יורם מלצר

בירוקרטיות גדולות יוצרות לעצמן לקסיקון ייחודי. ככל שהמפלצות הארגוניות מסועפות ומורכבות יותר, כך הן מתבצרות בטרמינולוגיה שלהן, והמתבונן מהצד עשוי לחשוב, לא בלי צדק, שהמונחים המיוחדים לבירוקרטיה הם מבנה של פיגומים שמחזיק את הארגון כולו. בתנועת מטוטלת מתמדת בין עמימות ובהירות, בעזרת השפה הפרטית של המערכת, מובטח שזרים יתקשו למצוא את ידיהם ורגליהם, ואף יישארו תלויים במתווכחים מתוך הארגון, או ברצונם הטוב של בעלי תפקידים שותפי סוד.

ככל שארגון גדל וצובר שנות קיום, כך הופך הלקסיקון שלו למובן מאליו עבור אנשי הארגון, והכרחי עבור כל מי שבא במגע עם הארגון והמערכות הקשורות אליו. ישראלים יודעים שהצבא, כלומר צה"ל (ומערכת הביטחון הישראלית בכללותה) הוא מקור לא-אכזב למונחים וביטויים. הללו עשויים לעורר פליאה, תימהון, אי-הבנה או ביקורת, אך בתוך המערכת עצמה הם טבעיים, מסמנים ודאיים של מסומנים הידועים למי שהמערכת היא מציאות חייהם העיקרית. מובן שהמציאות הזאת גם זולגת החוצה, בעיקר מתוך מערכות מבוססות ומרכזיות כמו מערכת הביטחון הישראלית, וכך מונחים ייחודיים רבים קונים להם חזקה בציבור הרחב. מונח מצליח כשהוא פורץ מתוך המערכת הבירוקרטית, הופך שגור בפי הציבור, ובעיקר – כשהדבר נעשה ללא ביקורת, מחשבה שנייה, תצפית מהצד או רגע של צחוק מגחיך.

מי שמתבונן במציאות הישראלית יזהה שתי מערכות ענק, חזקות, עתירות ממון, בעלות נוכחות בכל מקום והשפעה לא קטנה. פרט למערכת הביטחון, שאין צורך להרחיב עליה לפחות הפעם, צריך להצביע על מערכת החינוך: המנגנון בעל התקציב השני בגודלו, שנוכח על פני כל מפת החברה הישראלית ומרבה להשמיע קולו ברמה. יתרה מכך, מערכת החינוך פולשת ומפולשת הרבה יותר ממערכת הביטחון. והיות שהשיח שלה אמור לעסוק בטוב וברצוי, בתקין, במומלץ ובמוסרי, ובכל אופן מתחזה תדיר לכזה, המונחים הפנים-מערכתיים זולגים החוצה בשמנוניות יתרה.

כזה הוא המקרה של "חשיפה".

בלשונה של מערכת החינוך הישראלית "חשיפה" היא אכן עניין עמום. מדובר במפגש שאורכו ומהותו אינם מוגדרים, שבו תלמידים ותלמידות מוטעמים באיזשהו תוכן. אמרתי "מוטעמים" כי פה אכן טמונה העמימות. ברור ש"חשיפה" אינה לימוד, אינה כוללת הטמעה, קליטה, אימוץ, ליבון, התמודדות מקיפה או היבחנות לאחר תהליך. היא קרובה יותר לטעימה. ולא זאת בלבד, אלא שיש במונח "חשיפה" היבט סמנטי נוח מאוד מבחינת המנגנון השולט: הפסיביות. בעברית המודרנית, כשמדובר ב"חשיפה" או "היחשפות", הדימוי הבסיסי הוא של צד שסופג את הדבר הנובע או הקורן ממקור החשיפה. אנחנו נחשפים לשמש, למשל. כלומר, השמש שם, קורנת, בוהקת, מחממת, צורבת, ואילו אנחנו כאן סופגים, ובסופו של דבר סופגים-נהנים-סובלים, בלי שעשינו דבר. אמנם "היחשפות" היא פסיבית לגמרי ואילו ב"חשיפה" יש צד שמבצע מעין "הסרת לוט" למקור הקורן, שבעקבותיה יש "קרינה" של הצד הקורן ופסיביות מהצד המקבל, אך בכל מקרה, הצד המקבל בסופו של דבר לא עושה כלום.

האם זה דימוי רצוי לתלמידים ותלמידות בבתי הספר, או לילדינו בכלל? נראה שעבור אנשי המערכת אכן כך: התלמידים והתלמידות נחשפים, המערכת חושפת. איך, כמה, מדוע ועד היכן? עוד שכבה של עמימות המשרתת את בעלי הכוח בבירוקרטיה המסועפת. ללכת עם ולהרגיש בלי, "להטעים" בלי לשאת באחריות על מתן המזון ממש. וגם ההפך נכון: אפשר "לחשוף" ומיד לטעון שהתוכן לא ניתן, לא נמסר, ושאין כל אחריות על פרטיו, הרי מדובר רק ב"טעימה". כך אפשר להגניב מסרים כאילו היו אקסיומות.

בין אם מערכת החינוך הישראלית היא המקור למובנים הללו של "חשיפה" ובין אם היא רק עושה בהם שימוש תדיר, שיטתי ומקיף, המונח חדר לתחומים אחרים. למשל, בתחום התרבות יש "אירועי חשיפה", מפגשים בפני קהל מצומצם שבהם מראים לו מעט מזעיר מיצירות או מיוזמות בתחום התרבות. הדבר נעשה כדי לגבש רפרטואר, לגייס תרומות, לבחון רעיונות לפיתוח. אין בכך כל רע, כמובן, ובוודאי שהקהל במקרים הללו אמור להיות פסיבי למדי: להתבונן, לקלוט, לשקול בדעתו.

אלא שכשמדובר בבירוקרטיות גדולות ורבות עוצמה, "חשיפה" היא דרך לחמוק מאחריות. כשמישהו אומר "לא נחשפתי לכך ש...", הוא בוודאי אינו מודה בידיעה, אך הוא גם אינו מודה בכך שהיה עליו לדעת ובוודאי גם לא בכך שהיה עליו לפעול בעקבות הידיעה. העמימות משרתת בדיוק את מה שלא נאמר, את מה שלא נחשף. בניגוד למצב שבו מלמדים נושא מסוים, מצב הדורש נטילת סיכון שמקצה הכיתה או מהשורה הקדמית תישמע דעה סותרת, תעלה שאלה מורכבת או יבוא ערעור עקרוני, "חשיפה" מאפשרת החלקה וזלינית של החומרים.

ואם יש פה, בדברים הקצרים שהעליתי, תחושה של חשד כלפי מערכות גדולות, אני מודה בו מיד. מי שנחשף למערכות הללו, בוודאי ב"ארץ הדוגרי" המקדשת "גובה עיניים", נזהר מאוד מאימוץ המונחים שלהן ללא בחינה זהירה.

הבלשנות התיאורית המשתמשת אך ורק בנתונים אמפיריים, נסמכת על טקסטים. שם מתגלה, מתבטאת, מתקיימת ומתגלמת הלשון. יש סוגים רבים של טקסטים: כתובים ודבורים, כשאת הכתובים אפשר למיין לשורה ארוכה של סוגים, בוודאי בעידן הממוחשב, האינטרנטי שלנו. גם טקסטים דבורים ניתנים למיון דק, לסוגים רבים מאוד. אישית, לצורך ניתוח תופעות, אני מעדיף טקסטים כתובים, כאלה שהייתה להם הזדמנות לעמוד במבחן ראשון בדמות זמן מינימלי. אין הדבר נוטל דבר מערכם של טקסטים דבורים, מוקלטים או מרחפים באוויר. מדובר במזג האישי של החוקר. במסגרת לא מחקרית כמו הדברים הקצרים שאני מביא כאן, אני מקפיד להביא דוגמאות שמצאתי בפועל, וכמעט כולן מתוך טקסטים כתובים.

יחד עם זאת אני מודה שיש לי נטייה לבחור טקסטים מתוך מדורי ספורט עבריים. הגם שאין מדובר בסוג בלבדי של מקור לדוגמאות, יש מקום לומר שמדורי הספורט (ולא רק בעברית) מקיימים מתח מרתק, אפילו משעשע ומצחיק, בין יומרה לגבהות לשון או לפחות לרשמיות המבטאת חשיבות-עצמית, ובין דיבוריות שאינה מפוקחת, ולא רק בעת ציטוט ישיר לכאורה. הלשון הפחות מפוקחת, הרישול הבסיסי בעריכה, מאפשרים אינספור חרכים שדרכם מסתננת הלשון החיה. קשה, בכל זאת, למיין תופעות חיות לעומת טעויות של היסח הדעת, והמשוואה מסתבכת עוד יותר נוכח החשד שלא פעם נעשה שימוש בתרגום אוטומטי שלאחר מכן מלוטש אך בקושי בידי אנשים שאינם משקיעים זמן או תשומת לב בעבודתם. מי שסבור שיש פה השמצה לעובדים ועובדות (הם תמיד יכונו "מסורים", כמובן), יקרא את התגובות של רבים המלינים בדיוק על כך, על תרגום אוטומטי שמופעל ושתוצאתו אינה נבדקת. יש גם לא מעט טעויות גסות, פשוטות, שמקורן כמעט בוודאות הוא השימוש בתוכנות תרגום.

לכן, אחד הדברים הבסיסיים הוא לא להסתמך על דוגמה בודדת בבואנו לאתר תופעות, צורות ומבנים. בנוסף לכך, כשאנו חושבים שאיתרנו משהו חשוב מאוד, כדאי להרים מעט את המבט ולבחון את ההקשר, את המשפטים שמופיעים לפני ואחרי מה שמשך את עינינו: אולי שם יימצא רמז, מפתח להבנת מה שנדמה לנו שגילינו?

כל הדברים הללו אינם אלא הקדמה להצגת תופעה חוזרת, שכבר מצויה הרבה מעבר למדורי הספורט, הגם שהדוגמאות כאן נשלפו אכן מאותם מדורים. הנה:

"אבוקסיס מימש את האופציה על הקשר, שיהפוך לשחקן הראשון לחתום..."

כך, ולא "...שיהפוך לשחקן הראשון שיחתום".

ובדומה:

"באנגליה החמיאו. הארווי אליוט הפך לצעיר ביותר לכבוש שני שערים רצופים באלופות"

וגם:

"קשר פולהאם הפך לישראלי הראשון לכבוש בפרמיירליג מאז כיאל ב-2018", עם ההרחבה:

"בכך הפך לישראלי ה-12 שכובש בפרמיירליג אחרי רוני רוזנטל, אייל ברקוביץ', יוסי בניון, וואליד באדיר, עידן טל, אבי נמני, תמיר כהן, טל בן חיים, איתי שכטר, תומר חמד ובירם כיאל. אבי כהן ז"ל היה השחקן הישראלי הראשון להבקיעבליגה האנגלית הבכירה, בטרם נוסדה הפרמיירליג.

אגב, השחקן הישראלי האחרון שכבש בפרמיירליג הוא כיאל שעשה זאת במדי ברייטון מול ניוקאסל באוקטובר 2018 (0:1)."

אפשר להבחין שלעתים משמש מקור הפועל ("לכבוש") כהרחבה לשם העצם שהוא הגרעין, הבסיס: "הישראלי הראשון...", ולעתים ההרחבה נעשית באמצעות "ש-" ואחריו פועל נטוי. המאמץ התיאורי ממוקד בניסיון לאפיין מתי משמש כל אחד משני המבנים. העיקרון היסודי הוא שאם יש שתי אופציות "מתחרות", יש להן שני תפקידים ויש ביניהן הבדל.

ואכן, הרמתי את המבט, בדקתי את ההמשך, עם ההקשר, ואולי יש פה רמז למה שמתרחש. במבט פשוט, אפילו שטחי, אפשר לראות שאחרי "הראשון" ו"ה... ביותר" מופיע מקור הפועל, "לכבוש", ואילו לאחר "ה-12" ו"האחרון" מופיע "שכובש" או "שכבש". אלו עובדות ישירות שמצויות בטקסטים שלפנינו.

אך האם משמעות הדבר היא שעלינו לומר רק שהבחירה תלויה בשאלה אם יש לפני ההרחבה "הראשון" או "ה... ביותר" לעומת אם יש לפניה "ה-12" או "האחרון"? האם מדובר בחוקיות הפועלת על פי התואר המסוים שמופיע בדיוק לפני המקום שבו נבחר במקור הפועל או ב"ש-" ופועל נטוי?

לדעתי, אפשר לחשוב על אפשרות כללית, מעניינת, עמוקה ודקה יותר. מדובר במבנה הסיפורי של הקטע כולו. כאשר מבליטים את הדבר העיקרי שרוצים לספר, אולי את הסנסציה, את ההישג התקדימי, את מה שמצדיק את הידיעה, ההרחבה נעשית באמצעות מקור הפועל. ואילו כאשר מוסיפים מידע של רקע, מידע כללי יותר, שמנגיד את הידיעה הבולטת, משתמשים ב"ש-" ואחריו פועל נטוי.

מדובר בהשערה, ויש לבדוק אותה באמצעות קריאה זהירה של טקסטים רבים. במקרה כזה, נבחר בטקסטים מן העיתונות העכשווית, בהחלט ממדורי הספורט, אך גם מאזורים אחרים בעיתונים או באתרי החדשות, וננסה לראות אם היא מתקיימת. כך יתכן שנגלה הבדלים דקים יותר, עידונים בשימוש. ברור שטקסט עיתונאי שמדווח על התרחשות חשובה מבחינת העיתון וקהל הקוראים, יש בו מימד סיפורי מובהק, וככזה יהיו בו דברים מובלטים ודברים של רקע ותוספת מידע. התחביר משמש בדיוק גם לצורך ההבחנה הזאת.

בתוך כך, לא אמנע מלומר שהשימוש הזה במקור הפועל מדיף ריח חזק של תחביר אנגלי-אמריקני. יתכן שריבוי המופעים שלו קשור להשפעה של האנגלית האמריקנית, בין אם דרך הכותבים בעברית, אולי מבלי דעת, ובין אם דרך תוכנות לתרגום אוטומטי, שבוודאי אין להן "דעת", אלא שהן משקפות הטיות של מי שיצרו אותן. כך או אחרת, הטקסט הוא הקובע, והוא מונח לנגד עינינו, ומספק דוגמאות. במקרה של התופעה שהצבעתי עליה כאן, הדוגמאות רבות, ולכן מקריות או רישול אינם הסברים מספקים.

רבים מדברים כיום על "הנראוּת" שלהם. רבים גם מסבירים, דורשים או מצדיקים החלטות, העדפות או בחירות "מבחינת הנראוּת". במה מדובר? ההבנה מתוך ההקשר מצביעה על כך שהכוונה היא, ככל הנראה, ל"איך שזה נראה", כלומר לאופן שבו דברים נראים, מוצגים, משתקפים, נתפשים.

אכן, המשמעות מתגלה תמיד מתוך השימוש בפועל, מדוגמאות חיות, אמיתיות. במקרה הזה, מילונים אינם עוזרים לנו, שכן הם מפגרים לעומת המציאות. מילון אבן שושן, למשל, מגדיר נראוּת כך: "היות נראה, היות תופס את העין ומעורר תשומת לב" ולאחר מכן מביא משמעות שנייה, המוגבלת לתחום הסוציולוגיה: "התכונה של היות מוכר כמשתייך לקבוצה חברתית, דתית, אתנית או גזעית מסוימת על סמך אפיונים פיזיים או התנהגותיים". המילון המקוון, שמתגלה לא פעם כעשיר במידע, wiktionary.org, אינו כולל ערך ל"נראוּת". אתר האקדמיה ללשון עברית מתקרב מעט יותר למציאות, כשהוא מציע שלוש הגדרות ל"נראוּת": "1. תכונתו או מצבו של הדבר הנראה; 2. המידה המרבית שבה אפשר לראות עצם ממרחק; 3. מידת החשיפה של אדם או של קבוצה או של תוכן מסוים וכדומה לציבור".

על כך אפשר לומר "חם, חם יותר, מתחמם..." שכן ההגדרה הראשונה מעורפלת, השנייה מוגבלת אך רומזנית, ואילו השלישית קרובה לשימושים שקל למצוא כמותם בשפה המדוברת ובאינטרנט.

ההגדרה השנייה המצויה באתר האקדמיה, "המידה המרבית שבה אפשר לראות עצם ממרחק" מעלה על הדעת את visibility באנגלית. כשיש ערפל רב, ה-visibility נמוכה, ואילו כשהשמיים בהירים והיום צח, הטייסים שמחים בתאיהם שכן ה-visibility מושלמת. כלומר: המידה שבה אפשר לראות, בכלל, לאור תנאי הסביבה. זהו המצב באנגלית, שבה visibility עשויה להתייחס לאובייקט מסוים במציאות, או לכלל המצב בסביבה הפיזית הרלוונטית, שבה יתכן שהאפשרות לראות דברים היא טובה יותר או פחות.

מעבר לכך, באנגלית, בעולם האינטרנטי, השיווקי והצרכני, ה-visibility משמשת גם לציון המידה שבה הדבר שמעוניינים לקדם אותו אכן נראה לעיני הקהל שאמור להיחשף אליו.

כך, בתהליך עכשווי מאוד וגם מוכר, הטילה השפה האנגלית מידה של השפעה על העברית העכשווית, החיה והמדוברת. המידה שבה דבר נראה, האופן שבו הוא נראה, עד כמה קל לראות אותו, איך הוא מוצג ברבים וכו' – כל אלו מכוסים באנגלית העכשווית על ידי visibility. מבחינה מורפולוגית, המונח האנגלי נקשר ליכולת, לאפשרות, באמצעות הצורן -able המשולב בתוכו כ-bil. אילו בעברית, מבחינת המשמעות מתגלה הקבלה כמעט מוחלטת ל-visibilityהאנגלית בדמות שם העצם המופשט "נראוּת". אלא שמבחינה מורופולוגית, "נראוּת" אינה מצביעה מיד על אפשרות ויכולת, אלא על תכונה אינהרנטית ולכל היותר על השפעה פסיבית.

"מה", "כמה" ו"איך" מתערבבים בעידן שבו לדברים הנראים לעין יש עדיפות כמעט על פני כל עניין ומהות. הדבר משתקף היטב בשימושים שמתגלים בעברית לשם העצם "נראוּת". כשמדברים על אתר אינטרנט, על פרסומת או על מעמדם בציבור של דמות או מותג (אם יש בכלל הבדל בין השניים), מרבים לדבר על "נראות" תוך ערבוב של האופן שבו הדבר נראה, המידה שבה הוא נראה והנוכחות הכללית שלו בתודעה כתוצאה משני אלו.

"נראות" הפכה לתכונה. בעוד שבאנגלית אומרים שמשהו הוא highly visible, הרי שבעברית העכשווית ידובר על כך שיש לו "נראות גבוהה", או "נראות בולטת". הדבר מקרב את "נראות" לסטטוס של תכונה מהותית-בסיסית, כמו אופי, אישיות או אברי גוף. בתרבות שבה למה שאין "נראות" אין כמעט קיום, מצב כזה הוא טבעי, גם אם יש להצטער עליו מהבחינה התרבותית והמהותית.

בינתיים, באנגלית, וגם בשפות הרומאניות ממשיכה להתקיים המשמעות של visibility ודומותיה ההיסטוריות כ"מצב שדה הראייה" או "איכות הסביבה החזותית מבחינת עצם האפשרות לראות משהו", שימושים נפוצים בתחום הטיס, הניווט היבשתי, הנהיגה, השיט וכו'. בעברית קשה מאוד למצוא שימוש כזה ל"נראות" ונהוג לדבר על "טווח הראייה", "שדה הראייה" ועוד. המובן העכשווי, התקשורתי, השיווקי-צרכני השתלט על שדות המשמעות האחרים של "נראוּת" הצעירה, עוד בטרם זכתה לתיעוד מסודר במילונים. בנוסף לכך, היות שהמונח שגור מאוד וזוכה (מה לעשות...) ל"חשיפה" עצומה, הוא גם מתחיל לשמש במקום "מראה" במובן הפיזי. כשאוכל נשפט לפי יכולתו להפיק "נראוּת" באינסטגרם וכשאיפור ובחירת בגדים משמשים לשיפור ה"נראוּת" במובנים שאינם שונים ממנת פסטה, צפויה ל"נראוּת" קריירה מפוארת, אולי קצרה, אבל עם נראות אדירה.

אחד מקיצורי הדרך המקובלים על מי שמתבטאים בענייני לשון תוך ויתור על ניתוח שיטתי של דוגמאות אמת, הוא הטענה כי דבר זה או אחר קל או קשה יותר לדוברים. ההולכים בדרך הלא בדוקה, הלא מדעית והלא רצינית הזאת משתמשים בקלות או בקושי כתירוץ זמין, כאילו ידוע להם מה קל או קשה, וכאילו ברור מאליו שכולנו רק מחפשים להקל על עצמנו, להפחית מן העומס שלנו בשעה שאנו מפיקים טקסט, בכתב או בעל פה.

לגישה הזאת אין בסיס והיא כוללנית ושטחית, אך דבר אחד היא מצליחה לקצר, כמעט תמיד: את הראייה של מי שמביט בדוגמאות הממשיות. יתרה מכך, היא מרכזת את תשומת הלב ב"למה" על חשבון ה"מה". והרי בלי "מה" אין כלל במה לדון, מה לנתח ומה להבין.

אחד המבנים הטריים והנפוצים שגישת "הדרך הקלה" מחמיצה, ובקלות יתרה, מתגלה בעברית החיה במשפטים שצורתם "כי" + [שם עצם].

ברגיל, אנחנו יודעים שאחרי "כי" יבוא משפט. המשפט יכול להיות משפט שמני, למשל: "אנחנו לא יכולים לקבל החלטה כי הוא לא כאן"; והוא יכול להיות משפט עם פועל, למשל: "הם לא נסעו לחו"ל כי הילד שלהם חלה". המשפט יכול להיות ארוך או קצר, פשוט או מורכב, ודומה שאין עליו מגבלות ממשיות.

והנה, אפשר למצוא בעברית שלנו, בוודאי לאחרונה, משפטים שצורתם: "הם החליטו שהם לא עושים חתונה גדולה, כי קורונה". לאחרונה מצאתי אפילו משפט כזה: "לא יכולתי להתווכח באותו רגע, כי עוינות". ומרגע שהמשפטים הללו צצים, אי-אפשר לא להיתקל בהם, כמובן.

אפשר לשלוף את "הדרך הקלה" ולומר שהדוברים "חוסכים מאמץ" ומקצרים, ניגשים ישר לעניין, בדוגרי צברי מהסוג המוכר. אלא שהטיעון הזה סובל מכמה וכמה בעיות. בראש ובראשונה, העובדות הן כפי שהן, והמשפטים נתונים לנו כפי שמצאנו אותם. שנית, לדוברים אין קושי להאריך, להתפתל, להעמיס ולהתפצל באמירות מורכבות מכל סוג, וקל לראות זאת בדוגמאות רבות מבוקר ועד ערב. שלישית, כל עניין הקלות הוא השערה לא בדוקה, ובשם הקלות היה אפשר להקל, אולי, במקומות אחרים ובצורות אחרות. ורביעית, גישה כזאת מחמיצה את ה"יש" המעניין שנגלה לנגד עינינו.

ראשית, המבנה. על אף כל המקובל בעניין מה שבא אחרי "כי", מסתבר שעברית עכשווית יוצרת מבנה תחבירי חדש. כעת עלינו לראות מה מופיע במקום שמיד לאחר "כי", במשפטים כאלו. האם יכול להיות שם מקור הפועל? לא מצאתי דוגמה כזאת. האם שם העצם יכול להיות מיודע בה"א הידיעה? יתכן, אבל עד כה לא נתקלתי בדוגמה כזאת (ואולי אחד הקוראים נתקל בדיוק בכך?).

שנית, המשמעות, כפי שהיא עולה מהתפקוד של המשפטים הללו. שם העצם שמופיע אחרי "כי" נוטה לתאר נסיבות כלליות. מכאן גם הנטייה שלו להופיע ללא ה' הידיעה לפניו. הנסיבות ידועות ומוכרות הן לדוברת והן לשומעים. מדובר במצבים השוררים במציאות הרחבה, או לפחות במציאות הכללית המשותפת לכל המעורבים.

שלישית, יש כאן אפשרות לקשור את משפטי "כי" + [שם עצם] לצורות אחרות, כמו "כי לא", "כי ככה", "כי דווקא" ועוד. כעת נוכל להבחין שכל שלוש הדוגמאות הללו, ובוודאי ישנן נוספות, מתייחסות אף הן לנסיבות כלליות השוררות בעת האמירה והידועות שם לשומעים, או לפחות עשויות להיות להם ברורות ללא הסבר נוסף. בדרך, נשים לב ש"כי לא" או "כי ככה" פחות נענות לניתוח החובבני והעצל של "דרך הקלות". יש בהן סופיות של קביעת הנסיבות כסיבה שמפורטת לאחר ה"כי". אפילו סופיות חותכת.

"דרך הקלות" אינה מקדמת הבנה או ידע, ניתוח או קישור בין פרטים ומבנים, ובכך אפשר להיווכח גם מהטיפול הקצרצר בנושא המסקרן שהדגמתי כאן. חשוב מכך לשים לב שללשון נוספים מבנים על ידי המימוש המעשי והחי שהדוברים עושים בחירות הלשונית. לא דובר אחד קובע, אלא הזרם הגדול של דוברים ודוברות רבים מאוד, במין דמוקרטיה גמישה של מספרים גדולים. מה שקובע הוא המשך השימוש, ובינתיים נראה שעתידו של "כי" + [שם עצם] מובטח והוא ימשיך להתקיים. אם הוא ייעלם, סביר שיחליף אותו מבנה אחר, או אולי מערך של מבנים, ובהם אין סיבה להניח שהקיצור או קלות האמירה יקבעו. בכל זאת, נוכל להסכים ש"כי קורונה" הוא משפט שקצת קשה לקצר. כי ככה. כי זהו.

מילים שמאומצות משפות אחרות נעקרות מהקשרן ומנותקות ממקורותיהן, ומתחילות קריירה חדשה בשפה הקולטת. התופעה מוכרת ומתרחשת כל העת. דוגמה טובה לכך היא המילה העברית "אינטימי". מקורה לטיני, והיא שלב מתקדם בתהליך שהחל ככל הנראה ב"in", כלומר "פְּנים". לטינית גוזרת מ-in את intus, "בתוך", שם תואר, שאך טבעי היה שייגזר ממנו ערך ההפלגה: intimus, "הפנימי ביותר". וכך, בא לעולם בסופו של דבר גם בא לעולם הפועל intimare, שפירושו "להכניס למקום הפנימי ביותר, להפוך למקורב ביותר".

באנגלית ובשפות הרומאניות התפתח עולם שלם של צורות ומשמעויות, שכולן קשורות באורח הדוק ושקוף לסיפור הלטיני הקטן והבסיסי הזה. למשל, בספרדית הפועל intimar פירושו "לגלות משהו לאדם אחר מתוך קירבה, לגלות סוד". כלומר, להביא מידע מסוים אל האזור הפנימי ביותר שבין שני אנשים. כשאומרים על חבר שהוא intimate, באנגלית, מתכוונים שהוא מקורב במיוחד, שהוא במעגל האמון והרגש הקרוב ביותר ללבנו. באנגלית, יכול להיות לאדם intimate knowledge, ואין הכוונה לידע מיני וגם לא לידע פנימי בהקשר של שוק ההון, אלא לידע מתוך קירבה והיכרות עמוקה עם תחום דעת, נושא, מערכת או שיטה. עניינים רבים של קירבה וזיקה קרובה, של האזור הפרטי והאישי, מבוטאים במילים מהגזע הזה, והדבר מתגלה, כאמור, בשורה של שפות אירופיות.

אך בעברית, עם היבוא שנתן לנו את "אינטימי" ונגזרותיו, הצטמצם מרחב המשמעות מאוד ונעלמו מובנים עדינים של רגש, קירבה, ידע, והמתקת סוד. בעברית העכשווית, "אינטימי" הולך ומתייחד לעולם יחסי המין, המיניות ואברי המין. כך אפשר לקרוא על דוגמנית (או שמא הייתה זאת שחקנית, תסלח לי באשר תהיה) ש"עשתה קעקוע אינטימי". המובן ברור למדי: מדובר בקעקוע שייחשף ברגיל רק בהקשר של מה שמכונה "יחסים אינטימיים". אין הכוונה לשיחה עם חברה טובה על ספסל במקום שקט שבה נפתחים צפונות הלב, אלא ליחסי מין. בדומה, דוברי עברית עכשווית מדברים על "מקום אינטימי" וכוונתם למקום מן הבחינה האנטומית, וספציפית: לאזורים הקשורים במיניות או באברי מין ממש.

לא צריך ספר אנטומיה כדי להבין ש"מקום אינטימי", בציינו אברי מין וכו', אינו המקום הפנימי ביותר בגופו של אדם, מה גם שאברים פנימיים אינו נכללים באינטימיות הזאת. הכוונה ב"מקום אינטימי" היא למקומות בגוף שמקובל להסתייג במיוחד מהצגתם ברבים, דרך אחרת לדבר על אזורים שעיקרם על פני הגוף והם נגישים בהחלט, לפחות בהקשרים מסוימים. במילים פשוטות, הכבד פחות נגיש מאברי המין, הוא אמנם פנימי יותר, אך אינו "אינטימי".

מתוך אותו ההיגיון, "אינטימיות" הייתה למונח חובק-כל, שמציין את מכלול הדברים הקשורים ליחסי מין, ולא לזיקה נפשית-רגשית בין שני בני-אדם. כל ההקשר הנוגע לפנימיות, על קשת הגוונים הנפתחת בלטינית ובשפות אירופיות ביחס לאפשרויות לסוגים של קירבה, אמון, שיתוף, תחושה של שותפות ושיתוף, פשוט אינם קיימים ב"אינטימי" וב"אינטימיות" בעברית.

אברי המין זוכים, באורח כולל וקיבוצי, לצורת התייחסות נוספת בהקשר שאינו אנטומי, באמצעות המונח "מבושים", אך המונח בעל ההד המקראי נושא גם גוון שלילי בהכרח. בלטינית pudenda היו "דברים שיש להתבייש בהם", והמילה נכנסה לאנגלית ללא שינוי בצורה, והיא מציינת אכן את אברי המין כ"מבושים". עד כה, יש לנו בעברית החיה "אברי מין", "אברים אינטימיים" ופה ושם "מבושים", מונח שהוא כיום במשלב גבוה וממעט מאוד להופיע, ונעלם כמעט לחלוטין מהדיבור היומיומי.

נראה שדוברי העברית ודוברותיה חיים בשלום עם המונח "אינטימי" ונגזרותיו, שכן לא ידוע לי על ניסיון להמציא, לחדש או להתאים מונח ממקור עברי לציון העולמות הסמנטיים שתוארו כאן בקצרה. פְּנים, קירבה ותחום הפרט היקר ללב אינם משמשים את העברית העכשווית לצורך חידוש כזה. הכבד, שהוזכר כאן כאיבר לא-אינטימי בעליל, הוא חלק ממה שמכונה "אברי פנים" או "קרביים", מונחים שאולי חוסמים אפשרות לחדש מונח עברי ל"אינטימי". לא שהדבר הכרחי או נדרש, שכן "אינטימי" היה זה מכבר לחלק – חלק אורגני, נאמר בחיוך – של הלקסיקון העברי העכשווי. הרי כל אחד מבין ויודע איפה פחות או יותר נמצא אותו "קעקוע" אינטימי, ואיפה הוא יהיה אם יהיה מדובר בגופו של גבר. ובכך לא גילינו שום intimate knowledge, אלא רק היגיון עברי בסיסי.

הרעיון שלפיו יכולים להיות בלשון שני אלמנטים זהים למראה אך שונים במהותם הוא בסיסי. הניתוח הלשוני אינו מסתכל באלמנט המבודד אלא מתחשב תמיד בסביבתו. ובמובנים רבים, הסביבה היא הכול. ממנה נובעת המשמעות ובה מתגלה ומתממשת הפונקציה. הרעיונות הללו מעט מופשטים, אך הדוגמאות זמינות וברורות מאוד.

קל במיוחד להדגים את הדברים דרך אוצר המילים. למשל, "סוּכר". יש בעברית שתי מילים שצורתן "סוכר", אך המשמעות שלהן שונה. האחת, שנקרא לה לרגע סוכר (1) מציינת של החומר הגבישי המתוק שמופק מקנה סוכר או מסלק וכדומה, חומר מזון המשמש להמתקת משקאות ומאכלים. השנייה, שתיקרא כאן סוכר (2) היא שם כללי לקבוצה של תרכובות כימיות המורכבות מפחמימות ואשר טעמן מתוק. סוכר (1) הוא המוצר שאנחנו קונים לפי משקל ומחזיקים בבית לצורכי המטבח. סוכר (2) הוא סיווג מדעי לחומרים שלא בהכרח משמשים אותנו ברמה הביתית, ושמקוטלגים יחד מן הבחינה הכימית. ההבדל במשמעות הוא חד-משמעי, וההקשרים מבחינת השימוש בשתי המילים יהיו שונים בהחלט. אלא שיש גם הבדל לשוני נוסף וחשוב: סוכר (1) הוא שם קיבוצי וככזה אין צורת רבים שמיוחסת אליו. נדבר על "שני קילו סוכר" או על "כפית סוכר", כלומר על כמות מסוימת של החומר הגבישי. לעומת זאת, כשמדובר בסוכר (2) נדבר בהחלט על "שני סוכרים" ועל "תפקיד הסוכרים" וגם על "חמישה סוכרים", כלומר על חמישה חומרים שונים מהקטגוריה הכימית האמורה. מטבע הדברים, גם ההקשרים שבהם נמצא התבטאויות כאלו יהיו שונים מאלו שבהם ידובר על סוכר (1).

מצב דומה מתקיים בתחום המלוח, שגם בו נמצא מלח (1), הגבישים הלבנים של נתרן כלורי שאנו ממלאים בהם מלחייה ומתבלים באמצעותו את מזוננו, לעומת מלח (2) שהוא כינוי לקבוצת חומרים כימיים בעלי תכונות משותפות. מבחינה לשונית, מלח (1) הוא שם קיבוצי, ואילו למלח (2) מיוחסת צורת רבים, "מלחים", אכן בדומה ל"סוכרים" של סוכר (2). והדמיון הוא גם בשימוש בצורת הרבים בהקשר הנוגע לכימיה.

אלא שהדוגמאות אינן מוגבלות לתחום החומרים והכימיה. אוצר המילים של העברית העכשווית כולל זוג נוסף, שבוודאי אינו יחיד או מיוחד, שבו ניכרת כפילות המזכירה את זאת של "סוכר" ו"מלח", כלומר שני פריטים במילון שנשמעים אותו הדבר (המונח המדויק לכך הוא "הומונימים"), והם שונים, כך שההבדל ניכר גם בעניין קיומה של צורת רבים.

כוונתי ל"ביקורת". גם במקרה הזה, אפשר וצריך לדבר על ביקורת (1) לעומת ביקורת (2). הראשונה היא שם קיבוצי, מופשט: "למתוח ביקורת", "יש לנו ביקורת על החלטות הממשלה" וכדומה. כלומר: ביקורת (1) היא שיפוט שלילי או בכל אופן לא חיובי כלפי דבר מסוים, עמדה של אי-הסכמה, מחלוקת והתנגדות. אכן, שם עצם מופשט, המתפקד כשם עצם שאינו בר-מנייה, כלומר קיבוצי. לעומת זאת, ביקורת (2), בעברית העכשווית, הוא כינוי למאמר ביקורת או לדבר ביקורת ספציפי. "יש הרבה ביקורות על הביצועים של המערכת הזאת", "נשמעו ביקורות מכל הכיוונים על התפוקה של השחקן העונה", "התפרסמו שלוש ביקורות חיוביות על הרומן החדש שלה" – בכולם ברור שמדובר במספר פריטים, כתובים או מדוברים, אך בכל אופן מוגדרים כיחידות, שלכל אחת מהן יש קיום נבדל. ביקורת אחת, שתי ביקורות, שלוש ביקורות, על הספר, על המחזה, עמדות של אנשים שונים שבוטאו בדרכים שונות ובמקומות שונים, לא ביקורת אחת, אלא מספר ביקורות.

ולא זו בלבד, אלא שביקורת כזאת, כלומר ביקורת (2), יכולה גם להיות חיובית. "למתוח ביקורת", כלומר ביקורת (1), תמיד מכוונת לתוכן שלילי. אך ביקורת (2) היא תוצאת מעשה הבעת הדעה, הביטוי המוחשי של הבעת הדעה. לביקורת (1) אין צורת רבים מורפולוגית ואילו לביקורת (2) יש צורת רבים, "ביקורות".

כל ההבדלים הללו, במשמעות, בצורות הרבים, בשימוש, בהקשרים שבהם יימצאו המילים השונות, במקרה הזה ביקורת (1) וביקורת (2), מחייבים לראות בהן שני אלמנטים שונים ונבדלים בלשון. הסדר הטוב והתיאור הממצה דורשים שני ערכים מילוניים נפרדים, אך לא הספר המכונה מילון חשוב ביותר או קובע דברים במציאות הלשונית או בתיאור שלה על ידי הבלשן, אלא מה שעולה מהדוגמאות האמיתיות, האורגניות. תופעת ההומונימיות מתגלה לעתים קרובות ובלשונות רבות מאוד. ניקיון הדעת והשיטתיות בתיאור האמפירי דורשים להתייחס אליה בכל הרמות, במילון, במורפולוגיה ובתחביר.

בתחום הלשון, ה"מה" הוא אדיר בהיקפו. מספר התופעות, העובדות, המרכיבים והמבנים עצומה מאוד. קשה להקיף את הכול. אפילו ביחס לשפה אחת, נדרשים לכך יותר מחיים שלמים של אדם, וגם חדי העין ועמוקי התפישה ביותר יחמיצו חלקים מן המכלול. קשה לחשוב על יצירה אנושית מורכבת יותר: כל שפה מגלמת פעילות של אינספור בני אדם על פני פרק זמן ארוך ביותר, שרובו הגדול אינו מתועד בכתובים. האנלוגיה המיידית, הטבעית – תרתי משמע – היא הביולוגיה, מערכות החיים.

מתוך כל ה"מה" העצום הזה, יתכן שנוכל לדבר מעט על דברים מתחום ה"איך". כשה"איך" מתייחס לציר הזמן, האפשרויות שלנו להשיב עליו יהיו מוגבלות מאוד. לעומת זאת, כאשר ה"איך" מתייחס למכלול של מבנים, אולי נוכל להשיב על ידי צירוף של מספר תופעות, עם נימוק סביר לכך שאנו מציגים אותן ביחד. או-אז נעמוד מול מה שכיניתי כאן בעבר "סעיף בספר הדקדוק של הלשון" ולומר פשוט: "הנה, כך".

ברמה האתית, העיסוק התיאורי בלשון דורש צניעות ומלמד אותנו ענווה. תמיד נצטרך לזכור שמולנו יש תמונה חלקית, נתונים ספציפיים, צלליות והשתקפויות של אינספור השפעות ותהליכים, בעוד אנו מנסים לתאר את המכלול שמעניין אותנו: קטע מסוים ממבנה ענק, שגם משתנה כל העת. כשאנו מוצאים את עצמנו מול טקסט, אנחנו מול מה שמכונה בצרפתית état de langue, כלומר מצב נתון של שפה, ששונה ממצבים אחרים – כלומר מהעולה מטקסטים אחרים, ובוודאי בתקופה אחרת. וגם מול טקסט מסוים, או מול קורפוס של טקסטים שיש היגיון לצרפם יחד לצורך התחקות אחר תופעה, מתגלה לנו שהכול מורכב מאוד, ולא פעם גם מפתיע. ובכל זאת, אין מדובר בעבודה סיזיפית, אלא בהתקדמות איטית ורבת יופי ביערות עד של עושר מופלא, שבהם אנחנו פוסעים בזהירות, מביטים, רושמים, מתעדים ולאחר מכן מסדרים.

ההקדמה התאורטית הזאת טובה לכל רשימה מהרשימות במדור הזה, ויש לקוות שכל זמן טוב לה גם מבחינת הקוראים והקוראות. והנה מיד דוגמה לתופעה שאפשר להעלות קווים ל"מה" שלה, אך ה"איך" והרבה יותר מכך ה"למה", הם מעבר לאופק, אם בכלל.

ובכן. חברת כנסת בשם אסנת מארק עמדה להתמנות לתפקיד ממשלתי בכיר. וכך נכתב בעיתון:

"לדברי מקורות המעורים בפרטים, ועדת המינויים תכננה שלא לאשר את המועמדות של מארק, והח"כית לשעבר בחרה למשוך אותה בטרם התבשרה על כך".

חברת הכנסת "בחרה למשוך אותה [= את המועמדות]", לאחר שוועדת המינויים "תכננה שלא לאשר את המועמדות". בשתי הפסוקיות, יש לנו מקור פועל שמשמש כמושא: "בחרה למשוך" ו"תכננה שלא לאשר". אלא שבמקרה הראשון מופיע מקור הפועל, "למשוך" כך כפי שהוא, ואילו במקרה השני, "לא לאשר" מופיע כשלפניו "ש-".

נפנה מיד לדוגמה נוספת, מעיתון אחר, יום למחרת הידיעה על חברת הכנסת מארק. הפעם מדובר בעיתון ספורט, שעוסק בעתידו של אסף נמני, מאמן קבוצת הכדורגל הפועל חדרה: "בחדרה החליטו שלא לדון בעתידו של אסף נמני". הם לא החליטו לדון, אלא החליטו שלא לדון.

דוגמאות כאלה אפשר לאסוף מדי יום, ודומה שברור למדי שכשמדובר במקור פועל שלול, יכולה להופיע לפניו "ש-", ואילו כשמדובר במקור פועל שאינו שלול, לא תופיע לפניו "ש-" בשום מקרה. עד כה, מדובר במקור פועל שהוא מושא לפועל נטוי: החליטו לדון או החליטו שלא לדון, בחרה למשוך או תכננה שלא לאשר. הפיתוי לשאול "למה קיים הבדל כזה?" ברור וטבעי. ויש מי שעבורם ברור וטבעי עניין נוסף: שאמורה להיות סימטריה בין חיוב ושלילה. כלומר שתת-מערכת של צורה חיובית תהיה סימטרית לתת-מערכת של צורה שלילית. והנה, הדוגמאות, שתי הדוגמאות הקטנות, מראות אנטי-סימטריה ברורה: לפני מקור פועל חיובי אין "ש-" ולפני מקור פועל שלול יכולה להיות "ש-". ואני אומר "יכולה להיות" כי יש דוגמאות למקור פועל שלול ללא "ש-", עניין שכל מי שייגש לתאר את התופעה באורח מלא יצטרך להתמודד איתו.

הנה: התיאור של ה"מה" קודם, והוא רחוק מלהיות שלם. האם אכן בחיוב אין "ש-"? האם בשלילה יש "ש-" תמיד? ואם לא, מה התנאים שבהם יש "ש-" לעומת התנאים שבהם אין "ש-"? אנחנו עמוק בניסיון ראשוני לגשת לתיאור ה"מה", וכבר ברור שהעבודה רבה וככל הנראה היא אינה פשוטה.

זאת ועוד: אפילו לא מיצינו את קמצוץ הדוגמאות שהבאתי כאן. בשתיהן ראינו מקור פועל כמושא של פועל נטוי. האם ה"ש-" מופיע או לא מופיע במקור הפועל השלול בתלות בפועל הנטוי, בסוג הפועל מבחינה סמנטית? ובכלל, האם יש תת-קבוצה הניתנת לאפיון של פעלים שאם יש להם מושא שהוא מקור הפועל הוא יופיע כשלפניו "ש-"? יכול להיות. את זאת נוכל לבדוק לאחר שנאסוף הרבה מאוד דוגמאות מתוך קורפוס של טקסטים. דרישה בסיסית והכרחית.

ואולי אנחנו מחפשים מתחת לפנס צר מדי? יש בעברית המודרנית מצבים של "ש-" שלעתים מופיע ולעתים אינו מופיע, שגם הם ראויים לתיעוד, למיפוי, לבירור ולתיאור. למשל, "הם עובדים כראוי" לעומת "הם מתנהגים שלא כראוי". שוב נראה, במבט ראשוני וחטוף, שה"ש-" ייטה להופיע עם הצורה השלילית. עוד "מה" לעבוד עליו. ורק לאחר מכן יתכן שנוכל לקשור בין תופעות דומות בשני מבנים שונים.

יתכן שבמהלך הניסיון להבין את המבנים הללו נפנה לביטויים כמו בכותרת המאמר הזה, או לביטויים קדומים יותר המעלים תהייה בעניין שימושים ב"ש-", כמו "מתוך שלא לשמה בא לשמה",  ששייכים ל-état de langue אחר, ואולי יוכלו להאיר לנו מנגנון שעינינו אינן רואות מיד, ואולי לא. עסק מורכב, אמרנו. תענוג.

מישהי כותבת ספר. לימים, הוא רואה אור ומופץ ברבים. בעברית של ימינו, כשמדברים על האירוע הזה בחייה של מי שכתבה את הספר, אומרים "יצא לה ספר".

כל מיני "יצא לו" יש בעברית העכשווית. "יצא לי טוב", אומר מישהו כשהוא טועם תבשיל שהוא הכין בעצמו. "זה בסדר שהמנות יצאו לכם ביחד?", שואל המלצר במסעדה. "היא יצאה לה לטייל קצת", אומרים בהזדמנות אחרת. שני נושאים יש פה, ותשומת הלב הפעם תופנה לשני. הראשון הוא שלל המשמעויות של "לצאת" בעברית, עניין עשיר ורחב ומעניין. אך מהבחינה התחבירית מעניין במיוחד הנושא השני: שימושים ב"ל-" שמבטאים דקויות של משמעות שיש טעם לפרטן ולנסות להבינן מעט – הנושא גדול ורחב ומורכב, ולכן הדברים כאן הם בגדר טעימה ופתיחת כיוונים.

נחזור למחברת הספר. היא כתבה אותו. אנשים אחרים טיפלו בו, ואולי פרט לאנשים גם מערכות ומנגנונים (בית דפוס, הוצאה לאור וכדומה) והתוצאה היא שיש בעולם ספר הנושא את שמה. פרסומו הוא אירוע בחייה, הספר שלה. אבל הוצאתו לאור, פרסומו, בואו לעולם והגעתו לציבור אמנם קשורים כולם למחברת, אבל אינם מעשים שלה, או לא רק שלה. כלומר, מתקיימת זיקה בינה ובין האירוע, בינה ובין התוצאה. למעשה, יותר מסוג אחד של זיקה, שכן אין דין הכתיבה כדין הופעת הספר הנושא את שמה. וכל זיקה כזאת הדוקה או רופפת, נמצאת במקום כלשהו על קשת של עוצמות וגוונים.

כשאדם אומר "יצא לי גרעפס", כלומר שנפלט מגופו גיהוק, וליתר דיוק השתחרר אוויר שהיה כלוא בדרכי העיכול העליונות, ברור מה קרה, וברור, מההקשר הענייני, מה חלקו בדבר: חלק קטן מאוד. לרוב, הדבר קורה באורח בלתי רצוני. וכשמישהי אומרת, נוכח ציור שהיא ציירה, "יצא לי טוב", היא מביעה הערכה לתוצאה שהיא אחראית לה, אבל גם מוסיפה גוון של מקריות, אי-רצוניות או אי הבנה לגבי האופן שבו הדבר קרה בסופו של דבר. היא עשתה את הדבר, ציירה את הציור, אבל לא לגמרי ברור לה איך קרה שהוא יצא כפי שיצא, כלומר כיצד התחברו דברים ידועים ומסתוריים גם יחד לכלל התוצאה הניצבת לנגד עיניה ולנגד עיניהם של שומעיה המתבוננים בציור.

כמו "יצא לי גרעפס" יש גם "נפלט לי סוד", כלומר "אמרתי סוד בלי שהתכוונתי לכך". הדובר עשה משהו אבל מרחיק את עצמו מהמעשה ומתוצאותיו באמצעות השילוב בין פועל סביל ("נפלט") ו"לי". הסוד עצמו לא עשה דבר, ואילו על הגרעפס נטען במידה מסוימת שהוא יצא. בלי לסבך את הטיעון יתר על המידה, לאור המסגרת המוגבלת שלנו כאן, אפשר לומר שהפועל חשוב כדי להבין את הקשר בינו ובין ה"ל-". העברית העכשווית מציגה שפע עצום של צורות: "מתאים לי", "בא לי", "התחשק לי", "נראה לי", "טוב לי", "נפל לי", "בא לי בטוב" (ופה יש "בא לי" אחר לגמרי לעומת "בא לי" שמובנו "אני רוצה") ועוד ועוד. הרשימה אכן תהיה ארוכה מאוד.

לכן, אם נתרכז שוב ב"ל-", נוכל לומר שהוא מצביע על הרלוונטיות של הגוף המצוין בו, רלוונטיות של הנושא לפעולה, וזאת על פני קשת רחבה ומגוונת ביותר של אפשרויות. מידות של אחריות, דרגות של שייכות, סוגים רבים של זיקה של הנושא לפעולה, גוונים של אופי הפעולה, עמדות שונות של הדובר כלפי התוצאה. כל אלו מצביעים על ספירה אישית שהפעולה או המצב, וגם תוצאתם נוגעים לה, והנושא ("אני" במקרה של "לי") הוא הגורם שאותו הספירה מקיפה וסביבו היא נבנית. "טוב לי" מראה זאת באורח פשוט: הטוב נוגע ל"אני". "נפל לי", לעומת זאת, מתאר דבר שקרה ל"אני", לא באחריותו כמעט בכלל. "יצא לי", מראה על אחריות חלקית, חלקית מאוד, לפחות מבחינת אופן הצגת הדברים על ידי הדובר – אבל הדבר תלוי במושא. "יצא לי ציור יפה" יכול להצביע על אחריות מופחתת, על מקריות. "יצא לי ספר" מבקש לומר שהספר משויך לדוברת, שהוא שלה, אבל במידה של הכרה בכך שהיא אינה אחראית על כל ההיבטים הנוגעים לכך. בסופו של דבר, "הוצאתי ספר" עשוי להצביע על הוצאה עצמית, ואילו "יצא לי ספר" רומז שהוצאה לאור בחרה בו והוציאה אותו לאור (שהרי הספר לא נפלט מתוכה(. ואילו אנשי ההוצאה יאמרו בבעל-בתיות "הוצאנו לה ספר", ויפחיתו בכך במידה מסוימת מהתהילה המרוכזת בה בלבד, מהנגיעה הבלעדית שהיה אפשר לייחס לה בעניין הפרסום. כמה זה עלה לה? כמה זה עלה להם? אין לי מושג. כלומר, אני לא יודע על כך דבר, נראה לי.

האקדמיה ללשון עברית פרסמה את "מילת השנה" לשנת 2023. המילה לא נבחרה על ידי האקדמיה, אלא על ידי הציבור שנענה לקריאתה ברחבי השופרות העומדים לרשותה להציע מילים "המסמלות בצורה הטובה ביותר את השנה החולפת".

תשע המילים הסופיות, כלומר אלה שזכו למספר המצביעים הגדול ביותר היו: אקלים, בולען, חמלה, הזיה, מגדר, משילות, משכנתה, על מלא, רוגלה. הרשימה היא מסמך המעיד על החברה הישראלית, על הדאגות והשסעים, על השפעתו של השיח הפוליטי-תקשורתי ואולי גם על תחושה מסוימת של אין אונים הפושה בקרב דוברי העברית עם המעבר מ-2022 ל-2023. באורח מוזר, שתי המילים שזכו למספר הבוחרים הגדול ביותר הן "בולען" ו"משילות". ציניקנים יאמרו שמדובר בפחדים מאותו סוג, או בשאיפות הרסניות שדומות זו לזו יותר ממה שהיינו רוצים לפרט כאן. 25% בחרו ב"בולען" ו-21% ב"משילות".

אחריהן מדורגת "הזיה" עם 14%, ואז נוצרת מדרגה משותפת, פחות או יותר, הכוללת את "חמלה", "אקלים", "מגדר" ו"על מלא" - בין 7 ל-9 אחוזים. מתחתן עם 4 ו-5 אחוזים ניצבות "משכנתה" ו"רוגלה".

לפני שנפנה למילה הנבחרת, יש מקום לציין שהרשימה כולה מייצגת התרכזות רבה בענייני פנים, במה שמקומי, קרוב ונוגע ישירות, בוודאי בשתי המילים המובילות. על פי תשע המילים, למשל, אין מלחמה באוקראינה. נעיר גם כי האופציה להציע שתיקה או "ללא מילים" או הרמת גבות מלאת פליאה, זעזוע או תדהמה, לא נכללה במנעד האפשרויות מבחינת הקהל המציע. גם לא רגע של דילוג על נשימה או מועקה בחזה. ובכל זאת, אולי "הזיה" איגדה את הרגשות הללו. תשע המילים ביחד מייצגות 100% מההצבעה. אמנם אין לדעת אם האחוזים חושבו לאחר בחירת תשע המילים או שמא אף מילה אחרת לא התעלתה מעבר לשברירי אחוזים. יתכן שהציפיות למתודולוגיה סטטיסטית מוצקה, במקרה של האקדמיה ללשון עברית, צריכות להיות צנועות.

וכך נותרנו עם מילת השנה מטעם האקדמיה ללשון עברית, מלכת המילים העבריות מבחינת הסמלים לשנת 2022: "בולען". בחירה הגיונית כמטפורה, אבל משונה אם מתייחסים למובן הקונקרטי שלה, כלומר של היפערות באדמה הבולעת את מה שנמצא על פני השטח. אבן שושן מגדיר כך: "חלל תת-קרקעי הגורם לבליעה של עצמים המצויים מעל פני הקרקע", מציין שמדובר במילה מתחום הגיאולוגיה ומוסיף: "תופעת הבולענים התגלתה בעיקר באזור ים המלח". מובן נוסף, משני, הוא מתחום הביולוגיה, שם "בולען" הוא "פָגוֹצִיט", "תא (כמו תא דם לבן) שתפקידו לעטוף חלקיקים זרים או חיידקים מזיקים ולעכל אותם".

יש טעם לנתח את "בולען": מבחינה לשונית תשומת הלב מופנית לסיומת -ָן, שמשמשת לגזירת שמות עצם ותכונות. שמות העצם נוטים לא פעם להיות מקצועות או תפקידים: "להטוטן", "מוכרן", "תצפיתן", "כרטיסן", "שחקן", "חלילן", "פסנתרן", "כלכלן". קשה להצמיד לאלו את "בולען", שכן אין מדובר באדם ואפילו מטפורית לא סביר לטעון שהבור באדמה תפקידו לבלוע עצמים שמצויים מעל פני הקרקע. הסיומת משמשת לגזירת שמות של תכונות ובעליהן, כמו במקרים של "גרגרן", "זללן", "טרחן", "דקדקן", "דברן", "רגזן" ועוד. כל המילים הללו הן תכונות שמיוחסות לבני אדם, וככאלה הן גם שמות עצם המציינות את בעלי התכונות הללו.

מבחינת הניתוח השיטתי יתכן מאוד שלפנינו שתי סיומות זהות צורה, "-ָן", אחת למקצועות ותפקידים ואחרת לתכונות או לבעלי תכונות ונטיות. ההבדל ביניהן דק אך קיים וחשוב. אך היכן משתבץ הבולען? אין מדובר בתפקיד או במקצוע. גם לא בתכונה של אדם. במידה רבה, "בולען" הוא האנשה של החור שנפער באדמה, חור שנוטה להיפער בסלע מסיס בשל פעולתם של מים מתחת לפני הקרקע. הפחד מפני הבולען הנפער בבת אחת והמסכן את חיי מי שנמצאים מעליו, הולכי רגל או נוסעים, והדינמיות של היפערותו המזיקה, גורמת לכך שמייחסים לו כוונה, נטייה כמו רצון לבלוע, מה גם ש"בליעה" היא בעיקר תכונה של בעלי חיים שיש להם פה שהם יכולים לפעור. וכפי שאדם זללן אינו יכול לעמוד בפיתוי ולנהוג במתינות, וכמו חייב לזלול ככל יכולתו, וכפי שאדם דברן אינו יכול לסכור את פיו, כך הבולען "חייב" לבלוע, ואינו יכול לנהוג אחרת.

אלא שלבולענים אין רצון. הם תופעה גיאולוגית. יתרה מכך, בניגוד לטרחנים, לדברנים, לרגזנים ולדומיהם, בולענים פועלים פעם אחת בלבד ולא שוב ושוב באורח אובססיבי. מרגע שהאדמה נפערת ונוצר בולען, הבור פעור, הנזק נעשה או לא נעשה, והבולען איננו עוד. הוא לא ייפער שוב.

ודווקא יתכן שכאן טמונה הסיבה העמוקה יותר לבחירתה ב"בולען" כמילת השנה ל-2022: הפחד. יִחוס הכוונה לדבר דומם, לתופעת טבע, החשש המפעם מפני האיום האורב לנו בלי שנדע עליו דבר ובלי שנוכל לפעול כדי למנוע את נזקו. רבע מכל מי שהציעו מילה לסמל את השנה בחרו ב"בולען". מילה שאינה מאוד מוצלחת מבחינה לשונית, אבל הנה היא כאן, קיימת ומשמשת. בור של תדהמה אפלה נפער בתודעתנו. נביט בו, הוא כבר שם, ואולי אכן כמו הבולען – נזקו יהיה מוגבל והוא לא ייפער שוב.

כשהעניינים מתנהלים בעצלתיים ואין משהו מיוחד לעשות, כשאנחנו מחכים לדבר העיקרי שטרם הגיע, אנחנו נוטים לומר שאנחנו "מעבירים את הזמן". הכוונה היא שאיננו עושים שום דבר משמעותי ביותר, ושתשומת לבנו אולי מעט רדומה, או בהמתנה לדבר החשוב, המושך, שאמור לעורר אותה.

ובעברית שלנו אנחנו גם אומרים שאנחנו מעבירים את היום בשיחה, או מעבירים את הערב בצפייה בטלוויזיה, או את ההמתנה למטוס בבהייה במסך של הטלפון הסלולרי. שני דברים ברורים מהדוגמאות הללו, שכמוהן אפשר למצוא רבות מאוד: הראשון הוא שאין מדובר בעשייה משמעותית, חשובה או כזו שאנו מקדישים לה כוחות מיוחדים; והשני הוא ש"להעביר" אינו "לעבור". כלומר איננו אומרים שאנחנו "עוברים את היום בפטפוט". צורת הפועל המשמשת היא בבניין הפעיל שיש לו גוון משמעות של גרימה. במקרים כמו אלו שהזכרתי כאן, הגרימה היא מועטה, חלשה, ולכל היותר יש בה מידה של "עידוד" לזמן הריק, המת, להתקדם, לעבור הלאה. למעשה, בקושי אפשר לראות כאן גוון של גרימה. "להעביר" במשפטים כאלו הוא אפילו כמעט פסיבי, מן הבחינה הסמנטית: "לתת ליום לעבור". הפועל "להעביר" מתגלה כאן כחיוור מבחינת המשמעות, כמעט פועל דקדוקי המתאר את אופן חלוף הזמן, את הקצב הכללי של האירועים, שהוא תמיד איטי, נשרך או נגרר בעצלתיים.

והנה, אם רק נביט במופעים אחרים של "להעביר", נקבל כנראה אווירה אחרת, קצב אחר של דברים, זיקה אחרת בין מי שעושים את הפעולה ובין התוצאה המתקבלת. כוונתי לשימושים ב"להעביר" במשפטים מסוג "להעביר שיעור", "להעביר הרצאה", "להעביר תדרוך", "להעביר הדרכה". גם במקרים הללו "להעביר" אינו מגלה פן סמנטי חזק של גרימה, בניגוד לפעלים רבים בבניין הפעיל. לעומת זאת, ה"להעביר" הזה מתייחס להשלמת הפעולה. שיעור הועבר כשהוא ניתן עד תומו ורק כשתדרוך מסתיים אפשר לומר שהעבירו אותו. כלומר, מדובר במילוי משימה, בהשלמת מנה נתונה ובמתן יחידה מוגדרת מראש. מורה מכינה שיעור ומעבירה אותו. הנוהל כתוב על פני שני עמודים, ורק לאחר מסירת כל תוכנם של שני העמודים אפשר לומר שהתדריך ביחס אליו אכן הועבר.

מצד הדמיון, בשני השימושים הללו של הפועל "להעביר" אפשר לראות כעין סרט שמוקרן עד הסוף. בשימוש הראשון, הזמן – היום, ההמתנה, השעה – עוברים ברקע של אי-המעש או חוסר האינטנסיביות. בשימוש השני, מושא ה"העברה" מגיע לסיומו ורק אז מושלמת פעולת ה"להעביר".

הסדר התיאורי הטוב והדיוק מחייבים אם-כן לראות כאן שני פעלים שצורתם "להעביר", והם נבדלים במשמעות וגם במושאים שלהם. יתרה מכך, מתקיים ביניהם הבדל נוסף, חשוב וחד: הבדל בזיקה בין הנושא והמושא. בראשון, במקרים מסוג "להעביר את היום", הנושא אינו מעורב ביותר, הוא די פסיבי ומאפשר ליום לעבור בצורה מסוימת. בלי קשר לעובדה שהזמן אינו זקוק לנו כדי להתנהל, מזווית הראייה של הנושא, נוצר נתק חלקי ומשמעותי בין פעולה ותוצאה, והיום כמו חולף לו מאליו. בשני, כלומר במקרים מסוג "להעביר שיעור", הקשר בין הנושא והמושא חזק ומובהק: אם המורה לא יעשה את חלקו, השיעור לא יועבר כלל, ורק אם הוא יעשה את המצופה ממנו, אפשר יהיה לומר שהשיעור הועבר. יתרה מכך, ה"שיעור" במקרה הזה הוא החומר שהמורה מלמד, ולא פרק הזמן של השיעור – שאותו התלמידים יכולים אולי להעביר בשינה.

אכן כן, המילון צריך לכלול שני פעלי "להעביר" שונים בתכלית. ההבדלים ביניהם רבים, חשובים וברורים: מידת הגרימה (אם בכלל); המושאים של הפועל; הקשר בין הנושא למושא; המבט על הזמן.

בתוך כך, לא אמרנו דבר על "להעביר שיעור" מהצד הלימודי או האתי. הדעת נותנת שמוטב ללמד מאשר להעביר שיעורים ושמוטב להקנות ידע מאשר להעביר תוכן, אבל האוצר הטרמינולוגי של תחום החינוך בעברית (ואפילו המילה "חינוך" מגרה לביקורת), בוודאי יניב עוד פנינים להתייחסות ממוקדת בעתיד. יבוא עוד שר או תבוא עוד שרה והם יעבירו "לשטח" חוזרי מנכ"ל ומיני הוראות למנהלות ולמנהלים, למורות ולמורים, שיקבלו בהם הוראות איך להעביר מסרים ולהעביר שיעורים ולהעביר את הזמן עד לחוזר הבא, עד למנכ"ל הבא, עד לשר הבא. רק אמרנו.