יורם מלצר

אחד ההיבטים הבסיסיים והיפים להפליא בשפה העברית הוא מנגנון יצירת המילים שלה. העברית, ובהחלט גם בגרסתה המודרנית, שפתנו העכשווית, היא שפה שמית מאוד, שמרנית ביחס למאפייניה השמיים הבסיסיים: שורש, גזרה, בניין – בתחום הפועל; שורש, משקל – בתחום השם והתואר.

צורת ההצגה המקובלת של כל עושר הצורות הזה בעברית היא באמצעות טבלאות, ורובנו זוכרים אותן מימי בית הספר. שורש כמו "שמר" מייצר לנו טבלת פועל עשירה מאוד: קל, נפעל, פִּעל, פֻּעל, התפעל, כלומר "שָמַר", "נשמר", "שִמר" "שומר" ו"השתמר". והנה עינינו רואות מיד: אין "השמיר" או "הושמר", כלומר הטורים של הבניינים הפעיל והופעל נותרים ריקים. אם ניקח שורש אחר, "דבר" (במובן הנוגע לדיבור, לא להדברת מזיקים) נוכל לראות שטורי הבניינים המתמלאים הם טורי נפעל, פִּעל, פֻּעל ובהחלט לא הטורים של פָּעַל, הפעיל והופעל. השורש האחר שצורתו "דבר", הנוגע לביעור מזיקים, ממלא רק את הפעיל והופעל.

בחרתי בדוגמאות פשוטות, מובנות ושגורות. ההסבר הקצר אינו בא לומר שמשהו "חסר". סידור הממצאים בטבלאות ובטורים נועד רק להמחשה של ה"יש" הלשוני, והוא משמש לצרכים דידקטיים בבתי הספר ובאולפנים להוראת עברית. אלא שכדאי להפנות את המבט אל הטורים ה"ריקים", כי העברית מפליאה לעשות בהם שימוש, בקנה מידה קטן, בטפטוף שאינו אחיד, ודווקא משום מכך – הוא מעניין ביותר.

כמו ש"שוּמָר" פירושו "שימרו אותו" או "מישהו שימר אותו", כך "דוּבָּר" פירושו "דיברו עליו" או "דיברו אותו" (למשל דיאלקט שדובר בתקופה מסוימת וכו'). במקרים מסוימים בנין נפעל "לוקח על עצמו" את תפקיד הסביל: "חתך" פעיל לעומת "נחתך" סביל. לרוב, אם הסביל "תופס" את הטור של בניין פֻּעל, בניין נפעל אינו מציין סביל וטורו אולי נותר ריק. וגם להפך: אם נפעל נתפס על ידי צורת הסביל, לרוב הטור של בניין פֻּעל יישאר ריק או שמשמעותו אחרת: "נרצח" לעומת טור ריק בבניין פֻּעל לשורש "רצח"; או "נאכל" לעומת "אֻכּל". כך או אחרת, יש פעלים שיש להם צורות סביל, והטור של הסביל כמו "מקביל" לטור של הפעיל ומאפשר לנו לספק מעט את אהבתנו לסדר ולשיטתיות, אם אנו לוקים בה ברמה אובססיבית. אבל מובן שיש גם פעלים שטור הסביל שלהם נשאר ריק.

ובכל זאת, מכל צד שנביט ממנו על מכלול הטבלאות המתארות את הממצאים לגבי שורש מסוים, בתחום הפועל, נגלה "חורים", כלומר טבלאות "ריקות". בהיותן פנויות, הן קורצות. כמו מגרש ריק בלב העיר, רב הסיכוי שהטבלה הריקה "תתמלא" פתאום, לפחות בחלקה.

והדבר אכן קורה. לאחרונה נפוצו בעברית שלנו שתי צורות סביל שהסתדרו יפה ובנוח באזורים פנויים במפת הטבלאות של המורפולוגיה של הפועל העברי.

למשל, "נתרמתי מהתקופה שבה עבדתי איתך", אמר אדם לחברו. כוונתו, כמובן, אינה שהוא ניתן כתרומה – איש לא תרם אותו – אלא שהוא קיבל תרומה אישית מכך שהוא עבד עם האדם האחר. "נתרם" במובן הסביל הזה, לא התקיים בעברית בעבר, והוא מתקיים כיום, בעברית החיה שלנו. למעשה, הצורה החדשה שנוצרה בפיהם של דוברים ודוברות, מחדדת את קיומם של שני שורשי "תרם" – האחד נוגע לתרומות כספיות ודומות להן, והשני נוגע לתועלת אישית מופשטת, רוחנית או אינטלקטואלית. הסביל של הראשון, שצורתו "נתרם" מובנו שהוא ניתן כתרומה, והסביל של השני, שצורתו זהה, מובנו שהוא זכה לצמיחה אישית, לתוספת של תכנים משמעותיים וכדומה.

התמלאות של טבלה ריקה מתגלה באורח מובהק עוד יותר במקרה נוסף, הנוגע לשורש "רשם". השורש עשיר מאוד בצורות, הן בתחום הפועל והן בתחום השם והתואר. בכל הנוגע לתחום הפועל אנחנו מכירים את "הרשים", כלומר יצר רושם רב, הותיר רישומו הנפשי-מנטלי וכדומה. עד לא מזמן, טבלת הסביל עמדה ריקה. אלא שאז החלה להופיע הצורה "הורשם", נאמנה לכך שמאז ומעולם הבניינים הפעיל והופעל עומדים כמו זה מול זה, הראשון פעיל והשני סביל. כך אפשר למצוא בעיתונות הספורט משפטים כגון "כלי התקשורת הורשמו מההתאמות שמכבי חיפה עשתה...", כלומר they were impressed. אפשר כמובן לפנות לאנגלית כדי "להסביר" את היווצרות הצורה הסבילה "הורשמו", אך מה שחשוב, מעניין ויפה הוא שהצורה החדשה נוצרה כך שהיא תופסת מקום טבעי במבנה הגדול של אותן טבלאות המתארות את המורפולוגיה הפוטנציאלית של הפועל העברי בכל הנוגע לשורש "רשם". מצד אחד, סביר בהחלט שמדובר בהשפעה זרה, אנגלית, אך מצד אחר התוצאה היא הוכחה נוספת לעוצמתה של הליבה השמית של השפה העברית מראשית התיעוד ועד ימינו, יותר משלושת אלפים שנה. התיאור הטבלאי של צורות הפועל (והשם) בעברית הוא אמנם רק תיאור, אך הוא משקף מנגנון עמוק ועתיק. מדובר בנדל"ן היסטורי עשיר וצפוף, שיש בו מגרשים פנויים. והפלא הוא שהדוברים והדוברות ממשיכים לבנות בו את דירותיהם הלשוניות, מכבדים מה שנראה כתמ"א לשונית עתיקת ימים.

איננו יודעים לומר מהי הלשון וגם לא אנסה לעשות זאת כאן. ובכל זאת, ברור שהלשון אינה אוסף של מילים – יחידות שגם אותן אנו מתקשים מאוד להגדיר. ולכן אומר זאת מעט אחרת: הלשון אינה זהה למילון שלה, בהנחה ש"מילון" הוא אוסף הפריטים שהתרבות של אותה לשון, באמצעות דובריה, מקטלגים בספרים וברשימות. עניינים קשים ומסובכים, אכן.

בנוסף לכך, איני נוטה לומר שבלשון מסוימת "חסר" משהו. דובריה של כל לשון מצליחים לבטא כל מה שהם רוצים לבטא, והדבר הוא בבחינת אקסיומה. ממאמציהם, ומשתיקותיהם, צומחות דרכי התבטאות בלשונם. תחושת החסר עולה בנו כשאנו מנסים לייבא ללשוננו מלשון אחרת מבעים, אמירות ויחידות מילוניות עם או בלי סביבותיהן המורפולוגיות, התחביריות או הסמנטיות. כלומר, אנו נתקלים במשהו בלשון שאינה לשוננו, ורוצים ש"גם לנו יהיה כזה" – ואין.

דרך הטבע היא שאם מתקיימים די רצונות כאלו ביחס לדבר כלשהו בשפה אחרת, איכשהו, משהו ממנו יופיע בשפתם של מי שמרגישים בחֶסר כזה. המעבר עשוי להיות אוסמוטי, אך הוא יכול גם לעבור דרך מוסדות, ארגונים, בירוקרטיות, מערכות המעניקות לגיטימציה לאותו "יבוא" ואולי גם מעצבות אותו או את המקבילה ה"תקנית" או ה"מקובלת" לאותו דבר שרוצים לייבא, שעל יסודו יוצרים תחדיש מקומי או מעניקים הכשר ארגוני, חברתי ותרבותי לדבר החדש.

רבות אפשר לומר, וגם אומרים, על המשמעות של "חוסרים" כאלו, והדברים הנאמרים לרוב נוגעים להיבטים אתיים, תרבותיים, פסיכולוגיים, פוליטיים וכדומה של קהילת הדוברים ש"אין לה" דבר מסוים שאפשר לראותו בלשון אחרת.

אקפוץ למים: בעברית אין לנו דרך לומר את שם התואר האנגלי "kind".

מה פירושו של "kind"? ניסיונות התרגום וההקבלה מולידים אפשרויות כגון "אדיב", "נדיב", "טוב לב", "מיטיב", "ידידותי", "מתחשב", "מסביר פנים", "נעים הליכות", "רב חסד", "נעים", "נעים סבר", "מנומס" ועוד ועוד. והחשד המוכר מתגנב מיד: כשהאפשרויות רבות, וגם מתרבות בקלות, ואף אחת אינה מותירה אותנו בתחושה משותפת של "זהו זה", כלומר של נוחות עם התרגום, משהו לא עובד. כלומר: חסר. כי בעברית, אכן, אין דרך טובה לתרגם את התואר "kind", בוודאי לא באופן שיביע וימסור את מטענו, שיאפשר לנו לחוש ממשהו ממגע ידו הרכה.

קשה לחשוב על הרבה מילים בשפה האנגלית שהן בעלות היסטוריה רחבה, עשירה ועמוקה יותר מאשר "kind". הן שם העצם והן התואר מראים זאת מיד, עד שחר ההיסטוריה עם נתיבים ארוכים המובילים אף לפרהיסטוריה.

מילים באנגלית העתיקה שמציינות "טבע מולד", "אופי בסיסי", "נטייה", "סוג", "דור", "גזע", שמקורן בין היתר ב"משפחה מורחבת", "שושלת משפחתית", "לידה", "הולדה" ועוד הביאו אותנו עד ל-kind שמובנו הבסיסי הגס הוא כיום "סוג". והדברים לא בלתי קשורים ל"kind" הנוגע ל"אדיב", "נדיב", "רחב לב" וכדומה, כשהמילים באנגלית עתיקה זהות בשני ענפי המשמעות. יתרה מכך, שני ה-"kind" הללו נקשרים יחד עם המילה הגרמנית (והיידית) "kind", שמובנה "ילד", שהוא התוצאה של ההולדה, ההמשך של השושלת, ההרחבה של המשפחה ועוד, כשהקשר האטימולוגי ברור.

כל העולם העשיר הזה מבעבע קיום ונוצרות בו מילים חדשות מאיסלנד ועד לקצה המזרחי של צפונה של אירופה, ודרומה עד למרכזה, מימי קדם, כלומר מראשית התיעוד הכתוב, על פני כל המרחב של השפות הגרמאניות, שאנגלית היא נציגתו המודרנית הבולטת אך רחוקה מלהיות נציגה יחידה. בשחר הזמנים שאנו יכולים לשער מילים שהתקיימו בהם, במה שהוא מעשית הפרהיסטוריה, כל הענפים הללו נושאי העלים והפירות בעץ הלשונות הגרמאניות נקשרים יחד למשפחת הלשונות ההודו-אירופיות, לימי בראשית שלגביהם אפשר לשער בסבירות מניחה את הדעת קיומו של צורה (המכונה בהקשר של הלשונות הללו "גזע") - שחוקרים כותבים אותה *ǵenh - ושממנה התפתחו מילים רבות מאוד, בסיסיות, הקשורות להולדה, למינים, לסוגים ועוד, אותו הגזע שנתן את genesis ואת גינקולוגיה ואת המילים ל"אישה" ביוונית ואת "גנטיקה" וכן הלאה.

ובעברית אין לנו דרך טובה לומר "kind" במובן המיטיב.

גישה פשוטה לעניין ה"חסר" הוא לומר, ובצדק רב, "למה שתהיה לנו דרך טובה לומר kind?", שהרי כל הקריירה העצומה שרק מקצתה מובא כאן היא הודו-אירופית, גרמאנית, רחוקה מאיתנו לחלוטין. אלא שהיות של"חוסרים" כאלו מחפשים, כאמור, "סיבות" או "הסברים" מתחומים חוץ-לשוניים, אפשר להביט על העניין בשתי עדשות. העדשה הוורודה, האופטימית, תאמר שדוברי העברית ודוברותיה אינם נכים רגשיים והתנהלותם בעולם אינה בהכרח חסרת kindness, ושלא קיומה של מילה "מדויקת" הוא שקובע את המציאות האנושית. העדשה השחורה, הפסימית, תדחק אותנו לאמירות (מלוות בנחרה קצרה, קטלנית) מסוג "נו, ברור, תרבות גסה, חסרת התחשבות ונעדרת נימוס, של אנשים אלימים ומיוזעים!" ומיד לאחר מכן פסק הדין: "הנה, זהו בדיוק, אפילו דרך לומר kind אין להם! איך תהיה להם מילה ל-kind? הרי כל העניין זר להם לגמרי".

הדעות תתחלקנה, כמובן, כמו בכל עניין. שורש הוויכוח הוא האם הלשון יוצרת מציאות או שהמציאות משתקפת בלשון ויוצרת אותה. הכרעה לא תהיה, ולא צריכה להיות. אפשר להיות kind, גם ללא מילה ואפילו בלי מילים בכלל. ואפשר לחכות ולראות מה יהיה, גם במישור ההתנהגות והמציאות האנושית וגם במישור המילולי. ויתכן שלא מילה חדשה צריך, וגם לא ישיבות של האקדמיה ללשון, אלא מספיקה תחושה של צורך מצדם של דוברי העברית העכשווית. ירצו, יחדשו, לא ירצו – לא יחדשו. ככה זה, כי במובן הזה כולנו מאותו kind.

המילה עצמה אולי אינה מעניינת ביותר: "לכאורה". מקורה כנראה ארמי אך חלקיה אינם ברורים עד תום. מופעיה במקורות, החל בתלמוד, מורים על כך שמשמעותה היא בערך "במבט ראשון", "במבט שטחי וחטוף", "בעיון ראשוני, לפני התעמקות". במילים פשוטות, אפשר לומר ש"לכאורה" במקורות מסמנת שהדבר שייאמר מיד אינו סוף פסוק, אינו דבר מוחלט, וככל הנראה עתיד להיות אחרת לאחר בחינה. כלומר, אצל מי שקוראים או שומעים משפט שיש בו "לכאורה", נוצרת ציפייה, מידה של דריכות, לכך שהמסר הסופי, או לפחות בהמשך יהיה שונה ואפילו הפוך. מבחינת מה שמרכיב את הצורה עצמה, "לכאורה", הפירוק קשה ומלא ספקות. באורח שאינו מפתיע, יש מי שקושרים את ״לכאורה״ ל"אורה", כלומר ל"אור" במובן של הטלת האור הראשונה על עניין שהוא פחות בהיר ושקוף ושאכן עתיד להתגלות כמטעה או מוקשה מבחינת בהירותו.

"לכאורה" יכולה להופיע בתחילת המשפט או מיד לפני העניין שמבקשים לסייג או להפוך בהמשך ההתפתחות ההסבר או הטיעון. מבט עדין עליה מעלה כי לא תמיד קל להבין את תחולתה, כלומר עד היכן מגיע העניין שהיא מכינה אותנו להסתייגות לגביו. בנוסף לכך, כדאי לשים לב שהיא פונה אלינו, כמו מתבטאת על מה שנאמר ומעוררת אצלנו תשומת לב ביחס לדברים, כלומר שהיא אלמנט שמצביע לעברנו, בשבירה של מישור הטקסט עצמו, כעין לחישה מסתייגת מצד מי שכתבו את הדברים.

אם כן, "לכאורה" מציבה בפנינו שאלות מעניינות ברמה התחבירית. והדבר נעשה מעניין עוד יותר בעברית העכשווית החיה. הדוגמאות רבות מספור, ואביא כאן אחת מתוך מדורי הספורט, לא לפני שאעיר הערה כללית על העברית של מדורים אלו ושל עולם הספורט המקומי בכלל.

מדורי הספורט הם התגלמות הסיוטים של הטהרנים האמונים על נורמה מחייבת וכללים רשמיים, של מה שמכונה "דקדוק בית הספר". לא אתייחס כאן למצב הוראת השפה העברית במערכת החינוך, הרי התוצאות ניכרות בכל מקום, והדברים ברורים למדי, וגם מעשירים אותנו בדוגמאות חיות של עברית טבעית, של השפה כפי שהיא מתקיימת בפי דובריה ודוברותיה החיים כאן כיום. בכל אופן, מדורי הספורט מציגים כאוס מבחינת עריכת הלשון, הפקרות, נרפות וחוסר מקצועיות מוחלט בכל הנוגע לאיכות הטקסט, וגם מבחינת הרמה העיתונאית. ברור בעליל שנעשה בהם גם שימוש בכלים אוטומטיים, ועוד יותר ברור שאין בקרת איכות. בנוף הפרא הזה פועלים שני כוחות נוספים, אחד חלש ואחד חזק. הכוח החלש הוא הרצון להישמע רציניים, להיות סמכותיים, אפילו רשמיים. הדבר מאפיין מדורי ספורט בשפות אחרות ובמקומות אחרים, ובניגוד למתרחש בישראל, בעולם נוטים מדורי ספורט להיות רשמיים יותר מהממוצע, רציניים עד גיחוך ולגלות ניסיון להתעלות למשלבי לשון גבוהים יחסית. בישראל הכוח הזה חלש, והוא מורגש אך מעט, וזאת בניגוד לעבר, לפני דור או שניים, כשעיתונות הספורט דמתה למה שאפשר למצוא בעולם גם מבחינת היומרה הלשונית המגביהה אפילו באורח משונה ומצחיק. לעומת זאת, הכוח החזק הפועל במדורי הספורט, בעיקר אלו המקוונים, הוא הכוח הדוחף את העברית המדוברת, הלא ערוכה, הלא מסוננת, המתפרצת מהפה, גם אם הפה הוא מקלדת וגם אם הכותב נחשב עיתונאי. וכך, הפכו מדורי הספורט למקור שופע של דוגמאות לעברית העכשווית, החיה, לטוב ולרע – טוב ורע מבחינת הנורמטיביות, מבחינת הבהירות והאפשרות להבין את הנאמר ומבחינות נוספות.

לכן, בחזרה ל"לכאורה", די אם נעיין בדוגמה מלפני שבועות אחדים, שעניינה מהומה אלימה שהתרחשה במשחק כדורגל בין מכבי חיפה והפועל באר שבע:

"מגן מכבי חיפה לכאורה הטיח בקבוק בפניה של המאבטחת ופצע אותה במהלך התגרה האלימה בתום המשחק נגד הפועל באר שבע בטרנר"

מה קרה כאן? בקבוק עף באוויר, פצע מאבטחת. תגרה אלימה הייתה, אכן, בתום משחק שאכן התקיים, בין שתי היריבות האמורות, באצטדיון "טרנר" בבאר שבע. אך מה שאין רוצים להתחייב לגביו הוא שמגן מכבי חיפה הוא-הוא שהטיח את הבקבוק שגרם לפציעה בפניה של המאבטחת. החשש הוא מפני הוצאת דיבה, כלומר שמדור הספורט יטען שהמגן עשה משהו שהוא לא עשה, מעשה שיש לו השלכות בתחום המשפטי-פלילי.

זהו שימוש מרכזי, מוכר מאוד ונפוץ ביותר ב"לכאורה". התחושה הרווחת בימינו היא ש"לכאורה" משמשת הגנה מפני תביעת דיבה. אלא שכדי להיות יעילה, "לכאורה" צריכה לעמוד במקום הנכון, להצביע בבהירות על הדבר שמסתייגים מקביעה שהוא אמת ודאית. "מגן מכבי חיפה לכאורה הטיח בקבוק..." הוא דוגמה לכך. אך יש לא מעט מקרים מהסוג של "מגן מכבי חיפה הטיח לכאורה בקבוק..." – כלומר "לכאורה" יכולה להופיע לפני הדבר שמסייגים או אחריו, במקרה הזה הפועל "הטיח", שהוא לב המחלוקת לבירור והחשש מתביעה. בכתיבה הדברים אינם פשוטים, אך בדיבור אפשר להבהיר אותם: למשל, אם "לכאורה" תימצא באותה יחידת הטעמה כמו "מגן מכבי חיפה" הרי שמה שיסויג יהיה השתייכותו של המגן לקבוצה. אם תהיה הפסקה קצרה אחרת "מגן מכבי חיפה", יובהר ש"לכאורה" מסייג את "הטיח". ואם "לכאורה" תופיע אחרי "הטיח", באותה יחידת הטעמה, גם אז הוא ההתסייגות תהיה מן הקביעה "הטיח". ואם לא – ״לכאורה״ עלולה לסייג את ההמשך, את הבקבוק, או את המאבטחת וכן הלאה, אולי עד סוף המשפט. שדה מוקשים תחבירי ומשפטי.

דוברי עברית עכשווית, כשהם נדרשים לשימוש כזה ב"לכאורה" (ואני כולל בהם את מי שמקלידים טקסטים במדורי הספורט הללו), מאמינים בכוחה המאגי. די אם נבזוק אותה בסביבת העניין המסוכן, והיא תעטוף אותו עבורנו ותשריין אותנו מסכנות בדמות עורכי דין שמרשם (במקרה הזה מגן מכבי חיפה) ימלא את ידם לתבוע את הכותבים על הדיבה שהוצאה על מרשם קבל עם ועולם.

הנה בדיוק התפקיד הכפול, הפעולה הכפולה של "לכאורה": היא אלמנט בתחביר המשפט והיא פונה אל העולם שמחוץ לטקסט: אל הקוראים שמבינים את מעמד הטענה ואת עמימותה המשפטית, וגם מבינים את הסכנה הטמונה לכותב בעולם הממשי, וגם אל העולם הממשי בכלל, השורץ עורכי דין ומגינים של קבוצות כדורגל שכן או לא השליכו בקבוק או חפץ אחר על מאבטחת או על מישהו אחר, באצטדיון טרנר או אולי במקום אחר. לכאורה.

מכל עבר נשמעות האזהרות מפני הסכנה. רגע רגע, לשתוק מיד, לא לעשות את זה, ללכת בזהירות, לעצור בזמן, לעקוף את הבור: לא לעשות ספוילר!

ספוילר הוא מעשה של גילוי רגע דרמטי מפתיע או סוף רב משמעות באיזשהו עניין סיפורי, החל באנקדוטה פרטית, דרך סיפור או רומן וכלה, בעיקר, בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע. גילוי של קטע קריטי או של סוף של עלילה יקלקל את החוויה עבור מי שעוד לא צרכו את התוכן, וחבל. הדבר נחשב לעבירה על כללי ההתנהגות בחברה, והרעיון הוא שיש להימנע ממנו ואף לנסות למנוע מאחרים לעשות דבר כזה, לעשות ספוילר. המונח, כמובן, אנגלי במקור: spoiler, שם עצם הקשור לפועל to spoil, שמשמעותו "לקלקל", גם במובן של לקלקל חוויה וגם במובן של מזון שמתקלקל. על "מפונק" באנגלית קשור לכך: spoiled, כשעל ילדים מפונקים במיוחד אומרים שהם spoiled rotten, כלומר "מפונקים עד רקב". כל העניין של החשש לקלקל את חוויית הצפייה או הקריאה של אחרים מתבטא בצירוף האנגלי spoiler alert, ככל הנראה השרתה על דוברי העברית מכוחה כך שבאה לעולמנו "אזהרת ספוילר".

לפועל spoil האנגלי יש היסטוריה ארוכה והוא מתמפה עד ללטינית, לפועל שמשמעותו "לקלקל" במובניו השונים וגם "לבזוז", "להחריב במסע מלחמה". מכאן ככל הנראה, גם דרך הצרפתית הקדומה, התבסס באנגלית המובן של שם העצם spoil כ"ביזה", כשהפועל to spoil מובנו לפגוע במקום או בנכס כך שלוקחים ממנו בכוח את המיטב שבו ומותירים אותו פגוע, ריק מדברי הערך שבו, אפילו חָרב. אכן, דרך מקיפה, יסודית וקשה לקלקל.

בהקשר של "אזהרת ספוילר", אנו רואים את spoiler כשם עצם שמציין מישהו או משהו שגורם לקלקול, שעושה דבר שסופו קלקול. ספציפית, קלקול של אלמנט ההפתעה המזומן לקוראים בספר או לצופים בסרט. במובן מסוים, מדובר בקלקול של הזרימה הטבעית של הדברים. אנחנו אמורים לצרוך את העלילה על פי סדר הדברים מראשיתה ועד סופה, ולהיות מופתעים מהדברים שאמורים להפתיע אותנו, להידהם מן הסוף, אולי להתרגש ממנו, לעבור טלטלה של גילוי הפתרון בסוף וכדומה. כלומר, יש הנחה מובנית, חזקה ואף שתלטנית הן באשר למה שנטמן בעלילה והן באשר לאופן שבו מצופה שנגיב לדבר.

המובן הזה של "ספוילר" מוכר לנו מעולם הרכב.

"ספוילר" הוא גם מין כנפון שמוצמד לגוף המכונית ונועד לשפר את האווירודינמיקה שלה, ליצור תגובה פיזיקלית בדמות כוח שיפעל כלפי מטה ויצמיד מעט את המכונית לכביש ואולי ישפר את יציבותה תוך כדי תנועה, על ידי מניפולציה של זרם האוויר שנוצר סביב גוף המכונית עם הנסיעה המהירה, וככל שהמהירות רבה יותר כך ההשפעה של הספוילר משמעותית יותר. כלומר: מדובר בהתערבות בזרם האוויר סביב המכונית, בקלקול הזרימה שהייתה ברירת המחדל הנובעת מן התכנון הבסיסי של המכונית.

גם במטוסים יש ספוילרים, בעיקר משטחים בכנפיים, והללו נפתחים ונפרשים כדי להגדיל את הגרר (drag) ולהקטין את העילוי (lift), דבר שמועיל למטוס בנחיתה ומקצר את המסלול הנדרש לו עד לעצירה.

ה"ספוילר" העברי מהסוג הזה מוכר בעיקר מתחום כלי הרכב היבשתיים, בעיקר במכוניות ספורטיביות. יש מי שקונים אותם כתוספות ומרכיבים אותם כדי להתהדר בהם ואולי לשפר מעט את הביצועים במהירויות הגבוהות יותר.

מבחינה לשונית נראה שהעברית העכשווית ייבאה את spoiler בשתי הזדמנויות נפרדות, ככל הנראה בלי מודעות של דובריה – שקבעו את "אזהרת הספוילר" והחלו להחיל נימוסים והרגלים בכל הנוגע לגילוי הרגעים החשובים בעלילות של סרטים וסדרות טלוויזיה – לכך שהמילה האנגלית כבר הונחתה אל שפתם, בהקשר המוטורי ובעיתונות הרכב בימי הזוהר שלה. בשני המקרים היא יובאה "אד-הוק", ללא עברה, כמובן, וגם ללא הקשרים של רקב וביזה וקלקול מסוגים מוסריים או ביולוגיים. ילדים וילדות עבריים ממשיכים להיות מפונקים בלי שידבק בהם הקשר של תפוח רקוב, והכול זורם כתמיד, ללא הפרעה.

אפשר לראות בכך הצדקה ברורה לקיומם של שני ערכים במילון עתידי של עברית עכשווית: ספוילר במובן של קלקול תהליך הגילוי של תפניות בעלילה ולעומתו ספוילר במובן של כנפונים להשפעה על זרימת האוויר במכונית (ואולי במטוס).

המילון הזה, כידוע, טרם נכתב, כך שגם בכל הנאמר כאן אין שום ספוילר.

לפני זמן מה התבשרנו שהאפיפיור, פרנציסקוס הראשון, השלים עשר שנים בכהונתו בכס הקדוש כראש הכנסייה הקתולית. כלי תקשורת ישראליים-עבריים דיווחו על כך בעברית עכשווית לעילא, בנוסח ״האפיפיור פרנציסקוס סוגר עשור של כהונה״.

פרנציסקוס עצמו, במקור ארגנטינאי בשם חורחה ברגוליו, מן הסתם לא ידע שכך תוארה בעברית השלמת עשר שנותיו בתפקיד הרם. לרגע, יכלו הקוראים לחשוב שהאפיפיור הוא ישראלי שסגר מה שסגר ובוודאי יסגור עוד כל מיני פרקי זמן במה שנותר לו לחיות בעולם הזה.

במילים אחרות, העין נמשכה לאותו שימוש בפועל ״לסגור״ בעברית המדוברת העכשווית. פירושו, במקרים כאלו, הוא ״השלים״ וכשמדובר בפרקי זמן, בנתחי זמן שיש סיבה לציינם, ה״סגירה״ כוללת הענקה של גושפנקה כלשהי או הכרה פומבית. ״סגרתי שבוע בלי לגעת במתוקים״, אמר מישהו בשיחה שנקלעתי לשמוע חלקים ממנה. כלומר: יש מקום לציין שהשלמתי שבוע בלי לאכול דברים מתוקים. פרק הזמן שהושלם ברגע זה כמו נארז חגיגית ומוצג לראווה.

״לסגור״ מציג עושר נאה של משמעויות, שמצדיקות ערכים נפרדים במילון של העברית החיה שלנו. פרט ל״לסגור״ שתיארתי כאן בקצרה, יש ״לסגור״ במובן של ״להגיע להסכמה״, ״לחתום על חוזה״ וכדומה. ״סגרנו על תאריך״, מבשר הזוג הצעיר להוריו, והכוונה לתאריך לחתונה. ״סגרתי איתם על מחיר״, אומר מישהו אחר ומתכוון לכך שהוא הגיע לסיכום שבעקבותיו המחיר מוסכם וסופי. לכן טבעי למצוא ביטוי כמו ״סגורים על כל הפרטים״, שפירושו שיש בין הצדדים הסכמה על כל הפרטים כמכלול. כדורגלנים, למשל, ״סוגרים את כל התנאים״ בקבוצתם במסגרת חוזה חדש והם מכריזים, למשל, ״אני סגור במכבי חיפה״, כלומר הגעתי עם הקבוצה להסכמה חוזית, אפילו רק עקרונית, אך מתוך כוונה לחתימת חוזה מחייבת. בתוך כך התיישן מעט, ככל הנראה, הפועל ״לסגור עניין״, אך הוא טרם חלף מן העולם. אותו ״עניין״ הוא חלק מהפועל והוא אינו מתייחס אלא להסכמה הכללית שיש להגיע אליה.

בנוסף לכך, נפוץ מאוד הביטוי ״סגור!״ לביטוי הסכמה מלאה וקבלת התנאים שלה. כשהוא משמש בין דוברים, הנושא הוא העניין שביניהם, מה שהם דנו בו וגיבשו עליו הסכמה. באותה סביבה סמנטית אפשר למצוא את ״להיות סגור על...״, כלומר להיות במצב של הסכמה והחלטה מוגמרת בנוגע לעניין מסוים. ״אני סגור על הבולונז״, אומר מישהו מול תפריט, כשסביבתו מציעה לו משהו אחר. כלומר, לא, לא תודה, ההחלטה שלו כבר התקבלה ומבחינתו היא סופית.

ואם לא די בכך, ישראלים שואלים זה את זה ״מה נסגר איתו?״ כלומר, ברצונם לדעת מה הוא החליט, היכן הוא עומד, אך גם במובן שדומה ל״מה הקטע שלו?״ הצורה האימפרסונלית מתאימה לכך שהשאלה מתייחסת למצב, להלך הרוח של האדם שמתעניינים בו. יש טעם לשים לב שגם כאן יש לא פעם נגיעה בעניינים של החלטה.

עם השנים התפתח עוד ״לסגור״, והוא שייך לשגרת עולמם של חיילים וחיילות בצבא. הללו ״סוגרים שבת״, או ״סוגרים סופ״ש״. הדימוי שעלה בדמיוני בשעתו הוא של סימון X בלוח השנה על גבי המשבצת של שבת מסוימת, כלומר של סוף שבוע ישראלי של ששי-שבת, שבו החייל או החיילת נותרים כבולים לבסיס. אבל השערה כזאת אינה יותר מתמונת דמיון, מניסיון להקיש משהו הגיוני ביחס למקור הביטוי ״לסגור שבת״ וכל העניין דורש בירור על סמך מקורות כתובים. בכל אופן, אפשר לשמוע היום ״אני סוגר שבת״, ״אני סוגרת השבוע״ (כשהכוונה היא לששי-שבת בסופו) ו״כבר סגרתי פעמיים החודש, די, כמה אפשר, נמאס״ וכדומה.

אז מה נסגר עם האפיפיור? בשעתו, הקרדינלים סגרו עניין ובחרו בו לתפקיד, והוא די מהר סגר על השם ״פרנציסקוס״. מאז הוא סגר לא מעט ימי ראשון ולא ברור אם הוא סגור על זה שהוא אוהב את התפקיד, אבל נראה שזה הקטע שלו, הרי הוא סגר כבר עשר שנים, ועוד לא התפטר. סגור?

לפעמים, חסר בשפה אחת מעורר את הסקרנות לגבי מונח שקיים בהחלט בשפה אחרת.

לא מעט נאמר על כך שבאנגלית אין מונח ל״מולדת״. אם לדייק, התבטאויות על כך מתייחסות למונח הנפוץ במערב אירופה, ממקור לטיני: patria. המונח הלטיני, ששרד אלפי שנים, נחשב לקיצור של terra patria, ״ארץ אבות״ או ״ארץ שהיא ירושה״, כשביוונית העתיקה patriá מציינת ״דור״, ״אבות״, ״מורשת״, ״שבט״ ו״משפחה״. היסטורית, כל העניין קשור ל״אב״, pater. ארץ של אבות, ארץ ״אבותינו״ היה מובנו של הביטוי הלטיני בן שני החלקים, שממנו נותר המונח patria, שבתורו עשה קריירה מרשימה עד היום. למעשה, בלטינית patria הוא שם תואר, והוא מתאר את terra, כלומר הצירוף המקורי הוא ״ארץ אבות״. מ-patria נגזרים ״פטריוט״ ו״פטריוטיזם״ וכדומה. כך קרה שבשפות הרומאניות, patria ודומותיה (המילה שונה מעט בשפות השונות) הן ממין נקבה, על אף הקישור הברור לאב, הברור לדוברים באורח אינסטינקטיבי גם היום. בספרדית, למשל, מדברים על madre patria, ״המולדת האם״.

בגרמנית, לעומת זאת, המונח הבולט למולדת הוא Vaterland, ״כלומר ארץ אבות״ כעין העתקה של הביטוי הלטיני, תהליך שהתרחש בגרמנית בשלב מוקדם של תיעוד השפה, עוד בראשית ימי הביניים. אי-הנוחות שנגרמה סביבו, בלשון המעטה, בעקבות השימוש שעשה בו המשטר הנאצי, קידמה מונח מתחרה, Heimatland, כלומר ״ארץ ה-Heimat״, כש-Heimat הוא מושג בעומק התפישה העצמית של האדם הגרמני, ״בית״ במובן של המקום שיש אליו הזיקה הנפשית-רגשית הביוגרפית הקדומה. על Heimat כתבו לא מעט, ויש אף טענות שמדובר תמיד במקום דמיוני, בהבניה נפשית, כעין קן של נוסטלגיה.

אך מה שקורה באנגלית תמוה ומסקרן במיוחד. אין מקבילה ממשית ל״מולדת״, ובמילונים ובתרגומים למיניהם נפוצים המונחים fatherland וגם motherland ובשנים האחרונות homeland, המשמש בשמו של המיניסטריון האמריקני לביטחון פנים, כלומר ל-Department of Homeland Security, שם אורווליאני, דיסטופי ואפילו מביך, שבא לעולם עם הקמת המשרד בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001. בין הישגיו של המשרד רב העוצמה בהחלט אי-אפשר למנות את השרשת המונח homeland לציון מה שבאירופה המערבית מכנים ״patria״. גם האנגלים, אזרחים ואזרחיות של הממלכה המאוחדת, בריטניה הגדולה ושאר המסגרות שכוללות את האיים הבריטיים בשילוב כזה או אחר, נותרו ללא ״מולדת״, ובהחלט לא התקרבו לאימוץ homeland המוזר, המלאכותי והמפחיד. יש טעם לציין שתושבי האיים הללו חיים במצב של ערפול, טשטוש ואי-בהירות. אנגלים? בריטים? אנשים שגרים ב-UK? (והם אכן קוראים לארצם יו-קיי) או שמא אנשים שגרים ב-Great Britain? חלקם מבדילים יותר, אחרים מתייחסים למסגרות ארגוניות או פוליטיות, גאוגרפיות או היסטוריות, על פי הרגליהם ותחושותיהם. אבל ״מולדת״, כאמור, אין. לא מבחינת המצאי המילולי של השפה האנגלית.

בעברית, יש לנו ״מולדת״. המונח מתייחס בעליל להולדתו של אדם במקום מסוים. האקדמיה ללשון מגדירה ״מולדת״ כ״מקום הלידה של אדם או של אומה״, ובזאת מבצרת את עצמה נגד ביקורת לפחות מקצה המפה הפוליטית. במילונים המפרשים מונחים עבריים באנגלית, ״מולדת״ מוגדרת כ-homeland וגם כ-birthplace, וההנחה היא שב״מקום לידה״ הכוונה היא למקום לידתו של אדם. על אומה אין מדובר.

האסמכתא הקדומה שלנו היא כמובן פרשת ״לך לך״, בפסוק א׳ של פרק י״ב בספר בראשית: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. אין צורך בחוש ספרותי מיוחד כדי להעלות על הדעת שמדובר בעדשה שעושה פעולת תקריב נפשית: ארצך -> מולדתך -> בית אביך. והיעד אינו מולדת וכמובן גם לא בית אב, אלא ארץ אחרת. אברם ולוט יוצאים מחרן ובאים ״ארצה כנען״, כלומר לארץ שיש לה שם פרטי, ״כנען״, ושם הם תרים את הארץ, כלומר את הנתח הגאוגרפי. עד מהרה יש גם רעב בארץ ומכאן ואילך ידובר על ״ארץ״. ובכן, מהי המולדת אליבא דספר בראשית? אפשר להשיב: מקום שמעמדו והגדרתו דומה למקום שהוא התבקש לעזוב. האם הייתה מולדתו חרן? יש להניח, אך איננו יודעים לומר אם התשובה הזאת שלמה. בכל אופן, הקישור לשורש ״י.ל.ד.״ ברור, בסיסי וחזק ביותר עד היום, כמובן. לכן יש לחשוד ש״מולדת״, אז וגם עתה, קשורה להולדתו של אדם, ושללא הולדת כזאת אין אפשרות לדבר על מולדת.

מעמד המונח בימינו אינו מזהיר. הוא נותר קפוא. לשונית, לא נגזרו ממנו מונחים שגורים נוספים. לא המצאנו מקבילה ל״פטריוט״ שתסתמך על ״מולדת״, ה-patria העברית. רגשית, אנו מדברים על ״הארץ״, המיודעת. זאת שעולים אליה, יורדים ממנה, חוזרים אליה ומרבים לדבר על המצב השורר בה. פרט לכך, אנו מדברים על ״המדינה״, בערבוב בין המסגרת הארגונית הכוללת והרשויות האמורות למשול בה – וגם בה שורר מצב והיא עושה, מצליחה, כושלת, דורשת ומשיבה לפניות, או לא. גם תפישה של אימהוּת (או אבהות) ביחס אלינו, שלנו או כלפינו אין ב״מולדת״. צורת המילה מזכירה מקום יותר מאשר דמות חיה, מה גם שהמילה אינה נקשרת לאב או לאם. לפחות בינתיים, ״מולדת״ היא סיפור של בלבול ואי-בהירות, קיפאון וחוסר פרודוקטיביות לשונית – ואולי אין הדבר מקרי.

במהלך לימודיי באוניברסיטה, התחלתי ללמד אנגלית בבית ספר תיכון בירושלים. אחת הכיתות, כיתה י"א, כללה בנות בלבד, כעשרים במספר. היה זה בית ספר מקצועי בשכונה שמעולם לא התרחקה מקו העוני או מסף המצוקה. מנהל בית הספר הזהיר אותי ימים אחדים לפני תחילת עבודתי: "אתה האשכנזי השני שהם באים איתו במגע קרוב. אני הראשון". אך לא בכך דווקא היה טמון הקושי במפגש. הקושי התגלה במהלך אחד השיעורים הראשונים באותה כיתה י"א. בעודי מדגים את הנושא הקשה על דוברי עברית באשר הם, ההבדל בין זמני ההווה השונים באנגלית, ניגשה אלי תלמידה, התקרבה אלי מאוד, ולחשה לאוזני:

"אני צריכה להתפנות".

אמנם השתחררתי מהצבא שנים אחדות קודם לכן, אך נראה כי לא השתחררתי ממנו די הצורך. במוחי עלתה תמונה צבאית: חיילים בשטח, עשן צבעוני מרימון שהושלך בשל פציעתו של אחד מהם, ומסוק פינוי היורד לאיטו כדי לפנות את הפצוע, שבמקרה הזה היה פצועה, בחולצה בצבע תכלת ושפתון אדום בוהק.  שאלתי אותה בדאגה:

"מה קרה לך?"

עיניי הכינו עצמם לדימום, ליד שבורה, לפציעת ראש שטרם הבחנתי בה. והיא אמרה, דחיפות בקולה:

"אני צריכה להתפנות".

"אבל מה הבעיה? מה קרה לך?"

חוסר סבלנותה היה כעת ברור, אך לחישתה נעשתה עוד יותר חרישית:

"המורה... אני צריכה ללכת לשירותים".

נעלמו המסוק והחיילים וגם העשן הצבעוני התפוגג. מה היה ההבדל בין אדום ולבן? האם הראשון מורה על הרוג והשני על פצוע? היה משהו כזה, לא? בדל המחשבות התפוגג גם הוא עם דלת הכיתה שנטרקה מאחורי התלמידה הממהרת בצעדים קטנים של רגליים צמודות בבהילות.

"להתפנות", כך למדתי באותו יום, משמש כדי לציין "ללכת לשירותים", כלומר "לעשות את הצרכים", בין אם מדובר במה שמכונה באנגלית number 1 ובין אם ב-number 2. אבל איך אומרים את זה בעברית שלנו?

"העברית שלנו" הוא מונח כוללני, שעלול להיות מעורפל כמו הסצנה בכיתה באותו בית ספר ירושלמי. ביני ובין התלמידות נפערו תהומות רבים, אבל התהום הרחבה, העשירה והמרתקת ביותר הייתה התהום הלשונית. התהום הייתה בוודאי דורית וגאוגרפית לא פחות מאשר עדתית.

אך הממצא היה ברור, והוא הסתבר מדוגמאות רבות שנצברו אצלי בתקופה שמיד לאחר המקרה: בפיהם של צעירים וצעירות ממוצא מזרחי, בירושלים של לפני כשלושים שנה, זה היה המובן של "להתפנות". כשאני הייתי באותו גיל, בחיפה של שנות השבעים המאוחרות, לא כך התייחסנו לעשיית הצרכים, להליכה לשירותים, להשתנה ולחרבון, להטלת מים ולפעולת מעיים, ל"לעשות פיפי" או "לעשות קקי". מהמורים והמורות ביקשנו שירשו לנו "ללכת לשירותים", וזכורה מורה אחת, בכיתה ח', שדרשה לדעת, לאוזנה, אם מדובר בצורך מסוג אחד או מסוג שני, כי בראשה פעל אלגוריתם ולו טבלה בת ארבע אפשרויות: בנים ובנות, וסוג ה"צורך", ועל פיה, תוך שקלול מזג האוויר ביום הנתון, היא הייתה מחליטה אם להרשות לנו לצאת מהכיתה ואם כן – מתי. איני יודע מה אמרו לה בדיוק, ואני חושד שהיו רמיזות בהבעות פנים שהביעו את סוג הצורך ואת דחיפותו. אני העדפתי לא לבקש ממנה דבר. בבית הספר הריאלי של אותם ימים, איפוק הוערך לפחות כמו דיוק בדיווח.

בכל אופן, לקסיקון הצרכים ועשייתם הוא מגוון ועשיר בשפות רבות. בני-אדם נוטים להתייחס לעניינים הללו בדרכים עקיפות, ברמיזה, מתוך רגשות מבוכה ומיני טאבו. בשפות אירופיות ובהן אנגלית יש גם מונחים טכניים שנגזרו במקור מלטינית. באנגלית הם to urinate ו-to defecate. גם בעברית הלקסיקון הזה מזמן תובנות לא מעטות, לשוניות, תרבותיות ואחרות.

אך כאן, הפעם, אעיר רק שיש טעם להתבונן ב"להתפנות" ולראות את ההבדל התחבירי בין שני ה"להתפנות" בעברית שלנו. הראשון, שפירושו לקחת את עצמך מהמקום שבו אתה נמצא ולהותיר אותו פנוי, כלומר הצורה הרפלקסיבית של "לפנות", מניחה שהמושא הוא מבצע הפעולה עצמו. הוא היה במקום ולאחר הפעולה הוא לא יהיה במקום. "להתפנות" השני, זה הקשור לפעולות המעיים או שלפוחית השתן, מניח שהמושא הוא תכולתם של האברים הללו, ושהאדם מפנה אותם מתוכו ונותר פנוי מהם.

ההבדל התחבירי הזה אינו קטן, גם אם לא בהכרח קל להדגימו בפעלים אחרים. באותו יום בבית הספר בירושלים, הוא התגלה לי במלוא בהירותו, עם הדלת שנטרקה מאחורי התלמידה שהתפנתה מהכיתה כדי ללכת להתפנות.

למונח "אגב" יש קריירה ארוכה ומגוונת למדי בתולדות העברית. מקורו בצירוף ארמי שפירושו "על גב", ומשמעותו המקורית היא "על ידי" או "באמצעות", שימוש הנפוץ בעברית הקלאסית, הישנה יותר. עם הזמן המשמעות התרחבה והתגוונה ופירושו של "אגב" הוא גם "ללא כוונה תחילה", "בהזדמנות זו". כך הוא גם משמש לקשירת דברים שנאמרים ברגע מסוים, במקרים כמו "אגב, מה קרה עם התוכניות שלך לקנות מכונית חדשה?"

ההקשר והנסיבתיות הפכו להיות גורם מרכזי בשימושים ב"אגב". בנוסף לכך, קיים מן העבר הצירוף הארמי "אגב אורחא", במובן של "תוך כדי כך" שתרגומו המילולי לעברית מוכר לנו מאוד ובהחלט משמש אותנו כיום: "דרך אגב". פה מתרחבים האופקים מעט יותר והאפשרויות נעשות רבות יותר. לעתים מדובר בתואר פועל מקומי יותר ואפשר לזהות פועל שהוא מתאר, ולעתים הוא מתייחס לנסיבות אמירת הדברים ואף לנסיבות רחבות יותר, עמומות פחות או יותר, הברורות למי שמשתמשים ב"דרך אגב" ולמי ששומעים את הביטוי. כלומר, הוא יכול גם לשמש בדיבור כעין סמן של היזכרות הדובר במה שהוא ביקש לומר, או לציון רצונו לשנות מעט את נושא השיחה. כשהמעבר חד מאוד, "דרך אגב" אפילו מצביע, על דרך הגיחוך, על אותו מעבר חד ועל מודעות הדובר לכך שהמעבר שהוא עושה אינו טבעי למהלך השיחה.

כלומר, התחביר של "אגב" ו"דרך אגב" מורכב למדי: מהתייחסות לפועל, דרך התייחסות לנסיבות בטקסט או אף לנסיבות רחבות יותר, ועד לשינוי חד בעניין המדובר. בנוסף לכך, דוברי העברית גזרו את התואר "אגבי", לציון העובדה שמשהו בא או קורה בדרך אגב, שהוא מקרי או ארעי. ומכאן הדרך הייתה קצרה וטבעית לגזירת שם העצם המופשט "אגביות", כלומר מקריות, סתמיות וכו'.

הכול היה שקט וברור למדי, המובנים שציינתי כאן וגם הצורך לעיון תחבירי שיטתי ב"אגב" ו"דרך אגב", עד שהופיעו בזירה "נזקים אגביים" ו"קורבנות אגביים", ועשו זאת ברוב רעש, בעודם מעוררים, אגב כך, לא מעט תימהון.

מסתבר שמדובר בתרגום העברי העכשווי ל-collateral האנגלי. בעיקר במובן של collateral damage, כלומר נזקים שנגרמים אגב פעולה יזומה (ונדגיש מיד: היא אפילו אינה חייבת להיות צבאית או אלימה). באנגלית של ימינו מדברים על collateral במובן של "נזק משני", או "משהו שבא עם ה'חבילה'" – כלומר על דרך החיוך, חותנת או חותן יכולים להיות מוגדרים כ-collateral להחלטה להינשא לאדם מסוים.

באנגלית העניין הזה עובד היטב, גם בזכות השקיפות של המונח collateral, לצד מובן נוסף שלו שמיד אעמוד עליו. בכל אופן, collateral מתועד באנגלית, ממקור צרפתי קדום, עוד מהמאה ה-14, כשהצרפתית העתיקה נטלה אותו מהלטינית של ימי הביניים. הגזירה פשוטה: co- שפירושו "עם" או "יחד עם" ו-lateralis, "צדדי", "צדי", מ-latus שפירושו בלטיני "צד" – מילה פורייה מאוד שהותירה צאצאים לרוב בשפות הרומאניות, באנגלית ובשפות אירופיות נוספות. והיות שלא אוכל כאן בלי כדורגל, אציין רק ש-lateral בספרדית פירושו "שחקן כנף", כלומר שחקן שמשחק בצד הקיצוני של המגרש.

בכל אופן, התואר collateral באנגלית של ימינו פירושו "מקביל", "מלווה", "שנמצא צד לצד עם..." וגם "משני", "שנוצר כתוצר לוואי לא מכוון" וכדומה.

בנוסף לכך, קיים באנגלית שם עצם, collateral, והוא משמש בעיקר בתחום הבנקאות והפיננסים. פירושו "ערובה", "בטוחה", "ביטחונות" וכו'. כלומר, דבר שמניחים לצד בקשה להלוואה או משכנתה, ושיעמוד כנגד החוב כדי להבטיח את פרעונו.

בכל העולם הזה של collateral אין מובן של מקריות או ארעיות, אבל כן יש בו מובנים של צדדיות, אגביות, משניות לעניין העיקרי שלצידו ניצב הדבר שהוא collateral. כלומר, באנגלית העיניים נותרות פקוחות לדבר העיקרי, כשמה שהוא collateral זוכה להכרה ברורה בקיומו ובמעמדו ביחס לדבר העיקרי. באנטומיה מדובר אפילו על כלי דם שהוא collateral, כלומר כאלו המתפצלים מכלי דם עיקרי וקטנים ממנו.

ואילו בעברית העכשווית, "אגב", "אגבי" ו"אגביות" נושאים על גבם את הגב, אפילו את הפניית הגב, ואת המקריות שיש בה טעם לא נוח של התנערות מאחריות. אלפיים או אלפיים וחמש מאות שנה של "אגב" ו"אגב אורחא" הארמיים המדגישים את הגב (בניגוד ל"צד" הלטיני) אינם נמחקים מפני המהלך העברי המודרני שהביא לעולם את "נזקים אגביים" ו"קרבנות אגביים". מובן שאין פה שום ערובה, שום בטוחה ושום התייחסות לחוב כלשהו. אפשר אף לומר שלפנינו הודאה בחוסר אחריות, במה שהוא נזק אגבי המעיד על מבצעיו.

אין כל חידוש בכך שבני אדם מתקיפים בני אדם אחרים. והם גם מתקיפים דברים דוממים למכביר, מגידולים סרטניים ועד מטרות צבאיות וגם עניינים מופשטים כמו דעות שאינן מוצאות חן בעיניהם או תופעות שנראות להם בעייתיות. עניין בפני עצמו הוא קיומם של שני פעלים בעברית המודרנית: להתקיף ולתקוף. ההבדלים ביניהם דקים ובכל זאת קיימים על אף טשטוש מסוים של תחומי המשמעות. דומה ש"לתקוף" מיוחד יותר לפעולה יזומה ומאורגנת, שנראית בעיני האחראים לה מקצועית יותר מאשר התפרצות של אנרגיה מרוכזת, עם או בלי זעם. להתפרצויות מהסוג הזה שמור יותר הפועל "להתקיף", שדומה שבשדות לא מעטים הוא מפנה מקומו ל"לתקוף", אולי במסגרת המעבר התרבותי למקצוענות מקיפת-כל, גם בתחומים שאפשר להתווכח על תחולתה של מקצוענות. למשל, בתחום הכדורגל ניכרת נסיגה של "להתקיף", ששימש באורח עיקרי עד לפני שנים לא רבות מאוד, והשתלטות הדרגתית ועקבית של "לתקוף": קבוצות תוקפות את היריבה על כר הדשא. והרי הכדורגל המודרני מוצג לא פעם כרווי טקטיקה, תכנון, מספרים, מדדים, שיטות ואסכולות – משהו בין תחומי הצבא המודרניים ושחמט. יש על מה להתווכח בעניינים הללו, אך לא זה ענייננו כאן הפעם.

בכל אופן, כיוון שתקיפה דורשת שני צדדים, שני משתתפים בהתרחשות, בין אם היא דרמטית יותר ובין אם פחות, יש שימוש נפוץ בצורה הסבילה. אם מישהו התקיף, מישהו או משהו אחר הותקף. מושא התקיפה, מי שסופג אותה הוא המותקף. סביל ופעיל מסתדרים כאן יפה: התקיף-הותקף. אלא שהעלייה הבולטת של "לתקוף" מותירה ספק או דרגת חופש ובחירה בכל הנוגע לסביל. הרי גם בתקיפה, כשמישהו תוקף, יש מישהו או משהו אחר שסופגים את המכה, את האנרגיה, את תוצאות הפעולה שניכרות עליהם בשל התקיפה. וכך ניצבות שתי אפשרויות: "הותקף" ו"נתקף". הראשונה מזוהה מורפולוגית ובוודאי גם תודעתית כ"בת זוג" של "התקיף". הדבר מותיר אותנו עם הצורה בבניין נפעל, "נתקף".

ואכן, אנו עדים להתפשטות מהירה ורחבה של "נתקף" כצורה הסבילה של "תקף". הדבר ניכר בתקשורת הישראלית שמדווחת על "מטרות שנתקפו" ועל כך ש"נתקפו תשתיות טרור" וכן הלאה כמנהג המקום. אלא שהדבר מביא איתו סיבוך לצד אי-נוחות. היות שממילא הנטייה לציין מי עשה את הפעולה, ובוודאי כשמדובר בעניינים של פעילות צבאית-ביטחונית הכוללת תקיפת מטרות צבאיות או אחרות בסביבתנו הקרובה, אנחנו נותרים עם "נתקף" שנועד למקד את תשומת הלב במטרה, ולא במבצעי התקיפה ובאחראים לה. כשיש "בנק מטרות", מה שמעניין הוא מצב החשבון, היתרה, והתנועות האחרונות.

ובכך נוצרת בעיה לשונית חדשה. הצורה "נתקף" אינה משמשת רק לסביל. בנין נפעל, מורכב, חמקמק, רב-זרועי, מציין גם פעולות שקורות כמו מאליהן (המונח הבלשני לכך הוא inchoative). למשל, כשאנו אומרים ש"הדלת נפתחה" המוקד הוא הדלת, והיא אינה עושה דבר אך גם לא עשו לה דבר: מצבה השתנה כמו מאליו. יתכן שיד אדם פתחה אותה, יתכן שהרוח או משב אוויר "עשו" זאת, או גרמו לכך, או שמא מנגנון רופף אחראי לכך, ועם התרופפותו השתנה מצב הדלת מסגוּר לפָּתוח. דומה לכך הצינור שנסתם והדבר שנשמט מזיכרוננו. כולם דברים שקורים כמו מאליהם.

בניין נפעל משמש גם לציון פעולות רבות יוזמה ופעילות, מאוד לא סבילות, כמו "נלחם". והוא גם משמש לציון סביל מובהק, כמו כשאנו מדברים על פרי שנקטף - מישהו קטף אותו, כמובן, אך מנקודת המבט הממוקדת בפרי, הוא מושא לקטיפה.

אך אם נחזור לתחומי הפעולות הקורות כמו מאליהן, נוכל לשים לב לכך ש"נתקף", בביטויים כמו "נתקף זעם" או "נתקף חשש" ודומיהם, מובנם שמשהו אחז באדם, זעם או חשש וכו'. הדבר קרה מאליו, הוא מוצג בפנינו כחסר גורם פועל שאחראי לתוצאה, כלומר לכך שאדם מסוים זועם או חושש. המובן הזה מחלחל באורח ברור מ"נתקף" במובנים הצבאיים, והדבר בעייתי בעליל. מטרות ב"בנק המטרות", אפילו "קיני מחבלים" ו"תשתיות טרור" או סתם משגרי טילים או עמדות מקלעים צנועות יחסית, אינן "נתקפות" מאליהן. מישהו תוקף אותן, והוא אחראי לתוצאות התקיפה. לכן, השימוש ב"נתקף" בהקשר הנוגע לפעולות אלימות גורר איתו תחושה של ניתוק האחריות והתעלמות ממקור התקיפה. הרי לא יד נעלמה מושכת יתרה מ"בנק המטרות". והיות שכדרכן של תופעות לשון רבות בעברית שלנו אין זה מפתיע לגלות ש"נתקף" הצבאי מחלחל גם ללשון האזרחית היומיומית, כדאי לשים לב לכך שלכל תקיפה אלימה או מכוונת יש שני צדדים: זה שתוקף וזה שמותקף. שלא ניתקף בבלבול או בשכחה פתאומית.

אמא ואבא אינם עניין של מה בכך וגם לא עניין פשוט, אפילו לא מהבחינה הלשונית, בעברית שלנו.

המצאי מציג רביעייה, בשני זוגות: "אב" ו"אבא", "אם" ו"אמא". היסטורית, אמא ואבא הן צורות ארמיות שאומצו על ידי העברית לפני דורות רבים, והגיעו לעברית החדשה עם ותק משמעותי. ה-א' הסופית ב"אבא" ו"אמא" בארמית היא תווית הידוע, כלומר "אמא" היא "האם" ו"אבא" הוא "האב". במובן הזה, היות שלכל אחד מאיתנו, ברגיל או לפחות מסורתית  וביולוגית, יש אב ואם, ה-אב וה-אם הם ההורים שלנו, האישיים, הספציפיים מאוד. וכך, "אבא" ו"אמא" הם המונחים העבריים המשמשים בפי אדם לציון כל אחד משני הוריו שלו. גם בעידן שבו יש לאנשים מסוימים שני אבות או שתי אימהות, או כל צירוף אפשרי אחר, ההורים של האדם עצמו, אלו שהוא חש כלפיהם את הקירבה המיידית, הגדולה, קירבה של ברירת-מחדל קיומית, הם "אבא" או "אמא", כלומר גם אם יש שניים או שתיים.

אם כך, ה-אם, ה-אב, כמונחים של קירבה, הם "אבא" ו"אמא". והקירבה הבסיסית היא בין הבן או הבת מצד אחד ובין ההורה או ההורים מצד אחר, קירבה שהיא דו-צדדית מבחינה לשונית, שכן גם ההורה מתייחס לעצמו, כלפי הילד, כ"אמא" או "אבא".

"אב" ו"אם" הם שני המונחים משמשים בהקשרים רשמיים, לציון הוריו של אדם, בעיקר בהקשרים אינפורמטיביים, או בהתייחסות כללית או גנרית. אם המרחב האינטימי, הספציפי מאוד, שמור ל"אמא" ו"אבא", הרי שהמרחב הכללי, הרשמי, הרחוק יותר מרגשות שמור ל"אם" ו"אב".

מכאן, העניינים מסתבכים עוד יותר. "אבי" ו"אמי", ויתר צורות השייכות, משמשים במשלבי לשון גבוהים יחסית. "אביו של ישו היה יוסף מנצרת" תהיה אמירה רשמית, מידע סדור ורציני. "אבא של ישו היה יוסף מנצרת" ייאמר במשלב דיבורי. אכן, "אבא של..." ו"אמא של...", צורות השייכות האנליטיות (כלומר לא באמצעות סיומת צמודה כמו "אביו", "אמי", "אבינו" וכו') השתרשו על רקע הפיכת "אבא" ו"אמא" לשמות עצם לכל דבר בעברית החיה של ימינו. אלא שמפאת האינטימיות היתרה, "אבא" ו"אמא" הם גם שמות פרטיים, בהקשרים רבים, משפחתיים, ביתיים, הקשרים של קירבה רבה.

כך, לרוב, ילדים ידברו על "אבא" בתוך הבית, ועל "אבא שלי" מחוץ לבית, בפני זרים ולאוזניהם. זרים יפנו אליהם וידברו על "אמא שלך", שכן "אמא" של הדובר אינה "אמא" של הילד שאיתו הדובר מדבר. ובכל זאת, מבוגרים פונים לילדים ואומרים: "תגיד לאמא שלך ש..." אך גם "תגיד לאמא ש..." – כשמקרים מהסוג השני מעידים על מרחק רב יותר בין הדובר המבוגר והשומע הילד, הפעוט. כשהילד מעט פחות קטן, צורות פנייה כאלו נתפשות לא פעם כנגועות במידה של התנשאות או זלזול. לשונית, "תגיד לאמא ש..." עושה שימוש ב"אמא" כשם פרטי, כפי שאכן הוא הדבר בעולמו של הילד, שמבחינתו "אבא" ו"אמא" הם אנשים ספציפיים מאוד, אולי הספציפיים ביותר. פנייה לילד באמצעות הצורה "תגיד לאבא שלך..." היא ניטרלית יותר.

בהקשר הזה, רבים זוכרים מילדותם את המפגש עם הורה של ילד אחר, ואת המנהג של פעוטות וילדים לפנות להורה של חבר או חברה באמצעות "אמא של רמי", "אבא של רונית" וכו'. הפונקציה הכללית, "אמא", "אבא", המתקיימת כברירת מחדל בעולמו של כל ילד, מבוטאת על ידי הילדים העבריים הקטנים הפונים להוריהם של חבריהם באמצעות ציון השייכות לחבר או החברה. הדבר מאפשר דיוק, פנייה ברורה, וגם אזכור של העובדה שהורים, כמו אברי גוף, קיימים תמיד ושייכים בדיוק אך ורק לאדם מסוים, בהקשר נתון. סימן לכך הוא השימוש הרווח ב"ההורים", בעיקר בשיחות בין אחים ואחיות, שבהן "ההורים" הוא שם פרטי המאגד שני אנשים. כלפי העולם החיצון, ידובר על "ההורים שלי" או "ההורים שלנו".

בלשונות שונות יש הבחנה בין שמות עצם ששייכים בשייכות עזה, מיוחד, אינהרנטית, ובין שמות עצם שהשייכות שלהם יותר מזדמנת, רחוקה, מקרית, רופפת או נתונה לדיון או ויכוח. קורה לא פעם שההתנהגות התחבירית שונה על פי סוג הזיקה. בעברית המודרנית המצב מורכב ומעורבים בו, כאמור, משלבי לשון, מורשות לשוניות היסטוריות, הקשרים של השיח הספציפי וזהותם של הדוברים.

לא פשוט. אפשר לחשוב על מי שלומדים עברית בגיל מבוגר ולהיאנח. קשה מאוד להקנות את פרטי הידע הזה ואת הרגישות מתי להשתמש באיזו צורה. גם הלומדים, כמו הבלשנים האמפיריים, נסמכים על דוגמאות אמת, צוברים מתוכן את התובנות ויוצרים לעצמם ספר דקדוק ממשי המראה כיצד הדברים פועלים באמת.