יורם מלצר

שאילה של מילה כוללת לא פעם מעין קפיצה או קיצור דרך. המילה השאולה מתפקדת בשפה הקולטת אותה, בסביבה זרה וביחסי גומלין עם מילים, ביטויים, צורות ומבנים שאין להם ולא כלום עם המטען המגולם בה כחלק משפת המקור. עברית, שבדורות האחרונים מרבה לשאול מאנגלית, ובעיקר מאנגלית אמריקנית – מספקת לנו מקרים לא מעטים של שאילה תוך השמטת הזהות המקורית של המילה השאולה.

כזה הוא המקרה של "לגיטימי". באנגלית,  legitimateפירושו בראש ובראשונה "חוקי". המקור הלטיני של המילה מצביע על מובן יסודי "ממקור חוקי, שנקבע על פי חוק". מכאן אין זה מפתיע ש-legitimate מציין גם "תואם כללים או סטנדרטים ידועים", ובשולי הדברים גם "מקורי, ממקור ידוע ומוכח", בעיקר כשהדבר נקבע בעקבות בדיקה, למשל כשמדברים על אמיתות של מסמך או יצירת אמנות: a legitimate Van Gogh יציין יצירה של ואן גוך שמוסכם שהיא אכן שלו, ממקור אמיתי. עוד מוכר המובן השייך לזכויות ירושה וכאלו העוברות בתורשה: "יורש חוקי" ו"בן חוקי" וכיוצא באלו, הם ביטויים שיכללו את התואר legitimate.

כל זה טוב ויפה, אך מדובר בעולם משמעות וחוטים של קשרים היסטוריים, שבמידה רבה אבדו עם הכניסה של "לגיטימי" לעברית הישראלית בת זמננו. בשפה העברית שלנו, נמצא את "לגיטימי" בעיקר בשני הקשרים. הראשון הוא כשמדובר במשפטים מסוג "לגיטימי לצפות שמזגן חדש לא יתקלקל בתוך חודש". אין מדובר בהוראות חוק או בדרישה הנגזרת. אמנם יש פה אמירה הנוגעת לסטנדרטים, אך הגוון של "לגיטימי" העברי החדש כפי שמשפטים כאלו חושפים הוא "סביר", "מתקבל על הדעת" – כלומר מובן שמנותק מהעולם של ספרי החוקים והתקנות.

ההקשר השני שבו "לגיטימי" נפוץ בעברית העכשווית שונה עוד יותר. בעולם הספורט מדברים למשל על "שחקן לגיטימי לליגה בכירה באירופה", והכוונה היא לשחקן שעל פי רמתו ושאר הנתונים שלו, יש בסיס להניח שהוא יוכל להשתלב בליגה בכירה באירופה. כלומר, כזה שיש לו הנתונים, היכולות וכל הנדרש לשם כך. בשימוש הזה אנחנו מוצאים את עצמנו מעבר לקווי הסבירות ומה שמתקבל על הדעת, אך גם איננו צמודים לכללים ובוודאי לא לחוק.

במה מדובר, בעצם? ובכן, ביבוא מהאנגלית האמריקנית, שכוללת בדיוק את השימוש הזה ב-legitimate. אכן, באמריקנית, התואר משמש בהקשרים של עמידה ברמה, של קיום התנאים ההופכים אדם לראוי להתקבל למדרגה מסוימת בסביבה תחרותית. יתרה מכך, באמריקנית אנחנו מוצאים את הצירוף a legitimate claim, והוא קיים במובן כפול: גם כזכות חוקית מבוססת שאפשר לתבוע בבית המשפט או בפני רשויות החוק, וגם כטענה סבירה לכך שאתה ראוי למשהו, במדרג הכללי של העולם התחרותי. אפשר לומר על עיר עתיקה, למשל, שיש לה legitimate claim להיות הלהיט הבא בתיירות העולמית: כלומר שיש סיבות טובות להאמין שהיא ראויה לכך, או שהיא תזכה למקום גבוה בדירוג הרלוונטי. ועוד יותר מכך נפוץ legitimate בעולם הספורט והעיתונות הסובבת אותו, בדיוק במובן המצוי בעברית העכשווית, כלומר "מקיים את התכונות הדרושות", "הגיע לרמה המתאימה" וכדומה.

נוכח מקרים כאלו, מפתה מאוד לטעון, כפי שעושים רבים, שהשאילה (במקרה הזה מן האנגלית האמריקנית לעברית)קשורה בעצלות. טענת העצלות מקפלת יותר משמץ של ביקורת על עצם הכנסתה של מילה משפה זרה, ובמובן הזה מדובר בעניין של טעם ואידאולוגיה של כל מי שיש לו דעה בעניין. אך מעבר לכך, השאילה היא במהותה פעולה של השתלה פונקציונלית, שנעשית על רקע לחץ חיצוני. במקרה של "לגיטימי", בוודאי בלשון העיתונאית ועוד יותר בלשון של עיתונות הספורט, הלחץ של הטקסט הזר, כתוב או מדובר, נוכח, קרוב ומיידי מאוד. איש אינו מתיישב לחפש דרך להשתמש במונח עברי ובוודאי לא ליצור מונח עברי נוכח הצורך להתבטא בנושאים הללו. יתרה מכך, הספורט התחרותי הוא תופעת גלובלית, חוצה גבולות של תרבות ושפה, ובענפים הבולטים הוא גם כוח כלכלי עצום. והכול מתרחש בו במהירות, בקיצור, בקול רם ואף ברעש. הטקסטים המלווים את האירועים והשידורים נעשים במהירות, לא פעם ללא ניסוח מוקדם או עריכה של ממש. בהקשר שלנו, העברית העומדת מול האנגלית האמריקנית היא מרקם דל, מנוקב ככברה, שבקושי מצליח להיות מלבוש לאובייקט שמדברים עליו. כך חודרים ומוחדרים מונחים זרים, על הקשרם הספציפי, הצר – במקרה הזה, הספורטיבי – וקונים להם אחיזה. והאחיזה הזו היא עזה ומיידית, כי ההעתקה מיידית, ההדבקה מהירה והחזרתיות בידיעות הספורט ובתיאורים של משחקים, שחקנים וקבוצות – רבה מאוד.

אפשר לאהוב את זה ואפשר להסתייג מזה, שני הדברים לגיטימיים.

לפעמים הכול נראה ונשמע בסדר, ובכל זאת – לא.

השורש העברי "תקל" הוא שורש ותיק ומבוסס. הפעלים ושמות העצם הבנויים עליו מוכרים לנו היטב: "תקלה", "להיתקל", "נתקל" וגם "תָקוּל". אלא שהשפה אינה רק מפרט של חלקים וחלקיקים העומדים לרשות הדוברים. המילון, כבר למדנו, אינו אלא פיקציה, שלכל היותר מראה אפשרויות תוך כיווץ ממד הזמן וגם התעלמות מקובלת משגרת השימוש. זאת אפשר לומר על המילון עוד לפני שבאים חשבון עם הבחירה מה להשמיט ממנו, כיצד להגדיר את הפריטים הכלולים בו ועוד. לכן נשים את המילון בצד, לפחות כאן, אם כי העצה טובה כמעט תמיד.

אז מה לא בסדר? איפה התקלה? השורש "תקל" הוא עתיק ומבוסס היטב וקיים גם בארמית. הוא מורה על קושי או מכשול, ואולי קשור ל"שקל", המביע גם מועקה. יש לנו ניסיון יומיומי עם תקלות במכשירים, בלוח הזמנים ולצערנו גם במערכות יחסים. לפעמים אפשר לתקן את הדברים ולפעמים לא. אנחנו גם יודעים מה זה להיתקל בדבר, להתנגש בו קלות או לפגוש אותו באורח לא מתוכנן, לטוב או לרע, שם הפעולה של "נתקל". עד כאן, הכול בסדר.

לפני שנים, מניסיוני כדובר עברית, היה נדיר מאוד להיתקל בצורה "תקול", לציון מצבם של מכשיר או מערכת שאמורים לפעול אך תקלה מונעת זאת מהם. המונח החל לבצבץ פה ושם, בעיקר בנוגע למכשירים, ויתכן שהפעם הראשונה ששמעתי אותו הייתה בצבא, כשדובר על מכשיר קשר שאינו במצב שמיש, אלא מונח בצד, עם תקלה, ודורש תיקון. "תקול" כנראה אכן מתייחד, בשימוש, לפריט המוגדר שאפשר להצביע עליו ולציין את מצבו, את היותו מקולקל. השימוש בצורה התרחב והיא היום נפוצה. המעבר הזה, מנדירות לתפוצה רחבה, אינו חלק מהמידע שהמילונים מספקים לנו. האפשרות שהייתה קיימת, מורפולוגית וככל הנראה גם לפי טקסטים, לקיומה של הצורה "תקול", התממשה מעצם השימוש, מההופעה בטקסטים כתובים ומדוברים במשך השנים האחרונות.

הדבר מעלה את השאלה בדבר משמעות קיומם של דברים בשפה. האם האפשרות לגזור צורה אומרת שהיא קיימת? ואם צורה גזורה או נטויה – על פי מנגנונים עבריים רגילים ומקובלים - אינה מצויה בשום טקסט, האם היא אינה קיימת? המבחן הבסיסי לכך הוא מעשי: אם צורה אפשרית כזאת מופיעה, משמשת ומובנת על ידי השומעים (או הקוראים), אין שום תקלה, והקיום הפוטנציאלי היה לממשות.

כך אולי קרה ל"תקול", שעברה מפוטנציאל או מצורה נדירה, למימוש קיים ונפוץ, שהתקבל ללא תקלות על ידי דוברי העברית העכשווית, אולי בהשראת העברית הנהוגה בצבא ואולי הודות לדחיפה מכיוון אחר. יחד עם זאת, "מותר" בהחלט לא לאהוב את הצורה, ומותר לא פחות לא להשתמש בה.

"יש תקלה במכשיר", "יש לי תקלה בקו הטלפון", "המחשב שלי סובל מתקלה" – כולן צורות ביטוי מקובלות ונפוצות בקרבנו הדוברים, ואין שום בעיה בהן. לעצם העניין המעשי, בעולם הממשי, מכשירים משנים מצבם מתקינות לתקלה, וההשלכות הן בעיה שלנו. כך חשבתי, לפחות, עד שנציגת שירות – אדיבה באורח פלסטי ושמנוני כמקובל – התקשרה אלי בעקבות פנייתי בתלונה על תקלה באתר אינטרנט עם ממשק למשתמשים בו, וגילתה הבנה, מהסוג האמפתי הממוסחר:

"אני מבינה שאתה חווה תקלה".

"לא", אמרתי, עקשן ונטול נחת, לאחר המתנה בת שעה ומעבר בין "מענה קולי" אחד למשנהו. "אני לא חווה תקלה, אני חווה שירות גרוע. התקלה היא במערכת, וזאת לא בדיוק חוויה".

ממהרת לרצות את הלקוח, הנציגה הקפידה להימנע מהנוסח ה"חווייתי", לאחר סיבוב נוסף שבו נפלט מפיה שאני "חווה תקלה", והעתיקה את דבריי כפשוטם, לפיהם יש תקלה במערכת.

עקרונית, אפשר לומר שאין פה בעיה. "חוויה" מציינת הן דבר חיובי והן דבר שלילי. ואכן, כשיש תקלה במערכת שאנו תלויים בה, החוויה שלנו אינה טובה. אלא שאפשר גם לשים לב לכך ש-to experience האמריקני הועתק מני וביה לעברית השירותית. בתוך כך, יש הרחקה של האחריות: אם הבעיה היא במערכת, הרי שהאחראים עליה נמצאים במוקד הדיון. אך אם הלקוח הוא שחווה מה שהוא חווה, האחראים הצליחו לעשות צעד אחד לאחור, בעזרת הניסוח המכובס. ויש לשים לב שבמצבים כאלו לא ייאמר על המערכת, הממשק או אתר האינטרנט, שהם "תקולים", אולי כי ב"תקול" יש גוון סופי מדי, חמור מדי, כמו של מכשיר קשר חבוט באפסנאות צבאית. חוויה כה שלילית תהיה כנראה תקלה חמורה לכול המעורבים בדבר.

התחביר אומר הכול. יותר מסיווג המילים לקטגוריות תאורטיות כמו "שם עצם", "תואר הפועל", התחביר הוא החושף את התפקיד של כל חלק במבנים המתגלים לנו. והמבנים, קטנים וגדולים, משתלבים יחד בהקשר שחושף דקויות וגם מתגלה במורכבותו תודות לתחביר על הרמות הרבות המרכיבות אותו.

הדברים עלולים להישמע מופשטים, כמעט מנותקים, עד שנוסעים ברכבת לתל אביב. וברכבת מתנהלת שיחה, איך לא. עניין בסיסי לחלוטין שהשומע מבין ללא קושי, שכן הוא דובר עברית ישראלית כמו המשוחחים, נוסע ונוסעת שהיום מקובל לומר שהם "לגיטימיים" ופעם היו אומרים עליהם שהם "נורמטיביים". כלומר: דוברים טבעיים של השפה האמורה. וכך שואל הדובר את הדוברת:

"באיזה תל אביב אנחנו יורדים?"

התשובות האפשריות מפורטות במפה שלדית המוצגת בקרון, על המסך המתעדכן מדי פעם, והן גם ברורות, בוודאי במערכת הרכבות הישראלית המינימלית. קבוצת התשובות האפשריות, בנסיעה מדרום לצפון, היא "תל אביב ההגנה", "תל אביב השלום", "תל אביב סבידור מרכז", "תל אביב האוניברסיטה". ארבע אפשרויות, ארבעה צירופים לשוניים בעלי מבנה ברור: "תל אביב X". כלומר, יש לנו מבנה דו-איברי, שבו האיבר הראשון מציין את העיר והאיבר השני את התחנה בתוך העיר. כך, תחנות חיפה הן שלוש: "חיפה חוף הכרמל", "חיפה בת גלים", "חיפה מרכז השמונה" – בדיוק באותו מבנה דו איברי. התחנות אינן חייבות להיות על אותו קו, כפי שמעידה שְלשַת התחנות בירושלים: "ירושלים יצחק נבון", "ירושלים מלחה", "ירושלים גן החיות התנ"כי". בדרך, למדנו שהאיבר השני במבנה יכול להיות מורכב מיותר מ"מילה" אחת (והמירכאות כאן מביעות את הבעייתיות העקרונית הברורה שיהיה לכל ניסיון להגדיר מהי "מילה" – עניין לעיסוק נפרד).

נחזור לשיחה הקטנה בקרון הרכבת העושה את דרכה לתל אביב.

השאלה הייתה "באיזה תל אביב אנחנו יורדים?", וברור לנו לגמרי שיש ארבע תשובות אפשריות, שיכולות להיות להינתן בפשטות קצרה: "ההגנה", "השלום", "סבידור מרכז", "האוניברסיטה". כפי שאכן קרה ("סבידור מרכז", ענתה הנשאלת). דווקא התגובה שלא כללה "תל אביב" אוששה ואשררה את תוקף השאלה, שכן היא השלימה את האיבר השני מתוך הנחה שהאיבר הראשון, העוגן בשאלה, מובן ומקובל על שני השותפים לשיחה. "סבידור מרכז" היה תשובה ל"באיזה תל אביב אנחנו יורדים?" גם כיוון שמבנית, הצירוף נכנס למקום השני במבנה וסוגר את השאלה מבחינה תחבירית יחד עם הסגירה האינפורמטיבית.

המבט המדוקדק הזה על השיחה הקצרה מעלה גם שאלה באשר ל"ההגנה", "השלום", "סבידור מרכז" ו"האוניברסיטה" (או כל התכנים האפשריים במקום השני במבנה הדו-איברי שתיארתי כאן). בעצם: מה הם? שמות עצם? שמות תואר? בית הספר התנה אותנו לסחוב על גבנו מושגים כאלו, והם למעשה ריקים מתוכן, חסרי משמעות, מבלבלים וממסכים את ההבנה. משמעותם ותפקידם עולים בבירור מהמבנה עצמו, המתגלה במלואו בהקשר הספציפי: שיחה, שאלה, מענה, רכבת נוסעת, התקדמות לאורך מפה נתונה.

אכן, תחביר הוא כל הסיפור, והוא מגלם הקשר ומתגלה מתוכו. המקרה שעיינו בו כאן דומה לאותו ילד בביתנו שלפני שנים, סמוך ליום הולדתו החד-ספרתי, ביקש "מכשיר MP3" – באותם ימים היו אלו התקני זיכרון נייד שנועדו לנגן קבצי מוזיקה בפורמט שזה היה שמו. הוא קיבל את מבוקשו, אם כי גם הרהר בקול רם: "מי יודע איזה MP יהיה כשיהיה לי בר מצווה..." – בכך חשף הילד לא רק הבנה של הדינמיקה המסחררת של העולם הטכנולוגי, אלא ביטא מבנה דו-איברי מקביל לזה שהעסיק אותנו כאן. האיבר הראשון קבוע, "MP", ואילו השני מציין איזה סוג של סטנדרט דחיסה או מכשיר MP עומד לפנינו, במקרה הזה "3". הוא ציפה שהעולם יתקדם, ושהעתיד יביא איתו MP4, אולי אפילו MP5 או מי יודע עוד "איזה MP". הדבר לא קרה, והטכנולוגיה פנתה למחוזות אחרים. אבל המבנה התחבירי שרד, והוא שריר וקיים: איבר ראשון מציין את הדבר, והשני את הסוג, תת-הסוג, תת הקטגוריה, המימוש הספציפי וכו'.

כן, התחביר אומר הכול, חושף הכול, וגם שורד. הוא מתגלה בכל ביטוי לשוני, והגישה הסטרוקטורלית לניתוח הלשון עובדת גם ברכבת ישראל, וגם בשיחות חשובות עם ילדינו בבית.

רבים מלינים על חדירתן לשפה העברית של מילים אנגליות או לועזיות ממקורות אחרים. התלונה היא מוטיב קבוע, ותיק ומבוסס – כמו המילה "מוטיב", יבוא אנגלי-גרמני אופייני. הוויכוחים על קבלתן של מילים זרות לעברית, הדיון על "טוהר" השפה, הניסיון להציע מילים חלופיות – בין אם מבית היוצר של האקדמיה ללשון וסביבתה הרעיונית-אקדמית ובין אם מתוצרת הדוברים ומתוך הדינמיקה של השפה – כל אלו תופעות שמלוות את העברית החדשה מזה יותר ממאה שנה. הדבר מובן על רקע המהלך המיוחד של חזרתה של השפה העברית למרכז הבמה התרבותית-לאומית, החל בהתעוררות שהתחוללה במחצית השנייה של המאה ה-19. היחס המיוחד לעברית בקרב דובריה שבאו משפות אחרות ואימצו אותה כסמל לאומי וככלי לתחייה הלאומית, השריש מתיחות מיוחדת בכל הנוגע ל"שמירה" עליה. אנרגיה תרבותית רבה יש בדיונים על השפה העברית, ולא קשה גם לזהות לאומנות בדלנית בדרישות להקים סביבה חומות של הרחקת כל דבר זר תוך יצירה של מצג שווא בדבר עבר "נקי" מהשפעות, יחד עם תחזית אימים המדברת על סכנות האורבות לשפתנו הלאומית.

במידה רבה, שומרי החומות ותומכיהם, אלו המדמיינים שהם עומדים מול הצבא הפולש, מתרכזים בחיילי האויב המדומיין: במילים. לבלום מילים זרות מלהפוך לנורמטיביות הוא הדבר העיקרי במאבק. הדבר מובן, שכן קל לזהות את רוב המילים הזרות, לחשוף את פניהן, ולאחר דחייתן ברוב להט, לשקוד על חלופות עבריות, לעצב אותן באורח שיגביר את הסיכוי שהן יאומצו על ידי הדוברים החשופים לסכנה הזרה.

אלא שבתוך כך, נעלמת מעיני המקפידים חדירתם של מבנים תחביריים זרים התוקעים יתד בקרב הדוברים ומשגשגים באין מפריע.

מבנה כזה, החוזר ומתגלה בעברית הישראלית החיה של ימינו, אפשר לראות במשפטים כגון "הוא נכנס לדירה בשעת לילה מאוחר כדי לגלות שהיא נפרצה בשעה שהוא היה בקונצרט". האם המטרה של כניסתו הביתה הייתה לגלות שהיא נפרצה? ברור שלא. הוא נכנס, ובעקבות כך, הוא גילה שהדירה נפרצה. ה"כדי" הזה אינו מביע מטרה ואין קשר סיבתי בין שני חלקי המשפט. לא פעם, המבנה הזה פועל באמצעות "רק כדי", כמו במשפט הבא, מאחד ממדורי הספורט שסיפר על גורלו של שחקן כדורגל מן הבחינה התעסוקתית: "[הוא] חזר לסגל רק כדי להיות מושאל שוב".לחזרתו לסגל לא הייתה מטרה שהתממשה בכך שהוא הושאל שוב. כמעט אפשר לומר את ההיפך: השחקן חזר לסגל הקבוצה והנה הדברים התגלגלו כך שהוא לא מצא בו מקום אלא הושאל לקבוצה אחרת, שוב.

מה שיש לפנינו הוא קרוב לוודאי מבנה אנגלי מוכר, שיובא לעברית. משפטים מסוג "He went in only to find that the flat had been broken into" נפוצים מאוד באנגלית האמריקנית. גם השימוש ב-only מתגלה בהם לא פעם, אם כי הוא אינו מחויב. אותו only כמו מחדד את המעבר בין שני חלקי הסיפור הזעיר ומגביר את הדרמה. ובכל מקרה, אין הכוונה לומר שסיבה לכניסתו הייתה "כדי" למצוא שפרצו לדירה וגם לא "רק כדי" (כלומר שלא הייתה סיבה אחרת לכניסה). כך אפשר למצוא משפט כמו "He asked for a promotion, only to be told that his boss wasn’t happy with his performance" – כך שה-only to… מהדהד את הניגודיות הדרמטית בין שני החלקים. העובד ביקש קידום, והתגלה לו, בוודאי להפתעתו, לאכזבתו, שהמצב הדברים שונה בתכלית: הבוס שלו אינו מרוצה מהביצועים שלו (ומן הסתם, אין לו מה לצפות לקידום).

כל הסימנים מעידים על כך שהמבנה האמור, האנגלי-אמריקני, יובא לעברית העכשווית על כל חלקיו ומשמעויותיו. ה-"to" האנגלי היה ל-"כדי", באורח מכני ובעצם שרירותי. והמבנה הזה אינו יחיד. לא מעט דוברי עברית בימינו מפיקים משפטים כמו "פעם שחתמת על חוזה, אתה מחויב לקיים את כל הסעיפים בו". אין הכוונה לומר "באיזושהי פעם, כש...", אלא לקבוע התניה המעוגנת בזמן. כלומר, מדובר במקבילה מסוימת ל"מרגע ש..." עם נופך ברור של תנאי. נקבעת נקודת מוצא או התחלה, שעם התממשותה, מתקיים החלק השני של המשפט. "פעם ש..." הזה אינו אלא העתקה מדויקת של "Once" אנגלי המופיע במקום הראשון במשפטים במשמעות הזאת. בעברית, המבנה מתגלה לא מעט בהקשרים משפטיים, אך גם כשמדובר בתהליכים שיש בהם שלבים והתניות.

יבוא כזה של מבנים תחביריים מעניין במיוחד, שכן לתחביר יש עוצמה רבה והוא נוטה לשרוד על פני הדורות, גם לאחר התחלפות אוכלוסיית הדוברים והשתנות גדולה של אוצר המילים. התחביר, כך גילה המחקר הבלשני-אנתרופולוגי, שורד אף יותר מתבניות מוזיקליות ואפילו יותר מדנ"א. כלומר, השתרשות של מבנה תחבירי מיובא עשויה לנבא קיום רב דורות ל"פולש", על אפם וחמתם של שומרי החומות שהוא חלף על פניהם בשקט ובביטחון, ואולי למרות זעקותיהם על התמוטטותה הקרובה של השפה הנפלשת.

כשדוברי עברית עכשווית אומרים משפט כמו ״הלכתי לסרט עם חבר שלי״, מה הם אומרים? לאמיתו של דבר, יש שתי אפשרויות עיקריות: שהדובר או הדוברת אומרים שהם הלכו לסרט עם אדם שהוא אחד מחבריהם; או שהם אומרים שהם הלכו לסרט עם בן-זוגם. איזו משתי האפשרויות היא המובעת? הדבר תלוי בהקשר, כמובן.

השימוש הזה ב״חבר שלי״ או ״חברה שלי״, ללא ה׳ הידיעה, מקובל ונפוץ מאוד כשדוברי העברית רוצים להתייחס לבן או בת הזוג שלהם, מה שמכונה באנגלית ״the significant other״, כלומר האדם האחד שאיתו הם מקיימים מערכת יחסים זוגית, רומנטית, אינטימית וכו׳. כך אנחנו רואים משפטים מסוג ״אמרתי לְחבר שלי שאני סוגרת שבת״, מפיה של חיילת, כשהכוונה אינה שהיא אמרה לאחד מחבריה, לחבר כלשהו, שהיא נשארת בבסיס, אלא שהיא אמרה זאת למי שהוא ה-חבר שלה, כלומר בן הזוג שלה.

במובן התחבירי, יש כאן מבנה שראוי להתייחס אליו ושכדי להבין אותו היטב כדאי להשתחרר מדעות קדומות. בכל הדוגמאות שאני נתקל בהן למבנה הזה, ברור שמדובר בהתייחסות לאדם שהקרבה אליו גדולה מאוד, קרבה מיוחדת שהופכת אותו לספציפי ביותר. גם כשאין הכוונה לבן או בת זוג, כפי שמעידה הדוגמה הבאה (מתוך הכרוניקה העיתונאית המקוונת): ״...חנקו את חברות שלי״. מדובר בידיעה שבה שחקנית פורנו מדווחת על התעללות בחברותיה. הידיעה מתורגמת מאנגלית אמריקנית לעברית מדוברת של אתר חדשות פופולרי (תרתי משמע), ודווקא לכן היא משמעותית להבנת המבנה התחבירי האמור. הצעירה דיברה על חברותיה הקרובות, על חבורה של נשים צעירות שהיא חשה איתן שותפות גורל וצרה, שהיא דואגת להן במיוחד, שכן היא מכירה את הסכנות שהן עלולות להיקלע אליהן, כפי שאכן קרה להן לדבריה. מי שתרגמו וערכו את הידיעה שיקפו בעברית שלהם את עוצמת קיומו של המבנה התחבירי ״חבר שלי״ כמציין קירבה מיוחדת, אינטימית. התרגום היה יכול להיעשות אחרת, לעברית ״פורמלית״ יותר, ומנעד האפשרויות גדול למדי: ״כמה מהחברות שלי״, ״אחדות מחברותיי״, ״קבוצה של חברות שלי״ ועוד. אלא ש״חנקו את חברות שלי״ כולל גם את ה״את״ המציין מושא ישיר. נזכור שאחרי ״את״ כזה, כשבא שם עצם, הוא עשוי להיות עם ה׳ הידיעה, ואז מדובר במשהו ספציפי (״אכלנו את המרק״, כלומר את המרק המסוים שהוגש וכו׳) או שהוא יהיה בלי ה׳ ידיעה ואז מדובר במשהו כללי, גנרי (״אכלנו מרק״, כלומר מרק כלשהו, מסוג המזון המוכר בשם ״מרק״). אך האפשרות השלישית היא שלאחר ״את״ יש שם ללא ה׳ הידיעה, ואז מדובר בשם פרטי: ״ראיתי את יוסי״. ומכאן ש״חנקו את חברות שלי״ מצביע על כך ש״חברות שלי״ הוא צירוף הקרוב לשם פרטי.

אם כך, יש לנו בעברית העכשווית צירופים מסוג ״חבר שלי״ שהם מעין שמות פרטיים – כמו בדברים של החיילת, ״אמרתי ל[חבר שלי] שאני סוגרת שבת״ וב״הלכתי לסרט עם [חבר שלי]״ (במובן המוצע השני) – והסוגריים המרובעים מביעים זאת, כלומר את הניתוח התחבירי הנכון של הצירוף בתוך המבנה. אמנם לא ארחיב על כך כאן, אך אפשר לחשוב על ״אמא שלי״ ו״דוד שלי״ ואפילו ״אח שלי״ (שלא כצורת פנייה, שהיא עניין אחר) כמעין שמות פרטיים. ובעצם, שמות פרטיים לכל דבר ועניין.

דוגמה נוספת, מאירת עיניים, זימן האתר ״וואלה ספורט״. אתרי הספורט הם מקור לא אכזב לעברית ישראלית נגישה, שמשקפת במידה רבה את הנורמות של לשון החיה, ואפשר ללמוד מהם הרבה בתחום הלשון (הרבה יותר ממה שיש להם ללמד בתחום שהם אמונים עליו לכאורה). ובכן, הדוגמה עולה מתוך ידיעה מצערת נוספת, אך היא מתורגמת ולכן ההחלטות התרגומיות-עריכתיות שבה משמעותיות במיוחד. הכותרת אומרת: ״הכדורגלן חשף תמונות קשות: ׳בת זוגי הותקפה באכזריות׳״. מדובר בכדורגלן אנגלי, שחקן דרבי קאונטי, ובכותרת המשנה נאמר: ״...סיפר ש׳גבר היכה את חברה שלי באמצע הרחוב והותיר אותה מחוסרת הכרה׳...״. מי שניסחו את הכותרת העדיפו לא לכתוב ״חברתי הותקפה״ בוודאי כיוון שהדבר היה דו-משמעי ביחס לקרבת הנפגעת לכדורגלן. ״בת זוג״ הוא מונח ברור ומוחלט. אך בהמשך, פנה הניסוח ללשון המדוברת, וכך נבחר הביטוי, שהוא שם פרטי, ״חברה שלי״.

כאמור, המעורבים בעברית של תקשורת הספורט הישראלית יודעים בדיוק – אולי מבלי דעת – את הלשון שהם מעמידים בפנינו הקוראים. הם דוברים של עברית ישראלית עכשווית. הוכחה יפה לכך, בעניין המבנה שמעסיק אותנו כאן, זומנה מידיעה אחרת, באותו אתר, מאותו יום שבו התפרסמה הידיעה הקודמת שהבאתי כאן. מדובר בכדורגלן העבר הגרמני מיכאל באלאק, שבנו נהרג בתאונה בקיץ 2021. וכך מבשרת כותרת הידיעה בעברית: ״אחרי הטרגדיה: מיכאל באלאק יוצא עם דוגמנית, שהייתה חברה של בנו שנהרג״. הניסוח המורכב, כולל הפיסוק, משקף לנו בבהירות זהירה שהצעירה לא הייתה בת זוגו של הבן המנוח, אלא חברה, אחת מחברותיו, חברת אחת שלו, ידידה, מכרה, מקורבת. הדבר מתגלה בקלות בבדיקה בידיעות באנגלית ובגרמנית. אם נקודת ההתייחסות היא הבן, הרי שהאב אינו יוצא עם ״חברה שלו״.

מילים נושאות זיכרונות קדומים. לעתים, הללו נבלעים בענני הזמן, ופעמים אחרות הם עדיין מבצבצים במילה עצמה, בגלגוליה בשפות השונות, כך שאפשר לקלוט רמזים מימי קדם וממה שאירע במהלך חייה.

ניגש ישר לנקניק. כלומר למילה "נקניק". צורתה אינה מרמזת על מקור עברי, על שורש שהיא נגזרה ממנו. ואכן, מדובר במילה ממקור זר. המקור הוא המילה היוונית הקדומה "לוּקָנִיקָה" (λουκάνικα) שמשמעותה בדיוק "נקניק". בעברית המילה מתוארת בצורה קרובה עוד בתלמוד הירושלמי, "נקוניקה", צורה המשקפת את הקירבה ליוונית. המעבר מ-ל' ל-נ' הוא דבר נפוץ ומקובל, שכן כל ארבעת העיצורים ברביעייה l-m-n-r (הזכורה לטוב מימי בית הספר כ-למנ"ר) מראים נטייה להתחלפות ביניהם.

אך בכך רק החל המסע בזמן ובמרחב. "לוקניקה" ביוונית קיימת גם בלטינית, וקשה לקבוע איזה משתי השפות אימצה את המונח ראשונה. מה שברור למדי הוא ש-lucanica היא מילה שמתקשרת לשטחה של איטליה של ימינו, וליתר דיוק בדרום המגף, ממש בין העקב לסוליה. שם נמצא כיום חבל בזיליקטה, שבחוף הרחב שלו הייתה התיישבות יוונית הרבה לפני התקופה הרומית, ושבכפרים בו מדוברים עד היום דיאלקטים יווניים. בכל אופן, אותה lūcanica מתייחסת לשם הקדום של חבל בזיליקטה, שם המשמש עד היום בפי אנשי דרומה של איטליה: חבל לוקאניה. כלומר, ה"לוקניקה" הייתה משהו שמקורו בחבל לוקאניה הקדום – מעדן הבשר המעובד הנדחס לתוך גרב דקיק העשוי מעי של בעל חיים. במילים אחרות: נקניק כפי שאנו מכירים עד היום.

לוקניה, ארצם של ה-lucani, בני העם הקדום שישב במקום ודיבר שפה הודו-אירופית משלו, שנעלמה בהדרגה עם השתלטות הלטינית, קיבלה את שמה בגלל מונח קדום מאוד, luc, שמובנו היה "אור", והוא קרוב מאוד ל-lux הלטיני (מקור שמו של פנס ה"לוקס" הארץ-ישראלי הידוע). כלומר "ארץ האור" ואולי "מזרח", כלומר מקור האור, מנקודת המבט של בני המקום הקדומים. בני לוקאניה הותירו אחריהם לא מעט שרידים, כמו ציורי קיר מרהיבים מהמאה הרביעית לפני הספירה, ויש לנו כל הסיבות להניח שהם ייצרו נקניקים גם מאות שנים קודם לכן, די זמן כדי שארצם תזוהה בלטינית וביוונית לא רק כארץ המזרח והאור העולה, אלא גם כמקור למעדן בשרי נחשק.

הצלחתו של הנקניק אינה מוטלת בספק. המילה מצויה במרחב גאוגרפי ולשוני אדיר. לא רק לעברית ולארמית היא הגיעה, אלא גם לערבית – "נָקאניק" ולפעמים גם "לָקאניק" (עוד עדות לחיוּת הרבה של המעתק הפונטי בקבוצה l-m-n-r) – ואף לפרסית (נָקָאנָק). לא מפתיע לגלות את המילה, בשינויים קטנים, ברחבי הבלקן וגם בשפות הרומאניות.

באלו האחרונות, מתגלים מספר פרטים מעניינים. באיטלקית lucanica אינה מציינת כל נקניק אלא סוג מסוים מאוד: נקניק עבה, כפרי, מבשר חזיר, שמיוחס למטבח הרומאי הקדום. בפורטוגזית של פורטוגל linguiça הוא נקניק ספציפי: שוב, מבשר חזיר, אך ארוך ודק יותר. ואילו בספרדית longaniza היא נקניק שצורתו ותכולתו המדויקות משתנות מארץ לארץ, אם כי הוא כמעט תמיד יהיה מבשר חזיר. עוביו ואורכו, התבלינים הכלולים בו וגם הצבע ומידת היובש הם עניין לגאווה מקומית, אם כי המונח נותר זהה, ואפילו הגיע לפיליפינים, עם הכיבוש הספרדי הארוך, שם הוא מוכר כ-longganisa, בשתי השפות העיקריות של ארץ האיים הגדולה, טָגָאלוֹג וסֶבּוּאָנוֹ, הנשמעות כיום ברחבי מדינת ישראל.

באלפי השנים מאז דחסו בשר מעובד וקצוף לשרוולים דקיקים ותלו אותם לייבוש בארצם של הלוקאנים, נעלמו בני העם ששמם הונצח בנקניק הבינלאומי, נעלם ההקשר הנוגע לאור ולעלות השחר בנוף של לוקאניה שהייתה לבזיליקטה. אמנם נוצרו אינספור גרסאות של המאכל, אך כולן שומרות על המאפיינים הבסיסיים מהתקופה היוונית הקדומה בדרום הרחוק של איטליה. המילה עצמה השתנתה אך מעט, הרבה פחות מהזיכרון הקולקטיבי של בני האדם שמשתמשים בה מהפיליפינים דרך בולגריה, ארץ הבאסקים ועד ברזיל ומקסיקו.

במבט רחב, יתכן שיש טעם להשוות מילים כמו "נקניק" לחומר גנטי שממשיך להתקיים בנו גם כשהאבות והאימהות הקדומים נעלמו וזכרם התפוגג. מילים כאלה מגלות עמידות מרשימה, וגם ממשיכות לפתח זרועות לכיוונים חדשים. הרי בעברית המדובר נוצר הפועל "לנקנק", ונוצר גם כינוי הגנאי "נקניק". וביוונית חדשה, מסתבר ש"לוקניקה", במובן מושאל, פירושה גם תיק רך וארוך, מהסוג המשמש חיילים. מה שנקרא במקומותינו "צ'ימידן" או "קיטבג", מילים עם גלגולים משלהן.

מתנהלת שיחה, ואחד הדוברים רוצה להסביר משהו למי ששומעת אותו, אבל הוא אינו בטוח שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, או אולי הוא מרגיש שחשוב שהיא תעקוב אחר פרטי התיאור שלו. מה עושה הדובר? למשל, אומר משפט כזה: "נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק? אז בדיוק מאחוריה..."

החלק הראשון בנוי כשאלה, אך לא מגולמת בו שום ציפייה לתשובה. גם אין מדובר בשאלה רטורית במובן המקובל, שכן שאלה רטורית בדרך כלל מיועדת להפגין את הידע של מי שמשתמש בה, או לפחות להעמיד בבהירות את דעתו. זכור הרגע האומלל של שמעון פרס שמול קהל גדול שאל: "אני לוזר?", וזכה ששאלתו תיענה באורח מאוד לא מחמיא. אך פרס התכוון להשתמש בשאלה רטורית, שנועדה להדגיש קבל עם ועולם עד כמה מובן מאליו שהוא אינו לוזר, עד כמה הוא אינו רואה את עצמו כזה.

ובכל זאת, ב"נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק?" אפשר לראות סוג של שאלה רטורית, שכן היא אינה כוללת ציפייה לתשובה ולא נועדה כלל לעורר את השומעת להשיב. כלומר, לפנינו מבנה תחבירי המשמש בידי דוברים לא כשאלה אלא בתפקיד אחר. במקרים רבים, מדובר ברצון למקד את תשומת לבה של השומעת, להבטיח ששני המשתתפים בשיחה יודעים במה מדובר, מכוילים ביחד מבחינת הדבר שהוזכר, במקרה הזה - "הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק". מרגע שהשואל מקבל אישור לכך שהשומעת יודעת על איזו כיכר הוא מדבר ומזהה את מאפייניה, הוא יכול לפנות להמשך דבריו, שהם העיקר שהוא רוצה לומר.

תגובתה של השומעת כמעט לעולם לא תהיה מילולית. היא עשויה להנהן קלות, לרמוז בעיניה, בהבעת פנים, כלומר במחווה שתבהיר לדובר שהוא יכול להמשיך בידיעה מלאה שדרכו קדימה סלולה.

מבנים מהסוג הזה אינם מוגבלים ל"נכון....?" אלא מתגלים גם במשפטים שפותחים באלמנטים כמו "נגיד..." דוגמה חדה לכך זכורה לי בכיתה שבה התלמידים התבקשו לכתוב הגדרה לכיסא, ונדרשו להתחיל את ההגדרה ב"כיסא הוא..." – עניין לא פשוט, מחשבתית יותר מאשר תחבירית. בכל אופן, התלמידים, בני 12, התקשו מאוד במשימתם, ובמצוקתם היה מי שמול הדף הלבן ניסה לחתום את העניין כולו בהפטרת המשפט "נגיד אני רוצה לשבת.... כזה!"

המשפט "נגיד אני רוצה לשבת" אינו שאלה רטורית. אמנם מפי התלמיד הצעיר המשפט הסתיים בעלייה בטון, אבל גם העלייה בטון, כמו המשפט הקצר כולו, אינה אלא מעשה של מיקוד תשומת הלב והשיחה לעניין שהדובר רצה לוודא שהוא ברור: שהוא מדבר על אביזר, כלי או רהיט שעניינו בחיינו הוא שאנו יושבים עליו. תשומת הלב המבוקשת, זאת שהדובר רצה לוודא שהיא ממוקדת, היא תשומת לבו של השומע, בין אם מדובר באדם בודד, כמו בדוגמה הראשונה, ובין אם בכיתה ובמורה ביחד, כמו בדוגמה השנייה. כלומר, "נגיד אני רוצה לשבת", וגם "נכון יש את הכיכר..." הם מבנים תחביריים בעלי תפקיד רטורי מוגדר בהחלט: מיקוד תשומת הלב של השומע, של הצד השני בשיחה, כדי שהכול יהיו מאוחדים בהבנה במה מדובר ועל יסוד מה ההסבר יכול להמשיך.

אפשר בוודאי למצוא עוד אלמנטים פותחים למשפטים מהסוג הזה, פרט ל"נכון" ו"נגיד", אך מה שחשוב הוא המבנה התחבירי המתגלה לנו: שאלה רטורית שנועדה למקד את תשומת הלב כדי להמשיך בהסבר, לוודא שכל המעורבים בשיחה יודעים במה מדובר ויכולים להשתמש במידע המוסכם כדי להמשיך קדימה בהסבר ובקליטתו. השאלות הרטוריות הללו משמשות בדיאלוגים, והן נפוצות מאוד בשפה העברית שבפינו. חשוב לשים לב לכך שמבנים תחביריים בשיחה נוטים להיות שונים מאוד מהמבנים המשמשים בסיפור הדברים ובתיאורים כלליים.

תיאור הלשון ותחבירה חייב לקחת בחשבון את הסביבה שבה מתפקדים המבנים למיניהם, היכן הם מתגלים. הדבקות בממצאי אמת והניסיון העקבי להבין אותם מתוך הקשרם הם המאפשרים לנו לגלות את מלוא יופיו של התחביר של הלשון כפי שהיא מתקיימת באמת.

כשאנחנו מתבוננים בציור או מאזינים למוזיקה, הפרטים חשובים. יתרה מכך, אנחנו מייחסים חשיבות וערך לגוונים, להבדלים קטנים, לדקויות שמתגלות לנו, עוד לפני שאנחנו מייחסים להן משמעות כחלק מן המכלול המתבטא מולנו וקורא לנו לשקוע בו, לספוג ולהיספג בו. רמת הפירוט שאנו קולטים, המכונה בעידן הטכנולוגי גם "רזולוציה", היא עניין אישי, ואולי היא תלויה ברגע או בתנאים סביבתיים משתנים. היצירה, אותו מכלול שאנו פוגשים, כוללת דברים שאנו קולטים וגם דברים שאנחנו מחמיצים, ויש מי שיראו פרטים וגוונים שאחרים לא יבחינו בהם או אפילו יטענו שהם חסרי חשיבות.

בתחום הלשון, אפילו ברמה הראשונית של המפגש עם היצירה הכתובה, רבות הדוגמאות לגוונים ולפרטים שאפשר להתווכח על הכוונה שמאחוריהם או על הרלוונטיות שלהם. אפשר להתווכח על כגון אלו כי הדברים נתונים לפרשנות, תלויים באינספור גורמים שלא כולם ברורים לנו או נוכחים בתודעתנו ממש. ובכל זאת, לא רק לספירות של פרשנות מעמיקה מכוונים הדברים: הבעיות הללו עולות בפשטות מול הדבר המיידי ביותר בלשון: הכתיב.

דוגמה קלאסית לבעייתיות הזאת עולה בנוגע לצמד השורשים תפ"ש ו-תפ"ס. במקרא, משמש רק השורש תפ"ש, וידוע לנו כי במשנה ובלשון חכמים חלה תנועה מקיפה ושיטתית למדי מ-שׂ' ל-ס'. העברית המודרנית מגלה נטייה לאמץ את ההעדפה לס', גם אם לא בדיוק אימצנו באורח מלא את "סרטוט" במקום "שרטוט" וגם אם רבים מתנדנדים בין "משור" ו"מסור" בהתייחסנו לכלי העבודה בתחום הנגרות. עד כדי כך מובהקת התנועה המודרנית לעבר ס', שדוברי עברית עכשוויים מחקו כמעט כליל את פר"ש לטובת פר"ס, על אף שבמקור מדובר בשני שורשים נפרדים, ככל הנראה ממקורות קדומים שונים. והנה אנחנו מדברים על "פריסת הכוח", כלומר פיזורו על פני שטח, וגם על "פרוסת לחם" כלומר חתיכה שאנו חותכים מכיכר של לחם. בכל הנוגע למילים שהיו פעם בש' וכעת מוצעות לנו בס', אפשר לומר שלכותבים בעברית יש דרגת חופש. הם יכולים להביע את קרבתם להתחדשות ההיסטורית של הכתיב, או להראות זיקה למקרא בהקשר של מילה מסוימת – כשהם בוחרים לכתוב אותה בצורה הקדומה יותר, בש'. כלומר, לפנינו אפשרות להביע דקויות אסתטיות, אידיאולוגיות ואחרות, באמצעות החלטה קטנה בתחום הכתיב. הרזולוציה הזאת מוצעת לנו מכוח התהליך ההיסטורי שעובר על הכתיב העברי עד ימינו. אמצעי הבעה כאלו מוכרים גם בלשונות אחרות שעוברות גלים של התחדשות הכתיב, מפורטוגזית דרך אנגלית ועד אירית.

יחד עם זאת, שונה מעט המצב בכל הנוגע לתפ"ש ותפ"ס. כאמור, לא היו בעברית הקדומה יותר, המקראית, שני שורשים מובחנים, ותפ"ס הוא תוצר מאוחר. ככזה יכולנו לומר שההתפשטות שלו עולה בקנה אחד עם המעבר הכללי למדי לס'. ובכל זאת, יש מקום לעצור לרגע בטרם נשמוט את "תפש" כישות עצמאית. פה מדובר שוב בעניין של דקויות, של רזולוציה. במקרה הזה, מבחינת מי שמשתמשים בעברית כיום אין בהכרח חשיבות לשאלה ההיסטורית. גלגוליה של הלשון ושל הכתיב המסוים הזה מותירים בידינו שני שורשים שאנו יכולים לעשות בהם שימוש ולהפעיל ביניהם הבחנה. הנטייה של מי שעושים זאת (ואני מודה שאני בין אלו) היא לייחד את תפ"ש להבנה, לפעולת הדעת והשכל, ואילו את תפ"ס לאחיזה הפיזית. אנחנו תופשים תאוריה בפיזיקה אבל תופסים כדור במגרש, תופשים מה שאומרים לנו אבל תופסים אוטובוס הביתה.

האפשרות להבדיל בין שני השורשים, תפ"ש ותפ"ס, גם אם היא זומנה לנו במקרה, בשל תהליך מהוסס ולא מושלם של מעבר מ-ש' ל-ס', היא כעת שלנו. יש מי שמרגישים שכמו בצליל ובצבע, האפשרות להבדיל בנגיעה קלה בין שני מובנים, שני עולמות של הבעה, היא דבר נעים, שימושי ואולי גם חשוב. אלה יתעקשו יותר לראות בשני השורשים ישויות נפרדות. מי שהדקות הזאת פחות מדברת אליהם, ינועו ביניהם על פי מנהגי הכתיב שהשתרשו בהם, על פי השפעות הסביבה, ואולי יסייעו לבני הדור בהשלמת המעבר המלא ל-ס', בין אם במודע ובין אם לאו. עניין של תפיסת ההזדמנות, עניין של תפישת עולם לשונית-אסתטית.