יורם מלצר

מתנהלת שיחה, ואחד הדוברים רוצה להסביר משהו למי ששומעת אותו, אבל הוא אינו בטוח שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, או אולי הוא מרגיש שחשוב שהיא תעקוב אחר פרטי התיאור שלו. מה עושה הדובר? למשל, אומר משפט כזה: "נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק? אז בדיוק מאחוריה..."

החלק הראשון בנוי כשאלה, אך לא מגולמת בו שום ציפייה לתשובה. גם אין מדובר בשאלה רטורית במובן המקובל, שכן שאלה רטורית בדרך כלל מיועדת להפגין את הידע של מי שמשתמש בה, או לפחות להעמיד בבהירות את דעתו. זכור הרגע האומלל של שמעון פרס שמול קהל גדול שאל: "אני לוזר?", וזכה ששאלתו תיענה באורח מאוד לא מחמיא. אך פרס התכוון להשתמש בשאלה רטורית, שנועדה להדגיש קבל עם ועולם עד כמה מובן מאליו שהוא אינו לוזר, עד כמה הוא אינו רואה את עצמו כזה.

ובכל זאת, ב"נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק?" אפשר לראות סוג של שאלה רטורית, שכן היא אינה כוללת ציפייה לתשובה ולא נועדה כלל לעורר את השומעת להשיב. כלומר, לפנינו מבנה תחבירי המשמש בידי דוברים לא כשאלה אלא בתפקיד אחר. במקרים רבים, מדובר ברצון למקד את תשומת לבה של השומעת, להבטיח ששני המשתתפים בשיחה יודעים במה מדובר, מכוילים ביחד מבחינת הדבר שהוזכר, במקרה הזה - "הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק". מרגע שהשואל מקבל אישור לכך שהשומעת יודעת על איזו כיכר הוא מדבר ומזהה את מאפייניה, הוא יכול לפנות להמשך דבריו, שהם העיקר שהוא רוצה לומר.

תגובתה של השומעת כמעט לעולם לא תהיה מילולית. היא עשויה להנהן קלות, לרמוז בעיניה, בהבעת פנים, כלומר במחווה שתבהיר לדובר שהוא יכול להמשיך בידיעה מלאה שדרכו קדימה סלולה.

מבנים מהסוג הזה אינם מוגבלים ל"נכון....?" אלא מתגלים גם במשפטים שפותחים באלמנטים כמו "נגיד..." דוגמה חדה לכך זכורה לי בכיתה שבה התלמידים התבקשו לכתוב הגדרה לכיסא, ונדרשו להתחיל את ההגדרה ב"כיסא הוא..." – עניין לא פשוט, מחשבתית יותר מאשר תחבירית. בכל אופן, התלמידים, בני 12, התקשו מאוד במשימתם, ובמצוקתם היה מי שמול הדף הלבן ניסה לחתום את העניין כולו בהפטרת המשפט "נגיד אני רוצה לשבת.... כזה!"

המשפט "נגיד אני רוצה לשבת" אינו שאלה רטורית. אמנם מפי התלמיד הצעיר המשפט הסתיים בעלייה בטון, אבל גם העלייה בטון, כמו המשפט הקצר כולו, אינה אלא מעשה של מיקוד תשומת הלב והשיחה לעניין שהדובר רצה לוודא שהוא ברור: שהוא מדבר על אביזר, כלי או רהיט שעניינו בחיינו הוא שאנו יושבים עליו. תשומת הלב המבוקשת, זאת שהדובר רצה לוודא שהיא ממוקדת, היא תשומת לבו של השומע, בין אם מדובר באדם בודד, כמו בדוגמה הראשונה, ובין אם בכיתה ובמורה ביחד, כמו בדוגמה השנייה. כלומר, "נגיד אני רוצה לשבת", וגם "נכון יש את הכיכר..." הם מבנים תחביריים בעלי תפקיד רטורי מוגדר בהחלט: מיקוד תשומת הלב של השומע, של הצד השני בשיחה, כדי שהכול יהיו מאוחדים בהבנה במה מדובר ועל יסוד מה ההסבר יכול להמשיך.

אפשר בוודאי למצוא עוד אלמנטים פותחים למשפטים מהסוג הזה, פרט ל"נכון" ו"נגיד", אך מה שחשוב הוא המבנה התחבירי המתגלה לנו: שאלה רטורית שנועדה למקד את תשומת הלב כדי להמשיך בהסבר, לוודא שכל המעורבים בשיחה יודעים במה מדובר ויכולים להשתמש במידע המוסכם כדי להמשיך קדימה בהסבר ובקליטתו. השאלות הרטוריות הללו משמשות בדיאלוגים, והן נפוצות מאוד בשפה העברית שבפינו. חשוב לשים לב לכך שמבנים תחביריים בשיחה נוטים להיות שונים מאוד מהמבנים המשמשים בסיפור הדברים ובתיאורים כלליים.

תיאור הלשון ותחבירה חייב לקחת בחשבון את הסביבה שבה מתפקדים המבנים למיניהם, היכן הם מתגלים. הדבקות בממצאי אמת והניסיון העקבי להבין אותם מתוך הקשרם הם המאפשרים לנו לגלות את מלוא יופיו של התחביר של הלשון כפי שהיא מתקיימת באמת.

כשאנחנו מתבוננים בציור או מאזינים למוזיקה, הפרטים חשובים. יתרה מכך, אנחנו מייחסים חשיבות וערך לגוונים, להבדלים קטנים, לדקויות שמתגלות לנו, עוד לפני שאנחנו מייחסים להן משמעות כחלק מן המכלול המתבטא מולנו וקורא לנו לשקוע בו, לספוג ולהיספג בו. רמת הפירוט שאנו קולטים, המכונה בעידן הטכנולוגי גם "רזולוציה", היא עניין אישי, ואולי היא תלויה ברגע או בתנאים סביבתיים משתנים. היצירה, אותו מכלול שאנו פוגשים, כוללת דברים שאנו קולטים וגם דברים שאנחנו מחמיצים, ויש מי שיראו פרטים וגוונים שאחרים לא יבחינו בהם או אפילו יטענו שהם חסרי חשיבות.

בתחום הלשון, אפילו ברמה הראשונית של המפגש עם היצירה הכתובה, רבות הדוגמאות לגוונים ולפרטים שאפשר להתווכח על הכוונה שמאחוריהם או על הרלוונטיות שלהם. אפשר להתווכח על כגון אלו כי הדברים נתונים לפרשנות, תלויים באינספור גורמים שלא כולם ברורים לנו או נוכחים בתודעתנו ממש. ובכל זאת, לא רק לספירות של פרשנות מעמיקה מכוונים הדברים: הבעיות הללו עולות בפשטות מול הדבר המיידי ביותר בלשון: הכתיב.

דוגמה קלאסית לבעייתיות הזאת עולה בנוגע לצמד השורשים תפ"ש ו-תפ"ס. במקרא, משמש רק השורש תפ"ש, וידוע לנו כי במשנה ובלשון חכמים חלה תנועה מקיפה ושיטתית למדי מ-שׂ' ל-ס'. העברית המודרנית מגלה נטייה לאמץ את ההעדפה לס', גם אם לא בדיוק אימצנו באורח מלא את "סרטוט" במקום "שרטוט" וגם אם רבים מתנדנדים בין "משור" ו"מסור" בהתייחסנו לכלי העבודה בתחום הנגרות. עד כדי כך מובהקת התנועה המודרנית לעבר ס', שדוברי עברית עכשוויים מחקו כמעט כליל את פר"ש לטובת פר"ס, על אף שבמקור מדובר בשני שורשים נפרדים, ככל הנראה ממקורות קדומים שונים. והנה אנחנו מדברים על "פריסת הכוח", כלומר פיזורו על פני שטח, וגם על "פרוסת לחם" כלומר חתיכה שאנו חותכים מכיכר של לחם. בכל הנוגע למילים שהיו פעם בש' וכעת מוצעות לנו בס', אפשר לומר שלכותבים בעברית יש דרגת חופש. הם יכולים להביע את קרבתם להתחדשות ההיסטורית של הכתיב, או להראות זיקה למקרא בהקשר של מילה מסוימת – כשהם בוחרים לכתוב אותה בצורה הקדומה יותר, בש'. כלומר, לפנינו אפשרות להביע דקויות אסתטיות, אידיאולוגיות ואחרות, באמצעות החלטה קטנה בתחום הכתיב. הרזולוציה הזאת מוצעת לנו מכוח התהליך ההיסטורי שעובר על הכתיב העברי עד ימינו. אמצעי הבעה כאלו מוכרים גם בלשונות אחרות שעוברות גלים של התחדשות הכתיב, מפורטוגזית דרך אנגלית ועד אירית.

יחד עם זאת, שונה מעט המצב בכל הנוגע לתפ"ש ותפ"ס. כאמור, לא היו בעברית הקדומה יותר, המקראית, שני שורשים מובחנים, ותפ"ס הוא תוצר מאוחר. ככזה יכולנו לומר שההתפשטות שלו עולה בקנה אחד עם המעבר הכללי למדי לס'. ובכל זאת, יש מקום לעצור לרגע בטרם נשמוט את "תפש" כישות עצמאית. פה מדובר שוב בעניין של דקויות, של רזולוציה. במקרה הזה, מבחינת מי שמשתמשים בעברית כיום אין בהכרח חשיבות לשאלה ההיסטורית. גלגוליה של הלשון ושל הכתיב המסוים הזה מותירים בידינו שני שורשים שאנו יכולים לעשות בהם שימוש ולהפעיל ביניהם הבחנה. הנטייה של מי שעושים זאת (ואני מודה שאני בין אלו) היא לייחד את תפ"ש להבנה, לפעולת הדעת והשכל, ואילו את תפ"ס לאחיזה הפיזית. אנחנו תופשים תאוריה בפיזיקה אבל תופסים כדור במגרש, תופשים מה שאומרים לנו אבל תופסים אוטובוס הביתה.

האפשרות להבדיל בין שני השורשים, תפ"ש ותפ"ס, גם אם היא זומנה לנו במקרה, בשל תהליך מהוסס ולא מושלם של מעבר מ-ש' ל-ס', היא כעת שלנו. יש מי שמרגישים שכמו בצליל ובצבע, האפשרות להבדיל בנגיעה קלה בין שני מובנים, שני עולמות של הבעה, היא דבר נעים, שימושי ואולי גם חשוב. אלה יתעקשו יותר לראות בשני השורשים ישויות נפרדות. מי שהדקות הזאת פחות מדברת אליהם, ינועו ביניהם על פי מנהגי הכתיב שהשתרשו בהם, על פי השפעות הסביבה, ואולי יסייעו לבני הדור בהשלמת המעבר המלא ל-ס', בין אם במודע ובין אם לאו. עניין של תפיסת ההזדמנות, עניין של תפישת עולם לשונית-אסתטית.

כאשר מייבאים מילה, על פי רוב מייבאים אותה לבדה. אולי נכון יותר לומר שמילים "מתייבאות", כלומר שקורה שהן נכנסות לשפה האחרת, כמו מאליהן, גם אם הדבר קורה מתוך כוונה ואפילו יוזמה של קהילת דוברי השפה שלתוכה המילה מיובאת.

בסביבתן המקורית, האורגנית (והדימוי הביולוגי מועיל ונכון), מילים אינן קיימות לבד. עד כדי כך שיש לנו סיבה טובה לפקפק במושג "מילה", כפי שכבר עשינו כאן בעבר, ועוד נשוב לכך. אך אם נתייחס ליחידות הנכנסות למילון – בין אם למילון החי של הדוברים ובין אם בסופו של דבר גם לספרים המכונים "מילונים" – הרי שמילים מיובאות מזכירות לי מהגרים בעל כורחם. הללו בעיקר בודדים מאוד. מילה, או לכל הפחות שם המציין דבר בשפה מסוימת, נעקרת מסביבה הטבעית, מאבדת את מרבית הקשריה, נפרדת באחת מקרוביה, ומועתקת לשפה אחרת. שם היא מתפקדת, אך לעולם לא באופן שבו עשתה זאת בשפת המקור. מילים שנגזרות מאותו מקור כמוה, מילים שנגזרו ממנה, מילים שמהדהדות איתה עולמות של צליל, משמעות והקשרים תרבותיים מורכבים, אינן מהגרות יחד איתה. לעתים אחדות מהן – כפי שקורה בהגירה אנושית – "מתייבאות" לאחר זמן, עוברות תהליך משלהן, נידונות להיות זרות למחצה, שתלים בגוף שאינו טבעי להן.

כל המחשבות הללו עולות במלוא ענפיהן, נוכח המילה העברית "פֶטִיש".

אמרתי שמדובר במילה עברית, ויש בכך מידה של התגרות, לצד מידה משמעותית של אמת. המילה קיימת בעברית, מופיעה בטקסטים עבריים מזה שנים רבות, והיא שגורה בפיהם של רבים מדוברי העברית ודוברותיה. ובכל זאת, לא נתעלם מכך שמקור המילה הוא בשפות זרות. אך לפני כניסה לפרטים כלשהם, יש גם טעם במידה של חוסר איפוק: הבה נפתח את המילון. במקרה הזה, "המילון" הוא הסטנדרט הבסיסי המקובל על רבים כנקודת מוצא: מילון אבן שושן.

קשה לא לחייך נוכח הפיתולים של אבן שושן הפוריטני, בבואו להגדיר "פֶטִיש". ובכן: "1. אליל, פסל. 2. נושא להערצה, אדם או תופעה שהעלום לדרגת אל ויחסו להם כוח עליו:..." והוא מיד מדגים, שמא לא קלטנו את המסר המסתייג, הכמעט מבוהל: "היהדות שוללת כל פֶטיש. איך להפוך את הדבר לכעין פֶטיש".

אבן שושן אינו מטעה אותנו ואינו אומר דברים לא נכונים. אבל הוא משמיט עולם ומלואו, מתוך מה שנראה לא רק כפוריטניות אלא כפחד מן הזר, האחר, המאיים והנטוע בתרבות שהוא חושש להתקרב אליה. המילונים הזרים, באנגלית ובשפות אירופיות אחרות, אינם מסמיקים או מתביישים, אלא אומרים את הדברים באורח ברור: "פטיש" הוא דבר שמאמינים שגלומים בו כוחות רוחניים ומאגיים; הוא גם קמיע. אבל "פטיש" הוא גם משיכה או עוררות מינית בשל חפץ או אבר גוף שברגיל אינו נחשב מיני; ו"פטיש" הוא קיבעון, עיסוק אובססיבי שנחשב לא נורמלי, מופרז וכו'.

ובכל זאת, המושג "התייבא" לעברית בכל המובנים הללו ולא רק במובנים הצרים והחיוורים שאבן שושן הואיל להכניס למילונו.

מקור המילה fetish (כך באנגלית) נתון במחלוקת מסוימת, לא מבחינת המקור עצמו אלא בכל הנוגע לסדר הופעתה והתבססותה של המילה. רבים טוענים כי היא נוצרה בתקופת התגליות הגדולות, כשהאירופים החלו לשוט באורח סדיר אל החוף המערבי של אפריקה, ונתקלו שם בחפצי פולחן שהיו קשורים בכישוף, וכן במיני קמיעות שהאפריקנים הכינו. אם נזכור שהראשונים שהפליגו לחופים הללו היו הפורטוגזים, לא צריך להפתיע אותנו שהמלה feitiço מתועדת ביומני מסע ותיאורי תגליות כבר בשנים הראשונות של המאה ה-17. יתכן שכותב הולנדי שתיאר מסע פורטוגזי כזה היה הראשון שכתב את המילה בטקסט שהגיע עד ימינו. נראה כי משם היא עברה להולנדית, לצרפתית ולאנגלית, נושאת תמיד את עיקרי הצלילים והכתיב של השפה הפורטוגזית של אותם ימים.

אלא שהפורטוגזים לא יצרו את המילה feitiço יש מאין. המקור שלנו קדום מאוד, לטיני בתכלית. בלטינית הכוונה היא לדבר מלאכותי, כלומר שיוצר והוכן בכוונה, דבר "עשוי". בסופו של דבר, גם בפורטוגזית, החפץ ופעולתו התאחדו-התערבבו, והמילה החלה לציין גם "כישוף". מצד אחר, אך לא לגמרי אחר, גם לספרדים יש טיעון ביחס למילה. בספרדית הופיעה במילון המילה hechizo לקראת סוף המאה ה-15, והוגדרה כ"חפץ הקשור לאמונה טפלה שמכשפים עושים בו שימוש", בעוד שהמילה מאותו גזע שפירושה "מכשף", hechizero, מתועדת עוד קודם לכן. כל זה מאפשר לספרדים לטעון שהמילה היא "שלהם" ושמשפתם קרה שהיא עברה לפורטוגזית, ללא קשר ליתרון של הנווטים הפורטוגזים שהקדימו להגיע לחופי הזהב והשנהב של מערב אפריקה.

הוויכוח ההיסטורי הקטן הזה לא עניין אדון נכבד אחד מהמאה ה-19, קרל מארקס. הפילוסוף והכלכלן דיבר על "הפטישיזם של הסחורה", כשכוונתו לכך שהאלהת הסחורה והסגידה לה כאובייקט מאגי גורמות לתמורה שלילית ביחסים בין בני האדם, כשפעילויות אנושיות כמו ייצור ומסחר נתפשות כעת כיחסים של כסף וסחורה. אחריו בא זיגמונד פרויד ועשה שימוש במונח "פֶטִיש" כדי לתאר תופעה שהוא הבחין בה בקרב אחדים ממטופליו: משיכה מינית לפריטי לבוש, קווצות שיער, נעליים ועוד. אלא שגם פרויד לא המציא יש מאין, ונראה כי הוא נטל את המונח מהשימוש שנעשה בו בכתביהם של עמיתיו: ריכרד קרפט-אבינג (Krafft-Ebing)  בספרו “Psychopathia sexualis” משנת 1889, שמצדו נטל אותה מ-fétichisme ששימשה את הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה (Binet) במאמר משנת 1887, "על אודות הפטישיזם באהבה".

הערה לשונית שיש טעם לקחת בחשבון היא שהעובדה שגלגוליה של המילה באנגלית ובצרפתית משמרים את ה-f התחילית היא טענה חזקה לטובת המקור הפורטוגזי של "פֶטיש", שכן הפורטוגזית והספרדית נבדלות בדיוק בכך שהראשונה שומרת על ה-f הלטינית, ואילו האחרת נוטה להפוך אותה ל-h. גם סוף המילה מרמז בעליל על הצורה הפורטוגזית. ואילו בכל הקשור להקשרים התרבותיים, "פטיש" העברית נותרה מיותמת, עקורה מכל עברה הענף. מהגרת שהתייבאה לעברית.

איך מכונה בעברית המקום שבו מוכרים בשר? במשך שנים רבות, עד לא מזמן, הוא היה מכונה "אטליז". אבן שושן במילונו מייחס למילה מקור יווני: katalysis, ומצטט מהמשנה (בכורות ה, א): "נמכרין באטליז ונשחטין באטליז", כשההקשר הוא השאלה מה עושים עם בעלי חיים שנועדו לקרבן ונפסלים. מכאן אפשר אפילו לומר שבמקור, לפחות בעולם של המשנה, "אטליז" הוא מקום שבו מוכרים בעלי חיים וגם שוחטים אותם למאכל. המילון היווני מזכיר לנו ש-katalysis הוא, בין היתר, "פירוק", כשהכוונה לפירוק לחלקים ואפילו פירוק עד הסוף, מלמעלה למטה, תוך ניתוק החלקים מהשלם. בעולם הבשר למאכל של העברית המודרנית, העכשווית, אנחנו מכירים שימוש כזה בפועל "לפרק", כך שהתמונה שמאחורי הביטוי היווני אכן משקפת פרקטיקה עתיקה ומבוססת, שממשיכה עד ימינו, ובעברית.

אין סיבה לפקפק במקור היווני של "אטליז", והשימוש בו בעברית המודרנית עולה בקנה אחד עם השימוש המשנאי, גם אם נטען שהשחיטה היום נעשית במקום אחר, ושבאטליז עברי של המאה העשרים לא מסתובבים בעלי חיים לפני שחיטה. המילה עצמה, מבחינת השפה העברית, אכן משונה וזרה בצורה ובצליל, והיא לא הניבה מילים עבריות אחרות שנגזרו ממנה. במובן הזה, היא נותרה כנטע זר: עצם מעצמותיה של העברית, אך ללא התפתחות נוספת. לא נוצר ממנה שם למקצוע, לא נולד מתוכה פועל וגם לא שמות עצם קרובים במשמעויות משניות או אחרות.

באורח מעניין, דווקא שמו של בעל המלאכה העובד באטליז הוליד מילה חדשה, ולא זאת בלבד אלא שהיא מחליפה, אולי כבר החליפה כליל, את "אטליז" הוותיקה והמבוססת מזה כאלפיים שנה. המילה החדשה היא "קַצָבִיָה", כלומר "החנות של הקצב".

ברורה, שקופה ועברית בהחלט, "קצביה" בכל זאת מציבה בפנינו בעיות. הסיומת "-יה" למקום שמוכר סחורה מסוימת או שהוא מוקד לעיסוק מוגדר, מוכרת לנו היטב, והיא מצויה במילים חדשות רבות, מ"פנצ'ריה" ועד "סושיה", ואפשר להביא כאן גם מלים על יסוד מונח עברי כמו "מרכזיה", וגם להזכיר את הפרודוקטיביות הרבה שלה בלשון הצבאית: "רס"ריה", "קמב"ציה", "נשקיה" ועוד. אלא שעל פי רוב, "-יה" מצטרפת לשם עצם שמציין את מהות המקום או את מי שאחראי עליו ושולט בו. הדבר אמנם נכון גם ביחס לקשר בין "קצב" ו"קצביה", אך התוצאה היא מיסוך של העניין העיקרי: העובדה שמדובר בחנות לממכר מיני בשר למאכל. העניין שאפשר לתהות עליו הוא על השימוש הרחב בסיומת "-יה", כשיש לשפה העברית מנגנון ליצירת שמות עצם המציינים מקום של פעילות מקצועית, המשקל שבו אנו מכירים מילים יומיומיות נפוצות כמו "מכבסה", "מסעדה", "מרפאה" ועוד רבות אחרות. היופי במילים הללו הוא כפול: הן בנויות על שורש והן תואמות למשקל שיש לו מכנה משותף סמנטי, כלומר של משמעות. ואפשר למנות להן מעלה נוספת, שלישית: שהן מבטאות נאמנה את הפעילות הנעשית במקום: במכבסה כובסים, במסעדה סועדים ובמרפאה מרפאים.

שם העצם "קַצָּב", עם שורש עברי קדום ומשקל של בעלי מקצוע, הוא עברי לעילא, קומפקטי ומותאם למנגנוני יצירת המילים המאפיינים את השפה העברית מאז ומעולם, כשפה שמית. מובנו, היסטורית, הוא "לחתוך" או "לגזור", ואנחנו גם זוכרים שהוא מציין קביעה של כמות מוגדרת מתוך שלם – כפי שמעידות המילים "לקצוב", "קצבה", "הקצבה" ועוד. מהבחינה הזאת אולי חבל שהאטליז פינה את מקומו לקצביה, ולא לצורה עברית אורגנית יותר על בסיס השורש "ק.צ.ב.", כמו "מקצבה". צורה כזאת יכלה להביע את הפעילות יותר מאשר את בעל הבית. ואילו רצינו לשמר את המקבילה למובן היווני של katalysis, המקור הסביר ל"אטליז", יכולנו לקרוץ להיסטוריה הארוכה ולהמציא "מִפְרָקָה" עברית לתפארת.

האמת היא שעם ההתוודעות הראשונה שלי ל"קצביה" חשבתי שהמילה תיוחד לחנויות בשר מהסוג המפואר יותר, לכל מיני "בוטיקים" של בשר וחנויות "אקסקלוסיביות" למוצרים בשריים. היה בכך היגיון לשוני מבוסס: "אטליז" למקום מהסוג הוותיק, הישן, ו"קצביה" למקום הנוצץ, ה"מלוקק". אבל דומה שאיש אינו רוצה עוד לעבוד ב"אטליז" או להודות שהוא קונה שם בשר, והכול מעדיפים לבחור להם "קצביה". שאלה של טעם, טעם לשוני, מן הסתם.

אפשר לדמיין דף ממילון טוב. צריך לדמיין דף כזה, כיוון שמילונים טובים באמת הם דבר נדיר, ולא מופרך לטעון שאין לנו מילון עברי טוב די הצורך. אם נחשוב על מילון כעל ריכוז של ידע קיים באשר למילים ולצירופים בשפה, יתבהר לנו עד מהרה מדוע יש מחסור במילונים טובים. שיקולים של נורמטיביות, רצון להכתיב סטנדרטים, התעלמות מהמצאי הלשוני העכשווי לטובת שימושים ישנים יותר – כולם גורמים לכך שהמילונים הקיימים אינם מספיקים. אך זאת אינה כל האמת: מילון טוב הוא הרבה יותר מקטלוג, והוא אינו אמור להיות משול לספר אנטומיה המונה אברים על פי עיקרון מסדר. פרט לכך, עולה תמיד השאלה למי נועד המילון. מילון טוב באמת אמור גם להאיר את עיני הקוראים בו למציאות הלשונית ולקשרי הגומלין המגוונים והמורכבים בין עובדות לשוניות שונות. הדברים המעט תאורטיים הללו בוודאי נשמעים גם מופשטים, אך דוגמה אחת עשויה להספיק כדי להציב את הרף המילוני במקום מתאים.

ניקח את הפועל העברי "לבוא", ונדמיין את הדף שיוקדש לו במילון העתידי, הרצוי. המילונים המסורתיים מגדירים את הפועל "בא" ואומרים שמשמעותו הבסיסית היא "הגיע" ומוסיפים את המשמעויות "התקיים", "חזר" ו"פנה". אלא שהמילון הטוב, העתידי, צריך להיות ער לעולם תחבירי עשיר ביותר שהתפתח בעברית, גם בעברית העכשווית, המדוברת, סביב "לבוא" והפעלים מאותו שורש בבניינים האחרים.

ראשית, אנו מכירים את "להביא" במובן של "לתת". בעברית המדוברת של ימינו, "להביא" השתלט כמעט כליל על כל מה ששייך לנתינה פיזית, להעברת חפץ מאדם לאדם, עד כי נדמה ש"לתת" נדחק למשלב גבוה או למובנים צרים מאוד. מצד אחר, גם "לתת" עבר טלטלה, ולא מהיום, לאור שימושים וצירופים כמו "לתת בראש" וגם "לתת" בהקשרים טכניים-מכניים שמקורם ככל הנראה בשפות אירופה, דוגמת "תן גז". מידע כזה, ברמה מפורטת ומרושתת יותר, חייב להיות חלק מהמילון הטוב שלנו.

ויש "להביא" נוסף, שעניינו גרימה. אין הכוונה רק למבנים מסוג "הביא עלינו צרה גדולה", שבהם מילת היחס "על" מציינת איום, סכנה ואפשרות לפגיעה, משמעות עתיקה מאוד שמוכרת לנו בשפות שמיות אחרות. יש כיום גם "להביא" עם מושא ישיר: "להביא בומבה", "להביא סטירה" וכדומה, שבהם "להביא" הוא "לתת" במובן האלים, הישיר והמהדהד.

ובאותו עמוד במילון לא נוכל להתעלם מ"בא לי", שאין מי שלא נתקל בו מדי יום. "בא לי" הוא ה"אני רוצה" של ילדים קטנים, ובמלוא מובן המילה ובכל השימושים, כשהשלילה, "לא בא לי", מלווה במשיכת כתף קצרה וחדה. פה נפתח עולם נוסף של תחביר וסמנטיקה, שכן המבנה כולל את "לי" המתייחס לספֶרה האינטימית, לאגו, ל"קורקבן" של בעל הרצונות. לא פשוט לקשור בין "בא לי" של "אני רוצה" ובין הפועל "לבוא", ואולי אין צורך. ולא זאת בלבד, אלא שיש "בא לי" נוסף, שמובנו קרוב ל"מפתיע אותי" או "מציב בפניי" ואפילו "תוקף אותי", במשפטים כמו "מה אתה בא לי עכשיו עם דרישות חדשות": לא "בא עלי" עם ה"על-" המאיים, ולא "בא אלי", אלא עם ה"לי" הנוגע לאינטימיות, לנגיעה האישית הקרובה.

והנה, העברית העכשווית כוללת עוד פריט מעניין: "בא לי בטוב", שמקביל במידה מסוימת ל"מתאים לי", עם אותו "לי" של הספרה האינטימית, של המרחב האישי של הגחמות. "בא לי בטוב" אינו זהה ל"מתאים לי", וגם כאן יש עניין תחבירי-סמנטי לבדוק. בין היתר, נשים לב לכך ש"מתאים לי" מופיע כתשובה או תגובה – למשל כשאדם מציע משהו וחברו אומר "מתאים לי", אך לא כך הוא השימוש ב"בא לי בטוב". ובכך לא תמו ההבדלים בין שני המבנים: הכול עניינים הדורשים בירור ושצריכים להופיע במילון הטוב, המקווה.

מעבר לכל אלו, יש טעם להביט שוב ב"להביא" המצוי בעברית המדוברת שלנו. מובנו, בעצם, הוא גם "להגיע עם משהו". אם כך, יש ל"להביא" הזה מקבילה בערבית פלסטינית, והיא מוכרת לנו היטב: "ג'יב" שמובנו "תביא", כלומר "תן". הפועל "גָ'אבּ" בערבית מדוברת מגלה דמיון רב ל"להביא" בעברית המדוברת, גם במובנים העולים מ"להביא מכה" וביטויים דומים. מקורו, בערבית הקלאסית, הוא "הגיע" ("ג'אא") עם ("ב-"). האם הדברים קשורים? יתכן מאוד. בכל אופן, גם זה מידע שיש לו מקום במילון הטוב לעברית העכשווית, הממתין להיכתב, אם יבוא למישהו, אם יבואו לו בטוב.

אחד הביטויים הצצים מכל עבר הוא "להוביל מהלך". הפועל המורכב משמש באורח רחב מאוד בעברית החיה של ימינו, ומובנו ברור אך גם רחוק מלהיות ברור.

בימינו, "להוביל מהלך" מתייחס לקשת רחבה של פעולות, מעשיית מעשה פשוט ועד ארגון יוזמה לשינוי פני העולם. רב הערפול העולה מהשימושים השונים בפועל הפופולרי הזה. האם מי שמוביל מהלך אכן עומד בראש יוזמה? האם הוא נוטל אחריות ככתובת שיש לפנות אליה במקרה של בעיה או תקלה? ספק רב. למעשה, שני חלקי הצירוף מוטלים בספק, אם אנו מביטים בהם בנפרד. אין מדובר בהכרח בהובלה במובן של הנהגה או יוזמה, ועל פי רוב קשה לזהות מה יש באותו "מהלך" שלא פעם אינו אלא מעשה פשוט.

כשמדובר, למשל, ב"להוביל מהלך של חקיקה" אפשר לדמיין, ובמידה רבה גם בצדק, שמדובר בהתחלה של מכלול פעולות המערבות גורמים, רשויות, שלבים ואנשים לא מעטים, מניסוח הצעת החוק ועד אישורה בקריאה שלישית בכנסת. המהלך במקרה הזה הוא אכן מעין מסלול שיש בו תחנות, מכשולים אפשריים ונקודות וצמתי החלטה שבהם יש לבחון את הדברים. אך פעמים רבות אין מדובר בעניינים מורכבים, בעלי שלבים רבים, ואפילו לא בעניינים הדורשים "הובלה", כלומר שמישהו יציב את עצמו בראשם וידאג להביאם לידי סיום, מתוך חשש שאם לא הוא ואלמלא ההובלה שלו – דבר לא יתממש.

עם הזמן והריבוי העצום בשימוש ב"להוביל מהלך", מסתבר שלפנינו צירוף שאינו אלא ביטוי מנופח, מהסוג הצומח בקלות בסביבות בירוקרטיות, שיקוף של חשיבות עצמית מופרזת של מי שאינם יכולים פשוט... לעשות.

דומה שאיש אינו "מוביל מהלך של החלפת ברז במקלחת" וגם לא "מוביל מהלך של ניקוי הבית". אך כשמדובר בעניין פשוט אך גדול יותר, אולי כזה המערב הוצאה כספית גדולה הדורשת אישור מאיזו מערכת או החלטה של יותר מגורם אחד, דוברים רבים ממהרים לאמץ את "להוביל מהלך" במקומות שבהם יכלו להשתמש ב"לעשות" או "ליזום" או אולי "להציע שייעשה" ושאר ביטויים פשוטים.

לשונית, אין כל רע ב"להוביל מהלך". הוא נפוץ במגוון שימושים, ותפקיד הבלשנים הוא לתאר את השפה כפי שהיא ובכלל זה את "להוביל מהלך" בשימושיו ובהקשריו השונים. אכן, סביר שהקווים הראשוניים שהעליתי כאן הם חלק מהסיפור, אבל סביר לא פחות שאין זה הסיפור כולו, שכן הלה יתגלה לאחר איסוף שיטתי של דוגמאות. מבחינה תרבותית, עולה על הדעת ש"להוביל מהלך" הוא דוגמה אחת מרבות דווקא לרתיעה מנטילת אחריות. כשמישהו עושה, כשמישהי יוזמת, ברורה נקודת המוצא, ברור היעד וגם מזוהה מי שאחראי לדבר. לעומת זאת, כשמישהו "מוביל מהלך" הוא אחראי באורח רופף ליציאה לדרך, ובהחלט לא ברור שהוא אחראי גם בהמשך, כפי שגם לא ברור מה תפקידו לאחר ההתנעה.

חלק לא קטן מן הערפול נוגע למושא בצירוף, לשם העצם "מהלך". מהלך אינו יעד או תוצאה, מהלך הוא התקדמות בנתיב, הליכה בדרך, התכוונות ולאו דווקא מהסוג הברור. דומה שהערפול הזה טוב לבירוקרטים ולחומקים מאחריות, שכן את היעד אפשר לשנות ואת המטרה אפשר לערפל עד לבחינה מה כדאי להגדיר כהישג, כתוצאה. למשל, "להוביל מהלך של חקירה" שונה מ"לחקור" בדיוק בשל שכבה של ערפול שמוטלת על העניין כולו באמצעות "להוביל מהלך של..." – לעומת "לחקור" שבו ברור שמישהו יעשה מעשה וייחשב אחראי לו. אך גם ל"להוביל" יש תפקיד מערפל, שכן הוא רומז לכך שיש אחרים בתמונה, אחרים שהולכים בעקבות המוביל, אך אינם מזוהים כפי שחלקם במעשים אינם מובהרים.

גם אם הבירור הלשוני הדק והמדויק עוד צריך להיעשות על סמך מגוון של דוגמאות, מוכרת לנו הנטייה, ולא רק במקומותינו, ליצור ביטויים מנופחים ומעורפלים בהקשרים בירוקרטיים ולצורך הפחתת האחריות והתחמקות ממנה. הלשון אכן משקפת חברה, על מנהגיה ועל המנטליות שמאפיינת אותה, לטוב ולרע.

כמו בעניינים רבים בחיינו, גם בכל הנוגע ללשון יש לטעם האישי מקום מרכזי, ואפילו קובע. אמנם נכון כי בזירה הלשונית, ובוודאי בעברית, מתנהל מאבק מתוח באשר לנורמות, אך דווקא המאבק הזה ממסך את תפקידו של הטעם ואת חשיבותן של ההעדפות האישיות. האם "צריך" להוקיע את מי שאומרים "שתי שקל", או שמא יש להכיר בכך שככל הנראה מדובר בשינוי בלשון המתהווה לנגד עינינו? האם צורות בגוף ראשון יחיד מסוג "אני יחליט" הן "שגיאה" או שמא שוב, מדובר בהתארגנות מחדש של נטיית הפועל בעתיד? דיו רב נשפכת על כך, מקלדות נחבטות בעצבנות ורב הלהט בין בעלי הדעות השונות.

ובכל זאת, עם כל הכבוד לדעות השונות, מוטב להיות ישרים ולהודות שלא פעם הקבלה או ההתנגדות שלנו לתופעה בלשון קשורה למה שנראה לנו יפה, אסתטי, מתאים, נחמד או חמוד. גם מי שחושבים שתקומתה של האומה העברית מאוימת על ידי "שתי שקל" או "אני יגיד לך", טוב יעשו אם יכירו בכך שהצרימה באוזנם אינה נגרמת בגלל סדק בלכידות הלאומית, אלא היא מעידה על התנגשות של התופעות עם הטעם האישי.

כך הוא מצבי נוכח השימוש הרחב ב"להתכתב" בתחום האמנות. הנה: הודיתי בכך, הודיתי בדחייה החדה שהביטוי מעורר בי כשהוא משמש באמירות מסוג "היצירה מתכתבת עם פיקאסו בתקופה הכחולה שלו". תגובתי המיידית, הבלתי נכבשת, למשפט כזה היא לשאול "ומה כתב בחזרה פיקאסו?"

מובן שמדובר בתגובה עוקצנית, במחאה לא שקטה הנובעת מכך שפשוט איני אוהב את "להתכתב" בשימוש הזה. לטעמי – ממש כך – יש יותר מאֵד קל של יומרנות בקביעה שמשהו שאנחנו עושים היום "מתכתב" עם אמנות גדולה מן העבר, עם גדולי התרבות ומורשתם הכלל-אנושית, ואפילו עם עבודתו של אמן דגול בעל מעמד מוכר. יש משהו פרזיטי החושף בעליל התפרצות של אגו בשימוש כזה ב"התכתבות". והרי "להתכתב" בעברית הוא פועל שמביע הדדיות: אני כותב לך ואת כותבת לי בחזרה, בהקשר של לך ושוב חי שמתקיים בינינו. אדם שמניח פתק בכותל הרי אינו "מתכתב עם אלוהים" אלא לכל היותר מנסה לכתוב אליו, ונותר בציפייה פתוחה לתשובה, לתגובה, לסימן בעולם. אפשר בעברית לכתוב למישהו, ואפשר להתכתב עם מישהו, וההבדל ברור לכולנו.

אלא שאין מדובר ב"להתכתב" במובן המוכר לנו, המובן העיקרי של הפועל במילונים. דוברי העברית, אולי אכן אלו בהם העוסקים באמנות עכשווית או בחקר האמנות בכלל, יצרו הומונים לפועל "להתכתב", כלומר הם יצרו פועל נוסף, "להתכתב" (2), זהה בצורה ל"להתכתב" (1) המוכר, אך הוא בעל משמעות אחרת. הדוגמאות מורות על כך ש"להתכתב" באמנות דומה לפועל עברי חדש אחר: "לרפרר", המשמש בתחום מדעי הרוח, בדמיון מסוים, חלקי, לפועל האנגלי to refer to, כלומר "להתייחס ל-", "להצביע על", "לרמוז ל-". היות ש"רפרנס" הוא עניין מוגדר, מוחשי, עניין שאפשר להצביע עליו באורח ברור, "לרפרר" נראה מעט יותר מחויב מאשר "מתכתב". ב"לרפרר" דומה שאפשר על פי רוב למתוח קו ישר בין ההתייחסות המסוימת ובין הדבר שמתייחסים אליו: למשל, ציון המספר "1948" בפרוזה עברית עשוי בהחלט "לרפרר" למלחמת העצמאות, ודמות של איש שאינו צעיר, בעל שער לבן המצמח לו פרא כמו כותנה בשני צדי הראש בעודו ניצב על ראשו בחוף הים "מרפררת" בעליל לתצלום הידוע של בן גוריון. לעומת זאת, "להתכתב" האמנותי מייצר עמימות ושומר עליה, לעתים שומר עליה מכל משמר. אפילו עולה חשד ששאלה תמימה "למה מתייחס הדבר? עם מה בדיוק מתכתבת היצירה?" תזכה לנחירה של בוז. ואילו את הרפרנס אפשר על פי רוב לסמן במרקר צהוב.

מובן שאפשר לבקר את "לרפרר" שנגזר ממלה אנגלית ואף לומר שהוא לא יצר שורש עברי "ר.פ.ר." ולכן הוא נותר כסרח עודף מלאכותי. ולא פחות מכך אפשר לבקר את "להתכתב" של עולם האמנות העברי על יומרנותו, יהירותו ועמימותו של הפועל שהשימוש בו הפך כמעט לחובה. בשני העניינים יהיו טענות בעד ונגד. אך גם נכון וצריך לומר שבשני המקרים מדובר בשאלות של טעם.

אני חושב שראיתי אותה נולדת, עם כל הקשיים והכאבים, ההיסוסים והמכאובים. במשך כעשרים שנה הרגישו רבים שהיא נדרשת, שיש בה צורך, אך התקשו להחליט כיצד היא תיראה. כפי שקורה לעתים קרובות, הלחץ היה אמריקני. שם, מעבר לים, מכל הסיבות הטובות ומתוך כוונות טהורות, דובר על "accountability". מכר ממוצא אמריקני, שעבד בתחום ביקורת הפנים וגם השתייך במשך תקופה מסוימת למשרד מבקר המדינה, לא חדל מלהלין על הצורך במקבילה עברית למושג שעבורו היה יומיומי ושהחל לחלחל לתקשורת ולשיח הפוליטי והכלכלי. לבסוף, היא באה לעולם. לא יפה, לא נאה להגייה, לא נוחה, ובכל זאת – היא כאן: "אחריותיות".

אמנם אפילו בשנת 2013 עוד התעקשה האקדמיה ללשון העברית שהמקבילה העברית ל-accountability תהיה "אחריות דיווח", אך המציאות עשתה את שלה ודוברי העברית פסקו לטובת "אחריותיות", שהפכה לחלק מהלקסיקון המקובל. באנגלית, accountability מציינת את האפשרות להיות accountable, כלומר לשאת באחריות, להידרש לתת הסבר פורמלי בגלל עניין כלשהו. כמו כן, מציין המונח קביעה כללית שאדם או גוף אחראים לדבר ונושאים בתוצאות של האחריות, וגם קבלה מרצון של אחריות לדבר ולתוצאותיו. כלומר, מדובר באפשרות, בסיכוי ובסיכון לשאת באחריות. באנגלית, הבסיס account נוגע לחשבון, במובן המוכר לנו בעברית ב"לתת דין וחשבון", אך יש לזכור ש-account באנגלית הוא גם "דיווח" ו"סיפור השתלשלות הדברים". מכאן ש-accountability היא האפשרות שנידרש לתת דיווח ולהסביר את מהלך הדברים, כשמשתמע מכך שיש לנו אחריות עליהם.

באנגלית, הדברים מסתדרים יפה: שם העצם account מאפשר את התואר accountable שהוא הבסיס לשם העצם המופשט accountability. אמנם ציניקנים יאמרו, ולא בלי מידה של צדק, שכל עניין ה"אחריות" בעולמם של דוברי העברית בימינו קצת רופף ומקרטע, אבל נתמקד כאן בשאלות הנוגעות למורפולוגיה העברית שלפנינו, כלומר לתצורת המלים ומה מתאפשר מבחינת הצורות העבריות. מהבחינה הזאת, "אחריות" אינה נוחה לגזירה וקשה להפיק ממנה מלים חדשות.

לא לגמרי ברור מהו מקור המלה העברית "אחריות". נראה כי היא קשורה לעמידה מאחורי דבר אבל אולי (גם?) לזיקה לאחריתם של דברים, כלומר לתוצאתם. לענייננו, העובדה שהיא אינה קשורה לשורש פורה מבחינת הפעלים הבנויים עליו מגבילה את האפשרות לגזור ממנה באורח טבעי ונוח. אילו הבסיס למקבילה עברית ל-accountability היה נגזר מן השורש "חשב", בגלל החשבון המגולם ב-account, ואיתו גם ה"דין וחשבון", היו מן הסתם אפשרויות אחרות ליצירת מקבילה עברית כזאת. כך או אחרת, דומה שהלחץ ליצור מונח עברי סביר גבר על שיקולי היופי והאלגנטית המורפולוגית, וכך קיבלנו את "אחריותיות" המשונה.

ובכל זאת, יש טעם לשים לב כי הצורן האנגלי -able- היוצר שמות תואר, והסיומת האנגלית -ability היוצרת שמות עצם מופשטים המביעים אפשרות ויכולת, יוצרים לחץ מתמיד על אוצר המלים העברי שלנו. הדבר ניכר במלים עבריות כמו "קומפטיבילי" ו"קומפטיביליות", "אדפטבילי" ו"אדפטביליות", שמקבילות להן על בסיס שורשים עבריים נמצאות בשלבים שונים של היווצרות והיקלטות, שאת סופם אין לשער. הפרודוקטיביות של הצורות האנגליות גדולה מאוד, באנגלית, והן נפוצות בתחומים המעשיים השונים שענייניהם מעסיקים גם את דוברי העברית.

למשל, לאחרונה התראיינה בעתון "הארץ" פרופסור אניטה היל האמריקנית, הזכורה כמי שהעידה בשנת 1991 בפני הסנאט האמריקני בעת הדיון באישור המועמד לבית המשפט העליון קלרנס תומס, וטענה שהוא הטריד אותו מינית כשעבדה אצלו. בראיון שערכה איתה תמר קפלנסקי נשאלה היל על "תרבות הביטול", ובין היתר ענתה כך: "זו לא שאלה של ביטול, אלא של מה שנקרא אחריותיות, החובה לתת דין וחשבון על התנהגויות מסוימות".

ככל הידוע, פרופסור היל אינה דוברת עברית, ולכן עלינו להניח שהמשפט הוא תרגום של דבריה באנגלית. האם ההרחבה "החובה לתת דין וחשבון על התנהגויות מסוימות" היא תרגום של דברים שהיא אמרה, או שמא מדובר בהבהרה של המלה המשונה "אחריותיות", שטרם קנתה לה אחיזה מלאה בעברית? הצירוף "אלא של מה שנקרא" מעלה חשד שבתרגום הוספה ההבהרה, וכי בדרך ניתנה לנו הצעה רכה ומושכלת לאמץ את המלה "אחריותיות", שחוזרת בראיון שלוש פעמים. אחת מהן מעניינת אף היא, דברים שמובאים מפיה של היל: "השאלה היא מהי אחריותיות, מה נחשב לקיחת אחריות". שוב, אין מסתפקים במלה "אחריותיות" אלא מצמידים לה הסבר, פרפראזה.

אם אמנם מדובר בתוספות מטעם המראיינת או המתרגמים, הרי שאין סיבה לפליאה. מזה שנים רבות כך עושים עיתונים עבריים המציעים לקוראיהם מלים מחודשות, עוזרים להם להבין את משמעותן ומחליקים אותן בהקשרים המתאימים, כמו סירופ רפואי ממותק המוגש בכף חמימה אל פיו של ילד. הדוגמאות לכך רבות מאוד ואחדות מהמופלאות ביותר מצויות ב"מילון המלים האובדות" של עוזי אורנן.

באורח מרתק ומשעשע, אותו ראיון עברי יפה עם פרופסור אניטה היל כולל מילה נוספת בעלת תצורה הכוללת את האלמנטים האנגליים המצויים ב-accountability, כפי שאנו רואים בדוגמה הבאה: "לסיפורים ולמרואיינות האלה מגיעים בדיוק אותם סטנדרטים ואותה קרדיביליות כמו לסיפורים אחרים".

למונח האנגלי credibility, כלומר "מידת האפשרות לתת אמון" נמצאה מקבילה עברית, "מהימנות". מישהו צריך לתת דין וחשבון על השכחתה המרומזת באותו ראיון.