יורם מלצר

בשימושים הנפוצים בימינו, "פריבילגיה" הוא עניין בעייתי. לאחר שנים שהמונח הציב קושי למתרגמים שנתקלו ב-privilege באנגלית ובמילים מאותו מקור לטיני בשפות אירופיות אחרות, הבעיה גדלה עוד יותר עם הקליטה הרחבה של "פריבילגיה" ונגזרותיה בעברית, ובפרט שם העצם והתואר "פריבילגי".

ראשית, לעניין המקור, שעשוי להבהיר לנו גם משהו מהקושי בכל העניינים הקשורים ל"פריבילגיה": בלטינית, prīvilēgium היה מונח משפטי שפירושו "הוראה או חוק בעד או נגד אדם פרטי". מדובר בהלחם של prīvus, "פרטי" והגזע lēx, lēg-, שפירושו "חוק". כלומר: חוק פרטי, לטוב וגם לרע. מלטינית אומץ המונח בלשונות הגרמאניות והרומאניות וגם בלשונות אחרות ביבשת אירופה ובעולם הנוצרי. עוד בימי הביניים המוקדמים, ה- prīvilēgium היה פטור מחוקים מסוימים, זכות שהאפיפיור היה יכול להעניק, ומכאן ככל הנראה התפשט הגוון הנוגע להעדפה של אדם או גוף פרטי ביחס לכלל מי שהחוק או ההוראה חלים עליהם. כלומר, זהו מקור ה"פריבילגיה" במובן השלילי, לפחות בעיני הדוגלים בשוויון בפני החוק ובהקשרים הציבוריים השונים.

יצויין כי prīvus, "פרטי" בלטינית, זכה להצלחה גדולה במילים רבות מספור הנוגעות לפרטיות, בידול מתוך ייחוד וכדומה, עד ל"פרייבט" הישראלי שנעלם מן העברית שלנו ברבות השנים וציין מכונית פרטית, בניגוד למונית ("טקסי" ו"טקסי ספיישל") או לכלי רכב ציבורי או כזה השייך למוסד או גוף רשמי. לאחרונה זכו מאות מיליוני בני אדם בעולם להיחשף לגוף הקרוי The Privy Council בממלכה המאוחדת, המוגדר כגוף מייעץ למלך ומורכב מפוליטיקאים בכירים החברים בבית הנבחרים או בבית הלורדים או מי שהיו בעמדות בכירות בעבר. פרטיות וגם מידה של סודיות ובידול מגולמים בתואר privy הארכאי, שמקורו אנגלו-נורמני. ו"פרטי" בשמה של המועצה מתייחס למלך, שהמועצה היא שלו, מגלמת ומממשת לא מעט מהפריבילגיות הניתנות לו על פי חוק.

באשר ל"פריבילגיה", הרי שהבעיה שהמונח מציב למתרגמים לעברית התבטאה בלבטים אם לתרגם אותה כ"זכות" או כ"זכות יתר". מובן שההקשר מטה את ההחלטה לכאן ולכאן, אך שני המונחים, "זכות" ו"זכות יתר", חושפים בעיה ידועה ביבוא-תרגום של מונחים לועזיים, והיא הקושי לגזור מונחים עבריים נוספים כך שתיווצר סביבה עשירה ושלמה יותר של מילים עבריות שימושיות. מונח המורכב משני יסודות לטיניים, ושיש לו היסטוריה כה ארוכה, אינו מועמד טוב להפוך לגזע עברי נוח לגזירה. אך גם "זכות" או "זכות יתר" אינם נוחים, כיוון שהם רחוקים מאוד מ"חוק פרטי", הפירוש הבסיסי של "פריבילגיה" במקור.

בינתיים, דוברי העברית נטו לצד השלילה בכל הנוגע לגוון האתי של "פריבילגיה". "אין לו הפריבילגיה לעמוד כאן ולהטיף לנו", אומרים דוברי עברית עכשווית ומביעים בכך את היעדר הזכות של מישהו להטיף בעניין מסוים. הרבה פחות נפוץ, אם בכלל, שימוש חיובי, כפי שאנו מוצאים באנגלית ביחס ל-privilege, כשנואמים אומרים ש-It’s a privilege to be here today, כלומר שהתמזל מזלם וזכות גדולה היא להם להיות כאן היום וכו'.

ואם לא די בכך, או אולי דווקא משום כך, בא לעולם ה"פריבילגי" העברי. כלומר, אותו אדם שנהנה מזכויות יתר מאז ומעולם, אולי מתוקף נסיבות הולדתו, מוצא הוריו ומצבה הכלכלי-חברתי של משפחתו, מי שאכל מכפית של כסף ונהנה מכל העולמות, בלי שיהיה עליו להתאמץ או להיאבק באפליה. כי אין ספק: "פריבילגי" נושא מטען ברור של גנאי ואפילו בוז, ולכל היותר ישמש בפי "פריבילגים" כדי להתנצל על... "פריבילגיותם". באנגלית a privileged person  ישמש בדרך כלל במובן חיובי, ובספרדית, שבה קיים שם עצם שהוא גם תואר, privilegiado, השימוש בהחלט נוטה לצד ההערכה החיובית. כך בולט "פריבילגי" העברי המקורי כ-privileged לרעה.

אמנם קשה מאוד להעיד על מה שמתרחש במוחותיהם של דוברים, אך לא יהיה זה מופרז להניח שדוברים רבים של לשונות אירופיות שיש בהן מילים הנגזרות מ- prīvilēgium עודם חשים-שומעים את החלק הראשון הנוגע לפרטיות וספציפיות, לבידול, הגם שאולי אינם קולטים את החלק השני, הקשור היסטורית לחוק. סביר לא פחות להניח שדוברי עברית, לעומתם, המשתמשים במילים הללו שמקורן זר, אינם חשים או שומעים שום הד מן העבר. ומדוע יחושו דבר כזה? הרי "פריבילגיה" נעדרת כל זיקה לעברית בשלביה הקודמים.

כך נותרנו עם "זכות" ו"זכות יתר", ועם האפשרות להפעילם בעברית על פי ההקשר. אלא ש"זכות" נוטה מאוד למובנים חיוביים, ו"זכות יתר" אינה שלילית כל כך. אפשר היה לחשוב על מילים שייגזרו מהשורש "ז.כ.ה": למשל, "זכותן" "זכותנות" – בהתאמה עבור "פריבילגי" ושם העצם המופשט "פריבילגיוּת", שגם הוא כבר התבסס בלשוננו. אולי יהיה מי שירים את הכפפה, אולי אפילו האקדמיה. תהיה זו זכות, כי לא רק פריבילגים יכולים להציע מילים חדשות בעברית. ומצד אחר, לא בלתי סביר לשער ש"פריבילגי", "פריבילגיה" ו"פריבילגיוּת" השליליים התבססו כבר לחלוטין כמונחים עבריים שגורים.

בין המבנים המתמיהים המתגלים לנו בעברית החיה של ימינו, בולט השימוש המשונה ב"יותר מדי". ההרגל שלנו הוא לחשוב על סולם עולה מבחינת הכמות או המידה. לרוב, הרצף הבא ייראה לנו סביר ובוודאי גם הגיוני: "מעט", "הרבה", "יותר", "הרבה יותר" ולבסוף "יותר מדי", אפילו "הרבה יותר מדי".

אלא שהצורות הללו אינן חיות בריק, אינן מתקיימות לבד ואין הכרח לחשוב עליהן כחלק מרצף. המציאות הלשונית טופחת על פנינו ומגלה לנו דוגמאות כגון "הוא בועט יותר מדי טוב לגילו". מהמשפט אנחנו מבינים שהבועט הצעיר בועט היטב, אפילו בולט ביכולת הבעיטה שלו. ואנו גם לומדים את לב העניין: שהוא בועט באיכות שאינה צפויה לצעיר בגילו אלא עולה עליה בהרבה. כלומר, יש לנו כאן "יותר מדי" שאינו שלילי, אינו הגדשת הסאה, אלא שמציין "מעל ומעבר [לצפוי, למקובל, לנורמטיבי]".

דוגמה נוספת לא איחרה לבוא: "הכעס של ברק מוצדק, אנחנו עובדים יותר מדי קשה בשביל היכולת הזאת". כלומר, השחקנים (מדובר בשחקני כדורגל, ומיד נשוב לעניין הזה) מבינים שלפי אמות מידה סבירות, כמות העבודה שהם משקיעים הייתה צריכה להפיק יכולת טובה יותר. הם עובדים הרבה מאוד, לפי דעתם, והתוצאה אינה מספקת. הבעיה אינה בכמות העבודה. אין מדובר בעבודה רבה מדי, כזו שהייתה יכולה לפגוע בשחקנים ולסכן אותם בריאותית, אלא בתפוקה הדלה לעומת העבודה הרבה. שוב, לפנינו "יותר מדי" במובן השונה שאנו מאתרים בדברינו כאן.

זהו רגע מתאים לפנות לעניין רחב יותר, הנוגע להקשר. שתי הדוגמאות, כמו לא מעט מהדוגמאות שאני מביא בטור הזה, מקורן בעולם הספורט התחרותי, בעיתונות הספורט המקוונת. בלשונות רבות, עולם הספורט נותן מקום לדיבור חופשי יותר, והוא מאגד בתוכו אנשים שמודעותם לשפה גבוהה היא מוגבלת יחסית, כמו השכלתם הפורמלית. הדבר מאפשר זרימה פחות מבוקרת של שפת הדיבור אל המדיום הכתוב – המקוון או אף המודפס. יתרה מכך, העממיות, שמתבטאת לכאורה ברובד הלשוני של רבים מהמצוטטים בעיתונות הספורט, מאפיינת מזה שנים גם את הכותבים שבהם, שלא לדבר על המגיהים והעורכים (במידה שהללו מודעים, מיומנים או בכלל קיימים). כך היו מדורי הספורט למקור לא אכזב לשיקוף חידושים לשוניים ולהעלאת תופעות הקיימות בשפה הדבוּרה. אם נוסיף לכך רמה נמוכה במיוחד של עריכה בהקשר העברי, ברור מדוע לעתים יש צורך לקרוא בקול רם את הכתוב כדי להבין מה נאמר.

בכל האמור באותו "יותר מדי", הרי שהוא גם נשמע בדיבור ולא מהיום. מי ששמע משפטים כאלו יעיד כי במקרה כמו "הוא בועט יותר מדי טוב לגילו", אפשר לשמוע עליה בגובה הטון ב"יותר מדי".

יש בלשנים שעוסקים בדיוק בכך, כלומר במבנה המוזיקלי של המשפט ובקשר בינו ובין התחביר על יחידותיו השונות. איני נמנה עליהם, מסיבות של העדפה אישית. ובכל זאת, הזיהוי של העלייה בטון בשימוש הזה ב"יותר מדי" נראה לי ודאי. לפנינו סימן לשוני: המסמן הוא העלייה בטון, והמסומן הוא אותו "יותר מדי" שאינו נושא את המובן השלילי של too much, של יותר מהסביר או יותר ממה שצריך, אלא את המובן של ערך הפלגה קיצוני, וחיובי בעליל. דוברי עברית המעורים בכל חושיהם במציאות הלשונית יכולים לקרוא משפטים כאלו ולשמוע את עצמם, לזהות שהם "מרגישים להם נכונים" רק כשהאינטונציה משתנה עם עלייה ב"יותר מדי". אין זה מבחן מדעי, כמובן, אבל ממילא התצפית על הלשון שלך עצמך היא עניין מורכב. הדוגמאות, מצדן, אומרות די והותר כבר ברמת פענוח המשמעות. בכדורגל אף אחד לא בועט "יותר מדי טוב" ובתחום תחרותי כל כך אף אחד לא "עובד יותר מדי קשה". עם המידע הבסיסי הזה אנחנו ניגשים לפענח את המשפטים, ונאלצים להכיר בכך שיש לפנינו "יותר מדי" מסוג שונה מהמוכר לנו ברגיל.

וכך עלינו לברך על הכאוס העריכתי, על חוסר המקצועיות ואפילו על ההפקרות הנבערת של האחראים על מדורי הספורט. בשטחים שבאחריותם חוגגת העברית המדוברת הטבעית, פרועה, יצירתית, משתנה, מכעיסה ומסקרנת, ואף פעם לא יותר מדי.

השפה היא יצירה קולקטיבית, חיה ודינמית. מייצרים אותה כל דובריה, והם עושים זאת באורח כמעט בלעדי על ידי השימוש בה. השימוש בשפה, על ידי כל אחד ואחת מאיתנו, כולל חזרה על דברים מקובלים, הפעלה של המכלולים הרבים בשפה – מבנים, צורות – וגם הימנעות מהפעלתם. יש מכלולים בשפה שמניבים צורות וצירופים, מכלולים שמממשים אפשרויות הגלומות במבנים. כך, במבט על המתרחש, נוכל לעתים לומר שדבר מה הוא ״חדש״; כך יהיו מי שיתקוממו ויאמרו שהדבר שנראה ״חדש״ הוא ״בניגוד לכללים״ ולא פעם מה שנראה חדש בעיני אחדים אינו נראה חדש כלל בעיני אחרים.

הדרכים שבהן השפה משתנה, האופנים שבהם נוספים לה אלמנטים, ומהלכיהם המדויקים של תהליכים כאלו – הכול עניינים מורכבים, רצופים בספקות ובהשערות סותרות. ומעבר לכל אלו, נוכח דבר חדש, לא מוכר, שמתגלה לנו כצופים בשפה מסוימת, קשה מאוד להתנבא. האם לפנינו ״שגיאה״? טעות תמימה שהדובר אינו מודע לה וגם לא יחזור עליה? ואולי אנו עדים לבקיעתו של ניצן שעתיד להיות דבר חדש בשפה? לשם ניקיון הדעת והיושר התיאורי, עלינו לאסוף הכול, לתעד, למיין ולהמתין בסבלנות.

הבלשן הדגול יעקב פולוצקי נהג לומר לתלמידיו שדוגמה אחת יכולה להיות טעות, שתי דוגמאות יש לרשום בצד ולחכות, ואילו שלוש דוגמאות כבר מצדיקות סעיף במאמר מדעי. לניקיון הדעת ולגישה הפתוחה הזו כיוונו הדברים הכלליים בפסקה הקודמת. גישה פתוחה פירושה לא להטות את השיפוט שלנו על פי הטעם, לא להיות שבויים בידיהן של נורמות שאין להן ולא כלום עם גישה אמפירית שמעוניינת אך ורק ב״יש״ הקיים בפועל, וגם לא למהר לזרוק הצידה מקרים נדירים שאכן יכולים להעיד על תהליך שעד כה לא שמנו לב אליו או שלא היה לנו נגיש.

הדברים הללו תובעים מאיתנו תשומת לב מתמדת לממצאים המתגלים בטקסטים, ואכן לרשום ולחכות. והנה הגיע מייל ובו כתבה מי שכתבה שאדם מסוים ״אינו פרסם את הטקסט״, בדיוק כך. ההקשר לא הותיר מקום לספק: היא ביקשה לומר שאותו איש לא פרסם, שלא הוא פרסם, שהטקסט שכבר פורסם, לא הוא פרסם אותו.

מילת השלילה ״אינו״ משמשת לשלילת צורות פועל בהווה וכן לשלילת שמות תואר. ״היא אינה אוהבת ברוקולי״, ״הם אינם גבוהים״. העניינים אמנם מסתבכים מעט שכן גם שמות עצם יכולים להישלל, ומעמדם אז דומה למעמד של שם תואר. אך בכל הקשור לפועל, לצורות הפועל ולזמן של הפועל הנשלל, ברור לגמרי שההרגל הוותיק, המקובל, הנלמד והמועבר מדור לדור הוא ש״אינו״ שולל רק צורות פועל בהווה. כשאנו רוצים לשלול צורות פועל בעבר או בעתיד, אנו משתמשים במילת השלילה ״לא״: ״לא רצחתי״, ״לא ניסע מחר לעפולה״.

אז מה קרה ב״אינו פרסם״?

ראשית, איננו יודעים. כשקיבלתי את הטקסט הוא היה עבורי דוגמה ראשונה, יחידה. אלא שלא חלף זמן רב והדוגמאות החלו להופיע בזו אחר זו, ואפילו סימנים למוּדעוּת לקיומה של התופעה. חברה הייתה באירוע בתל אביב שבו מורה לפיזיקה – לא ללשון! – סיפרה שבעת בדיקת מבחנים של תלמידי תיכון שהיא מלמדת, היא מצאה את עצמה מתקנת צורות כגון ״אינו היה״ ו״אינו לקח״ ואחרות דומות להן. כלומר, היא הבחינה בשימוש גובר ב״אינו״ לשלילת העבר. בתמימותה, כך אמרה, היא חשבה שמדובר בניסיון של תלמידיה למצוא חלופה עברית לזמן דקדוקי שאינו קיים בעברית, אך עד מהרה היא הזכירה לעצמה שמדובר בתלמידים שהידע שלהם באנגלית מוגבל, ושאינם שולטים בשפות אירופיות מודרניות או בלטינית וכדומה. מסקנתה הפשוטה וההגיונית הייתה שהתלמידים רבים בימינו חושבים ש״אינו״ היא מילה נרדפת, ״יפה יותר״, ל״לא״. כלומר, החשד הוא שיש פה ניסיון להגביה את משלב השפה – בכל זאת, מבחן כתוב, בתיכון, בפיזיקה – כדי להרשים את המורה ולהישמע ״רשמיים״.

לא חלפה אלא יממה והנה נחתה אצלי דוגמה נוספת, בטקסט במדור ספורט מקוון, שעסק בעתידו של הכדורגלן הוותיק ערן לוי: ״לוי קיבל הודעה אתמול בלילה (בין רביעי לחמישי) שאינו ימשיך עוד ביפו וכמובן שאינו נכלל בסגל הקבוצה למשחק החוץ היום מול הפועל עכו״. ״אינו ימשיך״, לכל הדעות ועל פי ההקשר, הוא שלילה של צורת פועל בעתיד. עובדה אמפירית, גם אם אנו רגילים לראות ולכתוב ״לא ימשיך״.

וכך יש לפנינו כבר שלוש דוגמאות ויותר, כולן עכשוויות, חיות ואמיתיות. אין מדובר בפליטת מקלדת או במעידת של היד האוחזת בעט. את הסיבות לתופעה אפשר רק לשער, וההשערה הראשונה והבסיסית היא מה שסברה אותה מורה לפיזיקה: על יסוד בורות, נעשה ניסיון להגביה את הסגנון ולהישמע רשמיים ומהוקצעים יותר. הווקטור הזה אכן מוכר ומביא לעולם לא מעט צורות ומבנים בלשונות רבות. גם הבורות והצורך ביוקרה ובהפגנה של יכולת מדומה הם כוחות חזקים בעולם, ולא רק בתחום הלשון.

האם צפוי ל״אינו״ תפקיד רחב יותר, גם לשלילת צורות פועל בעבר ובעתיד (ואולי גם בציווי)? אינני יודע. איני ידעתי אתמול ואיני אדע מחר. נחכה ונראה.

עם הנחיתה בארץ אחרת, הטלפון הסלולרי מזמזם בקצרה, מודיע על הודעת טקסט חדשה. חברת הטלפון הישראלית מתריעה כך: "לקוח יקר, לא קיים לך הסדר שיחות".

אכן, אמת לאימתה. אבל משהו מותיר בי תחושה לא נוחה. הנוסח, הנוסח: "לא קיים לך". אפשר היה לפטור את העניין באמירה שמדובר ב"שגיאה". ובכל זאת, טקסט עברי שנכתב בידי דוברי עברית וקיבל אישור מדרג בכיר יותר מאשר כותבי התוכן הזעיר, המכונה בימינו "מיקרו קופי", כך שהוא משמש כבר זמן ובוודאי במאות אלפי הזדמנויות. טקסט עברי עכשווי: "לא קיים לך הסדר שיחות".

האמת היא שאין לי הסדר שיחות חו"ל אצל הספק הסלולרי שלי, וגם לא היה לי באותה הזדמנות שבה נסעתי לחו"ל. "אין לי", "יש לי" – אלה הצורות הנפוצות, המקובלות לציון היותנו במצב שדבר מסוים בידינו, בחזקתנו, שייך לנו ומצוי בידינו וכדומה. הן מתבססות על הצמד "יש" ו-"אין", אלמנטים קבועים העומדים בראש אמירות המביעות קיום או אי-קיום, בהתאמה. סיומת הגוף הצמודה למילת היחס "ל-" מציינת מי הגורם שהדבר ברשותו, אצלו או שלו. משפטי "יש" ו"אין" הם הצורה הרגילה של העברית המודרנית לציין קיום ואי-קיום של דבר מבחינת מי שהדבר מיוחס לו.

בעברית יש גם אפשרות אחרת, המערבת את "קיים", צורת בינוני שמקורה ב"לקום" או "לקיים". משמעות הצורה "קיים" היא "חי, יציב, נמצא, קבוע, בתוקף" וכדומה. ואפשר כמובן לראותה בעבר, במבנה "היה קיים" שמשמעותו שדבר היה במציאות, נמצָא. "קיים" על פי רוב אינו מופיע עם מילת יחס, כך ש"קיים לי" הוא אנומליה מבחינת הדקדוק העברי הפורמלי.

חשוב לשים לב ש"קיים" על פי רוב מתייחס לקיום כללי במציאות, קיום שאינו מזדמן או אינו נוגע דווקא לתחומו של אדם מסוים או עניין מוגדר ומוגבל. מה שקיים קיים בפני עצמו, ללא קשר לנסיבות, ומה שלא קיים איננו, באורח מוחלט. לעומת זאת, "יש לי" ו"אין לי" יכולים בהחלט להורות על מצבים בני חלוף, נסיבתיים ומשתנים.

ובכל זאת, החברה הסלולרית התעקשה להודיע לי, ולאלפים רבים נוספים, ש"לא קיים לך הסדר שיחות". נוכח המשפט כפי שהוא, כטקסט אותנטי, עולות שאלות ומסתמנות השערות אפשריות. במבט ציני אפשר לומר שיתכן שהחברה הסלולרית רואה את עצמה כיקום מקיף-כל, ושאם אין לך אצלה הסדר שיחות, הרי שהסדר השיחות לא קיים (הס מלהזכיר את האפשרות שיש ללקוח הסדר אצל מישהו אחר, או אפילו הסדר, סידור או פתרון אחרים). ב"לא קיים לך" הם מכסים שני תחומים בעת ובעונה אחת: הצגת עצמם כיקום והצבעה אל הלקוח כמי שיש על שמו מעין חור באותו יקום שלם ומושלם. "לא קיים לך" מביט אלינו, אל אותו "אתה" שפנו אליו, מנקודת המבט השתלטנית של היקום של הענק המסחרי.

בנוסף לכך, יתכן שפנייה בנוסח המקובל של "אין לך הסדר שיחות" הייתה מחמיצה את הבעת צלו התאגידי הגדול של הספק, ומעלה את הסיכוי לתגובה של משיכת כתפיים מצדו של הלקוח. יש לעברית פתרון, בדמות הוספת ביטוי אדוורביאלי, כלומר ביטוי של מקום או זמן. כך יכלו לכתוב, למשל, "אין לך אצלנו..." או "אין לך עדיין..." ולפנות אל הלקוח. לדוברי העברית דבר כזה טבעי, והיה מתקבל היטב מבחינה לשונית, ואולי גם מבחינת היחס והגישה ללקוחות.

פה ושם נתקלתי – משום מה תמיד במערכות גדולות, אצל ספקי שירות תאגידיים – ב"קיים לך". פרט להתייחסות לעצמם ולמאגרי המידע שלהם כחזות פני הכול, יש פה גם עניין של פרספקטיבה. נציג החברה מביט במאגר הנתונים, ומתווך לנו את הממצא: לא קיים, והדבר נוגע לנו, היה צריך להיות לנו, על שמנו, דבר-מה שהיה נרשם ומתועד אצלם. "אין לך" או "יש לך" היו שומטים את הגוון הזה, של המבט אל המאגר. כן, בהחלט, יכלו לומר "לא קיים לך אצלנו..." אבל אז, חוששני, הם היו מביעים את האפשרות שאסור להביע בעולם המסחרי התחרותי: שקיים לי הסדר שיחות אצל מישהו אחר. כי האמת פשוטה: יש לי טלפון, יש לי דרכים להשתמש בו בחו"ל, וקיימת אצלי שביעות רצון מכל העניין. הרי הלקוח הוא הכול, והוא תמיד צודק.

העיסוק במקורותיהן של מילים הוא עניין משעשע ומעוט תועלת. האפשרות לדעת, באורח מלא ושלם, שמילה מסוימת בשפה התגלגלה אליה במסלול מסוים, משפה אחרת, אולי דרך שפות נוספות, על פני מאות ואולי אלפי שנים – מוגבלת מאוד. כמו בכל עיסוק בחומרים היסטוריים, אנו נתקלים בחורים בתיעוד, סובלים מהטיות בשל התיעוד שכן עומד לפנינו, מתקשים להעריך את משמעות הממצאים הקדומים ומגלים שהמילה הבודדת היא יצור חמקמק.

לא אתרכז כאן בניתוח – ולמעשה בפירוק ובקעקוע – של המושג הקלוקל "מילה", שאין לו הגדרה ממשית או מועילה, ובוודאי לא כללית, וגם לא אביא את החלופות האפשריות ל"מילה" כשאנו עוסקים בבירור אטימולוגי. נסתפק לכן בהרגל המושרש בנו נוכח הפריטים שאנו נוטים לכנותם בשם הזה. אך המילה היא יצור חמקמק, כמו כל אלמנט בשפה שאנו מנסים לברר את מקורו ההיסטורי, בדיוק כיוון שיש לנו קושי עצום להבין את התפקוד של האלמנט בכל שלב, בכל קורפוס של טקסטים. תפקוד כזה עולה מהשימוש, והשימוש מעיד על עצמו מתוך הניגודים בין השימוש באלמנט שאנו ממוקדים בו והשימוש באלמנטים מתחרים. ה"משמעות" של "מילה", אם כן, בשלב מסוים של שפה, עולה מתוך התפקוד שלה במערכת מורכבת ורבת קשרים. עניין מסובך מאוד, שיש סיכוי קטן בלבד למפותו באורח שלם במידה סבירה.

במילים אחרות, עבור מי שדווקא רוצה להתעסק בתחום הספקולטיבי, המשעשע לפרקים והלא מאוד מועיל הזה, מדובר בכאב ראש.

אפילו במיגרנה. שהרי המיגרנה היא דוגמה טובה לקשיי האטימולוגיה. המילה האנגלית migraine, שדומות לה קיימות בצרפתית (migraine), ספרדית (migraña) ובשפות אירופיות רבות נוספות, מתמפה ללטינית עממית, שם אותרה הצורה hemicrania, שצורה זהה לה יש ביוונית, ἡμικρανία, "הימיקרניה". המילה היוונית מורכבת מהתחילית "הֶמי-" המוכרת לנו למשל מ"הֶמיספרה", שהיא מחצית הספירה, ומ-"cranion", שמשמעותה "גולגולת". כלומר, "מיגרנה", בכל שושלת היוחסין הזאת, היא "מחצית גולגולת". יש המשערים שליוונית חדר המונח מהמצרית העתיקה, שם נמצא "חצי ראש" – בביטוי של סמיכות פשוטה - כביטוי המציין כאב ראש עז. הביטוי המצרי נמצא בפפירוסים העוסקים במאגיה, ולא ברור האם ההתאמה בחלקים ובמשמעות הבסיסית, המילונית, בין הצורות במצרית וביוונית היא מקרית או שמא הגיעה דרך מגע תרבותי, אולי בתחום הרפואה, בין העולם המצרי והעולם דובר היוונית, מגע שהתקיים במשך יותר מאלף שנה.

מכל אלו אנו לומדים שפוטנציאלית, כאב הראש העז והמיוחד המוכר לרבים מדי מאיתנו והמכונה בקרב דוברי עברית בשם "מיגרנה", נקרא במילה שמתגלגלת בלשונות הים התיכון ואירופה מזה 2,500 שנה, אולי אפילו עד 4,000 שנה. והנה הבעיה הקטנה והעיקשת: איננו יודעים. כדי לדעת על קשר בין "חצי ראש" במצרית עתיקה ובין "המיקרניה" ביוונית, יהיה צורך לגלות תרגום ישיר, טקסט לצד טקסט, בהקשר רפואי, כששני הטקסטים מדברים על הנגע הבריאותי. רף דרישות גבוה, אך הכרחי כדי לקבוע עובדה היסטורית ולא להישאר עם השערה בלבד. למעשה, אותה הדרישה עומדת גם ביחס לשלבים המאוחרים יותר, של גלגול מיוונית ללטינית (אולי), מלטינית לצרפתית קדומה, ומשם לאנגלית וכו'. איננו יכולים להניח מראש שמדובר תמיד ב"מיגרנה", באותה "מיגרנה" – גם אם הצורות נראות כה דומות, גם אם המודעות לכך שחלקי המילה פירושם "מחצית גולגולת" הייתה חיה בראשיהם של הדוברים והכותבים על פני עשרות דורות.

זהו הרגע לעצור ולשים לב לעניין נוסף, שעשוי להיות חשוב. במצרית מדובר על "מחצית הראש" ואילו ביוונית ולאחר מכן החליפה את הראש הגולגולת. האם הדבר משמעותי? אולי, ואולי לא. ראשית, יהיה עלינו למפות את המילים המצריות לראש, גולגולת ויתר החלקים באיבר הגוף שבתוכו יושב המוח ובחזיתו יש עיניים. החלוקה הסמנטית הזו אינה מחויבת למה שבא אחריה בשפות אחרות, כמובן. מעבר לכך, יש לשים לב לכך שבשלב כלשהו, לא בדיוק ידוע, שלב שלא קל לאתר, אפשר להניח ש"migraine" כבר הפכה ליחידה אחודה ומותכת היטב, ללא תודעה של הדוברים באשר לגולגולת, בניגוד לראש או לפנים הראש או לקטע או אזור של הראש. היחידה שעוברת לכאורה משפה לשפה יכולה לעבור עם התודעה הזו או בלעדיה.

מבט נוסף על עניין הגולגולת, עצם הגולגולת, עם התובנות שאפשר לאסוף בקלות ממי שסובלים מהכאב הנורא הזה, עשוי להבהיר לנו שבמיגרנה הכאב מורגש על פני הגולגולת, לא פעם לאורך קו. בכך יש דחיפה נוספת לעיון בעניין "חצי גולגולת". מה אומרת אותה "חצי גולגולת"? האם הכוונה היא שחצי הגולגולת כואב? או שמרגישים חצי גולגולת? או שמרגישים שהגולגולת מתפצלת לשתיים, מרוב כאב לאורך קו?

השפה העברית החיה אימצה את "מיגרנה" ללא היסוס, והאימוץ לא הושהה עד לבדיקת עדויות של חולים וחולות. האקדמיה, ביצרנותה המשונה, תרמה את הצורה " צִלְחָה" או "צַלְחִית", על יסוד הארמית. דבר בתודעה העברית החיה אינו נקשר למילה החדשה הזו, והיא נדחתה בפועל – לא ראש, לא גולגולת, לא כאב או קו של כאב מגולמים בה מבחינת דוברים עכשוויים. נותר רק כאב הראש המפלח גולגולות רבות וטובות, ממצרים העתיקה ועד ימינו. ונותר המשחק באטימולוגיה, למי שראשם מבקש דווקא את זה.

חידוש מילים בשפה מתחולל בשתי דרכים עיקריות, שלא תמיד נבדלות לגמרי זו מזו. האחת היא שהדוברים, בתהליך הטבעי והמסתורי שבו הם מחוללים את השינויים שאנו מבחינים בהם לאחר זמן, ממציאים מילה או מספר מילים שיש ביניהן קשר צורני טבעי לשפה. הדרך השנייה היא שאיזשהו גורם בעל עמדה, השפעה וכוח, מכריז על מילה חדשה ומקווה-מצפה שהיא תיקלט. הגורם הזה יכול להיות אקדמיה לאומית ללשון, במקומות שיש מוסד כזה, או אפילו ממשלה או בית נבחרים. בעברית המודרנית של ימינו, שתי הדרכים פועלות ביחד, והתוצאות מעורבות כצפוי. מה שקובע הוא השימוש שנעשה במילים, חדשות או פחות חדשות, וההקשרים הם המסגירים את המשמעות.

יחד עם זאת, במידה שחידוש של מילה, המצאה של מונח יש מאין, נעשה באורח יזום, אפשר להביט בו כפי שמביטים בכלי, באביזר שאמור להיות שימושי, ואפילו כביצירה הנדסית, וגם – במבט המחפש את האסתטיקה.

מכל הבחינות הללו, כל עניין ה"קיימוּת" במובן הסביבתי אינו מעיד על רגעי זוהר של המחדשים. באתר האקדמיה ללשון מובאת ההגדרה הבאה ל"קיימות": "גישה הדוגלת בשימוש במשאבים לצורכי הדור הנוכחי שאינו פוגע ביכולת של הדורות הבאים ליהנות מהם" ומצוין בסוגריים "Sustainability", כמקבילה באנגלית. לגבי "קיימות" בכלל מופיעה באותו מקום באתר הגדרה אחרת: "היכולת להתקיים זמן ממושך עם שמירה על התכונות והכושר המקוריים" ומצוין בסוגריים "Durability". מכאן כבר עולה בעיה: "קיימות" במובן השני היא יכולת, ואילו במובן הראשון היא גישה. המובן הראשון הוא המעניין אותנו כאן, ואין ספק שיש שתי מילים שנראות זהות, "קיימות" במובן הסביבתי; "קיימות" במובן של שמירה על תכונות וכושר מקוריים.

אם "קיימות" במובן הסביבתי היא תכונה, השאלה הטבעית היא כיצד מכונה דבר שניחן בתכונה. התשובה העולה מהמציאות, מהטקסטים הנפוצים, היא "בר קיימא" ("בת קיימא" בנקבה) – ויצוין שהאקדמיה מנסה להנחיל את הצורה "בר קַיָּמָה". אך לא על הכתיב או על הדיוק בהגייה אתעכב כאן, אלא על המציאות הלשונית בפועל, בדוגמאות הממשיות המתגלות לנגד העיניים.

חנות נחמדה מכריזה שהיא "שומרת על ערכי בר קיימא", דובר מסביר שהוא בוחר במוצר מסוים בגלל "עניינים של קיימות", ומאמר עיתונאי-מסחרי קטן מספר לנו על מטוס עתידי, המכונה בפי הכותב העברי האלמוני "מטוס בר קיימא".

במחי דוגמאות אחדות אפשר לראות שיש בעיה וגם להבין מה היא. עיון קטן ב-sustainability מראה לנו, בשקיפות מורפולוגית גמורה, שהיא נגזרת של sustainable, שנגזר מ-sustain, פועל אנגלי המורכב מיסודות לטיניים שמשמעותם "להחזיק מלמטה" – יסודות שהתרכבו על פני מאות שנים, מלטינית דרך צרפתית עתיקה ואנגלית של ימי הביניים בואך האנגלית המודרנית. ומה הוא הדבר הנתמך מלמטה, כלומר תוך מתן בסיס איתן? במקרה שלנו, כדור הארץ, הסביבה, הטבע, משאבי טבע וכו'. כלומר, sustainability מקיימת את ההבטחה הגלומה בחלקיה: מדובר ביכולת להסדיר את הקיום האנושי ואת פעולתה של הציוויליזציה, כך שצרכי בני האדם ימולאו ויכולותיהם יתבטאו תוך שמירה על המערכות האקולוגיות באופן שיאפשר להן לשמש את הדורות הבאים ולספק את צרכיהם. הקו המחבר באנגלית בין הפועל sustain, התואר sustainable ושם העצם המופשט sustainability, ברור וטבעי. לכן אין כל הפתעה שגם בתחום העסקי, sustainability מתארת את היכולת להחזיק עסק לאורך זמן, בעיקר מעבר לרווחיות לבדה.

כל העולם המקושר הזה, הן מבחינת המשמעויות והן מבחינת הצורות, אינו מתקיים באורח אורגני בעברית שבה יש לנו "קיימות" ו"בר קיימא" או "בר קימה". האם ניסה מישהו ליצור את "קיימות" במחשבה על "sustain" האנגלי? אם כן, הדבר נעשה בלי ניתוח המרכיבים בצורה האנגלית ובלי התחשבות בקשרים שנוצרים ביניהם ולאחר מכן בין התוצאה והנגזרות המורכבות יותר, בדמות המילים שהובאו כאן. ואם לא, אפשר פשוט לומר שהתוצאה העברית אינה מספקת, ואינה מתפקדת היטב בקרב הדוברים, לפחות בינתיים.

כי מהו "מטוס בר קיימא"? יש לקוות שכל מטוס באשר הוא יוכל להתקיים, לפחות למשך הזמן שאנו אמורים לטוס בו ולהגיע ליעד בריאים ושלמים. אם הכוונה למטוס שמקיים ערכי קיימות, הרי שהניסוח קלוקל: הרי "שלום בר קיימא" (מישהו זוכר את הביטוי?) הוא כזה שיש לו סיכוי טוב להתקיים לימים רבים, כלומר גם sustainable כמו עסק בריא וגם durable כמו דבר עמיד. גם "ערכי בר קיימא" חושף בפנינו בעיה, כאילו "בר קיימא" אינו אלא תווית שמצמידים לאריזה או לחפץ, בלי להבין או לפרט מה סגולותיה הטובות לסביבה, לטבע או לדורות הבאים. גם המילה "קיימות" בעייתית, שכן היא מרמזת, מבחינת צורתה, על לא יותר מיכולת להתקיים. מתי? עד מתי? כיצד? על חשבון מה או מי? לא ידוע.

מכל אלו עולה חשד כפול: ש"קיימות" ו"בר קיימא" וכו' נוצרו על ידי אותה ועדה ידועה מהבדיחה על הגמל (הסוס שתוכנן על ידי ועדה), ושדוברי העברית טרם גיבשו לעצמם לקסיקון קטן ויעיל, בר-קיימא, לכל ענייני הקיימות המורכבים הללו.

לאחרונה נפוץ מבנה תחבירי עברי מסקרן, אולי קצת משונה, שדוגמה אופיינית לו היא הכותרת לקטע שאתם קוראים כאן: "מדהימה שאת". הדוגמאות רבות והן מתגלות גם בשיחות בעל פה וגם במקומות שמתאפיינים בכתיבה קצרה, נרגשת, ישירה, כלומר ברשתות החברתיות, בשלטי פרסומת, בגרפיטי ועוד.

מדובר במשפטים המורכבים משני אברים, שבהם הראשון הוא תואר ואילו השני כולל את "ש" ואחריו כינוי גוף, כמעט תמיד בגוף שני. מהמופעים של המשפטים הללו ברור כי מדובר בהבעות של הערכה ושבח, לא פעם נלהבות. הדובר משמיע את הערכתו למושא האמירה, אומר לו את דעתו עליו – כמעט תמיד דעה חיובית, אם כי פה ושם נתקלתי בדוגמאות להערכה שלילית כגון "דביל שאתה".

המבנה מעורר תמיהה טבעית, שכן הוא אינו תואם תבניות של משפטים עבריים מהסוג שאנו רגילים לקרוא בעיתון או בספר, כלומר בעברית היותר פורמלית או ספרותית. יתרה מכך, דומה שהמבנה הופיע רק בשנים האחרונות, מה שהופך את העיון בו לנדרש עוד יותר. מבחינת המשמעות, הבעת השיפוט מפיו של דובר למושא האמירה היא עיקר העניין. אך מה קורה כאן מן הבחינה התחבירית?

בספר הדקדוק של העברית העכשווית – שהיה צריך להיכתב ולמיטב ידיעתי אינו נכתב כלל – היה יכול להיות סעיף מיוחד להבעות שיפוט רגשיות מהסוג הזה. בסעיף כזה היינו מונים למשל את המבנה "טיפש שכמותך" או "טיפש שכמוך" שהמבנה שלהם קרוב מאוד ל"מדליק שאתה", כשבין שני המבנים יש גם דמיון במשמעות. באותו הסעיף היינו כוללים גם את המבנה החד-אברי "טיפש", "חכמה", "מדליק", "דביל" וכו' – מבנה של הטחת שיפוט באמצעות משפט שכולל תואר, לא יותר. מהמכלול התיאורי לא היה נפקד מקומו של המבנה הקרוב "איזה מהממים שאתם", שאלון עידן ב"הארץ" שם לב אליו והביע כלפיו סלידה מבחינת ההיגיינה הלשונית-חברתית – עניין לגיטימי תמיד, כידוע. אם היינו מחלקים את הסעיף בספר למבעים חיוביים לעומת מבעים שליליים, מבחינת השיפוט, היינו כוללים בתת-הסעיף של ההבעה השלילית גם את המבנה "חתיכת X" (עם הערה בדבר ההיגוי הדיבורי הנפוץ "חַתְכַת X"). מבחינת המבנים, יתכן שהיינו מגיעים למסקנה ש"טיפש שכמותך" הוא פורמלי או ארכאי יותר, ש"טיפש שכמוך" מעט יותר חדש ודיבורי, וכמובן – ש"טיפש שאתה" הוא העכשווי והדיבורי מכולם. בירור כזה היה מעלה את הצורך לבחון את ההבדל בין "חכמה שאת" ובין "חכמה" (במובן של הבעה כלפי שומעת שמיוחסת לה חוכמה), וסביר שהיינו אומרים שהאבר "שאת" ממלא שני תפקידים בעת ובעונה אחת: הבהרה אל מי מופנים הדברים ואיזושהי הדגשה, העצמה או הגברה של הקביעה והמבע באמצעות השימוש ב"ש-".

מעבר למיפוי הסמנטי של השימושים וההקשרים, עבור כל מבנה בנפרד ובאורח השוואתי בין המבנים כולם, היינו בכל זאת נדרשים לשאלות תחביריות נוספות. למשל, היינו שמים לב להבדל בין הגופים: אין דין הגוף הראשון כדין הגוף השני, ואילו הגוף השלישי שונה מהותית משני הראשונים, והמבנים הללו היו תורמים להבנה הכללית יותר הזו. בנוסף לכך, היינו מוצאים את עצמנו מבחינים שהמבנים הללו נהוגים בדו-שיח ולא בתיאור או בקידום של עלילה בסיפור, וגם זה נושא כללי שההבנה של המבנים הללו הייתה תורמת למיפויו המלא יותר.

ועם כל העבודה המדוקדקת, הרבה, לא היה נשלם מעשה התיאור וההבנה שעולה מתוכו. היינו נותרים עם תמיהה יסודית ביחס לתפקידים של "ש-". גם זה עניין שספר דקדוק של השפה העברית העכשווית היה נדרש לו. במילים פשוטות: מה עושה שם "ש"? מה תפקידו במבנים כמו "גדולה שאת"?

תשובה אחת, נכונה, פשוטה ובנאלית היא ש"ש" הוא חלק מהמבנה, מסמן את הבקע בין שני החלקים. הרי "גדולה את", משפט מסוג קיים ומוכר בהחלט בעברית שלנו, אינו מביע את אותו הדבר כמו "גדולה שאת", וגם אינו משמש בדיוק באותו הקשר או מצב. היתכן שגם הוא יכול להיות מובן כמשפט של קביעת שיפוט כלפי השומעת? בהחלט, אך יתכן שבדיקה יסודית של דוגמאות תגלה לנו שהוא מעט פחות חזק, פחות רגשי, פחות החלטי, פחות חותך וסופי. ולידו נצטרך להעמיד מבנה נוסף: "איזו גדולה את", ולהתמודד עם חלוקת המשמעויות והתפקידים של כל המבנים הללו.

ובכל זאת, עניין ה"ש-" מנקר ואינו מרפה. מה תפקידו? האם יש לו כאן תפקיד מסוג שאפשר לאתר במבנים אחרים? יתכן מאוד, כפי שיתכן שהוא מזכיר תפקידים של "ש-" בשפות מערב אירופיות מסוימות, שבהן הוא משמש כדי לחזק אמירה חותכת, להדגיש קביעה, להתבצר בעמדה בוויכוח ועוד.

את כל זאת איננו יודעים. עדיין. כלומר עד שתיעשה עבודה מדוקדקת, מבוססת על טקסטים, שיטתית, בדרך לכתוב סעיף בספר הדקדוק העברית העכשווית.

איזה שפה! חתכת אתגר! מדהימה שאת!

מתח ברור מתקיים בעברית של זמננו בין "לכתוב" ו"לרשום". ראשית, ברור כי המתח הוא ענייני, כלומר מתקיים במישור הלשוני, שכן שני הפעלים משמשים, ויש ביניהם שיתוף תחומים, מעין "תחרות" שניכרת לעינו של המתבונן מהצד. מתי משתמשים באחד ומתי באחר? כלומר, מתי דוברי השפה העברית העכשווית מעדיפים את הפועל "לכתוב" ומתי את "לרשום"?

והמתח אינו לשוני בלבד, אינו רק עניין של בירור חלוקה של תחומים בין שני פריטים בשפה. מדובר גם במתח אסתטי, אפילו תרבותי. האם "לרשום" כובש את כל התחום שהיה שמור פעם ל"לכתוב"? האם "לכתוב" בדרך החוצה? האם הוא ישרוד על שטח קטן, מצומצם להקשרים מוגבלים מאוד ותו-לא? ובתוך כל התהיות והדרמה – רבים מתעוררים להגיב, לא פעם בכעס, בתלונה, על דוברים שמשתמשים ב"לרשום" בהקשרים שבעבר, אולי מזה דורות, היו שמורים ללא ספק ל"לכתוב".

השטח, אפשר לומר, בוער, בהחלט בוער. בכתבה טלוויזיונית שגם הועלתה ל"יוטיוב", הכדורסלן דני אבדיה, צבר הדובר עברית רגילה מאוד, לא עשירה, מייצגת בעליל את בני גילו, אומר לכתב השואל אותו על יחסיו עם אביו, איש תובעני, לא קל, בהחלט לא רגיל: "כן, אני גם רשמתי... אני גם רוצה לרשום על זה עכשיו שיר ראפ כזה בעברית", ומיד משפיל את עיניו אל השולחן בבית הקפה ומתחיל לדקלם. מיד לאחר מכן הקריין מסביר לנו: "האבא הלא רגיל שהוא כתב עליו בשיר הוא כמובן זופי, שהיה כוכב כדורסל בפני עצמו..."

לא קשה למצוא שלל דוגמאות לשימוש ב"לרשום" במקום שרבים מאיתנו רגילים, ואף מתעקשים, לעשות שימוש ב"לכתוב". "איך רושמים...?" שואל מישהו, ומבקש למעשה לדעת כתיב של מילה. "למה רשמת לי שתגיע מחר ובסוף לא הופעת?", מלינה מישהי אחרת, ומתכוונת לכך שבן שיחה כתב לה הודעה בטלפון הנייד.

אכן, רבים מאיתנו רגילים לחלוקה די ברורה בין "לרשום" ו"לכתוב". על פי החלוקה הזו, "לרשום", פרט לציון פעולה בתחום הציור, כלומר ציור בפחם או בעיפרון, מציין ציור של אותיות, עריכה של רשימת פריטים, תיעוד שתוכנו נקודתי וקצרצר, העברת מידע מוגבל למדיום כתוב וכדומה. "לכתוב", לעומת זאת, פרט לציון המיומנות עצמה, כלומר ידיעת כתוב, מתייחס ליצירה של תוכן כתוב מהסוג הרחב, הארוך והמורכב יותר, להקמה של מארג טקסטואלי של משמעות, הרבה מעבר לביצוע טכני של אותיות או לתיעוד של פריטים. "רשמת את המספר של המכונית שדפקה את המכונית של השכן?", אומר דובר עברית ומתכוון לתיעוד מספר לוחית הרישוי של העבריין, כך שיוכל לשמש לצורך תלונה או תביעה. אך כשמדובר באוטוביוגרפיה, מקובל להשתמש ב"לכתוב".

וזה בדיוק הגבול שנפרץ בדור האחרון. פתאום דוברים רבים מדברים על "מה שרשום בספר", ועל מה שהסופר "רשם". כך נוצר הרושם הגובר ש"לרשום" דוחק את "לכתוב" כפי ש"לסיים" דחק את "לגמור" והותיר לו כמעט רק את ההקשר הנוגע לאורגזמה. האם אנו בפני מצב דומה? את העתיד אין לחזות, גם לא בתחום השינויים בלשון. בינתיים, החשד אינו נראה מופרך, גם לאור הדוגמה שהבאתי כאן מהכתבה על דני אבדיה: כשהבחור מדבר, הוא משתמש ב"לרשום" במובן של "לכתוב", אך פס הקול של הכתבה שומר על "לכתוב" לציון פעולת החיבור של שיר הראפ. כלומר, בינתיים, העברית היותר רשמית, השולחת מבט של נאמנות לנורמטיביות הישנה (ונורמטיביות היא תמיד קצת יותר ישנה מהמציאות) – משמרת את "לכתוב", במה שמסתבר כהגנה על תחומו של הפועל הוותיק, גם אם ההגנה הזו אינה מודעת.

יתכן ש"לרשום" ישתלט על המרחב עד כדי כך שהוא אפילו ידחק את "לרשום" הנוגע לציור, כך שפעולת הרישום בפחם וכו' תיקרא "לצייר", גם אם הדבר יעורר מורת רוח ומרמור. כי כאן אנו מגיעים להיבט נוסף, חשוב, בכל העניין: שאלת הטעם. כשאנו מתעדים תופעות בלשון, האובייקטיביות, האמפיריות, הן חובה, שהרי התופעות מתקיימות בין אם נרצה ובין אם לאו. אך כדוברי השפה שמורה לנו הזכות לא לאהוב תופעה, וגם להצטער על אובדן הבחנות ודקויות. אם "לרשום" משתלט על המרחב הסמנטי של "לכתוב" ואולי אפילו על חלק מהמרחב של "לצייר", העברית החיה נעשית מעט דלה יותר, גסה יותר, לפחות במובן הנוגע לעידון הגוונים שבה. לא כל התהליכים נעים באותו הכיוון, ולצד אובדן דקויות יש תהליכים של היווצרות דקויות חדשות או של ביצור דקויות קיימות. הכול ממתין לתיאור שיטתי, כמו בטבע הביולוגי, שגם בו יש ריחות לא נעימים, צלילים צורמים ומיני הכחדות מצערות.

ההקשר הוא הכול. במובן הפשוט וגם העמוק, המשמעות עולה מתוך ההקשר. הדבר נכון בחיינו בכלל, ועוד יותר מכך בתחום הלשון. שום אלמנט בלשון אינו מתקיים לבד, בחלל ריק. לכן ספר הדקדוק  מימי בית הספר, וכל תיאור של "כללים" מהסוג שמדבר על "צריך" ו"נכון" לעומת "לא נכון", ועוד יותר מכך אם הדברים מנוסחים ללא קשר לדוגמאות אמיתיות – חוטא לאמת, ליושרה התיאורית וגם לשכל הישר.

הנה למשל מערכת הזמנים בעברית המודרנית, בעברית העכשווית שלנו. יש לנו כל הסיבות לחזור ולומר שמערכת הזמנים אינה מסתכמת ב"עבר" ו"עתיד" לצדו של "הווה" כלשהו, שיושב לצידם באורח לא מאוד נוח: "שמרתי" כמציין עבר; "אשמור" כמציין עתיד; ו"שומר" שהוא גם ציון של הווה וגם שם עצם – ולא זו בלבד, אלא שכציון של הווה קשה לומר מתי מתרחשת הפעולה, אם כעת ממש או שמא תמיד, ואם תמיד, איזה מין הווה היא מציינת, אם בכלל.

עסק קשה, מורכב, שאפשר להניח בצד ולהתעלם ממנו בבואנו לתאר את השפה כפי שהיא, כלומר מתוך הממצאים הממשיים הניבטים לנו בטקסטים אמיתיים שנוצרו באורח טבעי, ספונטני.

ראינו באחת ההזדמנויות ש"שלושים שניות הקפתם את הבניין" הוא הבעה שמזכירה מאוד את ה-future perfect באנגלית (ואת מקביליו בשפות אירופיות), והדבר מתגלה מתוך הדוגמאות, מתוך השימוש במבנה, הכולל צורה שלימדו אותנו תמיד שהיא מציינת עבר, במקרה הזה "הקפתם". כלומר, ההקשר מאפשר לנו לראות משמעות: פעולה שתושלם בעתיד, שאחריה נהיה במצב של אחר-השלמה (ומכאן המונח הלועזי perfect, המתייחס להשלמה). העובדה שדבר מכל אלו אינו נלמד בבית הספר וגם אינו מופיע בספרי הלימוד אינה צריכה להבהיל או להרתיע את מי שמתאר את הלשון כפי שהיא, מתוך מבט משוחרר בחומר האמיתי.

בדומה לכך, עולה לנגד עיני המתבונן זמן נוסף בעברית העכשווית. הכוונה למשפטים מסוג "אהבתי" שנאמרים מול דבר שמעורר בדוברים רגש חיובי של שביעות רצון, קבלה, הסכמה חיובית וחיבה. אדם שומע בדיחה טובה ואומר "אהבתי": הוא אינו מדבר על דבר הקשור לעבר, אלא מגיב למשהו שזה עתה יצר אצלו תגובה רגשית. דוברת הקשיבה לתוכנית משוכללת לפתרון בעיה מורכבת ובתוך הצגת הדברים אמרה: "התרשמתי". זו הייתה תגובתה, וב"התרשמתי" היא סיכמה בקיצור נמרץ את רגשותיה נוכח מה שהיא ראתה זה עתה, ברגעים שממש קדמו לתגובתה. גם "אהבתי", כמו "התרשמתי", בדוגמאות שכמוהן אנו מוצאים מדי יום, מתאפיינים במספר תכונות שיש טעם לפרטן. 

ראשית, בשני המקרים יש לפנינו צורות עבר שאינן מביעות פעולה שהתרחשה בעבר. בנוסף לכך, בשני המקרים הפועל הוא בגוף ראשון יחיד. עוד משותף לדוגמאות הללו (ולרבות אחרות שאפשר למצוא באורח שגרתי ותדיר) שמדובר בהבעה של רגש, באמצעות פעלים שנהוג לכנותם "פעלים פסיכולוגיים". בנוסף לכך, יש לשים לב להקשר: האמירות הללו באות לעולם נוכח סיבתן, סיבה שניצבת לנגד עיני הדוברים ושההתרשמות ממנה מגיעה לכדי השלמה מסוימת. כלומר, מדובר בהבעה של רגש המסכם התרשמות שהושלמה. כלומר, שוב יש לנו דרך של השפה העברית החיה, הנוכחית, להביע את הפרפקטיביות (את מהותן של צורות ה-perfect בדומה לאנגלית ושפות אירופיות נוספות).

מאזינים דקי הקשבה וחדי אוזן יבחינו כי לא פעם אמירות כמו "אהבתי", "התרשמתי" וכו' מלוות בעלייה קלה בטון בסוף המילה וגם בחיתוך חד של ה"-תי", כמין חתימה לסופיות המובעת. קשה לקבוע דברים מוחלטים, אך יש מקום להקליט ולנתח דוגמאות חיות, ולבדוק את ההשערה בדבר מעורבות של גורם פונטי-ביצועי בהבעה של זמן הפועל הפרפקטיבי בפעלי רגש בגוף ראשון יחיד. שימוש דומה מאוד מבחינת המבנה וגם ההקשר אפשר למצוא ב"הבנתי".

מובן שלא מן הנמנע שבדיקה שיטתית תגלה שההווה הפרפקטיבי הזה מתקיים לא רק בגוף ראשון יחיד, ואולי לא רק בפעלים פסיכולוגיים. בינתיים, הדוגמאות שנתקלתי בהן מתאפיינות גם בכך ש"אהבתי" אינו מופיע כאשר אחריו יש פירוט או המשך, אלא שהאמירה חותמת את הדברים, "וזהו". גם זו השערה שיש טעם לבדוק. בסופו של דבר, ההשערות מובילות אותנו בניסיונות למצוא את הסדר הפנימי בחומר החי, כך שהבדיקה האמפירית תוביל לממצאים, לכתיבה של סעיף קטן נוסף בדקדוק התיאורי של השפה העברית העכשווית, שכל נגיעה בה מגלה עד כמה היא עשירה ומורכבת, הרבה יותר ממה שלימדו אותנו.

אחד הנושאים המרתקים והמסקרנים בחקר הלשון הוא השם הפרטי. שמו של דבר ספציפי, של אדם או חפץ, השם שניתן לו על ידי יוצרו או על ידי מי שמסמיך את עצמו לתת שמות לדברים, או לפחות לדבר המסוים שלנגד עיניו – הוא יצור לשוני מיוחד.

מצד אחד, השם הפרטי מציין את הייחוד של הדבר. מצד אחר, דברים שונים יכולים לקבל את אותו השם – למשל, אנשים שונים זוכים להיקרא באותו שם פרטי. והרי אין כל ה"משה" בבחינת "דבר אחד". אלא שבמקרים אחרים, כמו למשל בשמות שניתנים לפירות, השם מאחד את כל הסוג, את כל הקטגוריה. כל הבננות הן "בננה". יתרה מכך, יש שמות מיוחדים "במיוחד", שיש להם מופע אחד בלבד. דוגמה טובה לכך הוא השם המפורש המיוחד לאל האחד בקרב היהודים, שם שהוא כה מיוחד עד כי נאסר לומר אותו בקול, והוא מוחלף בכינויים. הכינויים הללו הם שמות פרטיים גם הם – "אדונַי", "השם", "אלוקים", "ה'" (כציון גראפי שמוחלף בשם פרטי אחר בשעת ההגייה) ועוד – אך מעמדם כשמות פרטיים מעט נחות לעומת "השם המפורש", צירוף שגם הוא שם פרטי המייצג את הצירוף הייחודי בן ארבע האותיות, שמו הפרטי-ממש-ממש של אלוהים. בקרב המוסלמים, "אללה" הוא שמו הפרטי של האל האחד שאין בלתו. ככל הידוע לי, בקרב הנוצרים אין לאל האחד שם פרטי, אם כי אפשר לראות ב-God או Dieu או Deus או Dios וכו' בשפות השונות שמות פרטיים המסומנים ככאלו גם באמצעות האות התחילית הגדולה.

אכן, השם הפרטי מתקיים על פני מדרג של מפורשות או ספציפיות, של ייחוד או כלליות מוגבלת.

מקרה מעניין ומשעשע הוא המנהג הקיים בעברית, אם כי לא רק בה, להשתמש בשם מותג כשם גנרי. שמו של מותג הוא שם פרטי, כמו "מרצדס" או "אדידס". אך בעברית המודרנית קרה במהלך השנים, ששם מותג היה לשמו הכללי של הדבר. כך היה לנו "הובר" (Hoover), שם מותג של שואבי אבק, שהיה לשם הכללי לשואבי אבק באשר הם. בינתיים, המילה נשכחה כמעט לחלוטין, אך קריירה דומה הייתה ל"פריג'ידר" (Frigidaire), שמו הפרטי של מותג מקררים שהוסב להיות המונח העברי הכללי למקררים באשר הם.

פה יש מקום להעיר כי לכל הטוענים ש"קלות" ההגייה קובעת אימוצן של מילים, יהיה קושי להסביר כיצד נדחה "הובר" הפשוט לעומת "שואב אבק" המורכב, גם אם "פריג'ידר" המסורבל אכן פינה מקומו לטובת "מקרר" (הגם שהוא היה יכול ליצור אי בהירות בין mekarer ו-makrer).

בכל אופן, "הובר" נעלם, ונראה שגם "פריג'ידר" בדרכו החוצה מהעברית שלנו, הגם שלא מן הנמנע שהוא עוד יעשה "קאמבק" עברי מפואר. אך דבר אחד ברור, והוא שהתופעה לא נעלמה מן העברית. שמות מותגים עדיין הופכים להיות שמות גנריים לדבר העיקרי שהמותג מציע. בעברית מתמיד אימוץ שם המותג האמריקני "ג'יפ", בשאילה ישירה מאנגלית, כמילה המציינת כל כלי רכב מהסוג המותאם לנסיעה בשטח, באזורים לא סלולים. המקרה של "ג'יפ" שונה מעט, שכן שמו הפרטי של המותג הפך לשם גנרי לכלי הרכב הללו כבר באנגלית. לא פחות מכך יש לזכור את "נס", בכל פעם שמישהו מבקש "נס על חלב" ומשקאות דומים. הכוונה, כמובן, לקפה נמס, לאבקה או לגרגרים של קפה המיוצרים כך שיתמוססו במים להפקת המשקה הרצוי. אותו "נס", שם פרטי ישראלי לתפארת, אינו אלא קיצור של "נסקפה", מותג של היצרן העולמי נסטלה.

דוגמה טובה נוספת היא המקרה של המותג "טיטול", מותג מקומי של יצרן חיתולים. השם "טיטול", שבוודאי לא במקרה מחקה את המשקל של "חיתול", אכן הצליח להשתלט והוא מציין, בעברית המדוברת של ימינו, כל חיתול מכל סוג ומותג. קשה להביא לכך תירוצים פונטיים, אלא אם נפנה להסברים הקשורים לשפת התינוקות והפעוטות, שיש בה נטייה להכפלות של עיצורים (baba, mama וגם tata הנשמע במתיקות מפיהם של תינוקות הפונים לסבתא).

לעצם העניין, כמו בעניינים רבים בלשון, הסיבות ייוותרו עטופות בעננים של מסתורין, השערות וחוסר ראיות. העובדה היא שהטיטול העברי נחל הצלחה גדולה, גם אם היא נראית לא מוסברת ואפילו לא הכרחית. השם הפרטי "טיטול" הוא השם הגנרי העברי לחיתול.