לשנות את אירופה, עכשיו

תוך שנים ספורות נסקו שיעורי ההצבעה לימין הקיצוני בצרפת מ-15% ל-30%, וכעת הוא אף זוכה באזורים אחדים לתמיכתם של 40% מהמצביעים. גורמים רבים הביאו למצב עניינים זה: עליית הקסנופוביה ושיעורי האבטלה, אכזבה עמוקה מהישגיו של השמאל בניהול הממשלה, התחושה שניסינו כבר הכול ושהגיע הזמן להתנסות במשהו חדש.

אלה השלכותיה של התנהלותנו ההרסנית לנוכח המשבר הכלכלי שהחל בארצות הברית ב-2008 – משבר שאנחנו באירופה הפכנו במו ידינו למשבר אירופי מתמשך. האשמה לכך תלויה במוסדות ובמדיניות שהתגלו כלא מתאימים למשימה, ובייחוד בגוש האירו, הכולל 19 מדינות. יש לנו מטבע אחד עם 19 חובות ציבוריים שונים, 19 שערי ריבית שלגביהם השווקים הפיננסיים חופשיים להעלות ספקולציות, 19 שיעורי מס חברות המצויים בתחרות פרועה, ללא רשת ביטחון חברתית משותפת או אמות מידה חינוכיות משותפות – העסק הזה לא יכול לעבוד, ולעולם לא יעבוד.

יש לנו מטבע אחד אבל ללא רשת ביטחון חברתית משותפת או אמות מידה חינוכיות משותפות – העסק הזה לא יכול לעבוד, ולעולם לא יעבוד.

אם ברצוננו לבלום את הדחפים הלאומניים רוויי השנאה שמאיימים כעת על אירופה כולה, אין מנוס מלכונן מחדש את גוש האירו על יסודות חברתיים ודמוקרטיים אמיתיים, עם דגש על צמיחה ותעסוקה. במרכזו של גוש האירו החדש תהיה חייבת לעמוד קבוצה קטנה של מדינות המוכנות לשמש דוגמה לאחרות ולפתח את המוסדות הפוליטיים החדשים שלהן. בקיץ האחרון, לאחר הפיאסקו היווני, החל פרנסואה הולנד, נשיא צרפת, להחיות את רעיון הפרלמנט החדש לגוש האירו. כעת צרפת צריכה להגיש לשותפותיה הצעה מסודרת לפרלמנט מסוג זה ולהגיע איתן לעמק השווה. אחרת המדינות הנוטות להתבדלות – ובהן בריטניה ופולין – ישתלטו על סדר היום האירופי.

בשלב הראשון, חשוב שמנהיגות אירופה, ובעיקר צרפת וגרמניה, יכירו בשגיאותיהן. אפשר לדון עד לזרא בכל מיני רפורמות, קטנות כגדולות, שאותן יש לבצע במדינות שונות בגוש האירו: שינוי בשעות הפתיחה של החנויות, ייעול שווקי העבודה, תנאי הפרישה וכולי. חלק מהרפורמות האלה יעילות, האחרות פחות. אך בכל אופן, חוסר היכולת ליישם את הרפורמות האלה לא מסביר לבדו את צניחת התמ"ג הפתאומית בגוש האירו בין 2011 ל-2013, כאשר בה בעת הכלכלה האמריקנית כבר עלתה על מסלול התאוששות. כעת ברור שההתאוששות האירופית סוכלה על-ידי הניסיון להפחית את הגירעונות במהירות רבה מדי בין 2011 ל-2013 – ובייחוד על-ידי העלאות מס, שבצרפת היו חדות הרבה יותר מדי. בגלל יישומם של חוקים תקציביים נוקשים מסוג זה, התמ"ג של גוש האירו עדיין לא חזר, בשנת 2015, לרמתו משנת 2007.

שינויים חשובים אחדים כן התרחשו בעקבות צעדים שהבנק המרכזי האירופי נקט (באיחור) ובעקבות ההסכמה על אמנה תקציבית חדשה מ-2012 – האמנה הפיסקלית האירופית, שיצרה את מנגנון היציבות האירופית עם תקציב של 700 מיליארד אירו. ההתפתחויות האלה אפשרו לנו להתקדם לעבר "שיתוף חובות" (debt mutualization), תהליך שבו כל חובותיהן של מדינות גוש האירו יזכו לערבות משותפת. צעדים אלה הצליחו, סוף סוף, לעצור את השקיעה, אך לא פתרו את הבעיות היסודיות. ההתאוששות עדיין אינה מובטחת. משבר האמון בגוש האירו נמשך.

"אי שווין", תצלום: אנתוני תאובלד

מה עלינו לעשות כעת? עלינו לערוך ועידה של כל מדינות גוש האירו בנושא חובות – בדיוק כמו אלה שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה והיטיבו במיוחד עם גרמניה. המטרה תהיה לצמצם את סך כל החוב הציבורי בעזרת מפתח הקצאות המבוסס על העליות בחובותיהן של המדינות השונות מאז תחילת המשבר. תחילה נוכל לשים את כל החובות הציבוריים שעולים על 60% מהתמ"ג הלאומי בקרן משותפת, ולדחות את פירעונם עד שכל אחת מהמדינות האלה תחזור למסלול צמיחה מבטיח (בהשוואה ל-2007). ההיסטוריה מלמדת שמעל סף מסוים אין טעם להחזיר חובות במשך עשרות שנים. עדיף להפחית את החובות כדי להשקיע בצמיחה, וזאת אפילו מנקודת מבטם של הנושים.

תהליך כזה מצריך צורה חדשה של ממשל דמוקרטי, שתבטיח כי אסונות מסוג זה לא יחזרו. מבחינה קונקרטית, האינטרסים של משלמי המסים והתקציבים הלאומיים דורשים את הקמתו של פרלמנט לגוש האירו, שיורכב מחברים בפרלמנטים הלאומיים, ביחס פרופורציונלי לאוכלוסייתה של כל מדינה (מובן שפרלמנט כזה יהיה שונה מהפרלמנט הקיים של האיחוד האירופי, גוף חסר שיניים יחסית שכולל גם מדינות החברות באיחוד האירופי אך לא בגוש האירו).

נוסף לכך, עלינו להורות לפרלמנט הזה להצביע על מס חברות משותף לגוש האירו, אחרת התוצאה תהיה – באופן בלתי נמנע – היצף פיסקלי וסקנדלים דוגמת LuxLeaks, שבו הודלפו מסמכים המגלים את מעורבותה של לוקסמבורג במזימות להימנעות מתשלום מסים. כך נוכל לממן השקעות בתשתית ובאוניברסיטאות. דוגמה מייצגת: תוכנית ארסמוס – שמעניקה לסטודנטים ולמורים הזדמנות ללמוד ולעבור הכשרות בחו"ל – מקבלת תקציב נמוך עד גיחוך (שני מילארד אירו לשנה, לעומת 200 מיליארד אירו המוקצים מדי שנה לתשלום ריביות החוב בגוש האירו), בשעה שעלינו להשקיע סכומים עצומים בחדשנות ובצעירים. לאירופה יש כל הכלים הנדרשים לייצור המודל הסוציאלי הטוב בעולם: די לבזבז הזדמנויות!

בעתיד, ההחלטה לגבי רמת הגירעון הציבורי חייבת להתקבל גם היא בתוך מסגרת הפעולה החדשה הזו. יהיה בגרמניה מי שיחשוש להפוך למיעוט בפרלמנט החדש הזה, ויעדיף לדבוק בגישת הקריטריונים התקציביים האוטומטיים. אך אותם כללים נוקשים שבהם השתמשנו כמעקפים לדמוקרטיה, הם אלה שהביאו אותנו לסף אסון מלכתחילה, והגיע הזמן לשים סוף לגישה הזו. אם צרפת, איטליה וספרד (המהוות יחד כ-50% מהאוכלוסייה והתמ"ג של גוש האירו, לעומת גרמניה – מעט יותר מ-25%), יגישו הצעה מפורטת להקמת הפרלמנט החדש, לא תהיה ברירה אלא להגיע לפשרה. ואם גרמניה תסרב בעקשנות – תרחיש בלתי סביר – הרי שיהיה קשה מאוד להמשיך להגן על האירו. לפני שנזנח את האירו כפי שהימין הקיצוני רוצה (תוכנית שגם השמאל הקיצוני מתפתה לה יותר ויותר), הבה נעשה ניסיון כן ואמיתי ליישם את הרפורמות הנדרשות להצלתו.

תומא פיקטי (Piketty) הוא כלכלן צרפתי העוסק בתחום אי-השוויון בעושר ובהכנסה. Copyright: Thomas Piketty, Le Monde 2016

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי תומר בן אהרון