יותר מדי. גם עבורו לא קיימת נפש שהיא המצע של החוויות והזיכרונות, אך מסקנתו הרדיקלית היא שאין "אני". יום מעיד שכשהוא מבצע אינטרוספקציה הוא רואה רק תפישות פרטיות. הוא אינו יכול לאחוז בעצמו ללא תפישה ספציפית כלשהי. לדידו, כמו שיש לנו רגעים בדידים ואנו מסיקים מהם רצף של זמן (שאינו נתפש בחוש), כך יש לנו תפישות ואנו מסיקים מהן זהות (שאינה נתפשת בחוש). כל מה שיש לנו הוא מקבץ של תפישות שמתחברות יחד כי הן מספיק דומות, כי השינויים ביניהן הם מינוריים, כי הן סמוכות בחלל ובזמן. כך נוצר אצלינו הרושם של רציפות. אך באמת, מושג ה"אני" הוא אשליה, כמו שהמושג "סיבה" הוא אשליה ותו לא. ובכן, נשארנו עם הטענה שהזיכרון יוצר את הזהות הרציפה. הזיכרון לטווח קצר מאפשר להשוות בין תפישות שנראות קרובות מספיק ולכן הן מתחברות לכדי רצף, שיוצר לי חוויה של "אני" לאורך זמן.

נדמה כי גם יום בעצמו מודע לפירוק שאליו הוא מוביל, ומוטרד מהמסקנות אשר הגיע אליהן

נדמה כי גם יום בעצמו מודע לפירוק שאליו הוא מוביל, ומוטרד מהמסקנות אשר הגיע אליהן, כפי שכתב באחרית דבר לספר (כאן בתרגום יפתח בריל): "כשאנו מתחקים אחר העקרונות הראשונים של שכל האדם, אנחנו מגלים שהוא מוביל אותנו לעמדות שלכאורה שמות ללעג את כל טרחתנו ויגיעתנו בעבר, ומרפות את ידינו מחקירות עתידיות... התגלית הזאת לא רק סותמת את הגולל על כל סיפוק עתידי, אלא מונעת מאיתנו את עצם התקווה".

חווה דיכאון, חווה נזקים של עבודת יתר, חווה צורך במגע אנושי והסחות דעת וחשב על חלקה של התודעה בכולם: דיוקן של דיוויד היום בגיל 43 (1754). תצלום: אלן רמזי, ויקיפדיה

בודהיזם

תורת הבודהה היא מקור קדום ביותר לגישה של תודעה בלתי מאוחדת, ולאמירה הרדיקלית שאין "אני". על פי עיקרון "התהוות הגומלין", שהוא עיקרון מרכזי בבודהיזם, הדברים הקיימים, קיימים כזרם המשפיע ומושפע מסביבתו ואינם קיימים בפני עצמם. כל התופעות הקיימות בעולם ובטבע קשורות זו לזו ויוצרות מארג הרמוני שכל פרט בו תלוי באופן הדדי בשאר הפרטים. כך, אין תופעות שיש להן קיום מהותי, כיוון שכולן נולדו בתנאים מסוימים ובהתאם לנסיבות ספציפיות.

לפי הבודהיזם, אין דבר שאוכל להצביע עליו ולומר שהוא 'אני', מדובר בתווית שאנו מצמידים למראית העין של הרציפות

גם ה"אני" הוא חלק בלתי נפרד מהמארג של התהוות הגומלין הכללית, וההכרה קיימת רק ביחס למשהו אחר, ללא קיום מהותי עצמי. אין דבר שאוכל להצביע עליו ולומר שהוא "אני", מדובר בתווית שאנו מצמידים למראית העין של הרציפות. הרעיון מתואר בסוטרה (תורה) של בודהה הנקראת "הדרשה על התורה הניתנת לחולים" (מתוך האסופה ״חופן של עלים״ בתרגום מאיר זוהר):

״חברי אנאתאפינדיקא, כל הדברים מתגלים כתוצאה של סיבות ותנאים. כל הדברים, בדרך הטבע, אינם נולדים ואינם מתים, אינם באים ואינם חולפים. כאשר עיניים מתגלות הן מתגלות, אבל הן אינן באות משום מקום. כאשר עיניים נעלמות הן נעלמות, אבל הן אינן הולכות לשום מקום. העיניים אינן "לא-קיימות" לפני שהן מתגלות והן אינן "קיימות" אחרי שהן מתגלות. כל הדברים מתהווים בגלל צירוף של סיבות ותנאים. כאשר הסיבות והתנאים מספיקים, העיניים ישנן. כאשר הסיבות והתנאים אינם מספיקים, העיניים אינן. הדבר נכון גם לגבי אוזניים, אף, לשון, גוף ונפש; צורה, קול, ריח, טעם, מגע ומחשבה; ראיה, שמיעה, הרחה, טעימה, נגיעה וחשיבה; ששת היסודות, חמש הסקנדהות ושלושת הזמנים.

בחמש הסקנדהות אין דבר שניתן לקרוא לו "אני-עצמי", או "עצמיות". בורות היא חוסר היכולת לראות אמת זו. מכיון שיש בורות, ישנם דחפים מוטעים. מכיון שיש דחפים מוטעים, יש הכרה מוטעית. מכיוון שיש הכרה מוטעית, יש הבחנה בין התופש לבין הנתפש. מכיוון שיש הבחנה בין התופש לבין הנתפש, יש הבחנה בין ששת אברי החושים לבין ששת מושאי החושים. מכיון שיש הבחנה בין ששת אברי החושים לבין ששת מושאי החושים, יש מגע. מכיון שיש מגע, יש תחושה. מכיון שיש תחושה, יש תשוקה. מכיוון שיש תשוקה, יש התפשות. מכיון שיש התפשות, יש התהוות. מכיוון שיש התהוות, ישנם לידה ומוות ובעקבותיהם כאב ויגון״.

אז נשארנו עם תפישת עצמי כוזבת שאינה אלא מראית עין של רציפות. לאן מתקדמים מכאן? בלי אני ואת ואתה ואתם..? והאם גישה זו יכולה להתקיים בעולם מערבי-אינדיבידואליסטי, או לפחות לתרום להבנתו?

קאנט

לאחר הפירוק שהביאו אליו הפילוסופים האמפיריציסטים, הגיע קאנט והוציא אותנו מהמבוי הסתום בדרך מרתקת. עבור קאנט, אין לנו גישה ישירה אל הדברים כשלעצמם. התודעה שלנו יוצרת מבנה של חוויה שאינו בהכרח תכונה של הגופים הסובבים אותנו. החלל והזמן אינם נתפשים באופן בלתי אמצעי, ואנו איננו יודעים דבר על הקיום שלהם כשלעצמו. עם זאת, אלה מושגים המצויים בתוכנו, הפוזיציה הבסיסית שלנו כשאנו תופשים דבר מה. דרכם אנו רואים ומבינים את העולם. הם א-פריוריים לתפישה שלנו.

לפי קאנט, התודעה שלנו, שאין לנו יכולת להגדיר מהי כשלעצמה, היא א-פריורית לתפישה שלנו. את המציאות אנו חווים מבעד לתודעה מאוחדת

באותו אופן, התודעה שלנו, שאין לנו יכולת להגדיר מהי כשלעצמה, היא א-פריורית לתפישה שלנו. את המציאות אנו חווים מבעד לתודעה מאוחדת. זהו כלי שמטיל את עצמו על העולם ומאחד את התפישות שלנו. אם כן, התודעה בנויה כך שהיא שדה מאחד, כלי שיוצר סינתזה. כעת, אנו יכולים לדבר על שדה מאוחד מבלי להזדקק לעצם. התודעה כופה אותנו לחוות את עצמנו כאחד, כמו שאנו חווים את עצמנו בתוך חלל ובתוך זמן.

לכאורה, הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. קיבלנו הסבר המניח את הדעת לגבי הגורם האחראי לחווייתנו המאוחדת ברגע נתון ולאורך זמן. ההסבר מתקבל על הדעת ועולה בקנה אחד עם החוויה הבסיסית האנושית. אך ידע שהצטבר אודות קיטועים בתודעה מאתגר גם את הטענה הזו.

העדשה היא תמיד חלק מהסיפור ודרכה אנו חווים את המציאות, וגם את עצמנו. תצלום: חקוב מחיקנוס

מצבי דיסוציאציה

דיסוציאציה היא תהליך נפשי של נתק בין מחשבות, זיכרונות, רגשות, פעולות או תחושות הזהות של האדם. ניתן למצוא אותה ביחס לאחדות הסינכרונית, כאשר האדם חווה רק חלק מהיבטי החוויה. לדוגמה, כאשר אינו חש רגשות או תחושות והן אינן מצטרפות לחוויה האינטגרטיבית שלו. וכן ביחס לאחדות הדיאכרונית, כאשר חלק מהמידע הפסיכולוגי שלו אינו מקושר באופן רגיל עם מידע אחר.

בקצה האחד של הרצף מצויות חוויות דיסוציאטיביות קלות המוכרות לרוב האנשים, כמו חלימה בהקיץ או היסחפות אל תוך עלילת ספר או סרט קולנוע. המשותף לחוויות אלה הוא מעין ריחוף או ניתוק מגע מן המודעות לסביבה החיצונית

דיסוציאציה קיימת על רצף של חוּמרה, המשקף טווח רחב של חוויות ותסמינים. בקצה האחד של הרצף מצויות חוויות דיסוציאטיביות קלות המוכרות לרוב האנשים, כמו חלימה בהקיץ או היסחפות אל תוך עלילת ספר או סרט קולנוע. המשותף לחוויות אלה הוא מעין ריחוף או ניתוק מגע מן המודעות לסביבה החיצונית. כשאין גישה לזיכרונות מודחקים או להיבטים של העצמי, זו כבר דיסוציאציה פתולוגית שמגיעה עם סימפטומים נפשיים. בקצה החמור של הרצף נמצאת הפרעת אישיות דיסוציאטיבית.

הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative identity disorder) היא מצב שבו "זהות" אחרת, שונה ונפרדת מן הראשונה, פועלת ומתפקדת כאשר אין האחת יודעת על זולתה. בעבר הוגדרה ההפרעה כ"פיצול אישיות", במובן הזה שבתוך גוף אחד שוכנות מספר אישיויות. היום, התפישה הרווחת היא שהאדם הדיסוציאטיבי אינו נושא עמו אפילו זהות אחת, אלא רק חלקי זהויות שהן היבטים שונים של הזהות הראשונית המנותקים ומפוצלים זה מזה. שברי זהויות אלה מביאות לידי ביטוי נקודות שונות בחייו של אותו אדם.

באופן מעורר השתאות, לכל זהות יש שם ואישיות מגובשת משל עצמה, הכוללת זיכרונות, מערכות יחסים ודרכי התנהגות אופייניות. הן יכולות להיות משויכות למוצא, גיל או מגדר שונים זה מזו. המעברים בין זהות אחת לאחרת הם בדרך כלל חדים, פתאומיים ומהירים, ולרוב קיימת שכחה מוחלטת באשר לזהות הקודמת.

התפתחות של הפרעת זהות דיסוציאטיבית היא תוצאה של אינטראקציה בין גנטיקה, גורמים סביבתיים, ביולוגיים ופיזיולוגיים. אך מעל לכל, קיים קשר ברור בין ההפרעה לטראומה בשנות הילדות. טראומה יוצרת קיטועים בנפש. במצבי קצה של אימה וסכנה, ובאין כלים טובים יותר להתמודדות, הילד עשוי לנתק את הטראומה מהזיכרון השוטף שלו. כך מודחקים חלקי מידע עד כדי חורים בזיכרון.

״בכל פעם שהתעוררתי בבתי חולים, ביקשתי מיד שישלחו אותי הביתה ולא התרגשתי מהתיאורים שנתנו לי על חומרת המצב. רק בגלל שהתעוררתי שקולה ואחרת, לא קרעתי את הצינורות כדי להסתלק משם אלא ביקשתי יפה רשות, וניסיתי לשווא להסביר שלא בי מדובר ושאני לא טיפוס מתאבד ובוודאי שלא אני ביצעתי את המעשים המטורפים המיוחסים לי. כמובן שבדברים האלו רק קלקלתי עוד יותר. אם קודם חשבו שמדובר בבחורה במצוקה שניסתה להתאבד, הרי שדברי ההסבר לא הותירו ספק בליבם שמדובר במטורפת אמיתית שמתכחשת למעשיה. מהמבטים והלחשושים הבנתי מיד שהמאבק אבוד.

"תסתכלי על עצמך", הם היו אומרים ואני הסתכלתי סביבי וראיתי את כל המכונות, המכשירים והצינורות ובשכל הבנתי שקרה דבר חמור. אבל אם לא אני ביצעתי אותו, למה שאשא בתוצאות?"

דיוויד יום והבודהה עשויים למצוא בקטע זה מתוך הספר "אהבה זה לא סכין" מאת זאב ברגמן (והמטופלת שלו, שרה) עדות נוספת לאי הקיום של העצמי, שהרי הכותבת (שרה) קיימת כזרם נע ונזיל יותר מאשר כזהות מאוחדת, והיא מייצרת זהויות בהתאם לצורך נפשי או אירוע חיצוני. באופן מעניין, כפי שתיאר זאת יום, אי אפשר לנקוב במשהו אחד שהוא שרה, אלא רק בתפישות בדידות שהתודעה שלה מייצרת.

להתעורר במקומות שלא ברור איך הגעת אליהם, להיעלם לעצמך לרגעים ארוכים, לגלות שדיברת על דברים שלא תכננת מבלי לדעת מה אמרת, לגלות דברים שקרו לך לפני עשרים שנה, כל אלה מעידים עד כמה חסר שליטה האדם הדיסוציאטיבי בחייו ועד כמה חסר אונים הוא עלול להיות

עם זאת, נדמה לי כי רוב האנשים ימצאו בכך אי נוחות גדולה וסימני שאלה רבים. כתיבתה של שרה היא עדות מצמררת לחיים המקוטעים של המתמודדים עם דיסוציאציות בכלל ועם הפרעת זהות דיסוציאטיבית בפרט. להתעורר במקומות שלא ברור איך הגעת אליהם, להיעלם לעצמך לרגעים ארוכים, לגלות שדיברת על דברים שלא תכננת מבלי לדעת מה אמרת, לגלות דברים שקרו לך לפני עשרים שנה, כל אלה מעידים עד כמה חסר שליטה האדם הדיסוציאטיבי בחייו ועד כמה חסר אונים הוא עלול להיות.

דיוקן עצמי (1889), וינסנט ואן גוך, מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: ויקיפדיה

ניתן אף לצפות כי תהיינה תגובות ספקניות באשר לאמיתות התיאור הזה, ויהיו מי שיטענו כי מדובר בהזיות או דמיונות. הרעיון של היזכרות באירועים שקרו לפני עשרים שנה, שעלולים להפוך את החיים על פיהם, באמת קצת מופרך עבור אלו שאינם פוגשים את התופעה יום יום בקליניקה הטיפולית. איך קורה שפתאום אנשים נזכרים בדברים שקרו להם? איך אפשר לדעת שזו היזכרות בדברים שקרו ולא המצאות פרי הדמיון? איפה היה ה"חומר" הזה נעול עד עכשיו? ולמה שפתאום יחליט לצאת משם?

קולמוסים רבים נשתברו ודיו רב נשפך בניסיון להבין את השאלות הללו. אך לעניינינו, מה כל זה אומר על רעיון אחדות התודעה?

המוח האנושי

התפתחות מדעי המוח בעשורים האחרונים לימדה אותנו כי המוח מעורב בחוויותינו הנפשיות. איפה אנו מרגישים כאב? איפה מתעוררים רגשות? איפה אנו חווים צבעים, צלילים, ריחות, טעמים? רעב וצמא? במוח, כמובן. גם תהליכים מורכבים כמו קבלת החלטות, למידה וזיכרון, ניתן לזהות עם פעילות מוחית ספציפית. מקרים של פגיעה במוח מחזקים את הטיעון אודות הקשר בין מוח ותודעה משום שהם מלווים בפגיעה בתודעה ו/או בזהות (כמו לדוגמה, במצבי דמנציה או פגיעות ראש).

המוח יכול להיות פתרון אסתטי ביותר לבעיית התודעה ואחדותה, שאינו מצריך שימוש במושגים כמו 'נפש' או 'עצם'. אם ישנה תודעה שהיא פרי יצירתו של המוח, כל מה שמתקשר לאותו מוח הוא אחדותי - היבטים שונים של חוויות

המוח יכול להיות פתרון אסתטי ביותר לבעיית התודעה ואחדותה, שאינו מצריך שימוש במושגים כמו "נפש" או "עצם". אם ישנה תודעה שהיא פרי יצירתו של המוח (ולא משנה כרגע כיצד הפלא הזה מתרחש), כל מה שמתקשר לאותו מוח הוא אחדותי - היבטים שונים של חוויות (אחדות סינכרונית) כמו גם חוויות לאורך זמן (אחדות דיאכרונית).

גם זיכרונות שאינם נגישים יכולים להתבהר באמצעות פעילות מוחית. אם נדמה את הזיכרון שלנו לרשת של חוטים קשורים וסבוכים, הזיכרונות שנוצרים מתמקמים באזור הקשור אליהם באיזשהו אופן. לדוגמה, האירוע המאוכסן בזיכרון הוא בילוי עם חברה בבר רעשני במרכז העיר. שלל נושאים עשויים להעלות אותו אל הזיכרון - מחשבה על אותה חברה, מחשבה על נושא שדובר באותו מפגש, הליכה בסמוך לאותו בר וכן הלאה. בדרך כלל הקשרים שאנו יוצרים מתווכים בעזרת מילים. פחות סביר שתחושת כאב ביד תעלה בי זיכרון תחושתי של הכאב הזה שחוויתי בשנה שעברה (לעומת זאת, היא כן יכולה להעלות בי זיכרון של הרופא שהלכתי אליו, ימי המחלה שנאלצתי לקחת, והעבודה שחיכתה לי כשחזרתי למשרד).

אחת ההשערות באשר לזיכרונות טראומתיים, היא שתחת הלחץ הקיצוני שבמצבי הטראומה המבנה האחראי על ארגון הזיכרונות (ההיפוקמפוס) קורס, והמציאות נזכרת כמצבים רגשיים ותחושתיים. אפשרות נוספת היא שהגיל הרך של הטראומה לא מאפשר אחסון של האירוע בתיווך מילים אלא רק באמצעות היבטים בסיסיים יותר של החוויה. כך או כך, האירועים הקשים קשורים לרשת הזיכרונות שלנו בחוט דקיק והדרך לשלוף אותם היא לעורר חוויות ורגשות מאותו אזור חיוג. ובכן, איך נראית היזכרות בתחושה?

עם השנים, הזיכרונות הנמצאים אי שם מקבלים מילים ומבקשים את מקומם ברשת הזיכרונות שלנו. זו אולי תחילתה של הדרך להבנה כיצד המוח מאחד אותנו לאדם אחד, גם כאשר אנו נושאים זיכרונות מפוצלים או דיסוציאטיביים

עם השנים, הזיכרונות הנמצאים אי שם מקבלים מילים ומבקשים את מקומם. תהליך נפשי ארוך יאפשר לאדם הנושא אותם לתת להם מילים ולקשר אותם לרשת הזיכרונות שלו באופן בלתי נפרד מהנרטיב שלו. זו אולי תחילתה של הדרך להבנה כיצד המוח מאחד אותנו לאדם אחד, גם כאשר אנו נושאים זיכרונות מפוצלים או דיסוציאטיביים.

השאלה הקשה יותר תהיה באשר להפרעת הזהות הדיסוציאטיבית. האם המוח יכול להפריד את החוויות זו מזו עד כדי כך שייצרו זהויות שונות? האם פעילות מוחית של תודעות שונות יכולות להירשם על מוח אחד? כיצד מוח אחד מייצר ריבוי של נרטיבים? ומדוע לאחד מהם אין גישה לאחר?

רב זהויות להדהים: פרננדו פסואה, האיש וההטרונימים. תצלום: בית פרננדו פסואה, ליסבון

נוכל להפריד במחשבתנו את ה"אני" מה"תודעה". במקום המחשבה שיש מערכת הירארכית שבראשה "אני" שיש לה תודעה, ה"אני" אינו ישות אלא תופעה מנטלית שהיא פועל יוצא של התודעה. אני איני הסוכנת של התודעה שלי אלא להיפך. כך, אחדות התודעה אינה גוזרת בהכרח אחדות של זהות. התודעה שייצרה את האני תוכל גם לייצר את ריבוי האני. מספר אנשים בגוף אחד. עם זאת, גם אצל האדם הדיסוציאטיבי יש זהות מרכזית, ובנוסף, אנשים המתמודדים עם הפרעה זו מציגים בפנינו את האפשרות של תהליך שיקום, כאשר זהות אחד והחוויות שלה חודרות לעולמה של האחרת והחיים נעשים הרמוניים יותר, דבר שמחליש את האפשרות הזו.

בהינתן החוקים של רשת הזיכרונות, אולי יום אחד נגלה שגם מראית העין של מספר חלקי זהויות שונות או תודעות נפרדות נובעת מהאופן שבו אוחסנו הזיכרונות, ואולי, אבל רק אולי, נצטרך לחזור לנקודת ההתחלה ולהוסיף למשוואה 'נפש' כלשהי

אם כן, בהינתן החוקים של רשת הזיכרונות, אולי יום אחד נגלה שגם מראית העין של מספר חלקי זהויות שונות או תודעות נפרדות נובעת מהאופן שבו אוחסנו הזיכרונות, ואולי, אבל רק אולי, נצטרך לחזור לנקודת ההתחלה ולהוסיף למשוואה "נפש" כלשהי, או איכות סובייקטיבית פנימית שתהיה זו שמחליטה מי מהזהויות תתעורר ומתי.

ומה עם הגוף

נקודה מעניינת אחרונה שכדאי להתבונן בה היא הגוף. נשים שעברו טראומה מעידות כי גם בשנים בהן הזיכרונות הקשים היו מודחקים ומפוצלים מתודעתן, הופיעו בחייהן תסמינים רבים של נפגעות טראומה. חרדות, טריגרים, הימנעויות וולמרבה הצער תסמינים רבים נוספים. רק כאשר עלו הזיכרונות על פני השטח, הובן מקור התסמינים. האישה אמנם טרם נזכרה במה שנשכח והודחק, אבל הגוף הגיב לזיכרון. באופן מפליא, נראה כי דווקא הגוף אינו מאפשר לחלקי תודעה להיעלם אל תהום הנשייה, ומחזיק את כל ההיסטוריה של אותן נשים מאוחדת. כמו שלימדו אותנו שורדי טראומות, וכמו שהיטיב לנסח בסל ואן דר קולק בכותרת ספרו ״הכול נרשם בגוף״.

כפי שהראיתי, חידת אחדות התודעה מאותגרת בכל דור באתגרים המיוחדים לו. באחד, המושג "נפש נצחית" יוצא מהלקסיקון הרווח, באחר, קיבלו בירושה מושג "עצמי" מפורק, ובשלישי נפגשים ראש בראש עם מצבים דיסוציאטיביים ומפוצלים. אני סקרנית לדעת אילו חידות נוספות מחכות לנו.

ד"ר נעה ורדי היא בוגרת המחלקות פסיכולוגיה ופילוסופיה, והמרכז הרב תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן. במסגרת עבודת הדוקטורט חקרה את הבסיס הנוירו-קוגניטיבי של חשיבה חזרתית בפסיכופתולוגיות. משוטטת בעולמות הפילוסופיה והמחשבה, סִפרוּת ומִספרים, ופסיכולוגיה ונפש. ד"ר ורדי עובדת בימים אלה על רומן ביכורים.

תמונה ראשית: מתוך "השמלה הכחולה" (לפני 1911), קיס ואן דונחן, מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם. Van Gogh Museum, Amsterdam (purchased with support from the VriendenLoterij), c/o Pictoright Amsterdam 2023