יורם מלצר

אחד התנאים הבסיסיים לכך שמלה חדשה תיקלט היא שהדבר שהיא מציינת ישרוד במציאות. הדבר נכון למלים חדשות, ובכללן מלים עבריות המחודשות באורח יזום, וגם למלים שאולות, כמו המלים האנגליות הרבות שנכנסות לעברית. בתחום האינטרנט והטכנולוגיה הממוחשבת, תחום עתיר חידושים, שבו דורות נמדדים אפילו בחודשים ספורים, יש תחרות מתמדת בין מלים חדשות ובין חידושי המציאות. בתחרות הזאת, טהרני הלשון נוטים למצוא את עצמם מובסים על ידי המציאות המהירה.

דוגמה לכך היא המלה "בלוג", מלה אנגלית עם סיפור מעניין, שנקלטה בעברית ללא היסוס, ולא הספיקה להוליד מלה עברית חדשה ומקורית, והנה "בלוג" הוא כבר עניין מיושן למדי, כמעט שריד ארכאי לימים של טרום רשתות חברתיות ומסרים של שלוש מלים ותמונה.

המלה האנגלית "blog" היא תוצר של תהליך ארוך ומפותל, שמתחיל בבול עץ (log) שנגרר מאחורי כלי שיט בנהרות ושימש כדי למדוד את מהירותם; לאחר מכן, כשהמהירות נרשמה ביומן, נקרא היומן כולו "log", והשם החל לציין גם את יומנו של הקברניט המשמש לרישום כל אירוע בהפלגה; בעידן המחשבים "להירשם ביומן המערכת", כלומר "הכניסה" למערכת היא באמצעות log-in וכדי "לצאת" מהמערכת יש לבצע log-out; רישום במערכת ממוחשבת נקרא לכן log, ובעידן האינטרנט זכו יומני הרשת להיקרא web logs, מושג שהתכווץ פונטית ל-blog. כך התבססה המלה האנגלית, ועד מהרה גם יובאה לעברית כ-"בלוג". לאחר מכן, אדם המנהל בלוג נקרא "בלוגר", בעברית כמו באנגלית. 

עינם של דוברי העברי וקוראיה התרגלה בקלות לארבע האותיות המרכיבות את המלה הקצרה. הצליל שלה אפשרי, צורת הרבים טבעית, ולא היה מופרך לחשוב שייגזר גם פועל עברי "לבַלֵג", שמשמעותו תהיה בוודאי "לנהל בלוג" או "לכתוב רשומה בבלוג", כמו באנגלית.

בימי השיא של הבלוגים באינטרנט, שאלת המונח האנגלי המיובא לשפות רבות העסיקה גם את דוברי הערבית ברשת. התנהלו שיחות, ויכוחים ודיונים על הצורך למצוא מלה ערבית טובה ל"בלוג". מעבר למקור הלועזי שהפריע לרבים, עלו בין המעורבים בבלוגים הערביים נימוקים נוספים לכך שיש להחליף את "בלוג" במלה ערבית. הכותבים דיברו על הסרבול שבמושג "בלוע'רז", התעתיק הערבי המקובל ל"bloggers" ("בלוגרים" בעברית); אחדים דיברו על הבלבול בין "בלוג" כיומן כולו ובין "בלוג" כפריט טקסטואלי בודד שהוא חלק מהיומן. הדיונים בערבית התרחבו עד לאזכור עניין ה"הירשמות" במערכת ממוחשבת, המונחים login ו-logout והפועל האנגלי to log שפירושו "להירשם ביומן אירועים" וגם "להיכנס למערכת ממוחשבת". 

בסופו של דבר נראָה שהבלוגרים הערבים הגיעו להסכמה גורפת שהמונח הערבי המתאים ל"בלוג" הוא "מדונה" (maduna). השורש ד.ו.נ. בערבית קשור לרישום, תיעוד כתוב, איסוף בכתובים, ניהול רישומים – הן בתחום המנהלי והן בתחום היצירתי. מוכר לנו למשל המונח "דיוואן", שהוא אוסף שירים של משורר, אולם קבלת פנים, משרד, מנהלה, מועצה וגם ספר חשבונות באוצר של המנהל האסלאמי הקדום. השורש הזה מציע לבלוגרים הערבים גם את המלה "תדווין" לטקסט הבודד בתוך הבלוג, שייקרא מעתה "מדונה" וגם מאפשר גזירת "מדוני" (maduni) ו"מדונין" ל"בלוגר" ו"בלוגרים". בערבית הפלשתינית מקובל המונח "דיוואן" גם לציון "סיפור מופרז, חסר-שחר", כשצורת הרבים קיימת בסלנג העברי "דוואווין", ומובנה "דברי רהב", שממנה גזרו הדוברים העבריים צורת יחיד שאינה קיימת בערבית: "דאווין". 

מכל אלה, בהקשר העברי, אפשר היה להציע לשוב ולו במקרה הזה לאופציה שנזנחה בעיקרה: לגזור חידוש בעברית על בסיס הערבית. כך יכולנו לקרוא ל"בלוג" כולו "מדוּנה", וה"בלוגר" היה נקרא "מדוּנאי". עדיין היינו נותרים ללא מונח לפריט הבודד ב"מדונה", אבל לפחות היה שם עברי למוקד המדון והדאווינים המכונה בשם האנגלי "בלוג".

אלא שאם החל תהליך ממשי של חיפוש חלופה עברית ל"בלוג", המציאות הייתה מהירה ממנו. היא הדיחה את הבלוגים מגדולתם והמירה אותם ב"פוסטים" ברשתות המכונות "חברתיות", וכעת כל ניסיון לקבוע מלה עברית ל"בלוג" ייראה משונה, מה שנקרא בעברית "אנכרוניסטי", כלומר מוזר כיוון שהוא אינו בעתו, לא בזמן רלוונטי (כלומר שיש לו נגיעה עניינית לדבר). לא נורא, הרי אפילו "מרשתת" – המלה העברית ל"אינטרנט" סובלת מקשיי היקלטות, וגם "דוא"ל" ל"e-mail" קיימת רק בכתובים, בטפסים רשמיים אחדים, וגם היא לא זכתה שייגזר ממנה פועל או כל מלה עברית אחרת. ובינתיים, אנחנו גם לומדים שאפילו את תהליכי היבוא והקליטה של מלים אנגליות קשה לנו לחזות, לא מבחינת הקצב, לא מבחינת התוצאה, ובוודאי לא מבחינת הסיבות לדברים. ובכל זאת, בעולם שבו אין גוררים עוד פיסה של גזע עץ בעקבות כלי שיט, זכרו של הגזע נשמר בשפה, בצורות מפתיעות ובלתי צפויות.

בשולחן הסמוך, בבית הקפה, ישבה חבורה של אנשי מקצוע. הם דנו ביוזמה חדשה בתחום החברתי, בשיתוף אחד ממשרדי הממשלה. הם התקרבו לסיכום הדברים, ומנו דברים שיש לטפל בהם. לשמע אחד הנושאים, אחת המשתתפות אמרה:

"אני צריכה לשבת על זה מול לשכת מנכ"ל".

תענוגות השפה העברית החיה. אוצרות של ממש. נסו לתרגם את המשפט לאנגלית. לא, בעצם, לא, אל תנסו. אלא שתרגום הוא התמודדות עם הצורך להבין היטב, לעומק, עד הסוף. ראשית, להבין את הנאמר מילולית. לאחר מכן להבין בדיוק את סוג ההתבטאות, את ההקשר שלה ואת המציאות שהיא מניחה. אך היות שאנו פה בין דוברי עברית חיה, מודרנית, ישראלית, עכשווית, אנחנו מבינים את המשפט ללא קושי. יש לשער שנתקשה לתרגם אותו היטב, עד תומו, לשפה אחרת, בלי הערות שוליים ותוספות בסוגריים, בלי להחמיץ דבר. וממילא כל תרגום הוא פשרה, תוצאה שמותירה מוטלים את הדברים שהקרבנו כדי להגיע אליה. תרגום הוא התמודדות במציאות, עם המציאות, והוא מזכיר ניהול של קרב או מלחמה, אבל זה עניין להזדמנות אחרת.

המשפט עצמו מובן לנו: "אני צריכה לשבת על זה מול לשכת מנכ"ל" אומר הרבה, ואפשר לפרט מה. הדוברת אומרת שעליה לדון בדברים, להיפגש כדי לדון בהם, עם בעלי תפקידים המשויכים ללשכת המנכ"ל במשרד הממשלתי שדובר עליו בשיחה. "לשבת" כאן פירושו "לדון", "לנהל דיון, שיחה, תהליך של בירור ואולי אף משא ומתן". בסוף המשפט, כשהיא מציינת את הצד השני בדיון, היא מדברת על "לשכת מנכ"ל". אין כוונתה ללשכה כללית של מנכ"ל כלשהו, אלא ללשכה מסוימת מאוד, ידועה ומוכרת לכל הנוכחים ליד השולחן בבית הקפה: לשכת המנכ"ל המסוים, העכשווי (החדש, נכון לשעת האמירה ושעת הכתיבה של הקטע שאתם קוראים כעת), מנכ"ל ספציפי של משרד ממשלתי נתון. ולמנכ"ל של משרד ממשלתי יש בהכרח לשכה, והיא בהכרח מאוישת, איך לא. כל זה בא לומר כאן שהצירוף "לשכת מנכ"ל" הוא שם פרטי, גנרי בעליל וגם ספציפי מאוד. זהו הפרדוקס המסקרן: שם פרטי שהוא גם גנרי – הספציפי ביותר הוא גם כללי מאוד. "lishkatmankál" (כי כך היא הגתה את הצירוף, כרצף אחד) הוא שמה הפרטי של יחידה מנהלית, גוף בירוקרטי מסוים במשרד האמור.

אך מה אמורה הדוברת לעשות? "לשבת על זה". אבל לא עם "לשכתמנכל", ולא יחד עם "לשכתמנכל", אלא "מול" "לשכת מנכ"ל" (אני עושה חסד עם הקוראים והקוראות ושב לכתיב הפורמלי, הנוח לעין). המלה הקטנה "מול" (מקובל לכנות מלים כאלו "מלות יחס", אבל גם את הדיון הזה ננהל בהזדמנות אחרת), מבטאת משהו מאופן העמידה שלה מצד אחד של ה"לשבת על זה" לעומת הצד השני, "לשכת מנכ"ל". מובן מאליו שאין הכוונה ל"מול" המרחבי, כמו "לשבת מול הקיר".

וברור שאילו היא הייתה אומרת שהיא צריכה "לשבת על זה עם..." היינו מבינים שהיא מתכוונת לדון בעניין ביחד, בשותפות, באיזון, באורח מקבילי, בשוויון מעמד, עם הצד האחר, אותה "לשכת מנכ"ל" ידועה. אבל היא לא אמרה זאת, בהחלט לא.

"אני צריכה לשבת על זה מול לשכת מנכ"ל" הוא שימוש מקובל, שגור ביותר, ב"מול" מסוים מאוד בעברית הישראלית שלנו. "מול" הזה, הקיים ביחס למנגנונים בירוקרטיים ומנהליים, אומר שאין בהירות בנוגע למעמד שני הצדדים. בצבא, כשמישהו "מתאם מול" או "בודק מול" או "סוגר מול" – אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלאיש לא ידוע ולא ברור מי כפוף למי ומי אחראי על מה, איפה ההתחלה ולאן הדברים הולכים או היכן יהיה סופם. מהצד החיובי, "מול" הזה מאפשר גמישות, מתגבר על נוקשות ארגונית, חותך פינה בירוקרטית, מאפשר מגע שלא על פי הדירוג או המעמד היחסי.

מהבחינה החברתית, אפשר להלין על מה שה"מול" הזה מגלה, על האופן שבו הוא מייצג התנהלות לא רצויה לדעת רבים. וכאמור, אפשר גם לראות בו משהו חיובי, ביטוי לחוסר נוקשות ולגישה מעשית המבקשת לפתור בעיות ולהתקדם גם במחיר של מעט אי-סדר. כל זה אינו מענייננו כאן. דבר אחד ברור: "מול" הזה – שאפשר לכנותו אותו "בירוקרטי" – משמש את דוברי העברית שלנו ומבטא דבר אמיתי, ממשי מאוד. הרי הדוברת מהדוגמה שהבאתי כאן יודעת "להזיז דברים" ומבינה מה עליה לעשות כדי לממש את הכוונות שלה ושל חבריה לשיחה. היא ישבה מולם בבית הקפה והדברים הובהרו. כעת כל שנותר הוא שהיא תשב על זה מול לשכת מנכ"ל.

עולם הספורט, ובפרט עולם הכדורגל והכדורסל, הוא מקור מופלא לחידושים והפתעות בתחום הלשון. הדבר נכון לא רק ביחס לשפה העברית, אבל עבורה אנו מתכנסים כאן, והשפע כה רב שאין ספק שעוד אשוב אליו לא פעם.

עיקר הביטוי הלשוני של עולם הספורט מתגלה כמובן בעיתונות הספורט – הכתובה, המקוונת, המשודרת בכל האמצעים. שילוב של מליציות, צורות ומבנים מורכבים, ונורמות שנקבעות ונשמרות באדיקות, עושה את לשונו של עולם הספורט לתחום בפני עצמו. לפנינו דיאלקט מובחן, שמתפתח במסילות עצמאיות ומגלה יצירתיות רבה וייחודית. תרבות הספורט התחרותי, עם הזיכרון ההיסטורי הפרטי שלה, כוללת את הדיאלקט שלה ומתקיימת בו ובאמצעותו. לפנינו עולם לשוני בעלת דרגה משמעותית של עצמאות – הן מבחינת התהליכים הפנימיים והן מבחינת השאילות משפות אחרות ומעולמות ספורט בעלי בולטות עולמית-תקשורתית גדולה ורבת השפעה.

דוגמה קטנה לכך מצויה בביטוי "לעשות התקדמות". אין כל הפתעה, גם לא מבחינת השפה העברית, בכך שנוצרים בשפה פעלים המורכבים מ"לעשות" בתוספת מושא שהוא שם עצם, כלומר הדבר שעושים אותו. "לעשות עליה", "לעשות שטויות" ודומיהם מוכרים לנו מאוד, כפי שמוכרים לנו עוד רבים וטובים. אפשר וצריך לחשוב מה ההבדל בין "לעשות עליה" ו"לעלות לישראל", או בין "לעשות שטויות" ו"להשתטות". ההבדלים קיימים, והם שונים בין כל זוג כזה: "לעשות עליה" מיוחד להגירה לישראל, ו"לעלות לישראל" מכיל מידה של יתרות שדורשת בירור, שכן לא עולים למקום אחר, אלא לכל היותר למקום התיישבות בתוך ארץ ישראל. לעומת זאת, ההבדל בין "לעשות שטויות" ו"להשתטות" גדול עד כי כמעט אין קשר של משמעות בין שני הפעלים.

מצוידים בתובנות הקטנות הללו, אפשר לשים לב שבשנים האחרונות שחקני כדורגל וכדורסל אינם "מתקדמים" מבחינת השיפור ברמת המשחק שלהם – הם רק "עושים התקדמות". עולה התחושה שאם "להתקדם" פירושו לנוע קדימה, ובמובן הנוגע ליכולת ולהישגים בספורט – להשתפר, הרי ש"לעשות התקדמות" משמש על רקע דימוי של סולם דרגות, ציר ובו שנתות מסומנות היטב. כאילו עולם הכדורגל והכדורסל, בעברית, מדמה איזה "סרגל של רמה" או "סולם של הישגים" שיש בו תחנות ידועות, הישגים הניתנים להגדרה מדויקת ולכימות. "התקדמות", לעומת זאת, משויכת כנראה לתנועה על ציר רציף, שפחות מציעה נקודות ציון ברורות.

רמז לכך עולה מביטוי נוסף, שגם הוא השתרש היטב בעולם הכדורגל והכדורסל בעברית. כשמדובר בשחקן, מתנהל לא פעם דיון בשאלה אם הוא "בשל לשחק ברמות האלה", או שנאמר על קבוצה "ברמות כאלה אי-אפשר לעשות שגיאות ולצפות לצאת עם נקודות" וכדומה. כלומר, אין מדובר על רמה מסוימת, על דרגה שמגיעים אליה או מתאימים לשחק בה, אלא על "רמות", שלעתים קרובות גם מתייחסים אליהן בביטוי "ברמות הגבוהות". כלומר, מעלינו, מעל הרמה הנוכחית, יש מדרג שלם של רמות.

נראה שמי ש"עשה התקדמות" עשוי להתאים לשחק "ברמות הגבוהות", כלומר בתנאי שהוא "עשה התקדמות" שמספיקה כדי שיוכל אכן לשחק "ברמות האלה". השימוש העקבי בצורות הרבים מחזק את דימוי הסרגל או הסולם. יתכן שיש בדימוי הזה כדי לקדם תפישה כמו-מדעית של פרשנות הכדורגל והכדורסל, את ה"מקצוענות" של הפרשנים ויתר אנשי העיתונות והתקשורת, המדברים על התחום כאילו מדובר בעניין שכולו מדיד וניתן לחישוב. אם כך הוא הדבר, הרי שהלשון מגויסת לטובת ראייה מסוימת של הכדורגל והכדורסל (ואולי גם תחומי ספורט אחרים), בעידן שבו הסטטיסטיקה סביב הספורט הפכה לסם ממכר, שמוזרם אלינו כדי להותיר אותנו צמודים למסכים.

כלומר, כשאומרים שקבוצה או שחקן "התקדמו" הדברים נותרים מעורפלים, סובייקטיביים. כשקובעים שהם "עשו התקדמות" הדבר נראה מדויק יותר, על פי איזו תכנית שעלתה יפה (גם אם התכנית עצמה אינה קיימת), וכל העניין מדיף ניחוח של מדידה מדעית. דווקא זניחת הברירה העברית הטבעית, המושרשת והמקובלת כל כך, הפועל "להתקדם", מעלה חשד שהמובן האינטואיטיבי של הפועל לא מתאים כדי להביע את מה שאותם דוברים מתחום הספורט מעוניינים לשדר לנו.

השפה, כמובן, חסרת מודעות לכל זאת. היא אינה מתקדמת ואינה נסוגה, ובוודאי שאינה "עושה התקדמות". היא פשוט קיימת, משתנה, משקפת את המציאות, וכתמיד – היא מלאת הפתעות שמזמינות אותנו להתעניין בהן.

אנחנו בעידן של הכלה. מכל עבר קוראים לנו ״להכיל״, כשהכוונה אינה נוגעת לכלים בעלי נפח כמו בקבוקים, כדים או קנקנים, וגם לא לשקים של תבואה או לאולמות שבהם אפשר להושיב מספר נתון מראש של אנשים. ״להכיל״ הישראלי, מושג משונה, מכוון לגישה נפשית, לדרך של התייחסות, לעמידה מסוימת בקושי הנגרם לנו מעניין חריג, מאדם שונה, מתופעה שאינה מהסוג שאנו מעדיפים – ובכל זאת, כזאת שנטען שעלינו לסבול בשקט, אפילו לקבל, אפילו במאור פנים מאולץ או לא.

כוונתי גם לומר ש״להכיל״ הוא פסיבי-אגרסיבי בעליל. יתכן שהוא לא היה כזה בעבר, אך ברבים מן השימושים המצויים בעברית של השנים האחרונות, מדובר בהכלה מאולצת, בקבלה מתוך כורח וכפייה, בהטלה של משא על זולת שאולי לא שאלו אותו האם הוא יכול, מעונין או סבור שהוא צריך לשאת את הדבר שהוא נקרא ״להכיל״.

אנחנו שומעים על הצורך ״להכיל״ תופעות והתנהגויות, על כך שאין ברירה אלא ״להכיל״ דברים מסוימים במציאות הביטחונית או הפוליטית. במקרים הללו ״להכיל״ מתפקד כפועל יוצא, כלומר ״להכיל את...״ כעניין התלוי גם ביוזמה או בפעולה שלנו. המובן הזה שונה באורח ברור מהמקור של ״להכיל״, הנוגע, למשל, לאפשרות של כלי קיבול לקבל לתוכו נפח של נוזל. והרי הכלי אינו עושה דבר לנוזלים: הוא כפי שהוא, והם כפי שהם. ״להכיל״, ״כלי״ ושפע של מלים אחרות מאותו השורש נוגעות להקפה של ממדים – גאומטריים, מופשטים  או שכליים. אלו מובנים רחבים, מגוונים ולא תמיד פשוטים להבעה. שפות שונות מתמודדות עם התחומים הסמנטיים הללו בדרכים שונות, כל אחת לפי המבנה והכלים שיש בה כדי לגזור מלים. המונחים הקשורים ל״תכולה״ יכולים להיות מגוונים ולהקיף הקשרים רבים ושונים. אפשר להביט מהעברית העכשווית אל האנגלית ולחשוב על שני מונחים אנגליים שיחד מאירים על התחום המדובר: ״contain״ ו-״include״ - ובחרתי באנגלית לצורך הנגישות, שכן המקור הישיר של שני המונחים הוא לטיני. הראשון נוגע ל״להחזיק עם״ והשני ל״לכלוא/לסגור בתוך״ (כשהכליאה אינה בהכרח פעילה). באנגלית, contain מגיע גם עד מובנים הקשורים לאיפוק והתאפקות, וכבר יש פה היבט של כוח פעיל.

אני מודה שיתכן שיש בי השפעה של שפות אירופיות, אך ב״להכיל״ העברי העכשווי אני רואה סף של פיצוץ, ניסיון פעיל להימנע מהתפרצות. גרוע במיוחד הוא התואר ״מכיל״, שבשיחה הישראלי נחשב לחיובי, כמבטא הבנה, גישה רכה והתקרבות אל האחר השונה, אולי אפילו עד לסף קבלתו. אלא שדומה שהקבלה הזאת מזכירה יותר את הסבל הנגרם למי שמגלה ״סובלנות״, כשהוא עומד בדבר שאינו רצוי לו, אך עושה זאת בעל כורחו, מתוך מאמץ ואי-נוחות. יתרה מכך, אותה ״גישה מכילה״ שכה רבים מטיפים לה אמורה גם לתפקד בעברית במקום של ״inclusive״ האנגלי-אמריקני. ומה מובנו של זה? ובכן, ״inclusive״ הפך זה מכבר למילת קוד המציינת ייצוג וקבלה (לפחות פורמלית או לכאורה) של בני אדם המשויכים או המשייכים עצמם לקבוצות מיעוט בחברה. למשל, מקום עבודה שהוא ״inclusive״ הוא כזה שיש בו ״ייצוג״ למגדרים שונים, לקבוצות אתניות מגוונות, לנשים, לנכים, למי שאינם נוירוטיפיקלים וכדומה. על פי רוב, זהו ייצוג מחושב, זהיר, מכוון והמבקש להיות תקין פורמלית-פוליטית וגם להיחשב ככזה ולהתפאר בכך. גם המובן הזה הוטל במקומותינו – לפחות חלקית - על כתפיו הצעירות של ״מכיל״.

ובכן, מה הבעיה? לשונית, אין בעיה. המונחים ״להכיל״ ו״מכיל״ ו״גישה מכילה״ הם התפתחויות טבעיות בעברית המודרנית והיקפם של מעגלי המשמעות המוכלים בהם ואולי מתרחבים ברגעים אלו ממש, הוא חלק מהמציאות הלשונית שמתחוללת לנגד עינינו, כדרכה תמיד. לכל המונחים הללו נכונה בוודאי  קריירה נאה בשנים הקרובות. יש לציין שגם בהם אפשר לראות דוגמה לצורך של דוברי העברית הנוכחית להביע קטגוריות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות המיובאות מן המערב דובר האנגלית.

מהותית וחברתית, ״להכיל״ על נגזרותיו במשמעות החדשה שתיארתי כאן בקצרה נגוע בגיבנת של כוח ואילוץ, והוא פסיבי-אגרסיבי במובן הנובע מהיעדר הדיון: מי אמור להכיל את מי? את מה? מי קובע את חובת ההכלה? מדוע מדובר בהכלה ולא בקבלה (או לפחות בהכללה מלאה)? מה עושים כשאי-אפשר להכיל? ללא דיון, דומה שכדרכה של פסיביות-אגרסיביות, הדברים יכולים להגיע לפיצוץ. הלשון תדע להביע גם את זאת, כמובן. היא הרי מכילה הכול.

אחד מביטויי הפליאה, השבח וההתלהבות המעניינים בעברית שלנו הוא "אין עליך", שמוצדק לייצג אותו עם סימן הקריאה: "אין עליך!"

שני דברים כדאי להקדים: האחד, שעל אף שלרוב מדובר בביטוי שנאמר לאדם שאליו מתכוונים, יש גם צורות בגוף שלישי, "אין עליו", "אין עליה" וגם "אין עליהם", "אין עליהן"; והשני הוא שפירושו של "אין עליך" הוא "אין אף אחד כמוך, אף אחד אינו גדול ממך, אינו עולה עליך בתכונה שבמוקד תשומת הלב – אתה עליון על כל האחרים שעולים על הדעת".

הביטוי הקצר, הדיבורי, הנפוץ, פותח פתח לשורה מגוונת של נושאים. ראשית, השימוש ב"על" מצטרף לשימושים אחרים במילת היחס במובן הנוגע להתמודדות, לאיום, להתגברות. אפשר להביא לעניין הזה דוגמא מקראית מפורסמת: "פלישתים עליך, שמשון", כלומר "הפלישתים עטים עליך, מאיימים עליך". השימוש הזה ב"על" נפוץ ומגוון ומתועד לא רק בעברית אלא גם בשפות שמיות אחרות ובהן ערבית. דוגמא נוספת מהעברית המדוברת תהיה "מה יש לך עליו?", שלרוב יבטא חומרים המשחירים את דמותו של האדם המדובר, ודומה לו השימוש העולה ממשפט כמו "מה אתה בא עלי עם שטויות, אתה לא רואה שאני עסוק במשהו רציני?", כשהכוונה היא שאותן "שטויות" מפריעות, מציקות, מאיימות על הדובר.

פרט ל"על" במובן השלילי והקשור לעימות או לאיום, "אין עליך" מציג עיקרון עמוק בלשון בכלל. הכוונה לכך שאין סימטריה בין חיוב ושלילה. ל"אין עליך" אין מקבילה חיובית שצורתה "יש עליך". כלומר, "אין" אינו תמיד "ההיפך" של "יש". שוב אנו רואים את חשיבותו של ההקשר, של השימוש. ב"הקשר" יש לראות פה לפחות שני מעגלים. הראשון הוא ההקשר התחבירי המיידי: "אין עליך" הוא ביטוי בעל שני חלקים שהקשר ביניהם יוצר יחידה צמודה, מהודקת היטב. ההקשר השני נוגע לשימוש, לשיבוץ של "אין עליך" בטקסט רחב ומפורט יותר. כקריאת פליאה, כהבעה של התפעלות, כייחוס של שבח, "אין עליך" מתפקד בכוחות עצמו, ללא כל צורך ב"אח" סימטרי בטבלה כלשהי של צורות בספר דקדוק.

עניין נוסף שיש לקחת בחשבון נוגע לתפקידים המגוונים של "אין", כשבהקשר המעסיק אותנו כאן יש לזכור את "אין" (ובעיקר "אין, אין") בעברית המדוברת, שהוא אמירה בפני עצמה ומשמעותה שהדובר מביע חוסר אפשרות להתעלות בדברי שבח על דבר שהוא מתייחס אליו. ה"אין" הזה משתתף גם בביטויים כמו "אין דברים כאלו", שכביטוי של פליאה, התפעמות ושבח, אינו עומד מול "מקביל חיובי" בדמות "יש דברים כאלו".

כל אלו מוכיחים שבעברית המדוברת יש "אין" שאין לו "יש". והם גם מוכיחים שיש יותר מ"אין" אחד. מילון ראוי לשמו היה מפרט מספר ערכים: אין (1) במובן של משפטי ישות ואי-ישות ("יש חלב", "אין סוכר"); אין (2) בביטויים מסוג "אין, אין...", להבעת התפעמות שמשדרת חוסר יכולת למצוא מלים ראויות; אין (3) בביטויים מסוג "אין עליך", משמעות שהיה צורך להפנות אליה גם מהערך העוסק ב"על", שיכלול את כל עושר השימושים המגוונים והדקים ב"על" בשפה העברית המודרנית (עם הפניות לעברית לדורותיה).

אין לנו מילון כזה, אבל אפשר בהחלט לומר ש"אין על העברית כמו שהיא בחיים האמיתיים": ככל שפה, היא ניצבת בפנינו על כל עושרה (והנה לכם עוד "על"), ותפקידנו לאסוף דוגמאות, להשוות, לנתח את התחביר ולהתקרב לתיאור מפורט, עשיר ומרובד של הלשון כפי שהיא. והרי לא נוכל להכחיש את מה שאנחנו מרגישים כשמישהו אומר לנו ש"אין עלינו": אנחנו יודעים זאת כי אנחנו דוברי עברית מודרנית, ישראלית, חיה ומרובדת, בדיוק באותה המידה שאנחנו יודעים שמדובר במשלב דיבורי, בביטוי של קירבה בלתי אמצעית, שגם נדע היכן להשתמש בו, ואולי גם היכן להימנע ממנו. הגמישות שלנו כדוברים נמצאת ביחסי גומלין מורכבים עם הגמישות של השפה, בתהליך מתמיד של גילוי ויישום, ניסוי, תהייה, קבלה ודחייה. מול כל אלו אנו בהחלט יכולים להניד בראשנו ולומר "אין, אין..."

המלה תשתית קנתה לה מקום מרכזי בעברית של ימינו. בתל אביב, מי יוכל לומר שהדבר נעלם מעיניו, עובדים על תשתית לרכבת התחתית. בחורף הקרוב, כשיהיו הצפות בדרום העיר, יזכירו לנו ש"מדובר בבעיה ארוכת שנים של תשתית לקויה".

המובן המקורי של המלה "תשתית" הוא שכבת יסוד, בין אם בקרקע חקלאית ובין אם בדרך סלולה. המלה קשורה לשורש שת"ה שעניינו הנחת דברים על מישור. במיוחד מוכר לנו הצירוף "שתי וערב" מעולם האריגה, כש"שתי" מציין את חוטי היסוד, חוטי האורך המונחים לקראת אריגת ה"ערב", חוטי הרוחב. אם נמשיך במבט לאחור, נוכל לציין את "שָת" המקראי, שהוא יסוד ובסיס, וככל הנראה קשור ל"שֵת" שמקורו אכדי ופירושו "אחוריים, עכוז או החלק התחתון, האחורי, בגוף" – כלומר האזור המשמש לישיבה, המסד שעליו מונח גופנו בשעה שאנו יושבים. אבן שושן מביא במילונו, לעניין הערך "שָת" את קטע הפסוק מספר תהלים (י"א, ג'): "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן", כשההקשר הוא פעולתם של הרשעים בעולם, ההורסים את היסודות, את שכבות הבסיס לקיום התקין.

מבט אל המלה המודרנית "תשתית", הן מבחינת המשקל שלה והן מבחינת השימוש הנפוץ בה, מראה לנו כי יש נטייה לראות בה מכלול, אכן כפי שכותב אבן שושן: "כלל המתקנים הפיזיים המשמשים יסוד לחיי חברה ומדינה מודרניים, כגון מערכות כבישים ומסילות ברזל, מערכות מים וביוב". כלומר, יש מערך מורכב הכולל מערכות שונות שכולו יחד הוא התשתית לדבר מסוים.

והנה בכל זאת, רב השימוש בצורת הרבים "תשתיות", במעין הד חוזר לקטע הפסוק מספר תהלים. נראה שהמבט כפול: אל המכלול ככזה ואל החלקים המרכיבים אותו, כשכל מערכת היא תשתית, המכלול אף הוא תשתית, אך הוא גם "תשתיות", כשאנו זוכרים ומציבים לנגד עינינו את החלקים. יוצא מכך ש"תשתית" הוא שם קיבוצי וגם שם פרטני של דבר יחיד, והעניין תלוי בפרספקטיבה, בצרכיו של הדובר, בהקשר.

כאשר רוצים להיות ספציפיים, לדייק, מדברים על תשתית. וההקשר אומר לנו אם מדובר בתשתית חשמל, תשתית גז או תשתית חוקית. אך דומה שככל שהדוברים רוצים להיות מעורפלים, לא להתחייב, אולי אפילו לא ליטול אחריות על מערכת מסוימת או חלק מוגדר במכלול, גוברת הנטייה לדבר בלשון רבים: "תשתיות".

דוגמה ישראלית חוזרת לעניין זה מתגלה כל אימת שמערכת הביטחון מסבירה את פעולותיה נגד הצד השני, היריב, ובמיוחד בשעת מלחמה. "מטוסינו תקפו תשתיות טרור" אומר, ככל הנראה, שמצד אחד תקפו למשל מערכות תקשורת, עמדות מבוצרות, מבנים, רשתות חשמל ומנהרות מבוצרות – שכל אחד מהם יכול להיחשב "תשתית" על פי ההקשר או הצורך הרטורי או הענייני, ומצד אחר אין מתחייבים מה בדיוק תקפו ומה נפגע, עד כמה ומדוע.

דומה המצב בהקשר העירוני (זה המכונה גם "מוניציפלי"). כשהאחראים על תחזוקה של עיר מדברים על "תשתיות" יש להניח שהם אינם מתמקדים במערכת מסוימת או אולי אינם רוצים להפנות אליה את תשומת הלב, אלא מעדיפים לדבר על המכלול המורכב מחלקים רבים. במכלול כזה תמיד יהיה מה לתקן, תמיד יהיה על מה לעבוד, ותמיד יהיה אפשר לומר שתשתית ספציפית זאת או אחרת לא היה אפשר להספיק לתקן או לשדרג כנדרש.

יחיד ורבים מאפשרים פרספקטיבות שונות, מידות שונות של קירבה וריחוק (ולפי העניין, מידות שונות של אחריות או התנערות ממנה). אפשר לראות זאת כבר ב"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן" הקדום: הרשעים הורסים את התשתיות, את כולן, אחת אחת, ואחריותם בהתאם. יתכן מאוד שהדבר נכון לא רק ביחס לצמד-חמד "תשתית" ו"תשתיות" המעסיקות אותנו כאן, הפעם. בינתיים, מעניין לראות כיצד המובן המקורי, שהיה פיזי – שכבת קרקע, שכבת סלילה של דרך, חוטי בסיס לאריגה, על רקע זיכרון לשוני של אחוריים ואזור הישיבה – התפתח למובן מופשט. יש להניח שדוברי עברית של ימינו אינם קושרים "להשית" (כלומר "להניח" או "להטיל מלמעלה") עם "תשתית", והקשר נותר במילונים, ובשורש העברי הקדום, שקיים עוד מלפני העברית הקדומה. עברית, שפה שמית לעילא, ממשיכה להפעיל את מנגנוניה – שורשים, משקלים, בניינים – וגם לפתח מובנים מופשטים על יסוד משמעויות קונקרטיות, פיזיות מאוד.

ובינתיים, בתל אביב עובדים על התשתיות. גם על תשתית הרכבת התחתית, גם על תשתיות אחרות, מי יודע אילו.