לא בגלל המילקי

שאלת השתייכותו של היחיד למולדתו או למדינת הלאום שבה הוא חי היא אחת השאלות התרבותיות המשמעותיות ביותר של המאות העשרים והעשרים ואחת. במסה זו, אני מבקש לעורר דיון בשאלה זו, על ידי התייחסות לשני כותבים. הראשונה היא חנה ארנדט, אינטלקטואלית יהודית-גרמנית (1906-1975) שגלתה מגרמניה לאחר שנרדפה על ידי הנאצים ואף נעצרה לתקופה קצרה בשנת 1933. ארנדט גלתה לארצות הברית שם חיה עד ליום מותה. השני הוא חוליו קורטאסר, סופר ארגנטינאי (1914-1984) שנולד בבריסל וגדל בארגנטינה עד לשנת 1951, בה היגר לפריז בעקבות מלגה שקיבל. הוא לא שב לארגנטינה אלא לאחר נפילת המשטר הצבאי בשנת 1983, אולם שהה בה רק חמישה ימים וחזר לפריז שם הלך לעולמו זמן לא רב לאחר מכן. בין השניים לא היה כל קשר, ככל הידוע לי, אך אני מעז להביאם ביחד לבמה זו כיוון שנדמה לי שבחייהם ובכתיבתם הם נגעו בשאלות אותן אני מבקש להביא. נסיבות חייהם היו שונות בתכלית – האחת, יהודייה גרמניה שעזבה את מולדתה עקב רדיפה פוליטית. השני, סופר ארגנטינאי שראה בעולם כולו את ביתו. כל אחד בדרכו הקדיש תשומת לב לשאלת השתייכותו. אופני ההשתייכות השונים האלו מאירים לקורא זווית אחת לגבי מקומה של מדינת הלאום בחייו של היחיד בעת המודרנית.

גלותם של הוגים ויוצרים מאירה על מקומה של מדינת הלאום בחייו של היחיד בימינו

J.D.P.: Heading Home with the Suitcase', Omar García Obregón, 4 October 2008, תצלום: ג'ון פריוולאריס

גלותה של ארנדט
במכתב לקארל יאספרס, פילוסוף גרמני ממנו הושפעה רבות, בתאריך 29 בינואר 1946, מתארת חנה ארנדט את מצבה כחסרת מדינה. היא אינה מתלוננת על כך אלא מתארת את הסטטוס שלה לאחר שהצליחה לעזוב את גרמניה הנאצית. לטענתה, בזמנים בהם היא חיה, אדם המכבד עצמו אינו יכול שלא לחיות אלא בקצה החברה.

"יותר מתמיד אני אוחזת בדעה שקיום אנושי סביר אפשרי היום רק בשולי החברה, במקום בו היחיד נמצא בסכנה מתמדת של סיקול ורעב." (ארנדט, 1946, עמ' 29)

בהמשך כותבת ארנדט אודות החברה האמריקאית בה מצאה לעצמה מקלט, כחברה המאפשרת ליוצאים מהכלל להשתייך אליה בגלל שהחברה עצמה אינה חזקה מדי. האירוניה הגלומה בדברי ארנדט ברורה. ככל שחברה חזקה יותר, כלומר, ככל שזהותה הלאומית מגובשת ואחידה יותר, כך היא מתקשה לקבל את מי שאינו שייך לאותה זהות חד-ממדית. ארנדט מדגישה כאן פרדוקס: דווקא חברות חזקות, כלומר כאלו שבהן ישנה זהות לאומית חזקה והזדהות עם דרך אחת, הן אלו המקשות על כל מי שאינו עשוי מאותה מקשה. החברות החלשות יותר, כלומר אלו שמנגנון המדינה הלאומית בהן אינו כה חזק, שיאפשרו פלורליזם תרבותי:

"לכן אתה צודק באומרך 'אמריקה בת-המזל – בזכות המבנה הפוליטי האיתן שלה, החברה הזו עדיין לא הפכה לחזקה מדי מכדי לאפשר חריגות מהכלל." (ארנדט, 1946, עמ' 26)

בהמשך היא כותבת, בהתייחס לזהותן של קבוצות מהגרים ויכולתן לשמר עצמן בתוך החברה האמריקאית מבלי להיכנע לצורך להפוך לחלק מלאום כלשהו ובכך לאבד עצמן:

"יש רבות שאוכל לומר אודות אמריקה. כאן באמת ישנה חירות וחוויה חזקה שבלעדי החירות החיים אינם אפשריים. הרפובליקה אינה רק חיזיון תעתועים, והעובדה שאין כאן מדינת לאום ומסורת לאומית ממשית, מייצרת חווית חירות שאינה רוויה בפאנטיות. (בגלל שקהילות המהגרים השונות מרגישות מחויבות לשמירה על זהותן, כור ההיתוך אינה מהווה אידיאל וכמובן שלא מתקיים במציאות." (ארנדט, 1946, עמ' 26)

ארנדט, שמגיעה לארצות הברית של שנות השלושים כגולה מאירופה הכבושה, מרגישה את החוויה שחסרה לה בשנות הכיבוש, חווית החירות. היא כותבת מאוחר יותר, באותו מכתב, כי כל האינטלקטואלים נמצאים בעמדת אופוזיציה לממסד, ועדיין שומרים על חירותם, אם כי היא אינה מתכחשת לקיומן של דעות קדומות חריפות גם נגד האוכלוסייה השחורה והיהודים. קהילות אלו, וכך גם קהילות המהגרים, שומרות על עצמן מפני חשיפה וכך משמרות את ייחודן. אין להן צורך להתערבב זו בזו בכור ההיתוך שיוצרת מדינת הלאום. להיפך, מציאות כור ההיתוך רחוקה מהן.

ארנדט כותבת על היחס שבין האפשרות שניתנת לאדם לשמר את חרותו בתוך חברה בה הוא מתגורר לבין מידת לאומיותה של החברה והיותה כור היתוך הממיס את חירותו ואת האינדיבדואליזם שלו. מנקודת מבטה כגולה, הא מבחינה באפיון מאד מסוים של החברה האמריקאית המאפשרת חירות זו. היא כותבת, שהחברה האמריקאית טרם הפכה לחברה לאומית דיה הדורשת מהיחידים הגרים בתוכה להשתייך אליה באופן כזה המוחק, מטשטש או מעוות את זהותם האינדיבידואלית כבני אדם וכמשתייכים לקהילה שאינה המדינה הלאומית בתוכה הם גרים.

ארנדט, בזמן כתיבת המכתב, חווה עצמה כחסרת מדינה ויחד עם זאת היא מתייחסת לחוויית החירות אותה היא חווה באמריקה כמקום המאפשר לקהילות שונות לקיים את זהותן ללא צורך להזדהות עם לאומיות כזו או אחרת, ואף טוענת כי החיים בשולי החברה הם הברירה הנכונה היחידה המוצבת בפני אדם תבוני. לכאורה פרדוקס, כיוון שנוכחותה כפליטה או גולה הרחק ממדינת הלאום שלה הייתה אמורה להגביל את תחושת החירות שלה ואף ליצור תחושת סיכון. אחד מהצידוקים הנשמעים לגבי קיומן של מדינות היא יכולתן לשמש בית בטוח וחופשי לאזרחיהן. מה אם כך קרה לארנדט, שאישר לה להרגיש חווית חירות דווקא הרחק ממולדתה? לדעתי, שהותה של ארנדט בארצות הברית הבהירה לה את מידי הקשר בינה לבין גרמניה מולדתה. ארנדט חשה נבגדת על ידי גרמניה, שהפנתה עורף לערכים של החירות שהיא קידשה ושעליהם כתבה בספריה, ובמיוחד בספר המצב האנושי. הקשר בינה למולדתה נהרס על ידי בגידה זו. גלותה מגרמניה, גם כאשר כבר לא היה בה צורך מעשי, היוותה את הפתרון למשבר. ארנדט בחרה לחיות מחוץ לחוויית ההשתייכות הראשונית שהוכיחה עצמה כהרסנית עבורה.

ברלין: אנדרטה לזכר יהודי אירופה, שדה של קוביות בטון. תצלום: Norman Z

גלותו של קורטאסר
כדי להדגיש את מידי החורבן שארנדט חשה ביחס להשתייכותה לגרמניה לאחר עליית המשטר הנאצי, אני רוצה להציע זווית ראייה נוספת לגבי תהליך ההתרחקות ממולדת, כפי שהומחש על ידי חוליו קורטאסר. קורטאסר נראה כסופר הקוסמופוליטי האולטימטיבי של המאה העשרים. הוא נולד בבלגיה, להורים ממוצא ארגנטינאי ששבו למולדתם כאשר היה בן ארבע. את ילדותו, נעוריו ובגרותו בילה בארגנטינה ופרסם לא מעטיצירות עוד לפנישנענה להזמנת ממשלת צרפת ועבר להתגורר בפריז בשנת 1951, בהיותו בן 37. הוא אמנם חש מחנק תרבותי בארגנטינה של אותה תקופה, אולם התרחקותו ממולדתו לא נראתה כביטוי של כפייה. השתלטות המשטר הרודני על ארצו, מספר שנים לאחר מכן מנעה ממנו לחזור בבטחה למולדתו. רק בשנת ,1983 לאחר שובו של המשטר הדמוקרטי, הוא שב לארגנטינה לימים ספורים. הוא מת שנתיים לאחר מכן, בפריז. בישראל פורסמו לאחרונה רבות מיצירותיו, שהבולטת ביניהן היא קלאס.. במובן חשוב, מהלך חייו של קורטאסר מייצג אפשרות שארנדט לא נהנתה ממנה. שניהם חוו את ארצם עוברת מהפך פוליטי חריף ומאבדת את חירותה. אולם קורטאסר, בשונה מארנדט, התרחק ממנה עוד קודם למהפך זה ולכן לא חווה את אותה פרספקטיבה קודרת של ארנדט.

ברומן 'בחינת גמר' שנכתב בשנת 1950, כשנה לפני שעזב את ארגנטינה, אך פורסם רק לאחר מותו, הוא כותב מפי אחד מגיבורי הרומן:

"אתה יכול להעריך את התרבות שלך רק לאחר שהורחקת ממנה." (קורטאסר, 2000, עמ' 82)

הדובר הינו סטודנט ארגנטינאי, המביע קושי לקבל את התרבות הארגנטינאית כשלו. הרעיון כי רק ממרחק ניתן להעריך את מה שיש לך אינו חדש ואפילו בנאלי. תהליך ההתפתחות של כל אדם מכיל בתוכו, מרגע הלידה, חווית התרחקות-התקרבות בין אדם לסביבתו. גם אם מדובר בתפישה שבה אדם הוא יחידה עצמאית למול הסביבה או בתפישה שבה האדם מתקיים אך ורק בתוך יחס תלותי כלשהו אל הסביבה, היחס מוגדר כיחס מפריד או מחבר.

הדובר מתאר את החוויה של החיים בתוך תרבותו כמועקה. למרות הכרתו שהוא מהווה חלק מאותה תרבות ולכן המועקה הינה חוויה סובייקטיבית, הוא מבטא אפשרות של התרחקות פיזית בכדי לאפשר מרחב פנימי שאינו מתאפשר לו.

מהי המועקה הזו? לכאורה, כיוון שהדובר נושא בתוכו את אותה תרבות המעיקה עליו, התרחקות פיזית לא אמורה לשנות דבר. אותו קושי לשאת את סימניה המעיקים של התרבות יופיע גם אם הדובר נמצא במרחק רק מאותם גירויים המחוללים את התרבות הזו. לכאורה, התרבות מתקיימת בגופם של כל נושאיה וההפרדה בינה לבינם היא מלאכותית ותיאורטית.

ויחד עם זאת, חווית המוכר-מדי יוצרת תחושה מחניקה אצל הדובר. הוא מבקש להתרחק ממנה, הוא מבקש להתרחק מעצמו ומציע פתרון – התרחקות פיזית היא שתאפשר לו להביט לעבר תרבותו (שלכאורה נשארה מאחוריו) במבט אוהד ומעריך יותר.

לטענתי, חוויה זו של הדובר הינה חווית גלות והתגלות. הדובר מבקש להתרחק מתרבותו\מולדתו, בכדי לחוות חווית התגלות לגבי תרבותו\מולדתו, שאותה אינו יכול לחוות כאשר הוא מצוי בתוכה. מהלך זה מתאפשר לו בגלל הפרדוקס הטמון בהתרחקות, שהיא אמנם התרחקות פיזית, אולם מהווה גם התקרבות. בהתרחקו פיזית מתרבותו, הוא נושא אותה עמו אולם מסוגל להביט בה במבט אחר, מזווית אחרת, כיוון שהיא (התרבות המופנמת) והוא (הדובר) מצויים בהקשר חדש, של מקום אחר, המאפשר לו את אותו מרחב לו השתוקק.

פריז של שנות הששים, היוותה עבור קורטאסר מרחב כזה, המאפשר לפליטים, גולים מרצון ומהגרים לשאת לתוכה את עצמם ואת תרבותם באופן כזה המאפשר להם שמירה על היותם חלק מאותה תרבות אותה הם מייבאים וממקמים במרחב חדש.

כדי שמבט זה יתאפשר מבלי שהתרבות המארחת תכלה את התרבות המיובאת (הגולה), על מרחב חדש זה להיות גמיש וחזק מספיק ולאפשר יבוא כזה, מבלי שתתעורר בו פעולת נגד. עבור ארנדט, היעדר מרכיב ההשתייכות הלאומית בשהותה בארצות הברית אפשר קליטת תרבויות וזהויות אישיות חדשות מבלי למקמן בעמדת אויב פולשני. כיוון שארצות הברית פחות עסוקה בגיבוש זהותה הלאומית, היא מאפשרת לתושביה את זהותם התרבותית הייחודית. מובן שגם בארצות הברית בשנות החמישים מגמת הלאומיות וההשתייכות הקנאית למדינת הלאום היתה נוכחת, בדמות ג'וזף מקארתי ורדיפת כל אותם אינטלקטואלים ואנשי תרבות שנחשדו בפעילות קומוניסטית. ארנדט הייתה כמובן עדה לתקופה זו ואף הייתה פעילה במאבק למען זכויות הפרט.

אך קודם לכן, בארצות הברית של שנות הארבעים, ארנדט חוותה את החברה האמריקאית כמשוחררת דיה וכלא-לאומית דיה, כדי לאפשר את עמדת השוליים שהיא מבקשת לתפוס מול החברה. עמדת שוליים זו דומה, לטענתי, לזו שמבקש הסטודנט בספרו של קורטאסר. הוא אינו מבקש להכחיד את תרבותו באופן ניהליסטי ואובדני, אלא לשנות את המרחק בינו לבינה, באופן שיאפשר לו מבט אחר על התרבות ועל עצמו.

פינה בבואנוס איירס. תצלום: הרנן פניירה

גלות מסוכנת
הגולה הוא אזרח המבקש לעשות טרנספורמציה ליחסיו עם מדינת הלאום בה הוא חי. במקרים הקיצוניים, בהם הלאום הינו מרכיב יסודי בהוויית החברה, כמו במדינות טוטליטאריות או טוטליטאריות למחצה ו\או לסירוגין, יכולתו של האזרח לתפוס עמדת גולה תלווה בחוויה מענישה. כאשר אדם כמו אלכסנדר סולז'ניצין, לדוגמא, מבקש לבחון את האופן שבו חירות האדם מטופלת בחברה הסובייטית, הוא מוגלה ממנה. כך גם עם ארנדט עצמה, בתוך גרמניה הנאצית, בהבדל משמעותי: בכדי להיות מוגלה (במקרה הטוב) מגרמניה הנאצית, די היה להיות יהודי או קומוניסט או להשתייך לאחת הקטיגוריות האחרות שהחברה הנאצית לא הייתה מוכנה לשאת.

"פליט היה אדם שנכפה עליו לחפש מקום מקלט בגלל מעשה כלשהו שביצע או דעה פוליטית שביטא. נכון שאנו נאלצנו לחפש מקום מקלט, אך אנחנו לא עשינו דבר ולרובנו לא הייתה כל דעה פוליטית רדיקלית." (ארנדט, 1943, עמ' 112)

ארנדט מבחינה במאמר זה בין מהגר לפליט. זו אבחנה חשובה, שניתן להשאילה כדי להבין את ההבדל בין העמדה שהיא מייצגת לעמדתו של קורטאסר ביחס למולדתם. המהגר אופטימי, מכיוון שהוא בוחר לעזוב את ארצו בכדי לחיות את חייו במקום חדש. לעומתו הפליט מוגדר על ידי היותו חסר תמיכה מדינית לאומית ונסמך על טוב ליבן של סוכנויות בינלאומיות המנסות להגן על זכויותיו. גם הפליט יכול לשמר עמדה אופטימית ביחס לביתו החדש. כמו המהגר, הוא יכול ללמוד את השפה החדשה, להתאקלם במנהגים החדשים וליצור לעצמו אופני חיים עשירים. במחיר כבד. על הפליט לשכוח. עליו לשכוח את מה שהשאיר מאחוריו, את הנסיבות המיוחדות שהביאו אותו לעזוב את ארצו. לשכוח ואולי אף להדחיק. כדי לשרוד את חורבן ההשתייכות הראשונית, על הפליט להדחיק את משמעותה. ארנדט כותבת באירוניה מסוימת, כי ההתאקלמות בחברה החדשה יכולה להיות כה שלמה עד שהיא מדמה את החיים הקודמים כסוג של גלות.

"האופטימיים ביננו אף יוסיפו, שכל אורח חייהם הקודם עבר במעין גלות לא-מודעת ורק ארצם המאומצת לימדה אותם מהי משמעות הבית באמת." (ארנדט, 1943, עמ' 113)

מה חשבה ארנדט שיהיה עליה, כפליטה לשכוח ואולי להדחיק? בבסיס הגלות של ארנדט מונחת זהותה היהודית, אשר בזמן כתיבתה הייתה משוללת כל ביסוס לאומי. זהות יהודית, שהיא זהות אנושית בלבד, ללא כל הגנה של מדינה או חוק.

"אם נאמר את האמת, שאין אנו דבר מלבד היותנו יהודים, נחשוף עצמנו לגורלם של בני אדם שאינם מוגנים על ידי חוק כלשהו ולכן הם רק בני אדם. איני יכולה לדמיין גישה מסוכנת יותר, כיוון שאנו חיים בעולם בו בני אדם הפסיקו להתקיים למעשה... כיוון שדרכונים ותעודות לידה אינם רק מסמכים רשמיים, אלא מעידים על שיוך חברתי." (ארנדט, 1943, עמ' 119)

ארנדט ערה לפגיעות של מצבה. אובדן ההשתייכות הראשונית שלה והיעדר השתייכות מעשית אחרת, מותיר אותה חשופה. בעולם המודרני, אין די בהיותך בן אדם. עליך להיות אזרח. אולם כיצד ניתן לסמוך על מעמדך כאזרח לאחר שחווית בגידה כה קיצונית מצד מולדתך?

גלות אחרת
הגלות עליה מדבר הסטודנט הארגנטינאי בספרו של קורטאסר שונה בתכלית מהגלות עליה כותבת ארנדט. מצד אחד, היא יכולה לתאר את גלותה בארצות הברית כמקום המאפשר פתיחות ופלורליזם, אולם מצד שני היא מדגישה דווקא את האובדן הגדול שאליו הייתה צריכה להסכין בגלות זו.

האם ניתן למצוא ציר שעליו תיסוב חוויית הגלות לכאן או לכאן? מה גורם לחוויית גלות אחת להפוך לעונש מתמשך, בעוד שחווית גלות אחרת תחווה כמשחררת, מרחיבת-אופקים ואף מובילה להתגלות?

נראה לי שאחד המפתחות להבנת הבדלים אלו היא המחשבה על הקשר הפוזיטיביסטי שבין האזרח למדינת הלאום. אובדנה הגדול של ארנדט נבע מכך שמדינת הלאום בה התגוררה בגדה בה, ניסתה לחסל אותה. בכך איבדה ארנדט כאזרחית גרמניה את הגנת המדינה לה השתייכה. לעומתה, הסטודנט הארגנטינאי החפץ להתעלות מעל תרבותו בכדי לגלות את קשריו "האמיתיים" אליה, לא עושה זאת במחיר של סיכון חייו. הוא יכול להגר מארגנטינה, ואולי אף להרגיש מוגלה ממנה, ואפילו להיות מוגלה באמת בעקבות רדיפה פוליטית, אולם כל אחד ממעשים אלו לא מהווה איום קיומי כפי שקרה לארנדט ולכל שאר היהודים הגרמנים (ולגרמנים אחרים) שנמלטו מגרמניה.

כל עוד משמרת מדינת הלאום קשר מדומיין עם היחיד, כל עוד אינה מכחישה קשר זה ואינה שוללת את השתייכותו אליה, האזרח מסוגל לעזוב את מולדתו\תרבותו, להתכחש אליה, להתנגד לה וכן הלאה, מבלי לאיים באמת על הישרדותו של הקשר העמוק הזה. באופן מטאפורי, ניתן לראות זאת כמעשה התמרדות של מתבגר למול הוריו. ככל שירגיש המתבגר בטוח יותר בקרב הוריו וידע שיזכה לתמיכתם, כך הוא עשוי להרשות לעצמו (על פי נתוניו הסובייקטיביים) להתרחק מהם, אולם תמיד ידע כי הוא יכול להתקרב מחדש. כלומר, שניתנת לו האפשרות לשוב.

מה שנשלל מארנדט, ולא נשלל מאותו סטודנט ארגנטינאי, היא האפשרות לשוב. גלותה של ארנדט מגרמניה הייתה מוחלטת וסופית. גלותה הייתה עצם שלילתו של קשר ההשתייכות שלה למולדתה ולתרבותה. לארנדט לא נותר לאן לשוב. זהותה הלאומית הגרמנית נחרבה. מה שנחשף בגלותה היה העובדה שהלאום בקרבו חיה לא שימש לה כחוק מגונן אלא להיפך. ארנדט לא שבה לגרמניה גם שנים רבות לאחר שהמשטר הנאצי הסתיים. לעומתה, לסטודנט הארגנטינאי, כמו לקורטאסר עצמו וכמו לגולים מפורסמים אחרים (נבוקוב, הנרי מילר, בקט ועוד), היה לאן לשוב בדמיונם. התרחקותם ממולדתם\תרבותם לא מנעה מהם לשמראת זהותם הלאומית. גלותם לא נבעה מחורבן הלאום אלא להיפך, היא הדגישה את חוזקו ואת הקשר אליו. עזיבתה של ארנדט, לעומת זאת, מסמלת את חורבנו של העולם שבתוכו היא גרה.

אני לא יודע אם אפשר להסיק מסקנות חד-משמעיות לגבי קשר ההשתייכות בין היחיד למולדתו מהמקרים של חנה ארנדט וחוליו קורטאסר. היו יהודים גרמנים אחרים, ששבו לגרמניה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. היו גם ארגנטינאים שלא שבו לארגנטינה לאחר הסתלקותו של המשטר הרודני. האם המקרה של ארנדט מעיד על קשר הדוק מדי בין הזהות האישית לזהות הקולקטיבית? האם המקרה של קורטאסר מעיד על כך שככל שהיחיד מרגיש חירות אישית רבה יותר ביחסו למולדתו כך יקל עליו להתרחק ולהתקרב אליה?

מדינת הלאום: שאלה של מחיר
היקף מסה זו אינו מאפשר דיון מעמיק וממצה בשאלת היחס שבין עוצמתה ולכידותה של מדינת הלאום, לבין יכולתם של יחידים להתרחק ממנה, תוך שמירה על זיקה אליה. אולם, אני סבור כי ניתן לומר שדווקא חברות המגבשות לעצמן זהות עוצמתית, המושתתת על כך שהן תופשות את עצמן כנעלות, תובעות מאזרחיהן נאמנות, העשויה לבוא על חשבון חירותם. אזרחים המפקפקים בתפישתה העצמית הבלעדית של אותה חברה ימצאו עצמם בסכנה של הגליה ואף חמור מכך. מדינת הלאום התובעת מאזרחיה נאמנות גמורה ובוררת את הזכאים להשתייכות אליה בקפידה, תרחיק מעליה בדיוק את אותם אזרחים המסוגלים לחשוב בחופשיות.

ארנדט לא הצליחה להתגבר על המשבר ביחס ההשתייכות שלה לגרמניה. גם לאחר שגרמניה "שבה" לעצמה והתאוששה לכאורה מהמשטר הנאצי, ארנדט לא שבה אליה. הפגיעה בחוויית ההשתייכות הייתה אנושה מדי. ניתן לומר שארנדט לא הצליחה להתגבר על חווית הבגידה מצד מולדתה. קורטאסר, לעומת זאת, הצליח כנראה לשמר קשר גמיש יותר למול חווית ההשתייכות שלו והצליח לנוע בין מדינות שונות, תוך חקירת הקשר בין היחיד למולדתו מזוויות שונות. הוא נשאר נאמן לחוויית החירות ואף השקיע עצמו במאבקים פוליטיים מגוונים בדרום אמריקה. עמדתו הפנימית הייתה סלחנית יותר, אולי גם בזכות יכולתו לנוע בין מדינות על פי רצונו החופשי ולא רק כתגובה למשטר זה או אחר.

מדינת הלאום, אם כך, יכולה לגבות מחיר כבד מדי מאותם אזרחים המזדהים איתה בדבקות יתר. אם מדינת הלאום נקלעת למשבר, בו היא מאבדת עצמה לדעת על ידי תובענות יתר מאזרחיה, נראה שמוטב אם נוכל לשמור עמה על יחס גמיש, שמא נאבד גם אנו.

מקורות

Arendt, H. (1946). That Infinitely Complex Red-Tape Existence: From a Letter to Karl Jaspers, in The Portable Hannah Arendt, Handsmorth: Penguin Books, pp. 20-31
Arendt, H. (1943). We Refugees, in Robinson, M. (Ed.) Altogether Elsewhere, London: Faber & Faber, pp. 111-119
Cortazar, J. (2000). The Final Exam, New York: New Directions Books

ארנדט, ח. (2013). המצב האנושי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד
קורטאסר, ח. (2013). קלאס. ירושלים: הוצאת כרמל

הערה: המובאות במאמר תורגמו על ידי המחבר מן המהדורות ברשימת המקורות.

 תמונה ראשית: מתוך "שווי משקל", ז'אן הֶלִיוֹן (1934), תצלום: פדרו ריביירו סימואש