עשר בעידן העז

עם מותו של פלה, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מי מת, למעשה. או מוטב לומר, מה מת. מובן שכמו כל אדם, חייו של אדסון ארנטס דו נסימנטו הגיעו לסיומם. הפרט, האדם הביוגרפי, האדם שנשא את שמו, מי שהיה אב, אח, בן זוג, אזרח, חבר, שכן – מת, כפי שכולנו עתידים למות.

אך דבר מכל מה שהיה, הינו ויהיה פלה אינו מת. הדמות שעלתה על הבמה העולמית לא תמות לעולם, בהיותה מי שנתנה מקום לקביעה המוחלטת שלפיה אלוהים הוא ברזילאי. הכדורגלן העל-אנושי, שכן כך כינו אותו רבים מיריביו שנתקלו בפלא שנשא על גבו של המספר 10, אינו עוזב את העולם. להפך, הוא מבצר את עמידתו כנצחי, כאלמנט בדמיון הקולקטיבי, תוך שזוהרים בו שמות התואר והתיאורים שהקיפו אותו בחייו בטקסטים כתובים ודבורים, הצהרות שנישאו ברוב רגש, פרי של התדהמה הכללית נוכח מיומנותו שלא היה לה אח ורע.

אנחנו חיים בימי העז, לא פחות, העז שמכונה באנגלית GOAT (כלומר Greatest of All Time), תוך שאנו מנסים להקריב שעיר לעזאזל כדי לכפר על קטנותנו הפקידותית, קטנות של מי שמנהלים פנקסנות עלובה של מה שנספר ונחשב כיום

בתקופה שבה אנו חיים, תקופה של סיווג מספרי ברשימות ה"הכי טובים ב..." לא ייפקד מקומם של מי שמתוך הרגל והידבקות מעמיתיהם יצמצמו את הידיעה בדבר מותו של אלוהים הברזילאי גיליונות אקסל ספורים של סטטיסטיקות שיעוררו דיונים כבדי ראש. כמה שערים הוא הבקיע? כמה מהם "נחשבים" לחשבון ההיסטורי של הנצח? האם הוא היה או לא היה טוב יותר מאותו צמד ארגנטינאים, המתחכם החוצפן או האחר, המנוגד כל כך לראשון, בעל הנימוסים הטובים והכבוד השקט כלפי כולם? האם יתכן שהיה, אולי, ברזילאי אחר אי-שם בערפילים התקופה של טרום הטלוויזיה (גרינשה? לאונידס דה סילבה...?) כי אנחנו חיים בימי העז, לא פחות, העז שמכונה באנגלית GOAT (כלומר Greatest of All Time), תוך שאנו מנסים להקריב שעיר לעזאזל כדי לכפר על קטנותנו הפקידותית, קטנות של מי שמנהלים פנקסנות עלובה של מה שנספר ונחשב כיום, מה שהוא צבר הנתונים ההכרחי כדי שיהיה לנו תמיד איזה שיא שיבטיח את האפשרות לידיעה חדשותית, בלעדית לחצי שנייה, שתבשר על כך שאותו שיא בדיוק נשבר זה עתה, אולי על ידי אותו פורטוגזי עלוב בעל הספרה 7 והאגו נפוח ששיחק תמיד במטרה אחת בלבד, לחלוב את התהילה, תוך שהוא סוגד לאותה אלה בעלת מזג סוער, גחמנית, שמוצצת את דמו של כל GOAT בן חלוף.

האל הברזילאי, פלה, הבטיח את מקומו כאלוהות לא רק בכך שהיו לו תכונות כדורגלניות שלא נראו מעולם, אלא בזכות צירוף נסיבות נוסף, שבלעדיו אי-אפשר להיות אל וגם לא לשרוד ככזה: מזל

כי האמת היא שהאל הברזילאי, פלה, הבטיח את מקומו כאלוהות לא רק בכך שהיו לו תכונות כדורגלניות שלא נראו מעולם, אלא בזכות צירוף נסיבות נוסף, שבלעדיו אי-אפשר להיות אל וגם לא לשרוד ככזה: מזל. פלה היה הכדורגלן הראשון שלכד את הדמיון של הציבור בעולם כולו, כיוון שעלייתו התרחשה בד בבד עם עליית הטלוויזיה. והוא עשה זאת בדיוק בזמן המעבר משחור-לבן לצבע. אירוניה לא קטנה, יש לומר, כיוון שהצלחתו הייתה כרוכה בעניינים של צבע, אך במובן אחר. פלה היה אחד הגיבורים השחורים הראשונים שהיו למצרך עולמי מבוקש. מה ראינו מג'סי אוונס? לא יותר מכמה תצלומים. קסיוס קליי, הענק התקשורתי, פה הזהב של המצפון הגזעי בארצות הברית, הופיע מעט לאחר פלה, לפני שהפך את עצמו למוחמד עלי, שנוי במחלוקת, לוחמני. פלה, לעומת זאת, שמר על עצמו רחוק, כמו האלים, נוכח בכל מקום, אך תמיד מרוחק מעט מהאקטואליה הפוליטית, מענייני היום. הוא היה ככל הנראה הדמות המצולמת ביותר בשנות השישים. כל העולם הצטלם עם מספר 10 הברזילאי, שחיוכו לא מש מעולם.

פלה באצטדון סנטנריו במונטווידאו. תצלום: אוסף Caruso, ארכיון עיתון El País, אורוגוואי, ברשות מיוחדת ל"אלכסון"

הסרט התיעודי המשודר ב"נטפליקס" והעוסק בפלה מטפל באורח ביקורתי ורציני בעמדתו נוכח הדיקטטורה הברזילאית, ומבהיר שפלה לא היה יכול ליטול על עצמו תפקיד ציבורי, כיוון שהדרך לשרוד אז הייתה להישאר מעל לאירועים, תוך שהוא מכבד הסכם שבשתיקה: הוא ישמור על מעמדו כמי שאי-אפשר לגעת בו ובתמורה הוא ייצג את ארצו, את המדינה ברזיל. שוב נושא הגזע, זהותו כאדם שחור בארץ שמעמידה פנים כאילו פתרה את העניין. הקוראים והקוראות מוזמנים לעשות ניסוי קטן על ידי כך שיניחו לפניהם תצלומים של נבחרות הכדורגל של ברזיל עד לשנה שבה פלה מופיע במשחקי הגביע העולמי של 1958. הנבחרות היו לבנות כמעט לגמרי. הנבחרת של 1958, לאחר התקוממות שפרצה בשורותיה, החלה כנבחרת לבנה מאוד, עד שרשויות הכדורגל של ברזיל נכנעו, החליפו את המאמן והקימו נבחרת אחרת, הרבה יותר שחורה, שגם זכתה בגביע העולם. פלה עצמו מספר כיצד בשבדיה, כשראו את נבחרת ברזיל מתאמנת, העיתונאים המקומיים חשבו שהבחור השחור הרזה וקטן הקומה אינו אלא אחד מאוספי הכדורים. הצעירות נגעו בו כדי לראות אם אצבעותיהן יוכתמו בשחור. לאחר מכן, בשנות הדיקטטורה, החל ב-1964, הוא היה ברזילאי, שעל אף שנהנה מפרסום ותהילה עולמית, היה לו הרבה פחות מרחב לביטוי פוליטי לעומת אזרח הדמוקרטיה הגדולה של ארה״ב, למרות כשליה. ועוד פחות מכך כאדם שחור בברזיל.

במונחים של תהודה עולמית, קשה להשוות בין סטפן צווייג, סופר יהודי-אוסטרי גולה שהתאבד במקום המקלט שלו בברזיל, הארץ שהוא כינה 'ארץ העתיד', ובין הכוכב הנוצץ בן 17, בעל שם ארוך אך בעל כינוי קליט וכובש: פלה

ההצלחה האדירה של 1958 השיגה משהו שלא הקפה ולא המוזיקה הצליחו בו: היא דחפה את ברזיל לבמה המרכזית של העולם כארץ של הצלחה, אותה ארץ שסטפן צווייג כינה "ארץ העתיד" (ספר שלו נושא את הכותרת "ברזיל, ארץ של עתיד"). במונחים של תהודה עולמית, קשה להשוות בין סופר יהודי-אוסטרי גולה שהתאבד במקום המקלט שלו בברזיל, ובין נבחרת הפלאות שהבליטה כוכב נוצץ בן 17, בעל שם ארוך אך בעל כינוי קליט וכובש: פלה.

התדמית שקרנה תודות לפלאות הכדורגל של הנבחרות של 1958 ו-1962 הייתה של כדורגל משוחרר, שמח, חדשני, חופשי, ערמומי, אמנותי ויפה מאוד, שבו נראה שיותר מאשר להשיג תוצאה מבקשים הכול ליהנות. אמת חלקית, כן, אבל אין מדובר בשקר. מדובר היה ב-"O Jogo Bonito", "המשחק היפה". אידאל של טוהר, שפלה מעולם לא חדל להיות הסמל המוחלט שלו.

אדסון ארנטס דו נסימנטו מצא את עצמו לכוד בידי פלה, שהותיר לו מעט מאוד מרחב. מספר על כך אחד מחבריו לקבוצה, בסרטון אחר, שבו הוא מתאר את מספר 10 הגדול בחדר ההלבשה לפני היציאה אל כר הדשא. הוא היה נשכב על מיטת הטיפולים, מכסה את פניו במגבת. הוא היה ממתין בדממה עד שכל הקבוצה תצא למגרש, ורק אז היה מסיר את המגבת ונעמד על רגליו. האיש שנשכב היה אדסון, שמשפחתו וחבריו כינו תמיד דיקו, ומי שקם היה פלה, אלוהים, לקראת עוד יום עבודה בפני הקהל שיצר אותו, הקהל שאינו יודע שובע, הקהל שהוא חייב לו את הכול, מי שהוא אינו יכול לאכזב. המשא היה כבד מנשוא. הוא לא יכול היה לא להיות פלה.

מדובר ביותר משני עשורים של נוכחות באצטדיונים ובפני העולם כולו. מושא לסגידה גוברת מיום ליום. עם פרישתו, ב-1977, הוא היה כמו אחד מאותם פוליטיקאים שמצליחים לעזוב את כס השלטון תוך שהם מבטיחים לעצמם המשך נוכחות במעמד של מדינאים. פלה המשיך לשרת את הכדורגל העולמי, שומר על מעמדו האלוהי, בתוספת נופך של אורקל.

האיש חי את חייו. אהבות ואכזבות, ילדים חוקיים ואחרים, כסף וצרות. הוא תמיד היה – כפי שאפשר לראות באותו סרט תיעודי – סימפטי, איש של חברים, איש רגיש וגם רגשן, אדם שמעולם לא שכח מנין בא, לא שכח את בית ילדותו, את אהבתם של הוריו, את ארגז מצחצח הנעליים שלו מימי ילדותו, ששימש אותו גם לתיפוף ״בטוקאדה״ ברזילאי אופייני. האיש הזה מת. האחר, המיתי, הוא ניצחי.

המאמר התפרסם במקור במוסף התרבות של עיתון El País באורוגוואי ב-21 בינואר 2023.  תודה לעורך, לסלו ארדיי (Laszlo Erdelyi) שנתן רשותו לתרגום לעברית ותרם את התצלום בגוף המאמר. הזכויות לתצלום שמורות בידי Colección Caruso/ Archivo El País.