יורם מלצר

מי שקוראים את מדורי הספורט מכירים את התופעה, שראויה אפילו להיקרא ריטואל. קבוצת כדורגל מפסידה, מצבה הכללי אינו מן המשופרים, הכול נתונים במתח, וזמן קצר לאחר ההפסד ההנהלה מתכנסת, אולי אפילו מדברים על "ישיבת חירום". לאחר שעות אחדות, יוצאת הודעה לעיתונות, שעיקרה הוא ש"ההנהלה נותנת גיבוי למאמן". הקוראים המנוסים, אוהדים, עיתונאים, פרשנים ומקורבים, שלא לדבר על המאמן האמור עצמו, יודעים בדיוק במה מדובר: בתוך זמן קצר, אולי אפילו 24 שעות, המאמן שזכה זה עתה לגיבוי – יפוטר מעבודתו.

ובכן, מהו אותו "גיבוי" נחשק ומטיל אימה, מרגיע לשעה קלה ומבשר על הקץ הקרב רגע לאחר מכן? מקור הביטוי "גיבוי" הוא במילה "גב", ואבן שושן במילונו אומר כי מדובר ב"תרגום רווח בלשון הדיבור ובעיתונות למונח האנגלי backing"", ומגדיר: "מתן תמיכה, היות לגב ולמגן למישהו בפעולתו". איני יודע אם אברהם אבן שושן, המילונאי הידוע, היה אוהד כדורגל. אם כן, הגדרתו מדיפה קרירות אירונית משעשעת. בכל אופן, הקשר לגב מבוסס וברור, גם מתוך ה"גיבוי" האחר, מעולם המחשבים. "גיבוי" הוא עותק של נתונים שנשמר במקום בטוח למקרה הצורך, והפעולה היא, כידוע, "לגבות". אנחנו "מגבים נתונים", כלומר מכינים backup, גרסה שלהם שתומכת בנו בשעת צרה, בשעת היעלמות הנתונים בעותק המקורי שלהם.

כלומר, שני מונחים אנגליים המבוססים על "back" הם המקור לשני המונחים העבריים – "גיבוי" במובן של תמיכה ו"גיבוי" במובן של יצירת עותק של מידע לשמירה. בשני המקרים מדובר בתמיכה, אך ההבדל חד. "גיבוי" במובן של "backup" תומך בנו לעתיד לבוא, מעניק לנו גב למקרה שנצטרך לו בעתיד; ואילו "גיבוי" במובן של תמיכה מוראלית, ארגונית או מנהלית ניתן כעת, בהווה. אין להקל ראש בהבדל בין גיבוי מוחשי, כמו במקרה של עותק של נתונים (שאפילו יכול להיות עותק פיזי) ובין גיבוי מוסרי או פסיכולוגי. מצבו של מאמן הכדורגל מראשית הדברים מדגים זאת באורח כואב. כשהמאמן שומע שההנהלה "נותנת לו גיבוי", אין בידיו דבר שלא היה לו קודם לכן, ואין הוא יכול להסתמך על שום דבר. מדובר בהצהרה: על פניו, הצהרת תמיכה, אך ללא כל התחייבות, ערובה או היבט מוחשי.

ההנהלה של אותה קבוצת כדורגל יכלה לעשות צעד ממשי לטובת המאמן, אילו הייתה מעוניינת בכך. היא הייתה יכולה להודיע שהיא תומכת בו, שהיא מאמינה בו ומסכימה לדרך הפעולה שלו. הרי תמיכה היא יותר מגיבוי. אמנם גם לתמיכה יש כפל מופעים – תמיכה מוחשית-חומרית ותמיכה מוסרית-פסיכולוגית – אבל בסולם הממשות והמחויבות המקובל בין דוברי העברית העכשווית, מוטב לקבל תמיכה מאשר גיבוי, גם במישור המנהלי או הפסיכולוגי. גיבוי הוא פסיבי, ובתמיכה יש פוטנציאל של התערבות פעילה, של מעשה יזום. זהו המצב העברי על אף שבאנגלית backing ו-support שניהם ממקור חסר תנועה, כשההבדל האטימולוגי ביניהם נוגע לזווית או לכיוון: backing בא מאחור, ואילו support הוא מתן בסיס, משענת מלמטה. היות שכך, הדיון האנגלי אינו רלוונטי לחלוקת המשמעות בעברית בין גיבוי ותמיכה.

הלשון המשמשת בעולם הספורט, כפי שהיא מתגלה לנו במדורי הספורט בעיתונות וגם בדיבור הפומבי של כל המעורבים בדבר, ובעיקר בתחומי הכדורגל והכדורסל, היא שילוב מרתק של יצירתיות ונוקשות. הנוקשות מתבטאת בנוסחאות מקובעות, ש"לתת גיבוי" היא אחת מהן. נוסחאות כאלו ממסגרות ריטואלים המוכרים לכל מי שעוקבים אחר התחום ולכל העוסקים בו. במובן הזה, מילון עדכני, חי וראוי לשמו היה מגדיר "לגבות" או "לתת גיבוי" בעולמות הכדורגל והכדורסל ביושר ובפשטות כאיתות לכך שיש חוסר שביעות רצון מהמאמן, שימיו בקבוצה קצרים בעליל ושהוא עומד להיות מפוטר ברגע שיימצא לו מחליף ויוסכם על סידורי הפיצויים ("מודים לו על העבודה ומאחלים לו הצלחה בהמשך הדרך" תהיה הנוסחה לריטואל הבא, המתבקש והמחויב). הכול יודעים זאת, והנתונים גם תומכים בכך וגם מגבים זאת: רוב המאמנים בליגת העל של הכדורגל הישראלי אינם מסיימים את העונה בקבוצה ששכרה את שירותיהם בראשיתה.

אחד הביטויים החוזרים בעברית העכשווית הוא "לסגור מעגל". לפני הצד הלשוני, יש טעם להתעכב על המשמעות של הביטוי בשימוש החי שלו. על פי רוב, כשאנו אומרים שמישהו "סגר מעגל" הכוונה היא לכך שהוא חזר למקום משמעותי מעברו, שהוא פגש אדם מן העבר לאחר שנים רבות של ניתוק (ואולי, אך לא בהכרח, פתר בעיה שנותרה עומדת ביניהם), שהוא שב למקום שבו הוא נכשל או סבל בעבר וכעת, או שהוא הצליח במה שהוא נכשל בו פעם, ובכך חווה מידה של תיקון, או שהוא העמיד את עצמו במצב שאִפשר לו פרספקטיבה על האירוע מן העבר או על תקופה רחוקה, במידה של השלמה.

אפשר להבין מכך שה"מעגל" האמור הוא מטפורי, וה"סגירה" היא לרוב השלמה של מתווה המעגל כך שהוא לא ייוותר "פתוח", כלומר לא פתור או בלי שתהיה חזרה משמעותית אל אותה התרחשות. כדרכם של ביטויים שמייצגים עניין בעל חשיבות תרבותית-חברתית, "לסגור מעגל" זוכה לשימוש תדיר, רחב ומגוון, עד כי הוא נשחק ומתרוקן ממשמעות. דווקא הוא, ביטוי המדבר על טכס, וטכס ללא משמעות הוא מעשה סתמי, ממהר לציין כמעט כל דבר שיש בו אלמנט של שיבה וחזרה. בתקשורת הישראלית אוהבים לתעד אנשים ש"סוגרים מעגל", למהר להציע לאנשים המופיעים בה שמה שהם עושים כעת, או אמורים לעשות, או עשו לתומם או להנאתם, הוא בעצם גם "סגירת מעגל". במסגרת המרוץ הבלתי נגמר אחר גירויים מידיים והתרגשויות רגעיות – ובוודאי אם הן פומביות, משודרות ואפילו סכריניות – "סגירת מעגל" כמעט הפכה לחובה, והצופה מהצד חושד, בלא מעט צדק, שהרבה "מעגלים" כאלו כלל אינם "נסגרים", או שה"סגירה" היא על האפשרות לערער על הריפוי המיידי, השמחה המוטלת כחובה וההשלמה שאסור להתכחש לה או לומר שלאמיתו של דבר, היא לא קרתה כלל.

במתח שבין ה"דוגרי" וה"לא נעים", הישראליים כל כך, "סגירת מעגל" ממלאת תפקיד חשוב של נִרְמוּל ההתנהגות והעיבוד הפומבי של חוויות. ניצול תאונת דרכים חוזר למקום שהוא נפגע בו והכול פולטים אנחת סיפוק קטנה: "הוא סגר מעגל"; מפגישים תלמידה לשעבר עם מורה שהתעמר בה לפני 30 שנה, והנה הוא סלחני ומחמיא לה, והיא מדווחת, או נכפה עליה חברתית לדווח, שהיא "סגרה מעגל". הדוגמאות רבות, ויש להודות שהן אינן בהכרח שליליות, מה גם שיש כל הסיבות לכבד אדם שמדווח שהוטב לו בעקבות "סגירת מעגל".

ובכל זאת, התהייה לשונית נותרת. במה מדובר? דומה שאחד המקורות לביטוי הוא המונח האנגלי closure, בוודאי בשימוש האמריקני בו, שימוש של פסיכולוגיה עממית. מדובר ב-a sense of closure, כלומר בתחושה ש"נסגר" איזה עניין. המונח האנגלי closure מציין דברים שונים מתחומים שונים מאוד: פעולת הסגירה (של כל דבר שאפשר לסגור); תחושה מנחמת ומספקת של סוף וגם הדבר שמספק תחושה כזאת; ובתחומים שונים של מתמטיקה מה שמכונה בעברית "סְגוֹר" מתמטי. הסגור המתמטי הוא קבוצה שכוללת את עצמה ואת כל נקודות הגבול שלה, או קבוצה שסגורה מתמטית תחת פעולה מסוימת. בעבר, באנגלית, closure ציין פעולה של סגירה פיזית, לרוב במתחם סגור.

דוברי העברית הישראלית לא הלכו בדרך הפשוטה ולא יצרו "תחושה של סגירה". אולי אין בכך פלא, שכן "סגירה" היא בעיקר shutting, ויש בה טעם בולט של חסימה, נעילה ומניעה, ואילו אנגלית מבדילה בין closing ו-closure. על "סֶגֶר" אין צורך להרחיב, והוא בוודאי לא התאים למקבילה עברית ל-a sense of closure הפסיכולוגי-חברתי. כך נדבק ה"מעגל" ל"סגירה", כמו כדי להדגיש שמדובר בסגירה שאינה נועלת או חוסמת, כשהמעגל משמש כמטפורה לזמן עד הריפוי, הסיפוק או ההשלמה הטובה, או לפחות לזמן עד למפגש החוזר שאמור להיות מיטיב, מפיס או פותר. "סגירת מעגל" היה לשם העצם המתאר את הפעולה, ונראה שאיש אינו שואל את עצמו מה קורה לאחר מכן, כלומר מה אמור לעשות אדם ש"סגר מעגל", עניין מציק במיוחד לאור תכונותיו של המעגל שמטבעו מסתובב וחוזר וחוזר, דווקא כשהוא סגור היטב ואינו יכול להפוך לקו ישר או להיבלע בנקודה אל האין. אלו כבר שאלות החורגות מהתחום הלשוני, אך הלשון מייצגת חברה ותרבות, מנהגים, תפישות ואמונות.

דבר אחד מובטח: אם נחזור לנושא הזה בעתיד, לא תהיה זאת "סגירת מעגל".

סכנת הרוגלָה אורבת לנו מכל עבר. בטלפונים הניידים החכמים שלנו, בתוכנה שמשמשת אותנו במחשב הביתי, בחומרה שאנו נושאים עמנו בלי לתת את הדעת על מה שמתוקן בה. אין כל ספק, המשקל שממנו נגזרו המלים "תוכנה", "חומרה" ו"רוגלה" זוכה לעדנה בדורנו, וגם מגלה פרודוקטיביות מרשימה.

בראשית היו המונחים האנגליים software ו-hardware, ובימים הקדומים של המחשוב העברי נקבעו עבורם "תוכנה" ו"חומרה" בהתאמה, צמד של ניגודים משלימים. באנגלית, hardware התקיים דורות קודם לכן, וציין ציוד קשיח, כלי עבודה וכדומה. הסיומת -ware, באנגלית, משמשת בשמות עצם המציינים מכלול פריטים העשויים מחומר מסוים, מיועדים לשימוש מסוים או שהם מסוג מסוים. כך, למשל, glassware פירושו כלי זכוכית למיניהם, ו-kitchenware פירושו כלי מטבח. וכך, השימוש בסיומת האנגלית -ware ליצירתם של מונחים לעולם המחשבים, עולם טכני של כלים ושימושים, חומריות בדרגות משתנות – מאותות חשמליים ועד חלקים מחומרים קשיחים – היה טבעי וזכה לדחיפה גדולה בעידן הטכנולוגי של המחצית השנייה של המאה העשרים.

עם התבססותם של שני המונחים החלוציים בעברית, "תוכנה" ו"חומרה", שכל אחד מהם מתרגם מונח אנגלי הכולל את הסיומת האמורה, נפתח שער רחב לשפע של מונחים עבריים במשקל העברי הזה. כך באו לעולם במועדים שונים, בין אם מצד גורמים רשמיים יותר ובין אם כתוצאה מפעולה יצירתית טבעית של דוברי העברית העכשווית, מונחים רבים למדי: "לומדה" היא תוכנה לימודית; "נוזקה" היא תוכנה שנועדה להזיק למחשב שבו היא מותקנת; בת דודתה הקרובה היא "כופרה", תוכנה מזיקה שדורשת כופר ממי שאתרע מזלם שהיא תותקן במחשבם; "רוגלה", קרובת משפחה נוספת ממשפחת ה"נוזקה", היא תוכנה שמרגלת אחר המערכת שהיא מותקנת בה, ולכן גם אחר מי שמשתמשים במערכת; "תווכה" היא תוכנה המתווכת בין מערכת ההפעלה במחשב ובין יישום (לרוב בשלבי פיתוח).

ועוד היד נטויה. לתשומת לב מיוחדת ראויה המונח "לובשה", המציין תוכנה (ומן הסתם גם חומרה הנושאת אותה) שאפשר ללבוש כבגד או כזאת המוטמעת בפריט לבוש. המונח האנגלי לכך הוא wearware, כשהחלק הראשון שלו מציין לבישה, והשני הוא הסיומת המוכרת -ware. עניין ספציפי יש גם ב"קושחה", המקבילה העברית ל-firmware, שהיא תוכנה שמובנית בחומרה שאנו רוכשים, לרוב מטעמו של היצרן. יש לדעת ש-firmware היא תוכנה לכל דבר, אלא שהיא קרובה מאוד לפעולה הפיזית-אלקטרונית של המערכת, ונראה שהשימוש ב-firm באנגלית מציין את היותה מובנית, לא קלה לשינוי, ומהותית לחומרה ולפעולתה. במובן הזה, השימוש בשורש "ק.ש.ח." אולי אינו מוצלח ביותר. במשקל העברי הפורה הזה, בתחום המחשוב, יש בחירה נוספת שגורמת להרמת גבה: "סוֹרְטָה", שהיא המקבילה העברית ל-scriptware, שבאנגלית מציינת חלק מתוכנה שכולל script, שהוא אוסף פקודות הרשומות על פי הסדר בקובץ ושמיועדות לביצוע ברצף. אכן, מדובר במעין "תסריט" קטן, במובן המטפורי. אלא שהאקדמיה ללשון קבעה ש"סורטה" הוא המונח העברי החדש לתוכנה שנועדה לכתיבת תסריטים למחשב, אך הותירה את המובנים של "תסריט" בתחום הקולנוע, הטלוויזיה וכו', ללא קשר לתחום המחשוב. בכך נוצרה נקודה של חוסר הקבלה בין המשקל "תוכנה" ובין המלים האנגליות הכוללות את הסיומת -wear.

אך האם משקל "תוכנה" הוא "תרגום" של הגזירה האנגלית באמצעות הסיומת -wear? ברור, מאוסף המונחים העבריים החדשים במשקל הזה, שפועם בקרב דוברי העברית רצון ליצור מקביליוּת שיטתית למונחים האנגליים מתחום המחשוב הבנויים עם הסיומת. אך אין לנו (עדיין?) "טובחה" לכלי המטבח על דרך kitchenware וגם לא "זגוגה" לכלי זכוכית על דרך glassware. נראה כי ההשפעה האנגלית במקרה הזה גרמה להזרמת דם חדש ונוסף למשקל עברי ותיק ומבוסס, אך בעיקרו של דבר, לפחות בינתיים, הותירה את הפעולה שלו כמעט רק בתחום המחשוב והטכנולוגיה הסובבת את המחשוב והאלקטרוניקה. הדבר נכון לאקדמיה ללשון וגם לציבור הרחב, שטבע מצדו, למשל, את "גונבה", לציון תוכנה פיראטית, שהושגה תוך הפרת זכויות היוצרים והרישיון. יש להניח שכל מונח אנגלי חדש מתחום המחשבים שיהיה בנוי עם הסיומת -ware, יזכה, ככל האפשר, במונח עברי במשקל "תוכנה". יתכן שיהיו מקרים שבהם יקשה מאוד למצוא שורש עברי בעל משמעות מתאימה שגם יתיישב יפה עם תבנית המשקל, ונצטרך להמתין בסקרנות לתוצאה שתיבחר, או לפרישה נקודתית משימוש במשקל.

אפילו bloatware, מונח המציין תוכנה מיותרת המותקנת במחשב ומעמיסה עליו באורח לא יעיל ומפריע, זכתה ל"יותרה", ולא ל"נוֹפְחָה", שאולי מעורר אסוציאציות מתחום אחר לגמרי. הדבר מראה שבחירת השורש אינה נעשית בתרגום מאנגלית ללא שיקול דעת, אלא מתוך התחשבות רחבה יותר במצאי העברי ובמשמעויות הנוספות שהשורש כבר נושא.

כך אנו רואים שהשפעה זרה יכולה להחיות מנגנון פנים-לשוני בעברית הישראלית ולאפשר לו לפעול באורח טבעי התואם את השפה שהוא חלק ממנו.

הסיפור הידוע מתחיל במצב דברים אידילי: ״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים״. בני האדם, בשלב המיתולוגי הקדמוני המוצג בפרק י"א של ספר בראשית, מגלים אז את החומר ומפתחים יכולת לייצר לבנים. מיד עולה בדעתם לפצוח בפרויקט בנייה: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ". לא קשה לראות את התפרצות האגו, את המגפה הקולקטיבית של חוסר הענווה, של הרצון להתעלות מעל ומעבר, אולי אף מעבר למעלתו של האל. הלה אינו מאחר להבין את הסכנה: "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת".

וכך באה לעולם היוזמה, לפחות בשפה העברית כפי שהיא מתועדת וזמינה לנו. אין מקום לספק: "כל אשר יזמו לעשות" הוא מעשה שלילי, והאל מגיב באורח חד-משמעי: "וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ", והתוצאה ברורה: "וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר". פרויקט הנדל"ן נבלם ומבוטל במחי-יד. אבל אנחנו, דוברי העברית, נותרנו עם היוזמה, עם אותו "אשר יזמו לעשות", כשהדעת והמסורת המילונאית אומרת לנו שהשורש "י.ז.מ." אינו אלא גלגול של "זמם" הנודע לגנאי. עם הזמן, וכבר בימי הביניים, "יָזַם", כלומר הפועל "ליזום" אינו מיוחד לפעולות מזימתיות או למעשים שליליים, ואכן גם העברית המודרנית נרגעת מהטראומה של מגדל בבל המיתולוגי, החטא, ומתייחסת בחיוב מיטיב למיני יוזמות. "יזמנו מגבית לטובת נפגעי האסון", "צריך ליזום פרויקט סיוע לנזקקים" וכו' הם שימושים רגילים ביותר בפועל. מעבר לכך, השורש "י.ז.מ." עומד מאחורי "יוזמה" – התעוררות לפעולה, יכולת לעשות דבר חדש, כוח רעיוני שמעניק אנרגיה ראשונית למעשה (על פי רוב טוב או לפחות רצוי וכזה המביע תקווה). מכאן אנחנו גם אומרים על אדם שהוא "בעל יוזמה", ואיננו מתכוונים שהוא זומם לעשות רעה או נזק.

לשורש "י.ז.מ." העברי יש קריירה מפוארת ועשירה, ובין היתר הוא משמש כדי לתרגם את העולם הסמנטי הקשור למונח האנגלי entrepreneur, שפירושו "יַזָּם", כלומר האדם הנוטל יוזמה. המונח האנגלי הוא ממקור צרפתי קדום, שם המשמעות של הפועל entreprendre היא "לקחת על עצמך", בצירוף שמתרגם באורח מילולי צירוף גרמאני קדום בעל משמעות זהה (והמצוי בגרמנית עתיקה, בהולנדית ובאנגלית עתיקה). בעברית האדם הנוטל על עצמו את הסיכון הוא היזם, ללא גוון מילולי של נטילה או לקיחה (שמגולם ב-prendre הצרפתי, במקורותיו ובהקשרים המקבילים בשפות האחרות שציינו).

באורח טבעי, באה לעולם העברי גם היַזָּמוּת, שהיא פעילותו של היזם, וגם שם העצם "יוזמה" המציין בין היתר הדבר שהיזם יוזם לעשותו, ובגזירה משנית יצרו גם את המונחים הפחות שגורים "יזמנות" ו"יזמני" המתייחסים לנטייה ליזום מִפעלות ופרויקטים למיניהם.

לכאורה, היה בכל אלו די והותר, מה גם שהמערכת המורפולוגית העברית כיסתה יפה את העולם שלentrepreneur  ונגזרותיו, ואף הפליאה להביא לעולם פועל ושם פעולה וכל מה שצריך. האמנם? ובכן, בימינו התזזיתיים ועמוסי הפרויקטים והפעילות הכלכלית, נראה שלדוברי העברית כל זה לא הספיק. בערה בעצמותיהם התשוקה להביע את האנרגטיות היזמנית שלהם, את רוח היזמות המבעבעת בעורקיהם, וכך נוסף לארגז הכלים של העברית החדשה גם המונח "יִזּוּם".

מילון אבן שושן מתאמץ ומגדיר את "יזום": "הגיית רעיון חדש, בילוי יוזמה בעניין מסוים", אך מדובר בניסיון נרפה, שנגרר בעקבות המציאות הלשונית. "יִזּוּם" הופיע בעברית של ימינו תוך ניצול התבנית הידועה של בניין פיעל המביעה אינטנסיביות, התמקדות מכוונת ומרוכזת בדבר. לא מספיק שמישהו יוזם, לא מספיק שהוא עוסק ביוזמות ומיזמים, ולא די בכך שהוא הוגה את הרעיון ואפילו נוטל על עצמו סיכון. בתרבות הישראלית יש ערך רב לאנרגיה, לאינטנסיביות, והיא מובעת בצורה הגזורה, החדשה, "יִזּוּם". לעתים קרובות נמצא אותה לפני שם העצם המשמש לה מושא, "פרויקטים". כלומר, כדבורים עמלניות, יזמים פשוטים נדחקים הצדה מפני מי שעוסקים ב"יִזּוּם", האצים-רצים לחטוף את ההזדמנויות, לתקוע יתד, להיות ראשונים לבנות בניין, להוסיף קומות, לגלגל רעיונות – על פי רוב בתחום הנדל"ן הדינמי והמבטיח פלאות בדמות בניינים המתנשאים בשמי הערים שהיו פעם ערינו. אולי לא מאוחר להזכיר שכל עניין היוזמה היהירה של מגדל בבל מסתיים לא רק ב"הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ" – שאפשר לקרוא באירוניה כיוזמה דמוגרפית אנרגטית ביותר מצד האל, אלא מיד גם בקול דממה דקה הפותחת את האפיזודה הבאה: "אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם", שנתיים אחר המבול.

בדינמיקה המתמדת של השפה, דבר שבשגרה הוא שמונח קונה לו מקום וכובש לו שטח של שימוש ומשמעות. כשמדובר במונח חדש, כזה שעד לא מזמן כלל לא היה קיים, עלייתו הפתאומית והצלחתו המטאורית של מונח מעוררת שאלות בדבר התהליך וגם בדבר התוצאה. בעברית הישראלית שלנו, שבה דברים מהסוג הזה קורים לעתים מזומנות, בולטת גם השתלטותם של מונחים חדשים כאלו, כשבתוך כך הם הופכים לאופנתיים, כמעט לאביזרי חובה בשגרה הלשונית. אחת התוצאות של תהליך כזה, לפחות בעברית הישראלית, היא שמונחים מחודשים ואופנתיים אינם מובהרים היטב לדוברים עצמם. אלו, מקבלים על עצמם מבלי דעת את חובת השימוש, ומותירים מרחבים של אי בהירות. הדוגמאות לכך רבות, ואחת הבולטות שבהן היא כל העולם הקשור ל-"נגיש", "נגישות", ובפרט ל-"להנגיש" ו"הנגשה".

ובכן, בראשית היה פועל אכדי, nagāšu, שעניינו יצירת קירבה, צמצום המרחק, תנועה עד ל-. עוד משלביה המוקדמים כוללת השפה העברית את השורש "נגש", ומתועדים בה, על פי תבניות הבניינים, הפעלים "נָגַש", "נִגַּש", "הִגיש", "התנגש" ו"הֻגש". כל זה פעל יפה במשך אלפי שנים, עד שלאחרונה נוצר או זוהה צורך שהביא לעולמנו את "להנגיש", ויחד בא גם שם העצם "הנגשה".

במה מדובר? למעשה, בשני דברים שאינם זהים בכל. בעברית שלנו מדובר כיום על "להנגיש בניין", כלומר להפוך את הבניין לנגיש, בדרך כלל לנכים ובעלי מוגבלויות, לאור ההכרה שמגיעה לכל אדם האפשרות לעשות שימוש מלא ונוח במבני ציבור למיניהם. "הנגשת" בניין כוללת לכן התקנת מעליות, שיפועי הליכה נוחים, מעקות ומתקנים בגבהים המותאמים לכל קשת המגבלות הפיזיות והאחרות שקיימות בציבור (ולעולם לא מיותר להזכיר שכולנו בעלי מוגבלויות). בהקשר הזה, מדובר על "נגישות", כלומר היות דבר (למשל בניין), נגיש, המידה שבה יש אפשרות גישה. במובנים האלו, המונחים ברורים ושקופים: העובדה שהם נוגעים לעולם הפיזי מקלה עלינו להבינם ולעשות בהם שימוש שוטף.

אך יש גם "הנגשה" אחרת, והיא מעורפלת יותר. למשל, מוסדות תרבות "מנגישים" תכנים שנמצאים ברשותם, ומורים בבתי הספר "מנגישים" נושאים שהם מלמדים. כשמדובר בכתבי יד עתיקים, ההנגשה אינה ברורה כלל. האם סריקת כתב יד והעלאתו לאתר אינטרנט היא הנגשה? במובן מסוים, אך מוגבל בלבד. אם כתב היד גם מפוענח ומפרסמים לצדו את התוכן המלא שלו, ההנגשה משמעותית יותר. ואם מורה מתרגמת שיר מאנגלית לעברית עבור תלמידיה, היא בוודאי עוזרת להם להבין במה מדובר, לקרוא משהו מתוכנו של השיר, ובמובן הזה היא מנגישה להם אותו, במידת מה, באורח מוגבל. בניגוד להנגשתו של מבנה ציבורי לכלל האוכלוסייה, שם הקריטריונים ברורים למדי, הנגשה בתחומים של תוכן היא עניין יחסי המתקיים על פני קשת של אפשרויות. כשמדובר בסניף של בנק, נוכל לקבוע שהוא "מונגש" אם כל אדם, בכל מצב פיזי או נפשי, יכול לעשות בו שימוש מלא בדיוק כמו אדם אחר שאינו בעל מגבלות כאלו. הגבלת ה"הנגשה" הפיזית הזאת לתחום הפונקציונלי-הנדסי אינה מבטיחה שסניף הבנק או בית המרחקת אכן יוכלו לשמש כל אדם עם על מוגבלות, ויעידו על כך בעיות התרגום והצגת המידע בשפות הנפוצות בישראל של 2022. נראה כי "מונגש" ו"הנגשה" במובן הפיזי הזה נוגעים לאפשרות של הפרט לגשת למקום, כלומר במובן שקרוב מאוד לפועל האכדי וליורשו העברי הקדום.

"הנגשה" של תכנים היא עניין אחר. אם הנגשה של בניין כרוכה בעריכת שינויים בבניין, הרי ש"הנגשה" תרבותית כרוכה בהצגת התוכן בצורה בהירה המאפשרת לצרוך אותו. לעתים הדבר דורש שינויים בפורמט של התוכן, ולפעמים הדבר דורש גם תוספות, כמו תרגום, פרשנות ועוד. המבחנים בהנגשת תכנים מורכבים יותר, ובוודאי פחות חד משמעיים לעומת הנגשת מבנים או כלי תחבורה. אלא שהתפוצה הגדולה של "להנגיש" ו-"הנגשה" והשימוש האופנתי, קל הדעת, במונחים, משלה רבים לחשוב שדי בהעמדת תוכן במקום פומבי כדי להבטיח שהוא יכול לשמש את הציבור הרחב, או שהוא מובהר ובהיר דיו כדי לשמש בכיתה. שימוש במונחים חדשים אינו מסיר את האחריות במישור הפעולה והמחשבה על הזולת. עניין של גישה.

אנחנו מרבים להשתמש במונח "מילה". אנחנו סופרים מילים בקבצים, אנחנו מונים מילים שאנחנו לומדים, אנחנו מדברים על היקף אוצר המילים של אדם ואנחנו גם אומרים משפטים כגון "לא אמרתי לו מילה על מה שקרה". אבל מה היא בעצם מילה?

אפשר כמובן לעשות את הטיול האירוני אל המילון, ששמו העברי מעיד עליו שהוא אמור להיות מצבור של מילים. במילון אבן שושן קיים ערך "מילה", ובכל האמור להגדרה של המובן המעניין אותנו כאן, הוא אומר כך: "2. צרוף של הגאים המביע מושג כל שהוא, כגון 'ספר', 'חכמה', 'אצל', 'שמרתי'..." והוא מוסיף מובן נוסף: "3. [בדקדוק] כל אחד מחלקי הדיבור שאינו לא שם ולא פועל. ראו להלן: מלת גוף, מלת חיבור וכו'".

העיון בהגדרה המילונית הזאת של "מילה" מראה לנו שאנחנו בבעיה. הגדרה 2 מדברת על הבעת מושג כלשהו, ויוצרת גם מעגליות וגם ערבוב תחומים: האם יתכן צירוף של הגאים שאינו מביע מושג? מהו מושג? האם אין "מושג" שייך לעולם הפילוסופי, המנטלי? הגדרה כזאת מעמיסה על עצמה שורה ארוכה של מטענים לא ברורים. נראה כי כותבי ההגדרה מודעים לחלק מן הבעיות וגם לתכונות מסוימות של השפה העברית, שכן הדוגמה "שמרתי", שאולי לא במקרה מובאת אחרונה, מראה ש"מילה" בעברית יכולה להיות פועל שהוא גם משפט שלם. קודם לכן, מובאות שתי דוגמאות, אחת לשם עצם מוחשי ואחת לשם עצם מופשט ("ספר" ו"חכמה"), ואחריהן מובאת הדוגמה "אצל" שהיא מה שרבים מכנים "מלת יחס" – והנה שוב מעגליות מסוימת.

הגדרה 3 אינה משפרת את המצב כלל. גם בה יש עכירות ומעגליות. "חלקי הדיבור" הוא מושג לא ברור, והדרך היחידה לא לראות סתירה בהגדרה היא להניח שהגדרה 3 אמורה לכלול מה שהגדרה 2 אינה לוכדת בתחומה. "מלת חיבור", למשל, היא עניין בלתי ברור, ואם נניח שפריט כמו "ב-" הוא "מלת חיבור", הרי שהוא מילה, על אף שהוא אכן אינו שם וגם לא פועל. הוא בהחלט אוסף הגאים המביע מושג כלשהו, לפי הגדרה 2.

אם נרחיק רגע את המבט ונחשוב על המילון שבידינו, יש מי שינסו לומר שכל פריט במילון שיש עבורו ערך מילוני הוא "מילה". גם בכך יש מעגליות: המילון, ולא משנה צורתו, אינו חלק מהלשון. מילון הוא אסופה יזומה, הנערכת על פי מוסכמות קִטלוג ומיון מסוימות, כך שנוצר ספר עיון היושב על המדף.

עיון בערך הענק "word" במילון "אוקספורד" הגדול לשפה האנגלית מניב חלקי הגדרה המשתרעים על מרחב גדול: דיבור, מבע; דבר שנאמר (בניגוד למעשה או מחשבה); אמירה בצורה של ביטוי או משפט; ביטוי של צלילים או צליל אחד המשמשים כדי להביע רעיון (לציון דבר, תכונה או יחס); יחידת דיבור מינימלית שיש לה משמעות ככזאת.

גם למילון האנגלי הגדול ביותר (ויש שיאמרו במידה רבה של צדק "האולטימטיבי"), יש קושי משמעותי להגדיר "מילה". תערובת של הגדרות מעגליות או על דרך השלילה; הגדרות פילוסופיות למחצה; הגדרות שנשענות על מושגים מעורפלים נוספים; פלישה אל התחום המנטלי הבלתי ברור – מותירה אותנו נבוכים. הדעת נותנת כי בשפות שונות, על רקע דקדוק, תחביר, מנהגים, מסורות ועמדות תרבותיות שונות, תהיה תפישה שונה באשר ל"מילה", אם תפישה כזאת בכלל קיימת.

ובימינו, לצרכים טכניים, משמשת ההגדרה המכנית, המקובלת בעולם המחשוב ומעבדי התמלילים: מילה היא רצף של אותיות שלפניה ואחריה יש רווח. למען הסדר הטוב, נציין את הבעיות העולות מהגדרה כזאת: ראשית, היא אינה לשונית ואינה קשורה כלל ללשון. יתרה מכך, המנהגים הקשורים לשימוש ברווחים, מנהגים טיפוגרפיים ותו-לא, הם עניין חדש. שפות רבות פיתחו מערכות כתב ומסורת כתיבה שלא היו בהן רווחים או שהיו דרכים אחרות לסמן בהן יחידות משמעות, גושים של סיפור או מעמד יחסי בין חלקים של הטקסט. ונזכור שיש "מילים" שנצמדות ללא רווח ל"מילה" אחרת, גם בעברית. זאת ועוד: הגדרה כזאת יכולה אולי לשמש עבור דברים כתובים, אך אינה תקפה כלל בכל ניסיון לתאר מה היא "מילה" בדיבור הממשי הבוקע מפינו.

בתחום הבלשני מקובל לדבר על "לֶקסֶמָה" (באנגלית "lexeme", מהמילה היוונית שמשמעותה "מילה"), מונח המציין יחידה של משמעות לקסיקלית – מעין "צורת יסוד" של מילה במילון, הצורה שממנה גוזרים צורות נקבה או רבים במקרה של שם עצם, או פעלים שמובע בהם זמן וגוף. אפשר לחשוב על לקסמה כעל יחידה שיש לה ערך במילון, כך שהמונח אינו מקדם אותנו בניסיון להגדיר מהי "מילה".

ובכן, האם נותרנו בידיים ריקות? לא בדיוק. החיפוש אחר הגדרה ל"מילה" מביא אותנו להבין עד כמה מלאכותית ומיותרת התפישה ביחס לדבר שאנו מנסים להגדיר. "מילה" היא רק דוגמה אחת למושגים ומונחים שהשתרשו מתוך תפישות תאורטיות ומודלים מופשטים. אלו, לא פעם בהחלט אינם תואמים את המציאות האמפירית, אינם עונים על צרכינו ומטעים אותנו לחשוב שהם ממשיים. כך נפתחת בפנינו הזדמנות יפה לשחרור, להרחבה ולהגמשה של המבט. והלקח חוצה את קווי העיסוק הלשוני.

פלאי השפה, כל שפה, רבים מאוד, אך דומה שאין דבר מורכב, עמוק ומתוחכם יותר מהתחביר. צירופים מסוגים שונים, פסוקיות ומשפטים, יחידות משמעות גדולות יותר – יחידות טיעון, יחידות סיפוריות – יוצרים את המכלול האדיר שהוא התחביר. וכפי שמשמעותן של מלים מתחוורת מתוך השימוש המעשי שהדוברים עושים בהן, כך מתגלות יחידות המשמעות התחביריות על פי התפקידים שלהן במכלול המבנים ברמות השונות – מהצירוף הבודד (די אם נחשוב על צירופים כמו "בית ספר", "תכונת אופי" או "טענה שגויה") ועד למשפטים המורכבים ולטקסטים שלמים. התחביר עצום ומסועף. יחידות בניין קטנות מצטרפות אלה לאלה ויוצרות מבנים גדולים. שמו, "תחביר" מעיד על כך שמדובר בחיבור של דברים, כשהמונח האנגלי syntax הוא ממקור יווני,  σύνταξις, "σύν" "ביחד" ו-"τάξις", "סידור", כלומר "סידור ביחד".

במובנים רבים, תחביר הוא כל מה שיש בשפה. אם נחשוב על היחידות הבסיסיות ביותר, נראה שמשמעותן תלויה במקום שהן תופסות בסידור מסוים, בתבנית צירופים, כלומר בתחביר. כל דוגמה תהיה טובה. למשל, "שכונה", בעברית שלנו. "שְכוּנָה" היא שם עצם במשקל המביע מכלול מופשט, ומשמעותו של השורש ידועה לכל דובר עברית: שכ"נ עניינו שהייה במקום מוגדר, הימצאות בתוך חלל או מרחב, ועל פי רוב מדובר בשהות של קבע.

אך העברית הישראלית על מורכבותה היצירתית פורעת את ההסבר הפשוט והבסיסי הזה, כי הכול תלוי בתחביר. דוברי עברית עכשוויים – ובפרט אם הם אוהדי כדורגל – יודעים ונוהגים לומר "הם משחקים שכונה", והכוונה לכך שהשחקנים, הקבוצה, משחקים ברמה נמוכה מאוד. מה מקומה של אותה "שכונה" במשפט שציטטנו כאן? מדובר בתואר פועל, תיאור של האופן שבו השחקנים והקבוצה משחקים. ואם לא די בכך הרי שנשמע לאחרונה המשפט "לא לדעת כמה זרים מותר לשתף זה הכי שכונה שיש". האם לא לימדו אותנו שאחרי "הכי" בא תואר? "הכי יפה", "הכי מצחיק", "הכי טיפשי"... וכעת, במשפט הזה, "הכי שכונה". בתבנית הקטנה שבמקום הראשון שלה יושב "הכי", במקום השני יושב תואר, ולכן אין לנו אלא לומר שבמבנה הזה "שכונה" היא תואר.

ולא צריך להיטפל דווקא ל"שכונה", שם עצם שבמבנים תחביריים מסוימים הוא תואר פועל ובאחרים הוא תואר שם. הדוברים הילידיים של העברית הישראלית אינם זקוקים להגדרות והם גם אינם בודקים בספרי הדקדוק והלימוד לפני שהם בונים משפטים: הם הרי דוברים ילידיים, טבעיים.

למשל: "להכין מנה שונה לכל נכד זה הכי אמא שיש" – משפט שבו אפשר לטעון ש"הכי אמא" הוא תואר, בלי לנתח את המבנה הדו-חלקי הזה, אך גם אם נמקד את המבט ב"אמא" בשימוש הזה ניאלץ להכיר בכך שמדובר בתואר. ואפילו שם פרטי מובהק יכול להופיע בשימוש כזה, כמו במשפט "להגיע מוקדם לפגישה זה משה", כלומר, משה מוכר כמי שמגיע מוקדם לפגישה, במבנה תחבירי שבו "להגיע מוקדם לפגישה" מתואר כ"משה". האם "משה" ו"אמא" הם שמות עצם או תארים? זה בדיוק העניין: אין לשאלה תשובה כללית, והדבר תלוי תמיד בתפקוד של המרכיב הבודד בתוך התבניות המסוימות, במבנים התחביריים.

אחד הדברים שנופלים חלל בניתוח התחבירי השיטתי הזה הוא העניין המוזר המכונה "חלקי דיבר". אין טעם רב לסווג מלים ל"חלקי דיבר", כלומר לשמות עצם, תארי שם, תארי פועל, פעלים וכו', כי שום תגית כזאת לא מובטח לה שהיא נכונה באורח כללי, שהיא מבטאת מהות של מלה מסוימת. הפונקציה מתגלה במופעים הספציפיים במבנים התחביריים. ולא זאת בלבד, אלא שגם "מלה" היא מושג מעורפל, ערטילאי, מבלבל, מבולבל ומיותר. זה אמנם נושא לעסוק בו בהזדמנות קרובה אחרת, אך שום צירוף של אותיות וצלילים הזוכה לערך במילון אינו מיוצג שם במצבו הטבעי. מלה במילון היא פחות מפרפר מת שסיכה תקועה בו כדי להציגו בתיבת זכוכית בסיפור של נבוקוב.

לכל היותר, אם נחזור ל"שכונה", נוכל לכתוב במילון שיש מספר ערכים שצורתם החיצונית "שְכוּנָה": אחד יהיה שם עצם, אחר יהיה תואר הפועל, ואחר יהיה תואר. בכל ערך כזה נדגים באמצעות דוגמה אמיתית מטקסט מקורי, טבעי וחי. עד אז, גם על מרבית המילונים נוכל לומר שהם שכונה.