ההיסטוריון הבריטי ניל פרגסון חרד מירידת המערב מגדולתו בעיני בני המערב עצמם. התבוננות ברשימה של 100 פריטים היסטוריים מכל העולם תשכך את חששותיו
X זמן קריאה משוער: 9 דקות
במבוא הפולמוסני לספרו "ציביליזציה: המערב וכל השאר", מקונן ההיסטוריון הבריטי ניל פרגוסון – המדגיש שוב ושוב בגאווה את מוצאו הסקוטי – על שקיעתה של תרבות המערב. ההיסטוריון הפורה מאוד הזה היה לדמות ציבורית נודעת בזכות ספריו הקריאים מאוד ובעיקר בזכות סדרות הטלוויזיה הנצפות שמלוות את כל ספריו בשנים האחרונות. הוא בוטה, ישיר, ולעיתים אף מצטייר כפרובוקטור הנהנה מאוד מן התגובות הסוערות שמעוררות פסיקותיו. בציביליזציה הוא טורח שוב ושוב להזכיר לקוראיו, כי בניגוד למה שחושבים מיני ליברלים ושמאלנים – וכאן אני בוטה וישיר, פרגוסון לא משתמש בכינויים אלה – למערב עדיין עליונות בתחומים רבים ומגוונים. בתעשייה, בתרבות, בתפישת העולם, בזכויות שתרבות זו מעניקה לאזרחים החיים בגבולותיה.
הבעיה אינה המערב ושקיעתו, אלא קריסת ההכרה בעליונות זו. אנחנו פשוט לא טורחים, פוסק פרגוסון, לספר לילדים בבתי הספר שלנו כמה אנחנו טובים ומתקדמים. וברשימה מרשימה למדי הוא מונה אחד לאחד את גילויי הבורות המתגלים במשאלים פשוטים הנערכים בקרב תלמידי בתי ספר בבריטניה. רק 11% ידעו לנקוב בשמו של אחד מראשי הממשלה של בריטניה במאה ה-19. ושומו שמיים – 25% מן הנשאלים מיקמו את מלחמת העולם הראשונה ב"מאה הלא נכונה". כל מי שמקורב לצעירים, סבים וסבתות המשוחחים עם נכדיהם ומורים באוניברסיטה הנחשפים לעומק ומרחב ידיעותיהם של הסטודנטים שלהם, יכולים לאשר את הדמיון הרב בין הסטטיסטיקות של פרגוסון לממצאים העולים מן השיחות עם הצעירים הללו.
כל ניסיון לתהות על מידת ידיעותיהם של סטודנטים בשנים הראשונות ללימודיהם על חייהם ופועלם של כמה וכמה שמות של רחובות בערים הגדולות, מסתיים במפח נפש ובהשתאות רבתי. המסקנות שיסיק השואל הנתקל ב"בורות" מהדהדת זו עשויות להיות שונות מן הקצה אל הקצה. הכול לפי תפישת עולמו של הנחשף לבורות. יהיו שיתנחמו בעובדה שהצעירים אולי אינם יודעים מי הוא אבא הילל סילבר, אך לעומת זאת הם יכולים להדהים אותך בידיעותיהם ומיומנותם ברזי העזרים הטכנולוגיים המשתלטים על חיינו.
ניל פרגוסון נמנה עם המזועזעים, או למצער כך הוא מבקש להצטייר בעינינו. ובדרך כלשהי, לא ברורה עד מיצוי מלא, הוא קושר בין בורות יסודית זו לנפילת המערב מגדולתו בעיני בני המערב עצמם. כך אנו מפרשים את חרדותיו למראה צעיר בריטי שאינו יודע מי היה בנימין דיזראלי. לעומת זאת, הוא מגלה יותר ויותר סימנים לכך, שהיחס למזרח מרומם ונשגב. לא רק הצעירים חסרי הדעת, אלא גם אנשים משכילים ומורמים מעם נוטים לזלזל בהישגיו התרבותיים של המערב ואינם מהססים להעלות על נס את הישגי התרבות הנשגבים של המזרח. וזאת, בעיניהם, עוד הוכחה לכך שבמרוץ אל הצמרת והעליונות המערב הפסיד כבר, שהרי אפילו מנהיגיו ומעצבי תרבותו אינם מצפים לנצח בתחרות היסטורית זו. ולפרגוסון יש הוכחות ניצחות לאמיתות ולתקפות החששות שלו.
בפרויקט "וויאג'ר" (Voyager) שוגרו לחלל ב-1977 27 קטעים מוסיקליים שתכליתם להעיד על תרבותנו בעיני שוכני החלל, ואולי בעיני עצמנו. מכל מקום, רק 10 מכלל 27 הקטעים, מתלונן פרגוסון, הם של מלחינים מערביים – באך, מוצרט, בטהובן, ואפילו לואי ארמסטרונג. אך האומנם זה היחס הנכון המעיד על תרבותנו – 10 מכלל 27?
הדוגמה הבאה לתחושת הנחיתות הזאת היא ספר שיצא לאור ב-2010, ושמו "ההיסטוריה של העולם במאה חפצים". ניל מקגרגור, שכתב את הספר המאוד פופולארי הזה, כלל רק 30 תוצרים של הציביליזציה המערבית בנבחרת ה-100 שלו. השאר נלקחו מאזורים שונים בעולם ומשקפים את תחושת הליברלים למיניהם שהמערב מאבד את אחיזתו. ניל פרגוסון נזעק. גישה מזלזלת שכזו בתרבות המערב מחטיאה את הנקודה המרכזית – את הדבר הדורש הסבר יותר מכול. עליית המערב היא, בפשטות, התופעה ההיסטורית המרכזית במחצית השנייה של האלף השני לספירת הנוצרים. אם לא נדע להגן על העליונות שלנו – וראשות לכול, אם לא נדע את סיפור עלייתו של המערב – אנו אכן צפויים לשקיעה ולאובדן כל היתרונות שהתרבות הזאת העניקה לנו ב-500 השנים האחרונות.
אבל לא על פרגוסון אני מבקש להרחיב, אלא דווקא על הספר הנפלא של ניל מקגרגור, מנהל הבריטיש מיוזיאום מאז 2002 וקודם לכן מנהל הנשיונל גלרי. מקגרגור הוא בעל אות הנחשב ביותר במדרג הכיבודים הבריטיים – Order of Merit – המוענק ליחידת סגולה בתחום הרוח. הספר כינס שיחות רדיו שריתקו קהל מאזינים גדול, ומאז שיצא לאור תורגם לשפות רבות וזכה לשבחים כבירים. כן, הוא תורגם גם לסינית.
ניל מקגרגור מתאר בהקדמה לספרו כיצד ומדוע עלה במוחו הרעיון המבריק. כל יום, הוא מספר, כשאני נכנס בשערי המוזיאון ופוגש את אלפי המבקרים המצטופפים סביב המוצגים רבי הרושם וההדר, אני נזכר שבעצם למבקרים מן השורה אין ולו מושג קלוש על האוצרות הגדולים של המוזיאון, מרביתם לא נודעים ולא מפורסמים, ודווקא הם מספרים בנאמנות רבה את סיפורה של האנושות והתפתחותה. לכן לא על התבליטים של לורד אלגין, שנגזלו מן הפרתנון באתונה, אף לא על הספינקסים של מצרים ועל מלכיה החנוטים הוא מבקש לספר. אלה מוצגים מרהיבים ורבי הוד, והם אכן מספרים על שיאיה של האנושות וגלגוליה, המוצגים הקטנים הלא נודעים, אם רק נדע להתבונן בהם, מגוללים סיפור הרבה יותר מורכב.
ראוי לומר מילים אחדות על הספר, שמאז יצא לאור לראשונה הודפס בכמה וכמה מהדורות ובפורמאטים שונים, מן היקרים והמהודרים ועד למהדורות הכיס המוקטנות והזולות. ועם זאת, בכל צורותיו, וגם בתרגומיו לשפות אחרות, מצורפים לכל שיחה/הרצאה תצלומים מרהיבים של מושא השיחה, לעיתים מזוויות שונות. לקורא מובטחת חוויית קריאה נדירה, והוא מוזמן להתבונן שוב ושוב בתצלום עם התקדמות התיאור המפנה להיבטים מפתיעים ומרתקים, שאינם נגלים למתבונן התמים.
קשה למצות כראוי וכנדרש את הספר המאלף הזה על שלל מוצגיו והפתעותיו. הסוקר נדרש ממילא למקד את סקירתו על הספר בכמה מפרקיו, וחשבתי שראוי ומעניין לספר על שניים משלושת המוצגים (מכלל 100) שמצאו ונחשפו בסביבתנו הקרובה. והרי לנו עוד המחשה לחשיבותה של ארץ ישראל בהיסטוריה האנושית. אינני יודע לאיזו קטגוריה שייך ניל פרגוסון את ממצאי ארץ ישראל כשערך את חשבון הקינה שלו על הזנחתה של תרבות המערב.
11,000 שנה מפרידות בין הנשיקה של רודן לאוהבי מדבר יהודה, ובתקופה ארוכה זו השתנה אך מעט מאוד בתשוקת המין האנושי
המוצג המדהים בעיניי בספר כולו, מספרו 7 במניין ה-100, נמצא במערת חריטון בעין סכרי אשר במדבר יהודה. המוצג, גודלו כגודל אגרוף קמוץ, ורק התבוננות בו מקרוב מעידה על אופיו המרשים. חלוק האבן, מספר ניל מקגרגור, גילו כ-11,000 שנה, וגם אלפי השנים של שחיקה טבעית לא מסתירות את העובדה שהאבן המופלאה הזאת היא למעשה פסל קטן של זוג נאהבים בעיצומה של נשיקה לוהטת, ואולי אף מעשה מיני מובהק אף יותר. והרי לנו המוצג הקדום ביותר המתאר זוג אוהבים, פסל הסקס הראשון בהיסטוריה האנושית. בהתלהבותו כי רבה מפליג אוצר המוזיאון, ולאחר שהוא מתאר את מבנה האבן ומדייק בתיאור התנוחה המינית, הוא מסכם: "אני סבור כי זה אחד מגילויי האהבה העדינים ביותר המוכרים לי, והוא בר השוואה לפסלי הזוגות המתנשקים של ברנקוזי ורודן." הקורא המתבונן בתצלום אכן נפעם ומשתכנע, כי מקגרגור אינו מגזים.
אך תכלית הצבתו של הפסל המופלא הזה היא לתאר שלב בהיסטוריה, והכותב נחפז לתאר את החברה האנושית שנדרשה לפסלון הזה ואף ייצרה אותו. כך למד הקורא על התפנית בהתפתחות שהתחוללה לפני כ-11,000 שנה, ערב המעבר לחקלאות ולעיבוד של קבע של מוצרי יסוד בתזונה האנושית, ובעיקר סוגי דגנים שונים. החברה שייצרה את זוג הנאהבים היתה חברה של חקלאים קדמונים שנדרשו למגורים של קבע, ולכן הם חיו במערה שבה נמצא הפסלון.
כדרכו בכל פרקי הספר, מציג המחבר את המוצג בפני שני מגיבים. האחד איש מקצוע המקורב לנושא הפרק, במקרה שלפנינו הפסל הבריטי מארק קווין, ולפני ארכיאולוג המתבקש להעיד על איכותו וחשיבותו של המוצג מן הבחינה הארכיאולוגית. כצפוי, קווין הפסל מתפעל מן הפסל המושלם: "אנחנו תמיד אומרים לעצמנו, כי אנו גילינו את הסקס, וכי כל בני הדורות שקדמו לנו היו פשוטים בהליכותיהם וביישנים גדולים בענייני מין. אך למעשה, בני האדם היו מתוחכמים מן הבחינה הרגשית כבר לפני 10,000 שנה, כאשר נוצר פסל זה, ואני משוכנע שהם מתוחכמים כמונו."
לאחר שהפליג בשבחיו של הפסל והקיש ממנו על תקופה נעלמה בתולדות האנושות הוא מנסה לסייג את פסיקותיו ומזכיר לקוראיו, כי אחרי ככלות הכול, המידע שבידינו לא שלם ונדרשת מידה לא מעטה של תעוזת השערה כדי לעמוד על כל חשיבותו של זוג הנאהבים מעין סכרי. אך דבר אחד אינו מוטל בספק, 11,000 שנה מפרידות בין הנשיקה של רודן לאוהבי מדבר יהודה, ובתקופה ארוכה זו השתנה אך מעט מאוד בתשוקת המין האנושי.
אם למוצג הראשון ייחס הפסל הבריטי היבטים כמעט פורנוגרפיים, הרי שפרק 36 בספר, המתאר את מה שמכונה הגביע של וורן, על שמו של המיליונר האמריקאי שהיה בעליו של הגביע עד שהועבר למוזיאון הבריטי, הוא נועז ובוטה, וגם היום היינו מתקשים להציגו בפרהסיה. גביע הכסף הגדול נוצק בשנת 10 לספירה ונמצא בביתר שליד ירושלים. הגביע מוקף תבליטים המתארים משגלים הומוסקסואליים נועזים, בעיקר זה המתאר אזרח רומא מבוגר עם נער צעיר. גם מתצלומו של הגביע בספר ניכרת היכולת האמנותית הבולטת של המוצג. ניל מקגרגור מנצל את המוצג הנועז לתאר את התרבות הרומית בימי תפארתה של האימפריה, כאשר חייליה ושלוחיה שלטו בפרובינציות ביד רמה והעבירו אל מחוזות שליטתם את אורחות החיים והתענוגות של רומא.
התרבות הרומית, מזכיר המחבר, העריצה את התרבות היוונית הקלאסית ואימצה רבות מעיקריה של תרבות זו, לא היה זה כלל חריג שאנשים מבוגרים ילמדו נערים את נהגי החיים והתרבות, ובכלל זה יהיו להם מדריכים בנבכי חיי המין. גביע היין הענק מביתר הוא, מבחינה זו, נציג נאמן של התרבות היוונית שמאמציה הרומים ביקשו להנהיג במושבות האימפריה. הגביע אף מעיד על עושרם ופארם של חיי האדונים ששלטו ביהודה. מחירו של גביע כזה ברומא היה כ-250 דינר ובסכום זה, מספר מקגרגור, אפשר היה לקנות 25 כדי יין מן המשובח והיקר ביותר.
הגביע המופלא הזה, שנוצר ביהודה, הועבר ככל הנראה לרומא לאחר חורבן ירושלים, בשנת 66 לספירה. 2,000 שנה היה נסתר, והמיליונר האמריקאי רכש אותו ברומא בשנת 1911. לאחר שמת, ב-1928, ניסו יורשיו של וורן למכור את הגביע הבוטה והתקשו למצוא לו קונה נועז דיו. שנים רבות נאסרה הכנסתו לתחומי ארצות הברית, בטענת אנשי המכס של המדינה כי אופיו בוטה מדיי. רק בשנת 1999, כאשר כבר השתנה היחס להומוסקסואליות, ניאות המוזיאון הבריטי לרכוש את המוצג, והוא היה לרכישה היקרה ביותר בתולדות המוסד עד אז. בימים אלה מוצג הגביע לעיני המבקרים במוזיאון, וניל מקגרגור מנצל את ההזדמנות לספר לנו, כי יחסן של חברות למנהגי ואורחות המין הוא עניין משתנה עם הזמנים.
המוזיאון, כמו שהמחיש מקגרגור בספרו, עניינו בהנצחת העבר, אך למבקר בו צפויות תמיד קפיצות מופלאות בזמן. מוצג מספר 99 בספר הוא כרטיס אשראי מוזהב שהונפק בשנת 2009 באחת הנסיכויות הערביות במפרץ, והמוצג האחרון הוא מנורה ומטען סולריים. הקורא הסקרן מוזמן לעיין בספר ולגלות מדוע ולמה סבור ניל מקגרגור שיש למנות את שני המוצגים הללו ברשימת ה-100 של ההיסטוריה האנושית.
אני מתקשה להניח שמקגרגור תכנן במכוון את מאזן המוצגים שניל פרגוסון מוצא בו גילוי להטיה כלפי המזרח וזלזול בתרבות המערב. ההיסטוריה של העולם במאה מוצגים הוא יותר מכול הצהרה על אחדות הרוח האנושית.
תגובות פייסבוק
4 תגובות על המערב הפגוע
קראתי את ספרו של פרגסון, ומעבר לעובדה שקיימות בו מספר טעויות עובדתיות, הבעיה המרכזית בו שהוא מנסה בו זמנית גם להסביר אלה מרכיבים בתרבות המערבית גרמו לה להצליח (מבחינה טכנולוגית, צבאית, כלכלית, ארגונית וכו') וגם לטעון שהחברה המערבית היא באופן מהותי עליונה ועדיפה על פני תרבויות אחרות, ויש לבכות את "שקיעתה".
ניתן כמובן לטעון שלתרבות המערבית ערכים נעלים יותר מלתרביוית אחרות - דמוקרטיה, זכויות אדם וכן הלאה, אך פרגסון לא אומר את זה. במקום זאת, משתמע מדבריו שכיוון שהתרבות המערבית הצליחה - הרי היא הכי טובה מבחינה עקרונית. חוץ מזה שזה ויכוח שאומר שהכוח הוא ההצדקה המוסרית, אפשר לטעון נגדו שכשם שהתרבות המערבית הייתה עליונה בזכות הצלחתה - כך כישלונה הוא סימן לירידותה מבחינה נורמטיבית, ועליית תרבויות אחרות סימן לעליונותן.
תודה על ההמלצה לספרו של מקגרגור, הוא נשמע מרתק.
תודה על ההפניה לספר שטרם קראתי. אני רוצה להוסיף הירהור - השאלה איננה כמה המצאות הומצאו בידי המערב מתוך ס"ך הכל ההמצאות, אלא כמה הומצאו ב300 השנים האחרונות, בהן קיבלה ההיסטוריה תאוצה ללא כל השוואה לכל מה שהיה לפני כן. אם לקח לאדם כעשרת אלפים שנה לעבור מנודדות להתיישבות וחיים מחקלאות ולא מלקט או צייד, הרי לקח לו כ 200-300 שנה לעבור מחברה חקלאית לחברה עירונית, מתועשת, ניידת שהבעיה שלה איננה הישרדות ותלות באיתני הטבע אלא איך לבלות את הפנאי והפנסיה. ואין ספק שזה כולו תודות למהפכה התעשייתית טכנולוגית שהתבצעה במערב. באשר לעתיד - מי יודע.
בזמנו אפשר היה להאזין לכל התוכניות של הביביסי אודות 100 הפריטים באתר האינטרנט. הפרקים בני 10 דקות כל אחד היו ניתנים להורדה כפודקסטים. אולי הם עדיין שם. מומלץ מאוד. הייתי עוקב אחריהם משבוע לשבוע בזמן שהם שודרו. תענוג.
המערב החל את התדרדרותו המוסרית תרבותות עם פרוץ מלחמת עולם הראשונה. זאת הייתה מלחמה מיותרת לחלוטין בשים לב לשיגשוגו הכלכלי של העולם המערבי בעת פרוץ מלחמת עולם הראשונה, לרגל גל חדש של סידרת המצאות טכנולוגיות מדהימות, שהומצאו בין השנים 1890-1910. על קצה מזלג מדובר בהמצאת החשמל, תאורה, רדיו, מכונית מונעת בדלק, קולנוע, אוירונאוטיקה ועוד, שהביאו איתן הבטחה למהפכה באורך חיים ורמת החיים של האזרחים האירופאיים. אולם אירופה לא שמה לב שהשינויים החברתיים שהתרחשו במקביל להתפתחויות האלה, שהעיקרית בהם הייתה גידול עצום באוכלוסיה העירונית בעלת השכלה כנגד הצטמקות האוכלוסיה הכפרית הלא משכילה והשמרנית ברובה, הביאו צורך בשינוי פוליטי מהשליטים, שהלגיטימיות שלהם הייתה בנויה על מסורות ופולקלור של העבר.
אדרבא, בעיקר מנהר הריין ומזרחה המשכו למשול אותם דיקטטורות-קיסרויות (ובמקרה של גרמניה ואוסטריה אף אותם קיסרים), כמו לפני חמשים שנה, מבצעים רפורמות פוליטיות בעצלתיים רק כתגובה ללחצים ומרידות עממיות דוגמאת 1848 ו- 1905. הקושי בהצדקת הלגיטימיות שילטונית של השליטים האלה, בעיקר של אוסטריה אבל גם של רוסיה וגרמניה, שלוות בתחושת השליטים שזמנם מוקצב אלא אם כן יעצרו את התהליכים שמאימים עליהם, הביא בסופו של דבר לפרוץ מלחמת עולם הראשונה ובעקבותיה כנסיון לרוויזיה של תוצאות המלחמה, למלחמת עולם השניה. תוצאת המלחמות האלה הייתה הרת אסון לכל העולם וגרמה לאובדן תחושת העליונות המוסרית של התרבות האירופית, והביאה בתחילה לדרישה לדאקולוניזציה שמשמעותה פירוק השליטה האירופאית על העולם. שנים ספורות מאוחר יותר עם צמיחת דור צעירים שלאחר המלחמה, והכרתו את אובדן הדרך המוסרית של הדורות הקודמים, יצר נטק תרבותי בין דורי. תהליך זה הביא לשיאו את ההתכחשות לערכי תרבות המערב של הדור הצעיר, ונהירה אחר ערכי תרבות השונים מתרבותו של הדור הקודם, כולל התענינות בתרבויות המזרח.
מאז פרוץ המשבר הכלכלי של 2008, התווסף לאותה אובדן דרך המערבית גם תחושה של נסיגה כלכלית בלתי נמנעת במערב לעומת הכלכלות הצומחות של אסיה.
ניצולים כמו כולנו
יוחאי עתריהשניים היו באותו צריף באושוויץ, לימים היו לסופרים ידועים והתאבדו. האם השיבה...
X רבע שעה
למה בלי גוף?
תחושה מוזרה אחזה בי כשקראתי הודעת דואר אלקטרוני מאחת מהוצאות הספרים, בתגובה לבקשתי לשלוח לי ספר בקובץ. כך כתבה עובדת ההוצאה: "בכל מקרה יכולה לשלוח לך קובץ, אם מעדיף".
תחושה מוזרה, אך לא בלתי מוכרת. תערובת של אי-נוחות ותימהון, מידה של אי-הבנה באשר למה שניצב לנגד עיניי, מן הבחינה התחבירית ובכל הנוגע לשימושי השפה. אין מדובר במקרה חד-פעמי, רחוק מכך. יותר ויותר אפשר להיתקל במשפטים כאלו בהודעות בדואר האלקטרוני ובאמצעי התקשורת הכוללים הקלדה, ואפילו בשיחות בעל פה עם נציגי שירות ומכירות במעגלים מסחריים ורשמיים שונים.
ברגיל, היינו מצפים שהמשפט של עובדת ההוצאה יהיה "בכל מקרה אני יכולה לשלוח לך קובץ, אם אתה מעדיף", אך המשפט שהגיע ממנו היה ללא כינויי הגוף המתבקשים, "אני" ו"אתה".
קל לטעון שמדובר במגמה לקצר בכתיבה, להעביר את עיקר המסר הנדרש לצורך הבנה מינימלית והתנהלות בסיסית, או במלים פשוטות, שכך "קל יותר". הטענה הזאת נשמעת לא פעם נוכח תופעות בלשון (ולא רק בעברית). פעם אומרים שקל יותר להגות בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת, שיש העדפה לקיצור ולדחיסה של המידע, שקוצר הזמן אינו מאפשר פרישה של צורות ארוכות ושלכן הללו נשמטות או מפנות מקומן לחלופות קצרות. "שיקולי קיצור ויעילות" הם הקלף המונח בקלות על שולחן הדיון הלשוני. אלא שלא רק שיש באימוץ ההסבר הזה ויתור על ניסיון להבין תופעות לעומק ולרוחב, באורח שיטתי וכלל מערכתי, אלא שלא פעם "שיקולי קיצור ויעילות" או "קלות", פשוט אינם נכונים עובדתית וקורסים בבדיקה זהירה ומדויקת. פרט לכך: אם אנו מביטים על תופעות לשוניות, כלל לא בטוח שכצופים מהצד אנחנו יכולים לשפוט מה "קל" יותר לדוברים ובוודאי שאין בידינו לקבוע שזאת הסיבה שהם בוחרים בצורות ובמבנים מסוימים במקום באחרים.
התופעה לפנינו, והיא דורשת התייחסות, שכן היא חלק מהמציאות ומהמצאי של העברית בת זמננו. ראשית, יש לשים לב שמשפטים מהסוג זה מופיעים ככל הנראה בשיח רשמי, שבו לצד אחד יש איזושהי סמכות מנהלית-בירוקרטית, והצד השני ניצב מולו בבקשה או ברצון לברר דבר-מה. שנית, לפחות על פי הניסיון שלי, דרגי פקידוּת ובעיקר מזכירות (כן, נשים), מרבים להשתמש במשפטים מהצורה הזאת – הנה רשמתי "רוצָה לשתף במסקנות בעקבות יום הכיף המחלקתי" בפתח הודעה שהפיצה עובדת במחלקת למשאבי אנוש (הנה עוד ביטוי שנתייג ב"עוד נשוב אליו") באחד הארגונים. עולה החשד שלפנינו סימנים לתחביר בירוקרטי, לדגם משפט שנפוץ בתת-מערכת בתוך המכלול הגדול של העברית הישראלית. צריך יהיה לאסוף דוגמאות רבות, על הקשריהן, ולנתח אותן, אך יתכן שמדובר בצורה של הרחקה, של גידור מבחינת נטילת האחריות, ושל עלייה במדרגה של רשמיות מסוימת. והאם רק אני רואה במבנה גם סימנים לפסיביות-אגרסיבית? סימן לחוסר רצון להתחייב? ניסיון להתייצב, ובכוחנות מרומזת, במישור גבוה יותר מהמישור שבו נמצא בן השיח?
תחבירית, יש לשים לב שמדובר בצורות פועל בזמן הווה, שכן עתיד ועבר בעברית רגיל מאוד שיבואו ללא כינוי גוף. ההווה, זמן בעייתי וחידתי בעברית, נושא תפקידים של הבעת ה"עכשיו" וגם הבעת ה"תמיד", והוא בעל מאפיינים שמניים, לא רק של פועל. יתכן שמה שהיו בעבר משפטים הצהרה הוויים שהחלו ב"הריני" הם כעת משפטים שנפתחים ב"כינוי גוף אפס", מסוג "יכולה לשלוח לך קובץ". עוד יש להעיר שהגוף במשפטים הללו הוא גוף ראשון או שני, כפי שהגיוני שיהיה בשיחה, אפילו בדואר אלקטרוני, או בפנייה של הרשות לכל מי שיעמוד מול מה שהיא אומרת (בשלט, בהודעה שמופצת וכו'). אפקט נוסף שנגרם הוא שכשהגוף שמתייחסים אליו מובן מאליו מתוך ההקשר, הוויתור עליו נושא סיכון נמוך לאי-הבנה. דווקא הקידוד המגדרי בעברית מועיל בעניין הזה, שכן אילו מי שכתב לי את ההודעה המקורית היה אדם ממין זכר, והוא היה כותב "יכול לשלוח לך קובץ, אם מעדיף", היינו קרובים יותר לאפשרות של אי-הבנה. האפשרות לא לציין כינוי גוף כשהוא כבר הוזכר מפורשות במקום קודם במשפט מורחב לאפשרות לא לציין אותו כלל כשהוא ברור בהקשר של שיחה בין שניים. במובן הזה, אפשר לטעון לטובת נימוק ה-"קיצור", אך לא בהכרח לטובת נימוק ה"קלות", שכן האפשרות לאי-הבנה גוברת כשאין מציינים את כינוי הגוף לכתחילה.
כל הדברים הללו לא באים אלא לומר שיש צורך ללמוד את הנושא ולחקור אותו ברצינות: מי מפיק את המשפטים הללו? באילו הקשרים? אל מי? מתי אין מוותרים על כינוי הגוף? האם יש הבדלים בין כותבות וכותבים, בכל הנוגע לתופעה הזאת? כלומר: לפנינו שאלה תחבירית עשירה, שאין סיבה לחמוק מבדיקתה על ידי הסתתרות מאחורי נימוקי של "קלות" או "קיצור". תחביר, עסק מורכב וקשה, לא מקום לעצלנים. מרשה לעצמי לומר.
החלק של הרציחות
תהילה סולטנה שפראלימות וריפוי, מודעות והתנגדות, ראיית האחר ושינוי חברתי, זוהי התנועה האינסופית שלנו,...
X רבע שעה